הבקשה 1. לפני עתירה להכריז על המשיב כבר הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד -1954 (להלן: "חוק ההסגרה" או "החוק"). רקע עובדתי ודיוני 2. בין מדינת ישראל ובין ממשלת ארצות הברית קיים הסכם הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים (פורסם בכתבי אמנה 505, כרך 13, עמ' 795; להלן: "האמנה"; נספח ב' לעתירה). 3. ביום 28.6.05, הגישה ממשלת ארצות הברית למדינת ישראל, באמצעות שגרירות ארצות הברית בישראל, בקשה להסגיר לידיה את המשיב (להלן: "בקשת ההסגרה"; נספח ג' לעתירה), לצורך מתן גזר דינו וריצוי עונשו בגין שתי עבירות אינוס בהן הורשע בארצות הברית. ביום 10.4.06, בעקבות פניית העותר לקבלת הבהרות לאמור בבקשת ההסגרה, שלחה ממשלת ארצות הברית למדינת ישראל מסמכים נוספים לתמיכה בבקשת ההסגרה (נספח ד' לעתירה). 4. על-פי האמור בבקשת ההסגרה, ביום 20.12.89 הורשע המשיב, המכונה בארצות הברית בשם "קנט אהרון פרנק" (Kenneth Aaron Frank), נוכח קביעת חבר מושבעים בבית המשפט הגבוה במדינת קליפורניה (מחוז קרן), לאחר ניהול הוכחות, בשתי עבירות אינוס, בניגוד להוראות סעיף 261(3) לחוק הפלילי של מדינת קליפורניה (ראו: הכרעת הדין, נספח 4 לתצהיר מטעם עורכת הדין ליסה גרין (Lisa Green), מיום 14.6.05, המצורף לנספח ג' לעתירה; להלן: "תצהיר גרין"). במהלך משפטו היה המשיב משוחרר בערובה, ולפיכך, עם מתן הכרעת הדין בעניינו עתרה התביעה להחזקתו במעצר - בקשה שנדחתה. והנה, למועד שנקבע לשמיעת טיעונים לעונש (17.1.90) לא התייצב המשיב, מה שהביא להוצאת צו מעצר נגדו עוד באותו היום (התקף מאז). כחמש עשרה שנה תרו רשויות ארצות הברית אחר המשיב, אם בשטחי המדינה או מחוצה לה, עד שאותר בישראל. 5. סיכום ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגד המשיב בארצות הברית מפורט בתצהיר גרין, שנחתם על-ידי מי ששימשה כבאת-כוח המדינה במשפטו של המשיב, היא כאמור ליסה גרין. ואלה הם הנתונים שלפני: ביום 21.4.86, בבית המשפט המחוזי בקליפורניה, הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו שני מעשי אינוס שבוצעו כלפי שתי נשים, בניגוד להוראות סעיף 261(3) לחוק הפלילי של מדינת קליפורניה: הראשון - מיום 8.2.86, אז אנס המשיב (רופא במקצועו) אישה, לאחר שמנע הימנה להתנגד למעשיו באמצעות חומר נרקוטי מרדים שהחדיר למשקה שהגיש לה; השני - מיום 12.10.85, מועד בו אנס המשיב אישה אחרת באמצעות אותה שיטה (נספח 3 לתצהיר גרין). ביום 28.11.89 החלה שמיעת ראיות בפני חבר המושבעים, וביום 20.12.89 הורשע כאמור המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. אפרט, להלן, בתמצית בלבד, מהות שני האישומים דנן. בגדר האישום הראשון נמצא כי המשיב הכיר את המתלוננת, פסיכולוגית קלינית במקצועה, דרך עבודתם המשותפת. לאחר שהלכו בצוותא לתפילת ערב שבת בבית כנסת מקומי, הזמין המשיב את המתלוננת לדירתו לצפות בווידאו. בנסיבות שהתהוו הגיש לה כוס קפה אליו החדיר חומר נרקוטי מרדים, ומשנרדמה - אנסה בעודה ישנה. בגדר האישום השני נמצא כי המשיב הכיר את המתלוננת השנייה, שיננית במקצועה, במסבאה, והציע לה כי יסיעה לביתה. במהלך אותה נסיעה טען המשיב כי עליו לגשת לדירתו, הזמין המתלוננת להתלוות אליו, הגיש לה משקה חם, אליו החדיר חומר נרקוטי כאמור, ואנסה באותן הנסיבות דלעיל. 6. אתאר עתה בהרחבת-מה את מהלך החיפושים אחר המשיב מאז הוכרע דינו. כאמור, מיום 17.1.90, הוא המועד שיועד לטובת שמיעת הטיעונים לעונש במשפטו, הוא גם תאריך היוודע דבר היעלמותו, הוצא נגדו צו מעצר התלוי ועומד עד היום. והנה, בחלוף כחמש עשרה שנות חיפוש אחר המשיב התברר כי הלה נכנס לישראל ביום 22.1.90, המיר שמו ליונתן אפרת בחודש פברואר 1992, קיבל אזרחות ישראלית בחודש פברואר 1994, ואף מתגורר בישראל מאז כניסתו אליה ועד היום. מאמצי הבולשת הפדראלית (F.B.I; להלן: "הבולשת") לאתר את המשיב מתוארים בתצהירו של הסוכן שן קול (להלן: "הסוכן" או "סוכן הבולשת"), מיום 6.2.06, לפיו פעולות הבולשת בתיק זה החלו בחודש אפריל 1990, וכללו, בין השאר: חקירה של בני משפחתו, חבריו ומכריו של המשיב, בדיקות מול רשויות רלבנטיות ומדינות שונות (ברחבי ארצות הברית ומחוצה לה) באשר למצבו התעסוקתי ומהלכיו האפשריים מאז נמלט מאימת הדין, מעקבים אחר שיחות יוצאות ונסיעות מחוץ לארצות הברית של בני משפחתו, וכן בחינת אינפורמציות שונות שנתקבלו ביחס למקום הימצאו, לרבות - בישראל (עוד בשנת 1994). עוד יצוין, כי לשם קידום החקירה אף נעשה שימוש בתכנית הטלביזיה "תעלומות בלתי פתורות" (Unsolved Mysteries), מהלך שהניב מידעים מפי אזרחים מן השורה ביחס למקום הימצאו של המשיב. בנוסף גם הפיץ האינטרפול "הודעה אדומה" בינלאומית בקרב למעלה מ-100 מדינות, שנתבקשו לערוך בדיקה שמא שוהה המשיב בגבולותיהן. תצהיר זה מורה כי מאמצי חקירה אלה נפרשו על-פני השנים 1990-1997, וכן 2000-2002, זאת - בתדירות ובעוצמה משתנים. בסופו של יום, בעקבות פניית משטרת קליפורניה למשטרת ישראל מיום 9.12.04, נערכה בדיקה מחודשת בעניין, אז נחשף המשיב בישראל בנסיבות דלעיל. בתאריך 15.12.04, הודיע סניף האינטרפול בירושלים לזה שבוושינגטון אודות ממצאי הבדיקה, ומכאן - הבקשה (לפרטי חקירת הבולשת, ראו: נספח ד' לבקשה). יודגש, כי מאמצי החקירה דלעיל הובילו את הבולשת לסבור לא אחת כי המשיב שוהה בישראל, אך ככל הנראה עקב שימוש בתאריך לידה שגוי בעבורו, הללו לא נשאו פרי. לא-זו-אף-זו, פניית הבולשת לישראל משנת 1997, בה הודגש תאריך הלידה המדויק של המשיב, זכתה למענה חיובי מצד משטרת ישראל. דא עקא, שלמרבה הפלא, חרף הודעת משטרת ישראל לשגרירות ארצות הברית בתל אביב מיום 16.4.97 כי המשיב נכנס לישראל ביום 22.1.90, המיר שמו ליונתן אפרת וקיבל אזרחות ישראלית - לא נתקבל כל מענה לפנייתה. והנה, עם פתיחת הליכי ההסגרה בשנת 2005 הפנה העותר את תשומת-לבן של רשויות אכיפת החוק בארצות הברית לאותה הודעה משנת 1997, ושאלה לגורלה. תשובת הבולשת לתמיהת העותר הסתכמה בחוסר ידיעה, שכן לא נמצאה בחזקתה כל אסמכתא שיש בה כדי לאשר קבלת אותה הודעה. משכך, נותרה התעלומה בלתי פתורה, שעה שמשתי המדינות (ארצות הברית וישראל) נבצרה ההבנה כיצד כך אירע. עד כאן הרקע העובדתי והדיוני הנדרש. טענות הצדדים 7. טענות הצדדים הובאו לפני הן בעל-פה, במהלך הדיון מיום 3.9.06, והן בכתב, על-פי לוחות הזמנים שנתבקשו על-ידם, במסגרת הסיכומים שהוגשו. והנה, בסופו של יום צומצמה יריעת המחלוקת בין הצדדים למספר שאלות ספורות שנצרכו מענה והכרעה. אקדים ואציין, כי בדיון שהתקיים לפני לא חלק בא-כוח המשיב על עובדת קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב. הוסיף בא-כוח המשיב ואישר, כי המשיב אכן הורשע בארצות הברית בביצוע עבירות אינוס המוגדרות על-פי חוק כ"עבירות הסגרה", כי אמנת ההסגרה עליה חתמו ארצות הברית וישראל תקפה במקרה זה, וכי בנסיבות העניין לא חל סעיף 1א לחוק (שהיה מקים סייג להסגרה לו בוצעו העבירות נשוא הבקשה בעוד המשיב אזרח או תושב ישראל). עוד ציין בא-כוח המשיב, כי עתר בפני הרשויות המוסמכות בארצות הברית לקבלת חומר ראיות הצפוי להגיע לידיו. להשלמת התמונה, אודותיה אין איש חולק, יצוין, כי לו ביצע המשיב בישראל את המעשים בהם כאמור הורשע בארצות הברית, ניתן היה להעמידו לדין בישראל בגין שתי עבירות אינוס, לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. נשוב עתה לגדרי המחלוקת המוסכמת על הצדדים, שמכאן ואילך תפורט, תלובן, ולבסוף - תוכרע. 8. במהלך הדיון ולאור המלצת בית המשפט, הצהירו באי-כוח הצדדים לפרוטוקול כי רשימת הפלוגתאות בהן יש להכריע תתמצה בארבע השאלות שלהלן: הראשונה - זימונו של הסוכן שן קול מהבולשת לחקירה שכנגד על תצהירו (להלן: "השאלה הראשונה"); והשנייה עד הרביעית - תחולת סעיפי החוק דלהלן בנסיבות העניין - 2ב(א)(6) לחוק ("בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה או עונש שנתיישן לפי דיניה של מדינת ישראל"; להלן: "השאלה השנייה"), 2ב(א)(7) לחוק ("בקשת ההסגרה הוגשה בשל מעשה עבירה שבשלו קיבל המבוקש חנינה או מחילה במדינה המבקשת"; להלן: "השאלה השלישית") ו-2ב(א)(8) לחוק ("היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל"; להלן: "השאלה הרביעית"), כולם - בגדר סייגים להסגרה. ביחס לשאלה הראשונה הוסיפו הצדדים והסכימו, כי במידה ולא יזומן הסוכן הנ"ל לישראל לצורך חקירה נגדית על תצהירו, קרי - אם כך ייקבע בהחלטה שיפוטית, יתכבד בית המשפט ויכריע ביתר השאלות (ראו עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 3.9.06). להלן תוצגנה טענות הצדדים ביחס לכל אחת מן השאלות דלעיל. 9. אפתח בסקירת הטענות באשר לשאלה הראשונה - זימונו של סוכן הבולשת לחקירה נגדית על תצהירו. בהקשר זה טען תחילה בא-כוח המשיב באופן כללי, כי מעמדו של המשיב בהליך זה, הנו, לדידו, כשל נאשם, היינו - כמי שאינו נדרש להוכיח מאומה. מנגד, ניצב העותר, הוא המחויב להוכיח טענותיו מעל לכל ספק סביר. לטענתו, תצהירו האמור של סוכן הבולשת שן קול ניתן שלא מידיעתו האישית, שכן בגדרו מצוינות עובדות שמקורן משנות התשעים (בעוד הסוכן החל עבודתו בבולשת רק בשנת 2001 לערך), ומשכך, חקירתו מתבקשת. ועוד, תצהירו של הסוכן שן קול אינו מספק תשתית עובדתית המבססת טענת העותר לאי תחולת התיישנות על העבירות נשוא הבקשה, עובדה שאף היא מצדיקה את זימונו לבית המשפט לצורך חקירה נגדית. הילכך, לכשייחקר הסוכן על תצהירו בבית המשפט תוכל להתברר, בין השאר, גם השאלה באשר לפעולות בהן נקטו רשויות ארצות הברית עת נודע להן כבר בשנת 1997 כי המשיב שוהה בישראל. כמו-כן, חקירת הסוכן תאפשר חשיפת מחדלי חקירה, שאולי אירעו בעניינו של המשיב, הפועלים לטובתו. ועוד, תצהיר זה מהווה למעשה עדות שמיעה הנסמכת על מסמכים שלא צורפו לו כנספחים. לסיום, הצהיר בא-כוח המשיב לפרוטוקול כי רק לאחר קבלת אותם מסמכים עליהם התבסס הסוכן בתצהירו יגמור אומר בלבו אם לעתור לחקירתו, אם לאו (עמ' 8 לפרוט'). 10. כאן יודגש, כי בתשובתו לסיכומי העותר הוסיף בא-כוח המשיב וטען בהקשר זה כי חקירת הסוכן הפדרלי אכן מתחייבת בנסיבות העניין, שכן יש בה כדי להדגיש את אוזלת ידו של הממשל בארצות הברית בחיפושיו אחר המשיב, שהרי כניסתו לישראל ואף שהייתו בה נעשו שלא ברמייה או תחת זהות בדויה, כי אם "כספר פתוח", כך בלשונו. לכן, על-מנת לחשוף את מהות החקירה האמיתית שנערכה בעניינו של המשיב, באופן שיוכיח כי אין במאמצים כנים לאתרו עסקינן, יתכבד הסוכן וייחקר על תצהירו, שעל פניו - אינו נכון. והנה, חקירה נאותה של בני משפחתו של המשיב, שביקרוהו בשנת 1995 בישראל, חייבת הייתה להוליך את רשויות החקירה בארצות הברית היישר למקום הימצאו. ודוק, התצהיר מציג מראית עין כאילו אכן נערכה חקירה מעמיקה בעניין, אך זו, כאמור, עובדה שאינה עומדת במבחן המציאות. זאת ועוד, תיק בית המשפט אינו מכיל שום חומר ראיות המשמש תשתית עובדתית לצורך הליך זה, כי אם אך ורק נתונים גולמיים שאינם מספיקים. באופן זה נמנע הבירור אם יש באותו חומר חסר כדי להקים למשיב הגנה מפני הסגרה. הנה-כי-כן, חקירת הסוכן על תצהירו מתחייבת. 11. באת-כוח העותר סבורה, כי הננו מצויים בהליך מעין פלילי שאינו דורש סף הוכחה של מעבר לספק סביר, אלא מסתפק בראיות לכאורה או באחיזה בראיות בלבד. באת-כוח העותר הדגישה בפני, כי אין לאפשר חקירת מצהירים בהליך הסגרה, זאת בהסתמכה על האמנה, התקנות ופסיקה רלבנטית. זאת ועוד, בנסיבות העניין לא נדרשת מן המצהיר כל ידיעה אישית של מהלך החקירה שהתנהלה בארצות הברית מאז נמלט המשיב, ולפיכך די בתצהיר כמות שהוא כדי לעגן את אותם מאמצי חקירה בראיה קבילה. ברי, כך סבורה באת-כוח העותר, כי מאמצי חקירה מקיפים שנמשכו על-פני שנים ארוכות, בהם נטלו חלק רבים, אינם נצרכים לתרגום משפטי המגולם בעשרות תצהירים מטעם הללו שטיפלו בתיק זה באופן אישי. באשר לחקירת סוכן הבולשת שנתבקשה על-ידי בא-כוח המשיב, גורסת באת-כוח העותר, כי אין בה כל טעם של ממש, שכן בא-כוח המשיב לא שולל אמיתות העובדות המצוינות בתצהיר אלא רק חפץ להדגיש מחדלי חקירה שאין כל הגיון לקיים חקירה נגדית בעטיים. 12. מכאן לסקירת טענות הצדדים באשר לשאלה השנייה - בעניין ההתיישנות, היא השאלה המרכזית אודותיה נסובה עיקר המחלוקת בתיק זה. במישור הכללי הדגישה באת-כוח העותר, כי דיני ההתיישנות לא נועדו לשרת עבריינים נמלטים, ומכאן שטענת בא-כוח המשיב בהקשר זה בלתי מתקבלת על הדעת. מעבר לכך, ואף לגופו של עניין, סבורה באת-כוח העותר, כי נוכח פעולות החקירה הרבות שביצעו רשויות אכיפת החוק בארצות הברית מאז נמלט מאימת הדין, במטרה לאתרו, הרשעת המשיב טרם התיישנה לפי דיני ישראל. עסקינן, אפוא, כך גורסת באת- כוח העותר, בפעולות חקירה על-פי חיקוק הקוטעות את מרוץ ההתיישנות, בהתאם להוראות סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ"). 13.לעומת זאת גורס בא-כוח המשיב, כי בשל התיישנות העבירות נשוא הבקשה, ולאור האמור בסעיף 2ב(א)(6) לחוק, כמו גם בסעיף 6(3) לאמנה - מתחייבת דחייתה. ודוק, טענת באת-כוח העותר, כי מהלכי החקירה שהתנהלו בארצות הברית קוטעים את מרוץ ההתיישנות, דרושה הוכחה במידה שמעל לכל ספק סביר, שאין די בתצהיר סוכן הבולשת כדי לבססה כדבעי. זאת ועוד, אין לקבל טענת באת-כוח העותר, כי כל אימת שנמלט אדם מאימת הדין ייחשב הוא אוטומטית כמי שמרוץ ההתיישנות נקטע לגביו. בנסיבות אלו, הציע בא-כוח המשיב, יתכן ועסקינן בלאקונה בחסד"פ (וליתר דיוק - בסעיף 9(ג) לחוק זה), שאינו מספק פתרון משפטי הולם לקונסטלציה הנתונה לפנינו כיום בעניינו של המשיב. לשאלת בית המשפט, האם בנסיבות המקרה אין המדובר כאן בעצם בצו מעצר שאינו מאבד מתוקפו עם חלוף העתים, כלומר - במניעה מוחלטת של קטיעת מרוץ ההתיישנות, השיב בא-כוח המשיב כי אנלוגיה בין סעיפים 9 ו-10 לחסד"פ מלמדת, כי כמו שגזירת הדין והימלטות הנאשם מיד לאחריה אינה קוטעת את מרוץ ההתיישנות הקבוע בסעיף 10 לחסד"פ לעניין התיישנות עונשים, כך גם הימלטותו במועד שבין הכרעת-דינו לגזירת-דינו לא תקטע אותו לעניין התיישנות העבירות הקבועה בסעיף 9 לחסד"פ. לכן, פרשנות נכונה של סעיף 10 לחסד"פ אינה מאפשרת מתן מענה חיובי לשאלת בית המשפט לעיל. הוסיף בא-כוח המשיב וטען, כי העבירות נשוא הבקשה מתיישנות בחלוף עשר שנים, וכל שנותר לבחון הוא ממתי יש להחל מניינן - מיום ביצוע העבירה, או לחלופין - מיום קיום ההליך האחרון בבית המשפט. מסקנתו חד-משמעית - אפילו נמנה את אותן עשר שנים רק החל מיום ההליך האחרון בבית המשפט בארצות הברית, קרי - 17.1.90 (יום חתימת צו המעצר), הרי וודאי שהללו חלפו זה מכבר. לא-זו-אף-זו, החקירה שיש בכוחה לקטוע את מרוץ ההתיישנות חייבת להיות כרוכה בעבירות נשוא הבקשה ולא באחרות, כך שאפילו התקיימה אותה חקירה נטענת, זו נסובה על בריחת המשיב ממשמורת והימלטותו מהדין, ומשכך, אין בה כדי לסייע לעותר (באשר אינה רלבנטית). עוד סבור בא-כוח המשיב, כי התיישנות עבירות לעולם לא תתאפשר לאור פרשנות העותר, שכן תמיד ניתן יהא להניף את דגל החקירה כאות וסימן להפסקת מרוץ מועדי ההתיישנות שנקבעו בדין. בא-כוח המשיב מציין, כי לא בכדי ניסח אף המחוקק עצמו את סעיף 9(ג) לחסד"פ באופן היררכי, היינו - כך שמניין תקופת התיישנות יחל בנסיבות מסוימות מהיום האחרון בחקירה, או ממועד הגשת כתב אישום, או מתאריך ההליך האחרון מטעם בית המשפט - הכל לפי המאוחר. כך, תקופת ההתיישנות תחל מעת ההליך האחרון מטעם בית המשפט, זאת - לכל המאוחר. הנה-כי-כן, את גורל הבקשה יש לחרוץ על-פי כללי פרשנות של הדין הישראלי, ובמקרה של סתירה בין החוק לאמנה יגבר הראשון, המפנה לחסד"פ, השולל את פרשנות העותר למצב המשפטי הנכון בנסיבות העניין. ודוק, הבקשה התוחמת את מסגרת ההליך אינה שחה ולו ברמז אודות קטיעת מרוץ ההתיישנות עקב הימלטות המשיב מהדין, ולכן מועד ההליך האחרון מטעם בית המשפט האמריקני הוא המשמש יסוד ובסיס לחישוב תקופת ההתיישנות, ומכאן המסקנה המתחייבת - כי אין מנוס אלא לדחותה. לא-זו-אף-זו, הוסיף בא-כוח המשיב וטען בסיכומיו כי מחדלי ישראל וארצות הברית באשר לאיתור מקום הימצאו מקימים "מעין הגנה מן הצדק" בעבור המשיב, דהיינו - הגנה מפני הסגרה. ומהם אותם מחדלים? המדובר בכרוניקת האירועים שפורטה לעיל, כשלעצמה, כמו גם בהתנהלותן הרשלנית של רשויות החקירה בשתי המדינות, ובפריזמה ממוקדת - מחדל אפריל 1997 (הודעת משטרת ישראל לארצות הברית כי המשיב אכן נמצא בתחומה, שלא נודע גורלה), וכן השיהוי הניכר בהגשת הבקשה שעה שכבר בדצמבר 2004 נודע לארצות הברית כי המשיב שוהה בישראל. כל זאת מחדד את המסקנה כי שיהוי והתיישנות הם מאפייני הליך זה. 14. נסיט עתה מבטנו לעבר השאלה השלישית ונבחן טענות הצדדים בעניינה. לדידו של בא-כוח המשיב, בהתנהגותה מחלה ארצות הברית למשיב על מעשי העבירה דנן, ומשכך, סעיף 2ב(א)(7) לחוק אף הוא מקים סייג נוסף להסגרה המבוקשת. זאת ועוד, מחילת רשויות ארצות הברית על העבירות בהן הורשע המשיב מוכחת מתוך מעשיה ומחדליה האמורים. ארצות הברית זנחה אפוא למעשה את חיפושיה אחר המשיב, הגם שמכלול הנתונים הרלבנטיים הונח בפניה, בעוד שהמשיב כלל לא הסתתר בישראל וניתן היה לאתרו על נקלה. משרד הפנים ומשטרת ישראל היו מודעים לעובדה כי המשיב שוהה בישראל, ומשכך, מחדלי הרשויות הרלבנטיות בולטים עוד יותר. המשיב לא סיכל החיפושים שנערכו אחר מקום הימצאו ולכן זכאי הוא לחסות בצל טענת המחילה. מנגד טענה באת כוח העותר, כי אפילו לא תיושם בהליך זה קביעתו הקטגורית של כב' השופט גולדברג בבג"צ 6972/96, התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (פ"ד נא(2) 757), לפיה "קטיעת מרוץ ההתיישנות או השהייתו מוצדקת בראש ובראשונה כאשר הנאשם עושה מעשים המשמיטים את הקרקע מתחת לנימוקי ההתיישנות. כאשר העבריין מתחמק מידיהן של רשויות האכיפה והעמדתו לדין נמנעת בשל כך, אין לומר כי החברה שכחה את העבירה ומחלה עליה" (שם, עמ' 774), ממילא ייקטע מרוץ ההתיישנות בעניינו של המשיב, זאת - נוכח פעולות החקירה שבוצעו בארצות הברית במהלך השנים שמאז הימלטו מהדין. 15. ואם בכך אין די, הרי שלטענת בא-כוח המשיב אין מנוס אלא לדחות הבקשה גם לאור הוראות סעיף 2ב(א)(8) לחוק, לפיו יש לראות בהיעתרות לבקשה משום פגיעה בתקנת הציבור, באופן הכרוך בטענת ההתיישנות האמורה. באשר לסייג ההסגרה האמור מסכים המשיב כי עניין לנו בתקנת הציבור "החיצונית", וכי מעמדה נקבע בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת "סירקיס" (ע"פ 2521/03 רומן סירקיס נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 2003(3) 911). והנה, המשיב שוהה בישראל מזה 16 שנים, בזהותו האמיתית, קיבל מעמד של תושב עולה, שינה שמו לעברית, הקים משפחה, משמש כרופא, ומסייע לקהילה, הכל - בריש גלי. נוכח מחדלי הרשויות בעניין איתורו של המשיב, ולאור אותה "תקלה" משנת 1997, הרי שהסגרתו תסב פגיעה מהותית בזכויותיו. מכאן, אפוא, שלדידו, גם התשובה לשאלה הרביעית אינה מותירה מקום לספק כי דין הבקשה להידחות. מנגד, תוך שציינה כי טענות אלו כלל לא פורטו, והבסיס העובדתי או המשפטי שלהן לא הונח, סבורה באת- כוח העותר כי אפילו נזקקן ונעבדן בעצמנו, ההלכה הפסוקה מחד-גיסא, ונסיבות המקרה דנן מאידך-גיסא, הופכות אותן לבלתי ישימות בהליך זה. 16. הילכך, מסכמת באת-כוח העותר, לפנינו משיב שניתן להכריז אודותיו כ"בר הסגרה" לארצות הברית על-פי חוק - שהרי התנאים להסגרתו מתקיימים, בעוד שהסייגים לכך אינם חלים. משיוסגר לארצות הברית יושלם משפטו, קרי - ייגזר דינו בגין העבירות בהן הורשע ועונשו ירוצה בהתאם. ברם, דעת בא-כוח המשיב שונה. לדידו, סייגי ההסגרה חלים במקרה זה, כוחם יפה אף בעודם ניצבים לבדם, כל אחד בפני עצמו, כל-שכן נוכח כוחם המצרפי. לכן, כך אליבא דמשיב, שומה על בית המשפט לדחות הבקשה. דיון 17. נפתח במחרוזת ההסכמות המאחדת את הצדדים, ולאחר מכן נכריע בשאלות שבמחלוקת אחת לאחת. ובכן - אין חולק כי אמנת הסגרה בין ישראל לארצות הברית קיימת, כי המשיב הורשע בדין בארצות הברית בשתי עבירות אינוס, כי הללו הנן בגדר "עבירות הסגרה" לפי החוק והאמנה, כי בעת ביצוע העבירות לא היה הלה אזרח או תושב ישראל, וכי אילו ביצע את העבירות בהן הורשע בארצות הברית - בישראל, היו מתקיימים בו יסודותיה של עבירת האינוס, לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ראשית אכריע בשאלה הראשונה, היינו - אם חקירת סוכן הבולשת על תצהירו מוצדקת בנסיבות העניין. חקירת הסוכן על תצהירו 18. עמדתו של המשיב בסוגיה זו לא רק שלוקה בחוסר קוהרנטיות, אלא שהנה גם סותרת החלטה שיפוטית שמקורה בהסכמת הצדדים. ודוק, בתחילה (בדיון לפני) סבר בא-כוח המשיב, כי בהינתן הבקשה כמות שהיא - זימון סוכן הבולשת לחקירה נגדית על תצהירו עדיין אינו הכרחי. הילכך, בשלב ראשון הסתפק בא-כוח המשיב בעיון בכל חומר הראיות והמסמכים ששימשו בסיס לעריכת תצהיר הסוכן, או-אז ביקש לגבש דעתו באופן סופי אם אכן ברצונו לעתור לזימונו לחקירה אם לאו. המועד האחרון שנקבע לצורך הגשת בקשה מתאימה היה 4.10.06, תאריך לו התחייב בא-כוח המשיב בעצמו ושאותו אישר בית המשפט בהחלטתו מיום 3.9.06. בסופו על יום, בקשה לזימון סוכן הבולשת לחקירה על תצהירו לא הוגשה לבית המשפט, כך גם אף לא בקשה אחרת שעשויה הייתה לרקום עור וגידים מאז התנהל הדיון לפני, בהינתן התפתחות כזו או אחרת, פרי תוצאות בדיקות נדרשות של "מספר דברים נוספים" מטעם בא-כוח המשיב, כך בלשונו טרם ננעל הדיון לפני. תוצאות אותן בדיקות, ככל שהללו כלל נערכו, למצער לא תורגמו לבקשה כלשהי מטעם ב"כ המשיב. בנסיבות אלו, ניתן היה לכאורה להניח כי המשיב וויתר על הזמנת הסוכן לעדות בישראל, ככל הנראה - לאחר בחינת התיעוד עליו הסתמך בתצהירו. ברם, תשובת המשיב לסיכומי העותר מתעלמת מן האמור לעיל, כאילו לא היו דברים מעולם, תוך העלאת אותה בקשה לזימון הסוכן לחקירה, למעשה - מחדש. שמא אדמיין כי עסקינן בחילופי ייצוג, שעה שבא-כוחו הקודם של המשיב לא עדכן את זה החדש באשר למצב העובדתי והמשפטי המדויק בו שרוי הליך זה עובר להגשת הסיכומים? תמיהה היא, ומענה אין. ראשית, המדובר בהתנהלות בלתי תקינה. באי-כוח צדדים לדיון המצהירים אודות הסכמתם בדבר עניינים שבסדרי הדין מחויבים למוצא פיהם, כל-שכן משניתן לכך תוקף שיפוטי מחייב. הרי לא יעלה על הדעת שבא-כוח המשיב שכח כיצד עליו לנהוג במידה ואכן בכוונתו לעתור לזימון הסוכן לחקירה. משנקבע המנגנון הפרוצדוראלי המוסכם לעניין זה, יש לכבדו ולנהוג על פיו. שום בקשה לסטייה מן ההסדר האמור לא הוגשה, או לעניין זה - אף כל בקשה אחרת, ומכאן שהניסיון לערער עליו כעת, בשלב הסיכומים, אינו ראוי או רציני. די בכך כדי לדחות את בקשת המשיב לזמן את הסוכן לחקירה. שנית, טענה הנשמעת מפי פרקליט והלוקה בחוסר קוהרנטיות דרושה הנהרה והתייחסות, שכן מצופה הימנו שלא יותיר ספק כה בסיסי בלב בית המשפט לגבי קו הטיעון בו נקט. אזכיר, כי המדובר כאן בנתונים עובדתיים חדשים שעשויים היו לעגן את הצורך בחקירת הסוכן, נתונים שאמורים היו להתגבש בטווח הזמן שבין מועד הדיון שנערך לפני לבין התאריך שנקבע להגשת תגובת המשיב לסיכומי העותר, ולא בפוטנציאל אמורפי תיאורטי. שחזור מהותי של הרציונל שליווה את טענות המשיב באותו דיון גם במסגרת תגובתו לסיכומי העותר אינו מחזק אפוא בקשתו, אלא אך גורע הימנה. ודוק, כחודשיים וחצי חלפו מאז התקיים הדיון לפני ועד להגשת תשובת המשיב לסיכומי העותר (אף זאת לאחר שתי דחיות שניתנו לאור בקשות המשיב), שהות מספקת לכל הדעות לאיסוף כל הנתונים הנדרשים לצורך העניין. וכאן יוטעם - העובדה שהמשיב ניהל לכאורה חיים נורמאליים ו"שקופים" לחלוטין בישראל אינה ראיה בת- נפקות לבקשה, כפי שיפורט בהמשך. שלישית, השיטה המשפטית הנוהגת אינה מאפשרת להיעתר לבקשתו המאוחרת של המשיב. סיכומים - כשמם כן הם: ריכוז של מכלול העובדות הרלבנטיות הקיימות בתיק ועיבודן המשפטי לכלל מפה פרשנית אפשרית המוליכה לתוצאה רצויה כלשהי. והנה, אין לעתור במסגרת סיכומים להרחבת התשתית הראייתית בתיק, שכן זו אולי תיתכן בגדרי בקשה מתאימה אותה יש להגיש מבעוד מועד (כאמור בהסדר הדיוני המוסכם). סיכומים מהווים אפוא נקודת סיום בעבור הצדדים המבקשים לשכנע את בית המשפט בצדקתם, ולא במה לעריכת מקצה שיפורים במערך העובדתי הנתון. גם מסיבה זו יש לדחות הבקשה. 19. ואם בכך אין די, נוכח חשיבות הסוגיה הכללית שלפני לא אסתפק בדחיית הבקשה לזימון הסוכן לחקירה אך מפאת קביעותיי לעיל, מבוססות ככל שתהיינה, ואכריע גורלה גם לגופו של עניין, למעלה מן הצורך, כאילו הוגשה כדין. תחילה - הערת מסגרת. החלטה בבקשת הסגרה כלל אינה אמורה להיבנות מתוך ראיות שהוכחו במידה של למעלה מכל ספק סביר, שכן אין הליך הסגרה כהליך של משפט פלילי שבסופו נקבעת אשמתו או חפותו של נאשם (ש"ז פלר, דיני הסגרה, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תש"ם 1980, עמ' 355). לכן, די לרוב בקיומן של ראיות לכאורה שצורפו לבקשה כדי לבסס את ההכרעה שפלוני הנו בר-הסגרה. יתכן, כי במקרה חריג ומיוחד אכן תינתן למבוקש הרשות להביא ראיה שבכוחה לסתור את התשתית העובדתית הלכאורית שהניחה הבקשה. ברם, לו "קו ההגנה" לו טוען המשיב (או כל מבוקש אחר במעמדו) מסתכם בניסיון לערער מהימנותה או משקלה של ראיה הנספחת לבקשה, לא בכך תימצא ישועתו. תכליתו ואופיו של הליך ההסגרה מאלצים מסקנה זו. ודוק, קובעת הפסיקה כי למבוקש אין זכות לחקור את העדים, שעל עדויותיהם נסמכת הבקשה להסגרתו, על-מנת להראות שאינם מהימנים. לא זו אף זו, בע"פ 600/88 דייויס נ' היועץ המשפטי לממשלה, (פ"ד מג(2) 645), קבע כב' השופט י' קדמי כי "הלכה פסוקה היא, כי תפקידו של בית המשפט, בדונו בבקשת הסגרה, מתמקד בבדיקה, 'אם החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבית משפט מוסמך'...; ולצורך זה - אין בית המשפט נותן דעתו לשאלות של מהימנות ומשקל..." (שם, עמ' 647). גם השופט (כתארו אז) ברק התייחס לסוגיה זו בגדרי ע"פ 2998/91 רוברט מנינג ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד מז(1) 573), שם נקבע כי "ככלל אין למבוקש להביא ראיות לסתור את ראיות התביעה - אם בערכאה הראשונה וממילא גם בערעור - אך כלל זה עשוי, הוא עצמו, לאפשר למבוקש הבאת ראיות בפני הערכאה הראשונה - ובהתקיים התנאים לכך, גם בפני ערכאת הערעור - אם יש בראיותיו כדי להוות תשובה ניצחת וחד-משמעית לראיות המדינה המבקשת, באופן שהתשתית הראייתית מתמוטטת לחלוטין" (שם, עמ' 590). 20. ומן הכלל אל הפרט: נימוקי הבקשה לחקירת הסוכן על תצהירו אינם מרמזים כי זה המקום לסטות מן ההלכה המפורשת בעניינים כגון דא. לפנינו מקרה קיצוני בגדרו כבר הורשע המשיב בדינו בארצות הברית, וחקירת הסוכן מתבקשת אפוא אך ורק לשם הוכחת הטענה האמורה בדבר התיישנות. דהיינו, תכלית חקירת הסוכן היא להראות כי לו אכן הושקעו משאבי חקירה בקנה המידה הנטען בתצהירו, שהרי אז מקום הימצאו של המשיב היה נחשף על נקלה. כך, לו יעמוד הקף החקירה הממשית בעניינו של המשיב על שיעורו האמיתי, יסתבר כי העבירות בגינן הורשע כבר התיישנו זה מכבר, שכן אין בו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. דא עקא, שלצרכי הליך זה די לבית המשפט בראיות לכאורה שצוינו לעיל. ודוק, אין המדובר כאן בחוסר מהימנות עדים (לאמור - הסוכן הפדראלי), אלא בטענת המשיב בדבר עדות שמיעה ועל כך כבר דנו קודם לכן. זאת ועוד, ברשות העותר ראיה ניצחת לחובת המשיב - הרשעתו, ואין בחקירת הסוכן כדי לפגוע בתוקפה המוחלט או לגבש "תשובה ניצחת וחד-משמעית לראיות המדינה המבקשת". 21. אתייחס בקצרה למסמכים החדשים שצורפו לתגובת המשיב לסיכומי העותר. ראש לכל, וברוח האמור לעיל יודגש, כי התנצלותו של בא-כוח המשיב על צירופם של הללו לתגובתו אינה מספקת. זכותו של העותר היא לטעון לגבי נפקותם של אותם מסמכים להליך זה, שלא לומר - קבילותם, וכאמור - צירופם בשלב הסיכומים שלא באמצעות בקשה מתאימה אינו הולם את השלב המשפטי הנוכחי. גם לגופו של עניין אין במסמכים שהוגשו כדי לתמוך בבקשה לחקירת הסוכן. יש להדגיש, כי אילו בחר המשיב לנהל חייו בישראל שלא בסתר ובמחבוא, אין בכך כדי לאיין או לצמצם היתכנותה של חקירה ממשית, מקיפה ורציפה בעניינו. אין להקל ראש בקושי העצום הרובץ לפתחה של הרשות החוקרת בעת הידרשה להניח ידה על פלוני אחד שנטמע בקרב אוכלוסיה עולמית בת מיליארדי בני אדם, זאת - דווקא בתא שטח מסוים, במדינה כלשהי המאכלסת "רק" מיליונים ספורים. לכן, נקודת המוצא לבדיקת מהות מהלך החקירה אינה שוכנת בפרספקטיבה הפרטית של המשיב (שעשוי לחוש חופשי ומאושר במנוסתו מהדין), כי אם בספרה הלאומית של המדינה שמאימת דינה נס, היינו - אצל רשויות החקירה המוסמכות. כאן מספק עבורנו תצהירו של הסוכן תשתית חקירתית רחבה דיה, בה אין לפקפק לאור המסמכים שצורפו מטעם המשיב. המשיב נס מארצות הברית לישראל, ובין היזקקותו לתעודת עולה, לרישיון ישיבת ארעי, לשינוי שמו, לחשבון בנק, כמו גם לביקור משפחתי כזה או אחר, קרי - לדברים שמהלך החיים כופה על כולנו, לבין הוכחת העדר חקירה רצינית בעניינו - ארוכה היא הדרך. בסופו של יום נותר תצהירו של הסוכן בלתי מעורער, ומעצם מהותו כסיכום חקירה בת מעלה מעשור שנים אין לצפות לידיעה אישית של החתום עליו ביחס לכל פרטיה ונפתוליה. לכן, גם לו היה המשיב מגיש הבקשה לחקירת הסוכן, הרי שנוכח האמור לעיל הייתה זו נדחית. 22. לא אצא ידי חובתי אם לא אתייחס לפסיקה שאוזכרה בתגובת המשיב לסיכומי העותר. אכן, בע"פ 7840/01 מיכאל אקווה נ' היועץ המשפטי לממשלה (תקדין-עליון 2002(2) 310), קבעה כב' השופטת ד' דורנר כי "... הדרישה לצירוף מכלול חומר הראיות הרלוואנטי, שיש ליישמה על-פי אמת-המידה המוגברת של הוגנות הנדרשת מן המדינה, איננה מיועדת לחייב את המדינה להציג, כעניין טכני, את כל המסמכים שנאספו על-ידי המדינה-המבקשת לקראת משפטו של המבוקש, כתנאי לכך שניתן יהיה להכריז שהמבוקש הוא בר-הסגרה. אלא, דרישה זו עניינה בהצגת אותם מסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות, שיש בהן כדי לעוות תשתית זו" (שם, עמ' 314). דא עקא, ששם עסקינן בדיות הראיות הנצרכות כנגד המבוקש בהתאם לאמת המידה שנקבעה לעניין זה (קיום ראיות לכאורה לאישום), בעוד שכאן המדובר בדרישת המשיב לנבור ב"חומר הראיות" בתיק החקירה שנפתח רק בשל מנוסתו מאימת הדין, ללא כל קשר לחומר הראיות בגינו כבר הורשע בדין. מכאן, שהמשל אינו דומה לנמשל. רציונל זה גם יפה לפסק הדין הנוסף שאזכר המשיב בהקשר הנדון ואין כל טעם לשוב ולהדגישו בשנית (ע"פ 6914/04 זאב פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, תקדין-עליון 2005(1) 2664). לא-זו-אף-זו, גם דינה של טענת המשיב להחלת מעין הגנה מן הצדק על נסיבות העניין, שיתבררו לאשורן אך לאחר חקירת הסוכן, להידחות. ביום 28.6.05 הגישה ממשלת ארצות הברית למדינת ישראל את הבקשה להסגיר לידיה את המשיב. למותר לציין, כי ישראל לא זנחה את הטיפול בבקשה משך "שנים ארוכות", כך שממילא נשמט הבסיס להחלת אותה הגנה לפי הפסיקה (ראו: ע"פ 6914/04 הנ"ל, סיפה של פסקה 39, עמ' 2677). 23. כאן המקום להוסיף ולהדגיש, כי "חזקת ההגינות" של המדינה המבקשת, כמו גם הישענות דיני ההסגרה על אמון הדדי השורה בין המדינות שנקשרו באמנה, אינן מעגנות את אותה חשדנות בסיסית אותה ייחס בא-כוח המשיב לאמור בתצהיר סוכן הבולשת, שמא בשקרים והעלמת אינפורמציות חיוניות עסקינן. הנחת היסוד לשיתוף הפעולה הבינלאומי במלחמה בעבריינות היא, כי כל המדינות שהנן צדדים לאמנת ההסגרה תקיימנה את התחייבויותיהן בהגינות ועל-פי אמות המידה הנהוגות במדינות בנות-תרבות. ניתן להוסיף, אפוא, ולהניח, כי ביסוד כל בקשת הסגרה עומדת סברה תמת-לב מטעם המדינה המבקשת, כי מעשה העבירה הרלבנטי הנו בר-ענישה בתחומה. אין להכביר מלים באשר לתום הלב שניתן לייחס למדינה המבקשת לגזור את דינו של מי שכבר הורשע בדין ונמלט הימנו, כמו במקרה זה. סייגים להסגרה 24. נותרנו אפוא, עם חזית מחלוקת אחת בהליך זה, לה שלושה ראשי חץ המפנים תשומת- לבנו לשלושה מתתי סעיף 2ב(א) לחוק: הראשון - בעניין התיישנות העבירות בגינן הורשע המשיב (סעיף 2ב(א)(6) לחוק); השני - בעניין מחילת רשויות ארצות הברית על העבירות הללו (סעיף 2ב(א)(7) לחוק); והשלישי - בעניין הפגיעה בתקנת הציבור לו יוסגר המשיב כמבוקש (סעיף 2ב(א)(8) לחוק). לו אמצא כי בנסיבות המקרה יש להחיל ולו אחד מן הסעיפים דלעיל, כולם - סייגים להסגרה על-פי החוק, הרי שאז דין הבקשה יהא להידחות. התיישנות - האמנם? 25.איני סבור כי העבירות נשוא הבקשה התיישנו, כטענת בא כוח המשיב. נעיין בסעיפי החוק הרלבנטיים, ולמען הסדר הטוב - שלב אחר שלב. סעיף 2א לחוק מונה את התנאים להסגרה כלהלן: "2א.(א)מותר להסגיר אדם ממדינת ישראל למדינה אחרת אם נתמלאו כל אלה:(1) בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים;(2) האדם נאשם או נתחייב בדין במדינה המבקשת בשל עבירת הסגרה (להלן - המבוקש). ... 'נתחייב בדין' - לרבות אדם שהוכרע דינו אך טרם נגזר דינו". סעיף 9(א) לחוק קובע בעניין זה כדלקמן: (3) נחן על אותו מעשה עבירה או נמחל לו ענשו במדינה המבקשת. "הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו - יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה". 26. יישום הדין על עובדות המקרה שלפנינו אינו מותיר אפוא כל מקום לספק, כי התנאים הנדרשים להכרזה על המשיב כבר-הסגרה אכן מתקיימים בקונסטלציה הנתונה. על כך למעשה כבר הסכימו הצדדים עצמם. כל שנותר לבחון הוא, האם בנסיבות העניין מתגבשת מניעה כלשהי לאותה הכרזה. 27. בהקשר זה קובע סעיף 2ב לחוק את אותם סייגים להסגרה, שבמקרה זה יובאו אך באספקלריה הרלבנטית לה טען בא-כוח המשיב, כלהלן: "2ב.(א)לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: ... (6) בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה או עונש שנתיישן לפי דיניה של מדינת ישראל; (7) בקשת ההסגרה הוגשה בשל מעשה עבירה שבשלו קיבל המבוקש חנינה או מחילה במדינה המבקשת; (8) היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". 28. כעת נשאל - מהם דיני ההתיישנות התקפים במדינת ישראל לצרכי הפרשה דנן. סעיף 9 לחסד"פ, שעניינו - התיישנות עבירות, קובע כלהלן: "9. (א)באין הוראה אחרת לענין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה - (1)בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם - עשרים שנים; (2)בפשע אחר - עשר שנים; (3)בעוון - חמש שנים; (4)בחטא - שנה אחת. (ב)בעבירות לפי החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950, ולפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950 - אין התיישנות. (ג)בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על-פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר. (ד)הוראות סעיף קטן (ג) יחולו על עבירת הסגרה שבשלה הוגשה בקשת הסגרה למדינת ישראל וכל פעולה מהפעולות המפורטות באותו סעיף קטן, שנעשתה במדינה המבקשת, תאריך את מנין תקופת ההתיישנות לאותה עבירה לפי סעיף זה, כאילו נעשתה בישראל". 29. הוראות חוק נוספות בעניין ההתיישנות שישמשו אותנו בהמשך הדיון אף הן יצוטטו להלן, ביניהן - הוראת סעיף 10 לחסד"פ, הדן בהתיישנות עונשים, והקובע כדלהלן: "10.עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - (1)בפשע - עשרים שנים; (2)בעוון - עשר שנים; (3)בחטא - שלוש שנים". 30. הוראת חוק אחרת שתסייע לנו בניתוח סוגיית ההתיישנות ניתן לדלות מתוך סעיף 94א לחסד"פ, שכותרתו - התליית הליכים, שם נקבע כי: "94א.(א)בכל עת שלאחר הגשת כתב האישום ולפני גזר הדין, רשאי בית המשפט להתלות את ההליכים, בין מיוזמתו ובין לבקשת תובע, אם נוכח כי לא ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו. (ב)הותלו ההליכים, לפי סעיף קטן (א) ולאחר מכן ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו, רשאי תובע להודיע בכתב לבית המשפט על רצונו לחדש את ההליכים, ומשעשה כן יחדש בית המשפט את ההליכים, ורשאי הוא להמשיך בהם מן השלב שאליו הגיע לפני התלייתם. (ג) על אף הוראות סעיף 9 ניתן לחדש את ההליכים באישור היועץ המשפטי לממשלה, מטעמים שיירשמו, אף אם עברו בין מועד התליית ההליכים לבין המועד שבו ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו התקופות האמורות בסעיף 9; ובלבד שההליכים הותלו מהטעם שהנאשם מתחמק מן הדין". 31. טרם ניכנס לעובי הקורה אדגיש, כי אף האמנה עצמה קובעת סייגים להסגרה, ביניהם "אם התביעה הפלילית או אכיפת העונש בשל העבירה נחסמו מחמת התיישנות לפי דיני הצד המבקש או היו נחסמות מחמת התיישנות לפי דיני הצד המתבקש אילו נעברה העבירה בשטח ארצו" (סעיף 6(3) לאמנה). 32. ומן הכלל אל הפרט: כזכור, המשיב הורשע בארצות הברית, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע שתי עבירות אינוס, אלא שנמלט מאימת הדין טרם נגזר דינו וטוען כיום להתיישנות. נבחן במשנה זהירות את אותם דיני התיישנות ששומה עלינו ליישם במקרה דנן. והנה, לפנינו שתי הוראות סותרות: האחת - מעוגנת בסעיף 2ב(א)(6) לחוק, לפיה דיני ההתיישנות של מדינת ישראל הם שיקבעו אם יחול אותו סייג להסגרה; והשנייה - נסמכת על סעיף 6(3) לאמנה, לפיה סייג להסגרה יתכן ויחול תחת אחד משני דינים חלופיים, זה של "הצד המבקש" (ארצות הברית) מחד-גיסא, או זה של "הצד המתבקש" (ישראל), מאידך-גיסא. ודוק, החוק עצמו, עד לתיקונו בשנת תשס"א (תיקון מס' 8), אכן נקט אותה לשון כמו האמנה, אך משתוקן (כאמור בציטוט דלעיל) - העניק לדיני ההתיישנות במדינת ישראל את הבכורה, על-מנת שישמשו כפרמטר יחידי לפיו ייקבע אם המדובר בסייג להסגרה. אמנם, יש הסבורים, גם עתה, משכבר תוקן החוק כאמור, כי על אזנו של בית המשפט בישראל עדיין להיות כרויה לטענת התיישנות העבירה לפי דיני המדינה המבקשת (ראו: ב"ש 4314/03 (מחוזי, ירושלים) היועץ המשפטי לממשלה נ' משה (ז'אן פייר) בן שלום בזק (בוזגלו), תקדין מחוזי 2003(2) 14420, פסקה 19; וכן הערעור שהוגש בעניין זה: ע"פ 3439/04 משה (ז'אן פייר) בן שלום בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294). אולם, למשמע טענת העותר בהקשר זה, כי משהוגש כתב אישום כנגד המשיב במדינת קליפורניה (היא המדינה הרלבנטית בעבורנו) לא תיתכן עוד התיישנות אותן עבירות הנקובות בגדרו (על-פי דיני ההתיישנות הנוהגים בארצות הברית), נאלם המשיב דום, ובכך הביע למעשה הסכמתו למה שהפך מטענה לעובדה מוכחת לפני. משכך הם פני הדברים, אבחן עתה את נפקות דיני ההתיישנות בישראל ביחס לבקשה. 33. ראשית ברצוני להביע תהייתי, שמא כלל אין להחיל את סעיף 9 לחסד"פ על המקרה הספציפי שלפני, בו הורשע המשיב לאחר שמיעת ראיות בבית משפט בארצות הברית ורק אז נמלט. ודוק, סעיף 9 לחסד"פ רלבנטי לצורך העמדה לדין, והחריגים להתיישנות המצוינים במסגרתו מתייחסים לכל שלבי הביניים האפשריים הכרוכים בהגשמת תכלית זו - חקירה, הגשת כתב אישום והליך מטעם בית משפט. ויודגש, תכלית זו כבר מוצתה בעניינו של המשיב - הלה כבר הועמד לדין, ולמותר לציין - גם הורשע בדין. זאת ועוד, סעיף 94א לחסד"פ הוא שמתייחס, בין השאר, בדיוק למצב העניינים החל בהליך דנן, לפיו נמלט פלוני מן הדין לאחר הרשעתו. כך, קובע סעיף 94א לחסד"פ מהי נפקות הימלטות פלוני מן הדין באשר לדיני ההתיישנות שיחולו עליו, זאת - משכבר הורשע בדין. נפקות זו אכן קיצונית (הארכת תקופת התיישנות העבירה ללא כל מגבלת זמן, הכפופה לתנאי סעיף 94א(ג) לחסד"פ), אך לאור העובדה כי תנאי הסף המצוין באותו סעיף נוגע אך ורק לשלב שלאחר הגשת כתב אישום וטרם גזירת הדין, היינו - שעה שבנאשם עסקינן ולא בחשוד, אין לתמוה או לערער עליה. 34. נסכם: לפנינו מדרג שנקבע בדין ביחס להארכת תקופות ההתיישנות החלות על עבירות בעבור חשוד ונאשם שאינם נמלטים מהדין, ואילוצי מערכת אובייקטיביים הם אלה שמעכבים הגשת כתב אישום בעניינם, כך מחד-גיסא; ובאשר להארכת תקופות ההתיישנות הרלבנטיות לנאשם ששם ללעג ולקלס את שלטון החוק - בעת הימלטו הימנו, או-אז המשך ניהול משפטו נמנע שלא בגין מחדל הרשויות המוסמכות, מאידך-גיסא. המקרה הראשון מאפשר הארכת תקופת התיישנות באופן מוגבל, בעוד שהמקרה השני מנטרל את תקופת ההתיישנות לחלוטין, כאקט של מצב חירום, שיופעל בלית ברירה לאחר הפעלת שיקול דעת. והנה, מההסדר הקבוע בסעיף 94א(ג) לחסד"פ בעניין חידוש הליכים שהותלו עולה, כי תוצאות הימלטות מהדין בישראל עשויות להיות מפליגות - שכן יש בעצם מנוסת הנאשם, כשלעצמה, כדי לשלול לחלוטין אפשרות של התיישנות בעניינו, זאת - אף אם לא ננקטו הליכים אחרים כלשהם הקוטעים את מירוצה. לסברתי, זהו הדין הספציפי החל במקרה דנן, הגובר על הדין הכללי הקבוע בסעיף 9 לחסד"פ. בנסיבות אלו, ולו נייבא את העובדות הדרושות לבחינת שאלת ההתיישנות בישראל, כלומר - הרשעת פלוני והימלטותו מהדין טרם גזירתו, אין מנוס מן המסקנה כי המסלול המשפטי שמתווה סעיף 94א(ג) לחסד"פ הוא הראוי והמתבקש דהיום. דהיינו, לו היה המשיב מורשע בישראל בשתי עבירות אינוס ונמלט מהדין, היו מותלים ההליכים המשפטיים נגדו, ובבוא היום, אם בכלל, עם לכידתו, ניתן היה להמשיך משפטו תוך דחיית טענתו להתיישנות. הפכתי בשאלה לה כלל לא נדרשתי, אם בנסיבות העניין היה על העותר לצרף לבקשה את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה באשר להפעלת סעיף 94א(ג) לחסד"פ בקונסטלציה שנוצרה. כך, ניתן היה לדעת אם תחת הנחת התליית הליכים בעניינו של המשיב, אם היה מורשע בישראל ונמלט מהדין, היה היועץ המשפטי לממשלה מאשר את חידוש ההליכים במשפטו. יחד-עם-זאת, אין בלבי ספק כי כך היה נוהג היועץ המשפטי לממשלה, מה גם שהמשיב כלל לא שלל את הרלבנטיות של סעיף 94א לחסד"פ לפרשה. 35. עוד יודגש, כי הפרשנות המוצעת לעיל אף עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית המשפט העליון בשאלת התיישנות עבירות. יפים לענייננו הדברים שנפסקו בבג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (פ"ד נא (2) 757), שם נקבע כלהלן: "קטיעת מרוץ ההתיישנות, או השהייתו, מוצדקת בראש ובראשונה כאשר הנאשם עושה מעשים המשמיטים את הקרקע מתחת לנימוקי ההתיישנות. כאשר העבריין מתחמק מידיהן של רשויות האכיפה והעמדתו לדין נמנעת בשל כך, אין לומר שהחברה שכחה את העבירה ומחלה עליה. שהרי אין החברה מוחלת למי שמסכל את ההליכים הפליליים נגדו ... ביטוי מפורש לרעיון זה ניתן למצוא בסעיף 94א(ג) לחוק (חסד"פ - צ'ס'), הקובע כי ניתן להתלות הליכים נגד נאשם המתחמק מן הדין, ולחדשם אף אם עברה תקופת ההתיישנות (בחוק ההתיישנות הפדרלי בארצות הברית הדין הוא חד יותר, ונאמר בו במפורש כי 'No statute of limitations shall extend to any person fleeing from justice' (18 U.S.C. sec. 3290); ראה גם סעיף 41(ג) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו - 1955, הקובע כי במניין ההתיישנות לא תבואנה תקופות בהן שהה הנאשם בשבי האויב כאשר נפילתו בשבי באה עקב עבירה שביצע ותקופות בהן נעדר הנאשם מן השירות שלא ברשות) ... אכן, עקרון ההתיישנות הוא עקרון חשוב, אך אין הוא יכול לחתור תחת קיומו של הליך פלילי תקין, במקרים שבהם קיומו של הליך כזה מצריך זמן רב יותר מאשר מאפשרת תקופת ההתיישנות". (שם, עמ' 774) הנה-כי-כן, מבחינת התיישנות העבירות בהן הורשע המשיב לא חל כל סייג להסגרה. ושוב יודגש - לא בכדי ייחד המחוקק סעיף מיוחד ונפרד בעניין הארכת תקופת התיישנותן של עבירות לאור הימלטות נאשם מן הדין. למותר לציין, כי רב הפיתוי בהימלטות מוצלחת מן הדין המשתרעת על-פני תקופה ארוכה מזו שהוקצבה להתיישנות, וטוב עשה המחוקק משנתן דעתו על כך במפורש. 36. למען הזהירות, ולמעלה מן הצורך, אבחן מה צופן בחובו סעיף 9 לחסד"פ בענייננו. היות והמדובר בעבירות אינוס, סעיף 9(א)(2) לחסד"פ מציב בעבורן רף התיישנות של עשר שנים. קרי, אין להעמיד את המשיב לדין בגין עבירות אינוס אם מאז ביצוען חלפו למעלה מעשר שנים. לכאורה, אפוא, ונוכח מועד ביצוע העבירות דנן, הרי שהללו התיישנו. נשוב ונציין את העובדות הרלבנטיות: המשיב הורשע בביצוע שתי עבירות אינוס ביום 20.12.89. הדיון שנועד לשמיעת טיעוני הצדדים לעונש נקבע ליום 17.1.90. באותו מועד לא התייצב המשיב למשפטו והוצא נגדו צו מעצר התקף עד היום. תצהירו של סוכן הבולשת מלמדנו אודות מהלך החקירה המקיף שנערך מאז נמלט המשיב מהדין, שכלל פעולות חקירה הן בארצות הברית עצמה והן במדינות נוספות משך שנים ארוכות. המחדל האמור שהתרחש בשנת 1997, היינו - הודעת משטרת ישראל לרשויות המוסמכות בארצות הברית כי המשיב אכן שוהה בישראל, הודעה שבאופן תמוה לא הגיעה ליעדה, או שאבדה, או שלא טופלה כיאות בידי מי מהצדדים הנוגעים לדבר - לא הובהר כל צורכו, אין ככל הנראה לשחזר מהלכו וזהות האחראים לו בדיעבד, והחשוב מכל - נפקותו לבקשה קלושה. לאחר עיון מעמיק בתצהירו של סוכן הבולשת, בגדרו מצוינות פעולות חקירה רבות שנערכו לפני ואחרי שנת 1997, הנני סבור כי קם הסייג להתיישנות העבירות בהן הורשע המשיב, לפי סעיפים 9(ג) ו-9(ד) לחסד"פ. רשויות אכיפת החוק בארצות הברית לא שקטו על שמריהן, תרו אחר המשיב בנחישות ותוך שימוש במשאבי חקירה רבים ומגוונים, והחקירה שניהלו בעניינו השתרעה על-פני שנים ארוכות, באינטנסיביות ותדירות סבירים בהחלט. אפילו אם לא אקבע כי צו המעצר שהוצא כנגד המשיב בארצות הברית קוטע את מרוץ ההתיישנות מעצם היותו על-זמני, הרי שפעולת החקירה האחרונה שביצעו הרשויות המוסמכות בארצות הברית בעניין המשיב וודאי שקוטעת אותה (למצער ביום 21.1.02, אז נתקבל אצל הבולשת מידע, ממקור אנונימי, כי המשיב שוהה בניו המפשיר - מידע שנבדק ונחקר; ראו: נספח ד' לבקשה, סעיף 40 לתצהיר סוכן הבולשת). חישוב פשוט מורה, כי מאז נערכה אותה פעולת חקירה אחרונה ועד להגשת הבקשה טרם חלפו עשר שנים. לפיכך, הגם שפסענו בדרך משפטית שונה מזו שהונחה לעיל, באתי לכלל אותה המסקנה, כי לא קמה למשיב הגנה מפני הסגרה בהסתמכו על טענת התיישנות. 37. בקצירת האומר אוסיף, כי הפרשנות המוצעת על-ידי בא-כוח המשיב באשר לאנלוגיה בין סעיפים 9 ו-10 לחסד"פ הנה בלתי מתקבלת על הדעת, והנני אפוא דוחה אותה. אין דין התיישנות עבירות כדין התיישנות עונשים, וכפי שצוין בהרחבה לעיל - אין זו כוונת המחוקק להכשיר מעשי עבריינות באמצעות מתן תמריץ חיובי לאדם שישכיל לטשטש מקום הימצאו עד כי ימצא זאת כדאי ומשתלם לנוס מן הדין בכל מקרה ובכל שלב של ההליך המשפטי. הסיכון הממשי שייטול על עצמו עבריין נמלט, כי חרב המשפט לא תרפה מצווארו וחודה לא יקהה עם חלוף העתים, הוא שאמור לאזן את רצונו הטבעי לפרוק עול מצוקתו ולצאת לחופשי טרם עת. אם לאקונה זיהה בא כוח המשיב בחקיקה, לא ייתן בית המשפט ידו למלאה בתוכן שאינו מתיישב עם תכליתה. 38. לאחר מתן מענה לשתי השאלות הראשונות, הגיעה השעה לבחון האם קם סייג להסגרה מחמת מחילת רשויות ארצות הברית על העבירות נשוא הבקשה (כאמור - השאלה השלישית), או מפאת פגיעה בתקנת הציבור לו יוסגר המשיב כמבוקש (כאמור - השאלה הרביעית) - הללו כאמור שתי השאלות האחרונות שנצרכות הכרעה. תחילה אדון בשאלה השלישית, ולאחריה - ברביעית. מחילה - האמנם? 39. לשיטתו של בא-כוח המשיב, "מחילה" יכול ותעשה גם בדרך של "התנהגות מכללא". אין בידי לקבל טענה זו. לעניין זה יפה אמרתו של כב' השופט מ' חשין בע"פ 3439/04 משה (ז'אן פייר) בן שלום בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה (שם), לפיה "טענה זו (באשר לאי הגשת בקשת הסגרה משך שנים רבות כאינדיקציה מובהקת למחילה - צ'ס'), דומה, אינה אלא טענת שיהוי המתכסה באדרת של מחילה. לגופה של הטענה אומר, כי נתקשיתי למצוא בראיות שלפנינו ולו רמז לחנינה או למחילה, בין במישרין בין בעקיפין, בין במפורש בין במשתמע. שלטונות צרפת עשו כיכולתם כדי להניח ידם על המערער, להביאו לדין ולשופטו כסדר. היה זה המערער שסיכל את מעגלי הצדק ומה לו כי יעלה טענת מחילה" (שם, עמ' 303-304). 40. והנה, רשויות אכיפת החוק בארצות הברית מעולם לא התנהלו כמי שמחלו למשיב על העבירות שביצע ושבגינן אף הורשע בדין. ההפך הוא הנכון. מאמץ עיקש ומתמשך להתחקות אחר מקום הימצאו של המשיב הוא שאפיין את מדיניות החקירה של אותן רשויות. חלוף השנים מאבד כאן ממשמעותו, שכן אין להסיק הימנו דבר הפועל לטובת המשיב. ועוד, יש צורך בהפעלה רצונית מפורשת של סמכות מתן אותה מחילה. אדגיש, כי אפילו בהימנעות גרידא מאכיפת החוק (שכלל אינה משתמעת בנסיבות דנן), אין כדי לכונן "מחילה". אשר-על-כן, דין טענת המשיב לתחולת הסייג להסגרה שעניינו - מחילה, להידחות. פגיעה בתקנת הציבור - האמנם? 41. ומכאן - לשאלה הרביעית והאחרונה. אכן, אין להסגיר אדם מקום בו נוגד הדבר את תקנת הציבור. בע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (תקדין-עליון 2005(4) 2082), קבע כב' השופט א' לוי כדלקמן: "הלכה היא, כי תקנת ציבור זו אינה אלא 'תקנת ציבור חיצונית'. מקום בו ההסגרה, היינו - הרשאת תחולתו של הדין הזר - כרוכה בפגיעה בערכי היסוד של שיטת-המשפט המקומית, שוב אין מעשה ההסגרה ראוי, מפאת היותו מנוגד לתקנת הציבור. זאת, להבדיל מתקנת ציבור 'פנימית', שפירושה רק כי הדין המקומי עשוי היה ליתן לסוגיה שעל הפרק מענה שונה מזה שמוצע בידי הדין הזר, דבר שכשלעצמו אינו מספיק למניעת הסגרה (ראו ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח (3) 641, 651; ע"פ 7569/00 יגודייב הנ"ל, בע' 585; ע"פ 2521/03 סירקיס הנ"ל, בע' 346; בג"צ 3439/04 בזק נ' היועץ המשפטי לממשלה, טרם פורסם, 29.12.04, בפסקה 15;וע"פ 6914/04 פיינברג הנ"ל, בפסקה 16)". (שם, עמ' 2120) 42. בנסיבות הנתונות ברי, כי הסגרת המשיב לארצות הברית אינה כרוכה בפגיעה בערכי היסוד של שיטת המשפט בישראל. חברה המקדשת חיי אדם - גוף ונפש כאחד, בה זכויות יסוד זוכות להגנה חוקתית, וודאי שתבקש למצות הדין עם מי שביצע עבירות חמורות בניגוד לקוד אתי בסיסי. הסגרת המשיב לארצות הברית לא רק שעולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל, אלא שהנה גם מקנה להם נופך בינלאומי. כמשקולת נגד לחלוף העתים, שנבע כידוע ממנוסת המשיב מהדין והקושי לאתרו, יש לשקול, אפוא, את חומרת עבירות האינוס בהן הורשע המשיב, את זכותה וחובתה של החברה להלחם בעבריינות ולהגן על עצמה ועל יחידיה, ואת חובתה של המדינה כלפי קורבנות הפשיעה. ועוד, בל נשכח כי דיני ההסגרה הנוהגים בישראל מבטאים את חובתה של המדינה לכבד את התחייבויותיה הבינלאומיות על-פי האמנה. 43. אין להכחיש, כי הסגרת המשיב לארצות הברית בחלוף למעלה מחמש עשרה שנים מאז נמלט מהדין, שעה שניצל את אותו פרק זמן כדי לזמן לעצמו חיים חדשים, הנה בגדר תוצאה קשה בעבורו. ברם, באספקלריה רחבה, המביטה גם לעיני קורבנות מעשי האינוס שביצע, המביאה בכלל חשבון את התחייבותה הבינלאומית של ישראל בהתאם לאמנה ולדיני ההסגרה, המתחשבת בערכיה היסודיים של השיטה המשפטית הנוהגת במחוזותינו, לא ניתן לקבוע, בהשאלה מהמבחן הקובע לעניין "הגנה מן הצדק", כי הסגרת המשיב לארצות הברית לצורך גזירת דינו וריצוי עונשו משיקה ל"התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם ... מקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (ראו: ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 221, פסקה 171). סיכומו של דבר - אין לומר כי הסגרת המשיב לארצות הברית תפגע בתקנת הציבור, ומכאן שאף סייג זה להסגרה לא חל בנסיבות העניין. לסיכום, ניתן כעת לקבוע כי אף לא אחד מן הסייגים להסגרה להם טען המשיב חל במקרה דנן. התוצאה 44. לאור המקובץ לעיל עולה, כי התקיימו כל התנאים הנקובים בחוק ההסגרה על-מנת להורות על הסגרת המשיב לארצות הברית. משכך, הנני מכריז בזאת על המשיב, קנט אהרון פרנק (יונתן אפרת), כבר-הסגרה לארצות הברית בגין העבירות בהן הורשע, בהתאם לסעיף 9(א) לחוק ההסגרה, התשי"ד - 1954. נוכח הוראת סעיף 15 לחוק זה, יוחזק המשיב במעצר עד לעת הסגרתו בפועל. משפט פליליעבירות מיןהתיישנות