עניינה הראשי של עתירה זו הוא בטענת התיישנותו של חוב ארנונה וזכותה של העירייה לנקוט צעדי אכיפה מנהליים שונים, כלפי חייב של חוב כזה. נסיבות העתירה והסעד המבוקש בה הנסיבות העותרים, בני זוג בני למעלה מ-80 שנים, בעלי הזכויות בדירת מגורים ברחוב בן ציון 5 בתל אביב (להלן: "הדירה"). למשיבה, עיריית תל אביב (להלן: "העירייה" ) טענת חוב ארנונה כנגד העותר בגין נכס ברחוב אבולעפיה 24 בתל אביב (להלן בהתאמה: "הנכס" ו "חוב הארנונה" או "החוב"). בעת הגשת העתירה היה חוב הארנונה, לפי טענת העירייה, בהיקף של 765,000 ש"ח לערך. חוב הארנונה הוא בגין התקופה מיום 1.8.80 ועד 29.5.98. לפי רישומי העירייה קיבלה חברה מסוימת ביום 29.5.98 את החזקה בנכס ומיום זה הפכה החברה לאחראית לתשלומי הארנונה. רישומי העירייה והעתקי מסמכים שצרפה לתגובתה לעתירה מראים כי היא פעלה בהקשר לחוב בדרכים הבאות: · בין ספטמבר 1993 ל- נובמבר 1998 נפסקו ארבעה פסקי דין בסדר דין מקוצר נגד העותר בגין חוב הארנונה (בהיקף שהיה קיים אז); · בשנים 97 - 99 הוטלו עיקולים על נכסי צד ג'; · ביום 7.6.2001 נשלח לעותר (לכתובת הדירה) מכתב חתום בידי עו"ד אבי נימצוביץ כבא כוח הממונה על הגבייה בעירייה שתוכנו התראה על פנייה עתידית אל ראש ההוצל"פ לשם מכירת הנכס לכיסוי חוב הארנונה. לאחר שלושה ניסיונות עקרים לבצע מסירה אישית של ההתראה הודבקה ההתראה בדירה; · ביולי 2001 נשלחה לעותר דרישה לתשלום החוב בהתאם לסעיף 2 לפקודת המסים (גבייה) · באוקטובר 2001 ובינואר 2002 נערכה תפיסת מיטלטלין בדירה; · ביום 7.5.97 וביום 25.2.2001 רשמה העירייה שעבודים על הדירה; · ברישומי העירייה מוזכרות פעולות שונות של אכיפה מנהלית בשנים 2008 - 2011. ביום 26.5.11 מינה רשם ההוצאה לפועל בתל אביב את עו"ד אבי נימצוביץ ככונס נכסים על זכויות העותר בדירה (להלן: "כונס הנכסים" או:"הכונס") כדי שינקוט כל פעולה נחוצה לשם גביית החוב באמצעות הדירה. זמן מה לאחר מכן, ביוני 2011, הגיש הכונס לבית משפט השלום בת"א כתב תביעה נגד העותרת לפירוק שיתוף בזכויות בדירה על דרך מכירתה הנכס כתפוסה וחלוקת התמורה בין הכונס לבין העותרת והוא לשם פירעון חוב הארנונה [ ת.א 45599-06-11 (להלן: "התובענה")[. ביום 17.1.12 נערך דיון בתובענה . עיקר הדיון סב על שתי טענות ההגנה של הנתבעת (העותרת); האחת שדרישות החוב אינן מדויקות שכן עד לשנת 1995 הפעיל העותר בנכס עסק בשם "פרימה יצור עגלות ילדים" ולמן 1995 הועברה הפעילות המסחרית של העותר לידי חברה בע"מ בשם "פרימה יצור ושיווק עגלות ילדים" (להלן: "פרימה בע"מ"). הטענה השנייה היא שחוב הארנונה התיישן ולא ניתן עוד לממש אותו, בין בדרך של תובענה אזרחית והליכי הוצל"פ ובין בדרך של גבייה מנהלית. באת כוח העירייה טענה לפני בית משפט השלום שהחייב איחר את המועד בהקשר לטענות כלפי עצם קיום חוב הארנונה (או היקפו) ושטענות התיישנות הנוגעות להליכי אכיפה מנהלית יש להעלות לפני בית המשפט לעניינים מנהליים. בית משפט השלום (כב' השופטת כרמלה האפט) החליטה לעכב את הדיון בתובענה כדי לאפשר לנתבעת (למעשה, לעותרים) להגיש עתירה מנהלית לשם הכרעה ב"טענות התיישנות, גובה החוב וטענות נוספות העומדות בפני הנתבעת". מכאן העתירה הניצבת לפתח. הסעד המבוקש בעתירה העותרים עותרים לשני טיפוסי סעד הצהרתי. האחד קביעה כי על חוב הארנונה חלה התיישנות ומכוח קביעה זו יש להפסיק כל הליך לפי כל דין לגביית החוב ובגדר זה גם לקבוע כי מינוי כונס הנכסים בטל מעיקרו. השני מגולם בקביעה שהעותרים או מי מהם אינם חייבים כל סכום שהוא הנקוב בתיק הוצאה לפועל לשם מימוש חוב הארנונה וזה בין משום שהחוב אינו קיים ובין משום שהחוב התיישן. עיקר טענות העותרים העותרים טוענים להתיישנות חוב הארנונה, לקיומה של מניעות כנגד קיום הליכים לגביית החוב ולחוסר בהירות בעניין היקף החוב. התיישנות התיישנותה של תביעה לקיום זכות כלשהי מוסדרת בחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958. לפי החוק אין להיזקק לתביעת זכות שהתיישנה. התיישנות של תביעה מתגבשת בתום שבע שנים מיום שנוצרה עילת התביעה; היינו מיום התגבשות העובדות המקימות את עילת התביעה. התביעה המשפטית נגד העותר הוגשה בשנים 1996 ו-1998. לכן לכל הפחות החוב שנוצר בין השנים 1980 ל- 1989, התיישן. מאחר שמשנת 1995 החזיקה פרימה בע"מ בנכס, אין מקום לתבוע מן העותר חוב שנוצר למן אותה שנה. השילוב בין התיישנות החוב לבין קיצור תקופת החוב בשל העברת החזקה לפרמה בע"מ משמיע שתקופת החוב שבגינה ניתן לתבוע את העותר משתרעת בין השנים 1989 - 1995 בלבד. הלכה פסוקה היא שדיני ההתיישנות חלים גם על הליכי גבייה מנהליים (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית). ההליך הנוכחי (התובענה) מבקש להביא לידי מימוש מהלך של גבייה מנהלית שבסיסו בפקודת המסים (גביה). מכל זווית של בחינה, הן על פי מועד מינוי כונס הנכסים (מאי 2011) והן על פי מועד פתיחת הליכי הגבייה המנהליים (8.3.2002) חלפה- עברה תקופת ההתיישנות. מניעות העובדה שהעירייה "ישנה על זכויותיה" משך כעשרים שנה מקימה מניעות כנגד נקיטת הליכי הגבייה המנהלית גם בלי טענת ההתיישנות. הטעם לכך כפול ומשולש. ראשית, העירייה כרשות ציבורית מחויבת בחובת תום לב והגינות מוגברת ביחסיה עם הנישום כפרט. העירייה חייבת לכן לנהוג בזריזות ראויה ובאופן שאינו מעמיד את הפרט בעמדת נחיתות [תא (חי') 5066/02 המספק חברה לבניין ומסחר חיפה נ' עיריית חיפה). השהיית ההליכים משך פרק זמן כה ארוך גרמה להצטברות הפרשי הצמדה וריבית בשיעור עצום. גם בכך ניתן לראות גישה הלוקה בהגינותה (ת.א (חי') 18808/99 עיריית קריית ים נ' אוחיון סיטי). שנית, ההשתהות המרובה מעמידה את העותר לפני שוקת ראייתית ריקה. ממרחק של עשור או שני עשורים אין העותר יכול להוכיח היום שאין יסוד עובדתי לחוב הארנונה וכן טענות שונות קשורות (כגון טענה שלא קיבל הודעות חיוב או הודעות אזהרה בדבר נקיטת הליכי אכיפה מנהליים). שלישית, נקיטת הליך של מכירת נכס כדי לפרוע באמצעותו חוב לרשות מצריכה נקיטה בסדרת פעולות מקדימות בהתאם לתקנות המסים (גבייה) תשל"ד - 1974. העירייה לא נקטה בצעדים הללו ועל כן לא ניתן לקדם את גביית החוב הנטען. היקף החוב כאמור למעלה מכאן העותר חולק על התגבשות מרבית החוב הנטען ועל משכה של תקופת החוב. הוא מוסיף וטוען כי העירייה שולחת דרישות תשלום חדשות לבקרים שאין קו של אחידות משוך עליהן, לעתים נשלחת הודעה המרבה בחוב ובהיקפו ולעתים ממעיטה בו. חוסר עקביות זה הוא כשלעצמו סיבה למנוע את הליך פירוק השיתוף שימיט על זוג העותרים, שהם קשישים, נזק כלכלי כבד המגולם באובדן חלק הארי מערך דירת המגורים שבה הם מתגוררים. עיקרי תגובת העירייה מתריסר הפרקים של כתב התגובה מטעם העירייה נשקפים לדעתי שלושה עיקרי תשובה: (1) טענות סף; (2) דחיית טענת ההתיישנות וטענת העדר חוב; (3) דחיית הטענה לחוסר תקינות הליכי הגבייה. טענות הסף טענות הסף הן: העדר תצהיר; אי מיצוי הליכים; חוסר ניקיון כפיים ושיהוי. העדר תצהיר העותרים לא תמכו את עתירתם בתצהיר כדרישת תקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א - 2000 (להלן: "תקנות סדרי הדין המנהליים"). אין זו הפרה טכנית או פורמאלית. כיון שחלק ניכר של העתירה מושתת על טיעון עובדתי, הפגם המגולם בהעדר תצהיר מונע מבית המשפט אפשרות לסמוך את יתדות פסק הדין בטענות עובדה בלתי מוכחות אלה (לעניין חשיבותו של תצהיר לתמיכת עתירה ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון פ"ד מח (3) 573; עע"מ 1166/05 דגון בתי ממגורות לישראל נ' חברת נמלי ישראל). אי מיצוי הליכים דרישות לתשלום ארנונה בגין הנכס נשלחו לעותר מדי שנה בשנה. הוא מעולם לא השיג עליהן בדרך הקבועה בדין. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976 (להלן: "חוק הערר") קובע מנגנון של השגה, ערר וערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים בהקשר, בין היתר לטענה שמי שחויב בתשלום ארנונה כללית "אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות" (סעיף 3(א)(3) לחוק הערר). חוק הערר קובע לוח זמנים להגשת השגה ומשלא נעשה הדבר במועדו הייתה שומת הארנונה לחלוטה ואין עוד מקום להשיג עליה בהתקפת מישרין בדרך של עתירה. זה ועוד זה כנגד העותר ניתן ביום 2.2.98 פסק דין שחייב אותו לשלם את חובות הארנונה והמים (ת.א 92023/96). העותר לא הגיש ערעור כנגד פסק הדין ופסק הדין היה לחלוט. לא ניתן אם כן לגרום לביטול פסק הדין בדרך העקיפה המגולמת בעתירה דנן. חוסר ניקיון כפיים העותרים לוקים גם בחוסר ניקיון כפיים שמקורו בכך שהעותרים לא גילו לבית המשפט עובדות מהותיות המשליכות על בירור העתירה. הם הסתירו מבית המשפט את העובדה שלאורך שנים מתנהלים הליכים לגביית חוב הארנונה, הן הליכים מנהליים והן הליכים אזרחיים. העותר לא גילה לבית המשפט את העובדה שהוא מיודע להליכים השונים שננקטו נגדו ויצר מצג כאילו ההליך האחרון הפתיעו וכאילו הוא מהלך שננקט לאחר עשור או שני עשורים של חוסר מעש מצד העירייה. שיהוי לפני יותר מ-10 שנים קיבל העותר מכתב התראה בעניין כוונת העירייה להוציא לפועל את מכירת הדירה לשם כיסי חוב הארנונה. לכל המאוחר במועד ההוא התגבשה זכותו של העותר להגיש עתירה מנהלית. לפי הדין היה עליו להגישה תוך 45 ימים ממועד קבלת הידיעה אודות ה"החלטה" המותקפת בעתירה. השתהות כה ארוכה שומטת את הקרקע מתחת לפני העתירה. העדר בסיס לטענת העדר חוב ולטענת ההתיישנות מופרכות טענת העדר חוב העותר טוען לעניין חלק מתקופת חוב הארנונה טענת "אינני מחזיק". העירייה חוזרת ומציינת שלפי חוק הערר ראוי להעלות טענה זו במסגרת המנגנון המנהלי-שיפוטי הקבוע בחוק. העותר איחר זה מכבר להעלות טענות אלה. אכן חוק הערר מאפשר לבית המשפט להתיר, בנסיבות מסוימות העלאת טענת "אינני מחזיק" גם בלי שננקטו הליכים בהתאם למנגנון הרגיל, אולם הדברים אמורים בנסיבות מיוחדות כשיש לאיל ידו של העותר להצביע על הצדקה מיוחדת לדבר (עע"מ 2261/08 בנימין נ' עיריית תל אביב). בענייננו אין נסיבות מצדיקות. יש לדחות את טענות העותר גם לגופן. העותר לא המציא כל הודעה על חדילת חזקה משנת 1995 ואילך. לפי רישומי העירייה התקבלה הודעת העותר על חדילת חזקה בנכס בשנת 1998. אכן מאותה שנה אין מחייבים אותו בארנונה ביחס לנכס. נטל השכנוע בעניין זה רובץ לפתחו של העותר [בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה]. בענייננו לא מתקיימת נסיבה מן הנסיבות המצדיקות את העברת נטל השכנוע אל כתפי העירייה (ראו שם). אין בסיס לטענת התיישנות החוב תשובתה של העירייה לטענת התיישנות החוב בכל פשטותה היא שהעירייה ניהלה פעילות רציפה ועקבית משך השנים לשם גביית החוב. אין כאן מצב של זניחת החוב והתעוררות מאוחרת של העירייה. "מרוץ ההתיישנות" נעצר בכל מהלך שננקט ומעולם לא הגיע אל סף תקופת ההתיישנות. דחיית הטענה לחוסר תקינות הליכי הגבייה העירייה התאמצה בטיעוניה להראות שהיא הייתה מוצדקת לנקוט הליכי גבייה מנהלית. אולם בטיעוני העותרים לא כלולה השגה על עצם הזכות לנקוט בהליכים כאלה (זכות שמקוימת בידי הרשויות המקומיות למן שנת 2000). לכן אין צורך לפרט את תשובת העירייה בנקודה זו. טענה שכן נטענה היא שהעירייה לא נקטה מהלכים טכניים שנדרשים על פי תקנות המסים טרם נקיטת הליך של מימוש נכס לשם פירעון חוב. העירייה השיבה כי הליכים אלה ננקטו כדין. דיון בעתירה זו אין ממש. אני סבור שיש לדחותה הן על פי טענות הסף והן בהעדר ביסוס לגוף טענות העותרים. טענות הסף העדר תצהיר - העתירה אינה נתמכת בתצהיר. דרישת צירוף תצהיר הכלולה בתקנות סדרי הדין המנהליים אינה דרישה דיונית סתמית. תהליך בירורן של עתירות שונה מזה של בירור בדרגה דיונית רגילה. תצהיר מטעם העותר ועל פי הצורך גם תצהיר תשובה ביחד עם צרופות של מסמכים ותעודות מגבשים את ה תשתית הראייתית שעליה יונח פסק הדין הניתן בעתירה. בהעדר תצהיר מטעם העותר, לא ניתן להשתית את פסק הדין על טענות העובדה הנטענות בעתירה. כך על דרך הכלל ובענייננו בפרט. העתירה רצופה טענות עובדה. נטען בה שהעירייה זנחה את גביית החוב לאורך שנים רבות, שהעותר לא החזיק בנכס במלוא תקופת החוב, שלא נמסרה לעותר כל הודעה על צעדי אכיפה שננקטו נגדו ושלא ננקטו מהלכים הנדרשים לפי חוק טרם הגשת התובענה. חוסר האפשרות לקבוע ממצא עובדתי בכל אחת מטענות עובדה אלה שומט את הקרקע מתחת לפני היכולת לפסוק את הסעד הנדרש בעתירה. אי מיצוי הליכים ושיהוי - טענת אי מיצוי הליכים כמו גם טענת שיהוי ממוטטות, הלכה למעשה את ראש העתירה שעניינו העדר חוב או צמצום ניכר בתקופת החוב. שכן טענה זו יש להעלות במסגרת השגה כנגד דרישת תשלום הארנונה השנתית. העלאת הטענה שנים רבות לאחר שדרישות התשלום נשלחו, אינה הולמת את הוראות תקנה 3 לתקנות הערר; לא מצד ההסדר הכללי [תקנה 3(א)] ולא מצד ההסדר החריג [תקנה 3(ג)]. ממנו ובו עולה שהעלאת הטענה שנים הרבה לאחר התגבשותה היא בגדר שיהוי המצדיק כשהוא לעצמו את דחיית ראש העתירה האמור. דחיית טענת "אין חוב" (או צמצום החוב) הנטענת באיחור רב שנים ובלי הצגת תשתית ראייתית מינימאלית להוכחתה, אינה מעוררת כל חשש לפגיעה חמורה ובלתי נסבלת בשלטון החוק ולכן אין מקום לשקול סטייה מדין השיהוי. טענת אי מיצוי הליכים וכן טענת שיהוי אינן משליכות על ראש העתירה שעניינו התיישנות חוב הארנונה. שכן אף על פי שהעותרים יכלו להעלות את הטענה בגדרם של הליכים קודמים אין הם מנועים מלטעון להתיישנות החוב בכל הליך אחר שננקט נגדם. חוסר תום לב - הרשויות המשיבות לעתירות, בעיקר רשויות מקומיות, נוהגות להישען על דרישת תום לב המופנית כלפי עותר כביב לדחיית עתירתו והוא כל אימת שציונו של מסמך מסוים או הליך מסוים נעדר מן העתירה. לפי דרכי אני נזהר מהשתתת פסק דין בעתירה על טענת חוסר תום לב של העותר. זה על פי השקפתי שהשמטה מקרית או השמטה הנובעת משיקול דעת מוטעה אינה עולה כדי חוסר תום לב. חוסר תום לב מגולם באי גילוי מכוון של מידע רלוונטי; הסתרה שתכליתה השגת פסק דין שיהא מושתת על מידע חסר, במקום שגילוי מלא של המידע עשוי להוליך לפסק דין שונה. השמטה או הסתרה מכוונת כזאת, קשה להוכחה. בעניין דידן היקפו של המידע החסר רב כל כך עד שהוא מעורר סימן שאלה על תום הלב של העותרים. ודי לחכימא ברמיזה. לגוף טענות העתירה דחיית טענת אין חוב אין כל ראיה לכך שחוב הארנונה לא התגבש מעולם או כי יש לצמצם את תקופתו בשל חילופי מחזיק בנכס. העותרים טוענים כי העותר ניהל בנכס פעילות מסחרית מסוימת ופעילות זו הועברה בשנת 1995 לחברת פרימה. העברת הפעילות העסקית אינה בהכרח גם העברת החזקה בנכס לגורם העסקי החדש. הדין דורש הודעה על חדילת חזקה ועל העברת החזקה לגורם חדש (סעיפים 325, 326 לפקודת העיריות). אין ראיה שהעותר ביצע מהלך כזה. לא אוכל לתלות את פסק הדין בסברת כרס שאין לה כל תימוכין. דחיית טענת התיישנות בניגוד לעותרים שלא פרשו לפניי יריעה עובדתית מוכחת, תגובת העירייה כוללת תיאור של פעולות רבות שננקטו לגביית חוב הארנונה. תצהיר של רכזת גבייה בעיריית תל אביב ושורה של מסמכים מתעדים מוכיחים לכאורה את הפעולות הללו. העירייה הראתה רצף של פעולות החל משנת 1995 שכללו הגשת תביעות אזרחיות אשר התגבשו לפסקי דין נגד העותר; פתיחת תיקי הוצל"פ למימוש פסקי הדין, רישום עיקולים ושעבודים עד שנת 1999 , משלוח דרישה לנכס נשוא השעבוד (יולי 2001), רישום שעבוד (פברואר ואוקטובר 2001) , פתיחת תיק הוצל"פ (מרץ 2002), רישום שעבוד (נובמבר 2008) ופעילות בקשר עם התובענה מינואר 2011 ואילך. -נראה בעליל שפעולות מפעולות שונות שנקטה העירייה לאורך השנים הפסיקו את "מרוץ ההתיישנות". מכל מקום אין לפניי טענה שפעולה כלשהי מן הפעולות המנויות למעלה אינה מפסיקה את מניין תקופת ההתיישנות. יתר על כן חוב הארנונה הוא בגדר חוב פסוק. פסק דין אינו מתיישן אלא אם עברו עליו 25 שנים בלי שהזכאי נקט בכל פעולה שהיא כדי לבצעו. ברי כי על החוב הפסוק לא עברו 25 שנים ללא כל צעד למימוש החוב. התוצאה ושתי הערות בשוליה בחינת הנסיבות, הטענות והמענות שנפרשה למעלה מוליכה למסקנה בדבר דחייתה המוחלטת של העתירה. לפני סיום אעיר עוד שתי הערות. הערה ראשונה היא שכלל לא התבאר לי מדוע הניחה שופטת השלום הנכבדה בידי העותרים פסק זמן כדי להגיש את העתירה דנן. העותר התגונן מפני התובענה בין היתר על ידי הכחשת חוב הארנונה (הכחשה המבוססת על הטענות שנטענו בעתירה דנן) ועל ידי טענת התיישנות. כעת ממה נפשך, אם סברה השופטת קמא שהטענות הללו אינן ממין הטענות השוקלות בתובענה לא היה כל טעם להניח את פסק הזמן כדי לתת לעותרים הזמנות להוכיח את הטענות בערכאה אחרת. ואם סברה השופטת קמא שהטענות הללו אכן עשויות לסכל את התובענה היה עליה לדון בהן בעצמה. נכון שבירורה של תקיפה ישירה של החלטה שהתקבלה בידי רשות מנהלית מסור לבג"ץ ובמקרים המתאימים לבית המשפט לעניינים מנהליים, אולם החלטה כזאת אינה מוגנת מפני תקיפה עקיפה הנעשית בגדרו של הליך לפני ערכאה כלשהי. העותרים, במיוחד העותר, אינם ראויים לשבחים רבים. הרושם הנוצר הוא שהעותר חמק מתשלום הארנונה בגין הנכס במשך שנים רבות וכל אימת שננקטו צעדים לגביית החוב הוא עשה כל שביכולתו כדי לסכל אותם ובכלל זה לא קיים פסקי דין חלוטים. אולם לזכותו ניתן לומר שההליך דנן אינו יוזמה שלו או של בא כוח העותרים. באת כוח העירייה ביקשה להסיט את הדיון בטענות ההתגוננות הללו מן הערכאה קמא אל פתחו של בית משפט זה והשופטת הנכבדה הלכה אחר ההצעה הזאת. נוכח זה לא אוכל לחייב את העותרים בהוצאות ההליך דנן. הערה שנייה היא ששופטת בית משפט השלום הציעה שעניינם של העותרים יובא לפני ועדת הפשרות שלעיריית תל אביב. השופטת הביעה דעתה שראוי לבחון דרך להסכמה עם העותרים. אינני מתנגד לדבר אך אינני חוזר על ההצעה. בא כוח העותרים הדגיש חזור ושנה את העובדה שהם בני למעלה משמונים שנה ושהתובענה מכוונת כדי ליטול מהם את דירת המגורים שלהם חרף העובדה שלא חטאו ולא פשעו. העותר נכשל כישלון עסקי ואין הוא ראוי לעונש על כך. אכן גיל הגבורות שאליו הגיעו העותרים, עד מאה ועשרים, מעורר מייד אסוציאציה של חולשה ועל כן העירייה נתפסת כעושקת את החלש והדל. אינני יודע אם אלה העובדות. ברור גם שהדירה תימכר כתפוסה והעותרים יוכלו לגור בה עד איו"ש שלהם. נוסף לכך העותרים יכולים לשתף פעולה עם הכונס ולמכור את הדירה כדירה פנויה. בכך ישמרו בידיהם את מרבית התמורה. יש גם דרכים נוספות לשלם את החוב מבלי צורך לבצע פירוק שותפות ולמכור את הדירה. העתירה נדחית. אין צו להוצאות. התיישנות