ה ק ד מ ה 1. בפני בית המשפט תביעה להשבת כספיי פיצויים על נזקי גוף. 2. לרוב התיקים המתנהלים בין כתלי בית המשפט לענייני משפחה שייכים לשגרה. קביעת גובה מזונות קטינים / אישה, משמורת, פירוק שיתוף בדירת מגורים במקרה של גירושין, קביעת היקף רכוש משותף לבני זוג על פי חוק יחסי ממון התשל"ג - 1973 (להלן: "החוק") ואיזון משאבים בהתאם לסעיף 5 לחוק. 3. המקרה דנן שונה במהותו למרות זיקה לכאורית לשאלות קביעת היקף רכוש משותף לעומת רכוש נפרד ומזונות בהתאם לסעיף 5. 4. במה השוני? במקרה דנן התובע הגיש תביעה שכותרתה תביעה להשבת כספי פיצויים בשל נזקי גוף בטענה שהכספים מהווים רכוש נפרד (ראה ס' 5 (א) 2 לחוק). כמו כן התובע טוען שהנתבעת הפרה אמונים בדרך ניהול כספיי הפיצויים, בין כשליחה, בין כאפוטרופא ובין כנאמן. 5. מנגד טוענת הנתבעת ל"חזקת השיתוף" בכספים עקב התנהגות התובע (הפקדת הכספים לחשבון בנק משותף). 6. הצדדים התגרשו והכספים נשארו בחשבון המשותף. רק בחלוף 5-6 שנים התובע "התעורר" וחסם גישת הנתבעת לחשבון. היום התובע עותר להשבת כספיו. הנתבעת, לטענתה היתה רשאית להשתמש בכספים לצורך תשלום הוצאות שוטפות שהיו על התובע לשאת בהם. אולם, אין בפני בית המשפט שום תובענה לאיזון משאבים בהתאם לחוק ו/או תובענה לפסק דין הצהרתי ביחס לזהות הכספים והאם חלה חזקת השיתוף ביחס לזהות הכספים בחזקת רכוש נפרד כמשותף ולכן ברי איזון על פי חוק. הצדדים מסכימים שנערך ביניהם הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי כב' בית הדין הרבני. אין בהסכם זכר לחשבון הבנק המוזכר בכתב התביעה. אולם הצדדים לא טרחו להגיש לבית המשפט העתק ההסכם לצורך התייחסות ההסכם לפן הרכושי בהתאם לחוק. 7. על בית המשפט לעשות סדר (אם ניתן) ליחסי ממון בין בני זוג אשר התגרשו ב-13.7.2000 והמשיכו לנהל חיים כלכליים מתוך חשבון בנק אחד משותף לשניהם עד 2006 כאשר התובע חסם גישת הנתבעת לחשבון. ע ו ב ד ו ת 8. לאחר שמיעת עדויות הצדדים, חקירתם הנגדית, עיון בנספחים ותצהירי עדות ראשית ניתן לקבוע העובדות כלהלן: הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ב- 4.8.1985, אין חולק כי נוכח מועד הנישואין חל על הצדדים חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג - 1973. 9. לצדדים נולדו שני ילדים: א. ... יליד ..... ב. ..... יליד ....... 10. הצדדים התגרשו כדמו"י בג"פ ביום 13.7.2000. אולם התובע יצא מהדירה רק בנובמבר 2000, כ-4 חודשים לאחר הגירושין. 11. במסגרת הליכי הגירושין בפני כב' בית הדין הרבני אושר הסכם גירושין בין הצדדים. 12. ב- 13.8.1995, במהלך הנישואין, התובע היה מעורב בתאונה דרכים (להלן: "התאונה"). בעקבות התאונה נגרם לתובע נזק גופני וקוגנטיבי. 13. כתוצאה מהתאונה התובע זכה בפיצוי כולל בגין נזקי גוף בסך 399,000 ₪ . 14. לצדדים היה חשבון בבנק לאומי סניף 806 לב דיזנגוף, תל אביב. לחשבון זה הופקדו בפיקדון ני"ע כספי הפיצויים וקצבת הנכות של התובע. הנתבעת הצטרפה לפיקדון כמורשת חתימה. 15. לטענת התובע היה בינו ובין הנתבעת הסכם לגבי השימוש בכספי הפיצויים. 16. כאמור, מוסכם על הצדדים שאין התייחסות בהסכם הגירושין לחשבון ו/או כספי הפיצויים. 17. ביחס להסכם הגירושין, לתובע מספר טענות בדבר כשירותו בעת כריתת ההסכם. מאחר ואין בפני בית המשפט תביעה לביטול ההסכם ומאחר וכל תביעה כזאת יש להגיש בבית הדין הרבני אין בית המשפט מתייחס לטענות אלו ככל שהן מתייחסות לתקפות ההסכם. 18. במהלך השנים מיום התאונה עד חודש יוני 2006 טען התובע שהוא נעדר יכולת לתפקד כיאות בכל הקשור לניהול חייו והשגחה על כספיו. התובע היה תלוי בנתבעת בכל הקשור לניצול כספים לצורך מחייתו. 19. אין בין הצדדים שום מסמך בכתב ביחס לניהול הכספים אשר נשארו מכספי הפיצויים והופקדו באפיקי השקעה במסגרת החשבון המשותף. 20. לאחר הגירושין התובע עבר להתגורר בגפו בדירת חדר בתנאי "צנע" על-פי הגדרתו. התובע לא עבד. הנתבעת המשיכה לנהל את החשבון על-פי הבנתה. לאחר הגירושין הגיע התובע פעם בשבוע לארוחת ערב. יוער שהתובע אינו חולק שהנתבעת הינה אם טובה לילדיהם. 21. התובע מתאר מצב נפשי שהשפיע על תפקודו. יחד עם זאת, אין בפני בית המשפט חוות דעת מקצועית התומכת ו/או קובעת את המסקנה שתפקוד התובע התדרדר למצב שלא היה מסוגל להבין דבר ובפרט לנהל כספים. אי לכך ניתן להתרשם מהאבחונים שעבר התובע כגון, קשיי תפקוד אשר מספקים הסבר לחוסר הפעולה מצדו ביחס לניהול חשבון הבנק. 22. הנתבעת נצלה את כספי הפיצויים לצרכים שוטפים למשפחה ולאו דווקא לצרכי התובע. 23. בסוף דצמבר 1998 יתרת הכספים עמדה על סך של 405,106 ₪. בעת שהתובע פעל לחסום את גישת הנתבעת לחשבון ביוני 2006, היתרה עמדה על סך של 101,191 ₪. 24. ביום 15.10.98 בעת הפקדת כספי הפיצויים, בחשבון המשותף היה חוב בגין משיכת יתר, סכום החוב כוסה על ידי ההפקדה כפעולה בנקאית בידיעת התובע. 25. הנתבעת לא קיבלה שום אישור בעל פה או בכתב מהתובע לניצול כספי הפיצויים לצרכי המשפחה להיפך, הוראות התובע היו לשמור על הקרן. 26. לא נערך בין הצדדים הסכם ממון ביחס לכספי הפיצויים. כמו כן, לא נערך הסכם המקים נאמנות ו/או הרשאה לטובת הנתבעת. כאמור, החשבון והכספים אינם מוזכרים בהסכם הגירושין בין הצדדים. 27. בסיום הדיון ביום 23.9.07 ניתנה לנתבעת הזדמנות להגיש תובענה ביחס לטענותיה. הנתבעת משיקוליה, העדיפה לא לעשות כן. טענת התיישנות מטעם הנתבעת 28. בטרם תחילת הדיון לגופו של עניין, יש להתייחס לטענת הנתבעת שמרוץ התיישנות חל לגבי כל עילה קיימת לפני 1.4.2000. דהיינו 7 שנים לפני הגשת התובענה. דין הטענה להידחות. סעיף 5 לחוק ההתיישנות התש"ח - 1958 (להלן: "חוק התיישנות") קובע: התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: "תקופת ההתיישנות") היא - בשאינו במקרקעין - שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע: תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע: היתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או ההונאה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: נעלמו מן התובע העובדות המהוות עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת התיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו. כבוד השופטת שטרסרברג-כהן בע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי ב"א פ"ד נ (5) 423, 428, קבעה: תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ מהיום בו נולדה התביעה, שהוא היום שבו מתגבשות העובדות המזכות את התובע בקיום החוב כלפיו על ידי החייב. אם לא נקבע מועד לקיום החוב, יהיה מועד לקיומו זמן סביר לאחר יצירתו (ע' 428). בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' פ"ד נז (5) 166, 175 ניתן ללמוד: "המבחן,... הוא רחב, הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של תובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של תובע לפנות לערכאות... . . . . ...לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיום של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה לפנות לבית המשפט ולהגיש תביעתו (עמ' 175)." נטען על ידי התובע שרק ביוני 2006 נודע לו על התנהגות הנתבעת, ככל שהיא מהווה את עילת התובענה שבפני בית המשפט. לטענתו מדובר בהפרת אמונים ותרמית מצד הנתבעת. אין בטענות הנתבעת כדי לסתור את הנטען. יתרה מכך מקובלת עלי עדותו של התובע שבתקופה בין קבלת כספי הפיצויים ועד יוני 2006 הוא פעל בעיניים עצומות וסמך על יושרה של הנתבעת בכל הקשור לניהול החשבון בכלל וכספי הפיצויים בפרט. לכן קיימות שתי חלופות בעניין: סעיף 7 או סעיף 8 לחוק. לפי שני הסעיפים ניתן לקבוע כי מרוץ ההתיישנות נספר מיוני 2006. ד י ו ן 29. בפני בית המשפט עומדות שתי שאלות לבירור: מה זהות כספי הפיצויים? האם מדובר בכספים משותפים או רכוש נפרד של התובע? יש כמה דרכים לבחון הפלוגתאות בפני בית המשפט. הנתבעת מעלה מספר טענות, אולם הטענה הגורפת הינה שנוכח הפקדת כספי הפיצויים לקופה / חשבון משותף, חלה "חזקת השיתוף" בכספים אלו. לכן נוכח הימנעות התובע לאחר הגירושין מלנקוט פעולה להפרדת הכספים, אזי הנתבעת חופשיה להמשיך לנצל את הכספים לצרכי המשפחה. לשיטתה פעולותיה מבוססות על זכותה למחצית הכספים. כמו כן, לטענתה התנהגות התובע מצביעה על הסכמתו ו/או אישורו להמשך ההסדר שהיה קיים בין הצדדים. ככלל, על מנת לבדוק שיתוף בנכסים, תחילה יש לברר האם קמה חזקה ראייתית בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. מחד, אם התשובה לכך היא שלילית- מוטל נטל השכנוע על בן הזוג המבקש שיתוף, דהיינו עליו להראות כי אכן התגבשה כוונת שיתוף בנכס הנדון. מאידך, אם התשובה לשאלה היא חיובית- מוטל נטל השכנוע על כתפי בן הזוג השולל את השיתוף ועליו להראות כי ברשותו ראיות הסותרות את החזקה. אם ייכשל ולא יעמוד בנטל אזי מדובר בנכס המשותף לבני הזוג. חזקת השיתוף 30. אין בפני בית המשפט תובענה בהתאם לחוק יחסי ממון בענין הכספים, אין תובענה לפסק דין הצהרתי ולא לאיזון משאבים. המונח "חזקת השיתוף" קיים טרם חקיקת החוק. לאחר חקיקת החוק הפסיקה עסקה בשאלת "חזקת שיתוף" נוכח קביעת החוק ביחס לרכוש בני זוג אשר נרכש לאחר הנישואין ובפרט הסייגים לשיתוף בסעיף 5 לחוק. בבג"ץ 8214/07 פלונית נ' פלוני ( ביום 22.7.10) בית משפט העליון סקר בהרחבה את הלכת השיתוף: "מעבר לדרוש יצוין כי כבר בתחילת ימיה של הלכת השיתוף נטתה הפסיקה להקל בהוכחת חזקת השיתוף ככל שמדובר בנכסי משפחה, ובהם דירת המגורים של בני הזוג (ראו ע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד לה(4) 359, 371 (1981), וההפניות שם לפסקי דין ישנים אף יותר; כן ראו ליפשיץ, בעמ' 684)". . . . . . "במהלך השנים חוזקה הלכת השיתוף כך שהתנאים להקמתה נעשו קלים יותר בעוד התנאים לסתירתה קשים יותר (עניין גבאי, בעמ' 416). מקל וחומר אמורים הדברים בדירת המגורים של בני הזוג הנחשבת לנכס משפחתי מובהק" (פסקה 20). "...לפיכך נפסק כי לצורך הקמת חזקת השיתוף בנוגע לדירת המגורים נדרשת הוכחה מעטה יחסית. "ההנחה היא, שמשרכש אחד מבני הזוג דירה לצורכי מגורי בני הזוג, כשחיים הם בצוותא תחת קורת גג אחת, ביקש והתכוון שהבעלות בדירה זו משותפת תהא לשניהם, וזאת כל עוד אין הנחה זו נסתרת על-ידי כוונה אחרת העולה מפורשות, או במשתמע, מנסיבות העניין" (ע"א 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום, פ"ד לח(3) 22, 26 (1984) (להלן: עניין פיכטנבאום)). המגמה הכללית, אם כן, מייחסת משקל לחיים משותפים רבי שנים בין בני זוג כמקנים שיתוף גם בדירת מגורים שנרכשה על-ידי אחד מהם אף לפני הנישואין (בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004)). לצורך שיתוף בדירת המגורים אף אין צורך להוכיח חיי שלום והרמוניה, אלא די במינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת (עניין בסיליאן, בעמ' 289). דברים אלו מתחזקים כאשר דירת המגורים מהווה את הנכס העיקרי של המשפחה; ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח (3) 685 (1994) (להלן: עניין הדרי), וכן ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 242 (1995) (להלן: עניין קוטלר). יתרה מכך, נפסק כי המשפט מתחשב בציפיותיהם הסבירות של בני הזוג, ולפיכך הוכרה דירת מגורים כמשותפת בשל ציפייתה הסבירה של בת הזוג לאחר שזו "נטלה חלק מרכזי במימון הוצאות המשפחה, ובהן גם החזקתה, טיפוחה ושמירתה של הדירה במחלוקת" (עניין הדרי, בעמ' 693 פסקה 23). 31. קביעת הכלל מבוססת על הרצון להגן על בת הזוג אשר משקיעה במשק בית ובן הזוג יוצא לעבוד. יש ציפייה שבית המגורים הינו תוצאת עמלם המשותף של בני הזוג בבניית ביתם. 32. השקעת בת הזוג מתבטאת בגידול הילדים. לכן, התפתחה חזקה המבוססת על תקופת קיום הזוגיות. ככל שתקופה זו ארוכה יותר, חזקה היא שיש שיתוף בנכס. לאחר הוכחת תקופה מספקת של זוגיות המקימה את החזקה, עובר הנטל להפריכה אל כתפי הטוען. במקרה דנן אין מדובר בדירה אשר שמשה מקום מגורים למשפחה אלא מדובר בכספי פיצויים אשר על פי חוק נחשבים כרכוש נפרד חרף העובדה שהתקבלו עקב אירוע שהתרחש במסגרת הנישואים. 33. בחקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 קבע המחוקק קווים ברורים ביחס לנכסיהם של בני זוג. דהיינו, נכסים שנרכשו לאחר הנישואין הינם משותפים ואילו נכסים בבעלות בן או בת זוג מלפני הנישואין נחשבים כרכוש נפרד ואינם ברי איזון. יחד עם זאת קיימים מס' סייגים לכלל. בסעיף 5(א)2 לחוק נקבע שפיצויים בגין נזקי גוף, מתנות משפחתיות וירושות מהווים נכסים נפרדים בבעלות אותו בן או בת זוג. במהלך השנים, התפתחה הפסיקה וכרכוש משותף הוכרו פיצויים בגין פיטורין ואובדן כושר השתכרות, זאת מאחר שמדובר בכושר השתכרות בתקופת הנישואין. כאשר הצדדים מתגרשים בטרם מיצוי תקופת אובדן ההשתכרות, אזי יש מקום למנות אקטואר לצורך חישוב החלק המשותף ולחלק בין הצדדים באופן שווה כל פיצוי או קצבה בהתאם לתקופת הנישואין. במקרה דנן אין מסמך ואין טענה לזהות הפיצוי המזהה חלוקת הפיצוי הכספי בין כאב וסבל ואובדן כושר השתכרות. כמו כן קצבת המל"ל הינה בגין נכות. דבר שברור שהינו רכוש נפרד של התובע אלא אם כן חלק בקצבה שייכת לקטינים כנתמכים ועל כך אין ראיות. בתמ"ש (ק"ג) 1752/05 ו.א. נ. ו.מ. ( ביום 23.3.08), כב' השופטת אשקלוני עסקה במצב הדומה לענין דנן. אולם בפסק דינה כב' השופטת אשקלוני עסקה בקביעת זהות של רכיבי הפיצוי, בין אם מדובר בפיצוי בגין נזקי גוף ובין אבדן כושר עבודה. כמו כן כב' השופטת אשקלוני הפנתה לע"מ (י"ם) 821/05 (פורסם במאגרי מידע ביום 12.11.06.). בפסק הדין קיימת סקירה מקיפה ומסקנות ביחס למשמועת "חזקת השיתוף" לאחר חקיקת החוק ובפרט פיצוי שמקבל בן זוג. "יש הסכמה בפסיקה ....ככל שמדובר בקיצבה המשולמת עקב מוות או נכות, יש להתייחס אליה באופן הבא: לכתחילה, קיצבה זו נועדה למי שמקבל אותה, ולא לבן זוגו, כי היא משקפת כאב או סבל שעבר אותו בן זוג המקבל את הגימלה. ברם, אם הגימלה היא תמורת אובדן הכנסה, יש לראות בגימלה כחלק מהכנסות בני הזוג, והן משותפות.." (ראה ס' 68 לפסק הדין) משמע ניתן ללמוד שאם מדובר בפיצוי בגין אבדן כושר השתכרות אזי יש להחיל "חזקת השיתוף" ביחס לאותו רכיב בפיצויים. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מקביעת כב' השופטת צפת בתמ"ש (ת"א) 38281/96 מ.נ. נ. י.נ. (מיום 16.5.05 פורסם במאגרי מדע), לפיה יש לבחון את מכלול רכיבי הפיצוי לצורך קביעת הכספים כברי איזון. כך מסקנת כב' השופטת אשקלוני בפסק דינה כאמור בתביעה לאיזון משאבים בהתאם לחוק. אולם בענין דנן אין בפני בית המשפט תביעה לאיזון משאבים לפי ס' 5 לחוק. לא זו אף זו, נחתם בין הצדדים הסכם גירושין/ ממון. בהסכם זה כאמור אין אזכור אודות הכספים השנויים במחלוקת. אלא התובענה בפני בית המשפט הינה להורות על השבת כספים בהתאם לנסיבות שהיו קיימות בין מועד קבלת הכספים ועד למועד הפסקת הרשאת הנתבעת בחשבון החל מחודש יוני 2006 . אין בכך להסמיך את בית המשפט לקבוע זהות הכספים על מנת להכשירם כברי איזון במסגרת תביעה אשר טרם הוגשה. לאחר חקיקת החוק חלה חזקה על הנכסים המוגדרים כנפרדים, אלא אם כן, הוכחה "כוונת שיתוף" באותו נכס (ראה ע"מ 821/05 אשר הוזכר לעיל). על הטוען לשיתוף נטל הראיה והוכחה. במקרה דנן לגבי הכספים אשר דורש התובע השבתם, קיימת חזקה עפ"י סעיף 5(א)(2) שמדובר בכספים שאינם ברי איזון, לפיכך כספים אלה שייכים לתובע בלבד. 34. במקרה דנן קיימות נסיבות סותרות לכל אורך הדרך. הפקדת הכספים היתה לחשבון בשם הנתבעת בלבד. התובע צורף לחשבון בעקבות הפיקדון. בהסכם הגירושין בין הצדדים אין התייחסות לכספי הפיצויים. מתעוררת שאלה למה הסכים התובע להשאיר את הכספים בחשבון של הנתבעת? אילו היה מדובר ברכוש משותף היה מקום לחלקו או לאזנו בהתאם לסעיף 5 לחוק. כך לא נעשה. עצם הסתירה, מתחזקת טענת התובע שבין הצדדים היה הסכם לפיו, הנתבעת תנהל את החשבון כנאמן/אפוטרופא לטובתו. לדברי התובע, הסברו לכך הוא שלא היה מסוגל לעשות כן בעצמו. חיזוק נוסף לקשר יוצא דופן בין הצדדים הינו שובו של התובע לגור עם גרושתו לאחר הגירושין מיום 13.7.00 ועד נובמבר 2000 (אין זה המקום לדיון במשמעות ההלכתית בענין). 35. הדרך להכריע בטענות הצדדים ביחס לזכויות הנתבעת בכספים הינה בתביעה לפסק דין הצהרתי מטעם הנתבעת ביחס לכספים אשר הופקדו בחשבון המשותף. מאחר וחזקה היא שמהות הכספים (למעט פיצוי בגין אובדן כושר עבודה), הינם לכאורה כספי התובע בלבד, נטל ההוכחה על הנתבעת להוכיח "כוונת השיתוף" במהלך הנישואין. לא די בערבוב הכספים בחשבון משותף כדי לטשטש מהות הכספים (ראה: בפסק דינה של כב' השופטת אשקלוני כאמור). לא ניתן להעלות טענת "שיתוף" במסגרת כתב הגנה להשבת כספים, מאחר שאת טענה זו יש להעלות במסגרת תובענה לפסק דין הצהרתי ואיזון משאבים, הכל בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973. מדובר בצורך בהגשת תובענה לכל דבר. לאחר קביעת מהות הכספים, אם מדובר ברכוש משותף אזי יש לפעול עפ"י איזון משאבים, רק אז ניתן לקבוע חלקה של הנתבעת בכספים. 36. אילו היה ברור שמדובר ברכוש משותף היה ניתן לשאול האם יש צורך באיזון משאבים בטרם נטילת חלקה של הנתבעת על ידה ללא צורך באיזון משאבים, אולם נוכח יתר טענות הנתבעת לקיזוזים ברור שיש צורך באיזון משאבים לכן בהעדר תובענה מתאימה הכוללת עתירה לאיזון משאבים לא ניתן להתייחס לטענות הנתבעת בענין. לכן על הנתבעת להגיש תובענה מתאימה. מה היה ההסדר? 37. מס' נסיבות ביחס להסדר בין הצדדים: א. פתיחת חשבון משותף. ב. מצבו הנפשי של התובע אשר השפיע על יכולתו לנהל ענייניו. ג. התובע סמך על הנתבעת לסייע לו. ד. שובו של התובע לבית הנתבעת אפילו אחרי הגירושין. ה. מצב החשבון לאחר שהתובע קיבל "הקצבה" חודשית כמוסכם עם הנתבעת. ו. הימנעות הנתבעת מלפתוח בהליך משפטי מקביל ביחס לכספים וקביעתם כרכוש משותף לאחר קבלת מכתבי עו"ד מצד התובע. 38. כפי שקבעתי אין בנסיבות אלו כדי לשלול "כוונת שיתוף" בכספים אלו. אולם אין במסגרת ההליכים בפני בית המשפט הסמכות לקבוע "קיום שותפות". יחד עם זאת, אין בכך כדי להתעלם מההסדר בין הצדדים, לפיכך, את קביעתי אבסס בשני מישורים: א. הסכם בין הצדדים אשר על פי דיני חוזים מכללא ניתן לקבוע התנאים על פי מכלול הנסיבות, בין היתר, התנהגות (ראה: ע"א 158/77 רבינאי נ. דן שקד בע"מ (בפירוק) פ"ד לג (2) 281) ב. מניעת "עשיית עושר שלא במשפט" על ידי מי מהצדדים. 39. קשה לקבל את עמדתו של התובע בדבר הסכם שהיה בינו ובין הנתבעת לפיו הצדדים לא ישתמשו בכספי הפיצויים, מיום הפקדתם ועד הגירושין וכן בתקופה ששהה בדירה כ- 4 חודשים לאחר הגירושין, לצורך קיום משק בית משותף, כולל דמי מזונות אשר היה חייב לשלם לטובת ילדיו. ניתן ללמוד מהסכם הגירושין שהיה על האב לשלם סך 2,000 ₪ לחודש מזונות הקטינים עד הגיעם לגיל 18. סכום המזונות עבור שני קטינים הינו מתחת ל"מזונות סף" כפי שנקבע בפסיקה (ראה: בר"ע 3169/06 ע.ש. נ' מ.ש (מיום 29.1.09 פורסם במאגרים) הקובע מזונות סף בסך 1,200 ₪ לחודש ובר"ע 1895/02 ב.י. נ' ב.נ (מיום 20.1.03 פורסם במאגרים) הקובע מזונות סף עד 1,350 ₪ לחודש, הכל תלוי במספר הקטינים) יחד עם זאת האב, בעניין דנן התובע, ויתר על זכויותיו בדירה לטובת הקטינים, אשר מהווה היון מדור הקטינים. וכן הוסכם בין הצדדים שהאם תישאר בדירה עד סוף ימיה. בהמשך ההסכם היה על האם לסלק את יתרת המשכנתא החל מיום סידור הגירושין. אין בהסכם שנכרת בין הצדדים בהתאם לדיני חוזים מכללא, כדי לשנות את מהות הפיצויים שהופקדו לחשבון הבנק בניגוד לסעיף 5(ב)(2) לחוק. "כוונת שיתוף" של התובע חייבת להיות פוזיטיבית על מנת לשנות את אופי הכספים שהתקבלו כפיצויים. כל בן זוג רשאי להשקיע חלק ממנו לטובת משק בית משותף ללא כוונה להפוך אותו לממון משותף. לכן הנני קובע שמשיכות שהיו עד מועד הפירוד הסופי, דהיינו, יציאתו של התובע כגרוש מבית גרושתו בנובמבר 2000, היו למטרות משותפות לקיום משק בית משותף מאחר שלא יתכן מצב שיחזיק התובע סכום כסף ולא ישתתף בהוצאות הבית. לטעמי כל עוד התובע חי בדירה, קיימת חזקה של הסכמה בשימוש הכספים לצורכי קיום משק בית משותף בין אם מדובר בכלכלת הבית ובין אם מדובר בתשלום משכנתא. בסוף שנת 2000 על פי הנתונים בדפי החשבון, היתרה שנותרה היתה סך של 330,337 ₪. 34. מהראיות בתיק ניתן ללמוד כי התובע המשיך להנות במידת מה מהעברת הכספים למחייתו. התובע מאשר בעדותו שהתבצעו משיכות חודשיות לקיומו, כמו כן הנתבעת אף מאשרת כל מיני קיזוזים ומשיכות. הנתבעת מסתמכת על החזר חובות והוצאות לאחר נובמבר 2000 כמו כן הנתבעת מעלה טענות קיזוז ביחס להלוואות, קרן השתלמות, מימוש תוכניות חיסכון מיום 28.2.99, קרן השתלמות מדצמבר 2001, פיצויים שקיבלה בגין תאונת דרכים ממרץ 2004, הלוואה מקרן השתלמות מנובמבר 2005 והלוואות מקרן עובדים בעיריית תל אביב בשנים 1999-2005. מעבר לנתונים אלו טוענת הנתבעת כי מגיע לה סכום של 143,575 ₪ כנגד רכיב עזרת צד ג', בפיצויים שקיבל התובע. לא ניתן להתייחס לטענה זו במסגרת התובענה בפניי. ראשית, על פי ההסכם בין הצדדים לא היה מדובר על תמורה כנגד פעילות הנתבעת. שינית, הסכום אשר דורשת הנתבעת הינו "שכר ראוי" ללא הוכחות. אין טענה זו מתאימה לטענת קיזוז כפי שיובהר להלן. 41. טענת קיזוז קיימת כאשר מדובר בטענה בסכום קצוב (ראה: רע"א 6250/98 NORDLAND נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור מ.ס.ל בע"מ ואח' פד"י נ"ג (2) 280, 274) (להלן:"NORDLAND"). במקרה דנן הסכום להשבה בהתאם לתובענה לעומת טענת סכומי קיזוז כפי שנטען ע"י הנתבעת אינם סכומים קצובים. שני הצדדים מסתמכים לרוב על נתונים ע"פ הערכה. התובעת מעלה סכומים קצובים ביחס למספר הלוואות וחיובים אולם לא ניתן לקבוע חיוב התובע בסכומים אלו במסגרת תביעה להשבת כספים. יש להעלותם בתביעה נפרדת בין אם מדובר בטענות לשיתוף ו/או חיובים בעקבות הסכמת התובע לשאת בהם. לא ניתן לאפשר לנתבעת להפר נאמנות, למשוך כספי התובע למטרות שונות ללא ידיעתו. במסכת העובדות בפניי נחה דעתי שכך נעשה. אין בכך כדי לפטור את התובע מחיובים אלו אם הוא חייב בהם, אך יש להכריע בעניין בתובענה נפרדת. 42. כאמור נחה דעתי במידה הנדרשת בתביעה אזרחית, שהוכח על-פי דיני חוזים מכללא, קיום הסכם בין הצדדים, לפיו הנתבעת הוסמכה לנהל את כספי התובע לטובתו. יוער שאין בכך כדי לפטור את התובע מתשלום מזונות ילדיו. לקביעת סכום השבה לתובע יש למנות רו"ח מומחה מטעם בית המשפט. נקודת המוצא תהא יתרת הפיקדון בנובמבר 2000 שעמד על סך 330,337 ₪. רו"ח יבדוק מה היו משיכות התובע בעצמו לעומת משיכות הנתבעת לאחר נובמבר 2000 בגין הוצאות שלא היו לטובת התובע עצמו (למעט מזונות קטינים). אין לזקוף לחיוב התובע תשלום משכנתא, ארנונה, הוצאות משק בית של הנתבעת כאשר התובע לא שהה בביתה (לאחר נובמבר 2000), או הלוואות שהנתבעת לקחה על עצמה. לאחר קביעת סכום המשיכות ע"י התובע בנוסף למשיכות הנתבעת לטובת צרכי התובע, היתרה לאחר ניכוי תשלומים אלו הינה היתרה שעל הנתבעת להשיב לתובע בתוספת תשואות בהתאם לפיקדון שהיה מוסכם בעת הופקדו הכספים. סכום תוספת התשואות יקבע ע"י רו"ח מומחה. 43. בסופו של דבר נחה דעתי שכוונת הצדדים בעת הפקדת הפיצויים היתה שהנתבעת תפעל כמעין נאמנה כדי למנוע מהתובע לבזבז את כספי הפיצויים ולמשוך כספים במידתיות המכוונת לשמירת חלק הארי של הפיצויים בקרן. 44. כל טענות הנתבעת ביחס להתנהגותו של התובע לא רלוונטיות לעיקר התביעה להשבת כספים. דהיינו, האם נכרת הסכם של יחסי נאמנות בין הנתבעת והתובע? לטעמי כן, אחרת הנתבעת היתה דואגת לכלול את כספי הפיצויים במסגרת הסכם הגירושין וכן היתה תובעת לזכות שיתוף בכספים אלו. אילו זכתה בכספים היתה מסיימת את הקשר עם התובע ומשאירה אותו להסתדר לבד. כך לא נעשה. לכן המסקנה הינה שהנתבעת פעלה והתייחסה לכספי הפיצויים כרכושו של התובע, כאשר הנתבעת מנהלת את החשבון עבורו. 45. אשר על כן הנני מורה על הנתבעת להשיב לתובע יתרת הפיקדון אשר תקבע לאחר קבלת חוות דעת רו"ח. בנוסף, על המומחה לחוות דעתו ליתרת התשואות בהתאם לתנאים אשר היו קיימים בעת הפקדת הפיצויים בפיקדון ניירות ערך כפי שעולה מהמסמכים בתיק בית המשפט. 46. יש לחזור ולהדגיש שלא הוכח במסגרת הליך זה רכיבי הפיצויים, כגון אובדן כושר עבודה ועזרה צד ג'. סוף דבר 47. כל תביעה למזונות קטינים הוצאות מדור יש להעלות בתביעה להחזר הוצאות. הכול במסגרת החקיקה ופסיקה הנוגעות לעניין. 48. בטרם מינוי מומחים מטעם בית המשפט תינתן הזדמנות לצדדים להגיע להסכם ביחס לסכומים נשוא פסק הדין כדי להימנע מהוצאות מיותרות. המינוי יכנס לתוקף 30 יום ממתן פסק הדין, הצדדים, יחד ישאו בהוצאות המינוי. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל - אביב - יפו תוך 45 יום מקבלת פסק הדין. איזון משאביםהתיישנות