1. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של תקיפת בת זוג - עבירה לפי סעיף 382 + 379 (ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. 2. בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 7.11.08 תקף המערער את אשתו בדירתם בצפת, בכך שירק לעברה יריקה אשר פגעה בה וכן, סטר על פניה שלוש סטירות. 3. בטרם נגזר דינו של המערער, הופנה המערער לקבלת תסקיר שרות המבחן. בתסקיר נקבע, כי המערער נשוי בפעם השנייה, מכור לאלכוהול. טען כי זוהי מעידה חד פעמית וכי הוא מתבייש בה. שרות המבחן התרשם, כי המערער ממזער את חומרת מעשיו, מגלה קושי באמפתיה לקורבן. במסגרת הרשעותיו הקודמות עמד המערער בשתי תקופות פיקוח של שרות המבחן, אשר עפ"י התרשמותו לא הביאו לשינוי בדפוסי חשיבתו של המערער. שרות המבחן התרשם, כי המערער חסר את הכוחות הדרושים לבצע שינוי משמעותי בחייו ואינו בשל לטיפול. שרות המבחן, נמנע ממתן המלצה בעניינו של המערער. 4. בית המשפט קמא, גזר על המערער את העונשים הבאים: א. 12 חודשי מאסר בפועל. ב. 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום השחרור, שלא לעבור עבירת אלימות במשפחה. 5. ב"כ המערער, מלין על חומרת העונש שנגזר על המערער. לטענתו, בית המשפט קמא צריך היה להתחשב בהודייתו המיידית של המערער ובחרטתו הכנה, אשר ניתנה כבר במועד חקירתו במשטרה. הסנגור הפנה למצבו המשפחתי של המערער, אשר הינו נשוי למתלוננת ולהם 2 ילדים קטנים ובנוסף, אשתו (המתלוננת) נמצאת עתה בהריון מתקדם וצפויה ללדת בזמן הקרוב. כמו כן, למערער, 4 ילדים נוספים, מאשתו הראשונה, בהם הוא תומך. 6. ב"כ המערער, אף הפנה לעדותה של המתלוננת בפני בית המשפט קמא, כמו גם למכתבה, בו מבקשת היא שלא יוטל על המערער, עונש של מאסר בפועל. 7. ב"כ המערער הפנה אותנו לפסיקה בעבירות דומות, בהן רף הענישה עמד על תקופות מאסר קצרות בהרבה, ורק מקום בו מדובר היה בסדרת תקיפות, שלא כבענייננו, הועמד עונש המאסר על 12 חודשי מאסר. 8. עוד טוען ב"כ המערער, כי אין להתחשב בעברו הפלילי של המערער, באשר בעבירת התקיפה הורשע המערער בשנת 2000, כך שזו התיישנה. 9. לעומתו, טוענת ב"כ המשיבה, כי בשים לב לעברו הפלילי של המערער, אשר לא התיישן ובשים לב לתסקיר השלילי של שרות המבחן, כמו גם, בהתחשב בחומרת העבירה, הרי, שאין להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא בהיותו מאוזן ומידתי. 10. באשר לטענת הסנגור ולפיה, הודה המערער בהזדמנות הראשונה, הרי, שמחקירתו של המערער במשטרה, עולה, כי המערער לא הודה הודאה מלאה בחקירתו במשטרה, ואף לא בפני שרות המבחן. 11. ב"כ המשיבה, הפנתה אף היא לפסיקה התומכת לטענתה, ברף של ענישה מחמירה במקרים של אלימות במשפחה. 12. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, נחה דעתנו, כי דין הערעור להידחות ולהלן נימוקינו לכך. 13. הלכה פסוקה היא, כי בית משפט של ערעור לא יתערב בחומרת העונש או קולתו, אלא מקום שזה סוטה באופן ניכר מרמת הענישה הנהוגה. ראה לעניין זה, ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל; "כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006)). איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעוש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית". בנדון שבפנינו, סבורנו, כי לא מדובר בסטייה ניכרת מרמת הענישה הנהוגה בעבירות של אלימות במשפחה. 14. עוד נוסיף ונאמר, כי לחובתו של המערער, קיים עבר פלילי, בעבירות של תקיפת סתם של בת זוגו דאז, כמו גם בעבירה של תקיפה. נתנו דעתנו, לטענת הסנגור המלומד, כאילו, כביכול, התיישנו עבירות אלו. אלא, שאין בטענה זו ממש. סעיף 14 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק המרשם הפלילי") עוסק בתקופת התיישנות, אשר בסיומה, לא יימסר מידע לרשויות כקבוע בסעיפים 6 - 9 לחוק המרשם הפלילי. אין באמור שם, כל התייחסות למסירת מידע פלילי לבית המשפט. לעניין זה, מתייחס סעיף 16 לחוק המרשם הפלילי, הדן במועד מחיקת הרשעה. לתוצאה של התיישנות, או מחיקת ההרשעה, מתייחסים, בהתאמה סעיפים 19 ו- 20 לחוק המרשם הפלילי. משכך אפוא, וכל עוד לא נמחקה ההרשעה, אין כל מניעה, כי בית המשפט יקבל עותק מהרישום הפלילי, ויביא אותו בחשבון, בשיקוליו לעונש. 15. עיינו, עיין היטב גם בתסקיר שרות המבחן, בעניינו של המערער. בתסקיר זה נקבע מפורשות, כי המערער אינו מגלה מוטיבציה פנימית לשינוי באורחות חייו, או בדפוסי התנהגותו האלימים. שרות המבחן אף מציין, כי "יתכן שרק הרתעה מוחשית תסייע להפנמת גבולות חיצוניים ברורים". בנסיבות אלו, צדק בית המשפט קמא, עת נתן לתסקיר שרות המבחן ולאמור בו, את המשקל המתאים, בבואו לגזור את עונשו של המערער. 16. עיינו בפסיקה אליה הופנינו על ידי הסנגור המלומד, אלא שסבורנו שאין בפסיקה זו כדי להועיל למערער. ראשית, משום שכל מקרה ונסיבותיו הוא. שנית ועיקר, כנגד פסיקה מקלה זו, קיימת פסיקה עקבית ומחמירה של בית המשפט העליון הקוראת להחמרה בעונשם של המורשעים בעבירות של אלימות במשפחה. ראה לעניין זה, רע"פ 3152/08 אלברט חמו נ' מדינת ישראל, שם נגזרו על מי שפעם אחת היכה את אשתו בראשה, ובעט בה בחלק גופה התחתון, 12 חודשי מאסר בפועל, רק בגין העבירה נשוא כתב האישום ועוד שני חודשי מאסר, בגין הפעלת מאסר על תנאי קודם. נפנה גם לרע"פ 1293/08 אלכסנדר קורניק נ' מדינת ישראל, שם נגזרו 12 חודשי מאסר בפועל, על מי שאיים על בת זוגו, תוך שנקבע שם, כי עונש מאסר של 12 חודשי מאסר, הינה נורמה ראויה של מי התוקפים נשותיהם, גם אם מדובר באלימות מילולית בלבד, וגם אם מדובר במי שאין לחובתו עבר פלילי. 17. נתנו דעתנו, גם לעדותה של המתלוננת בבית המשפט קמא, כמו גם למכתבה שהוצג בפנינו, וגם באלה אין כדי להקל בעונשו של המערער. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בת.פ. (חי') 399/01 מדינת ישראל נ' אלכס פיניאקוב, וכדלהלן; "ההכרח להגן על הקורבן מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בעבירות אלימות במשפחה. הניסיון מלמד כי בעבירות הנעברות בתוך התא המשפחתי ובין בני זוג, קורה לא אחת שהקורבנות נושאים את סבלם וחוששים לפרוץ את מעגל האימה בו הם חיים ולהתלונן. תופעה זו, המלווה לא אחת גם בהתייצבות הקורבן בבית המשפט, תוך שהוא פונה לבית המשפט להקל בדינו של הנאשם האלים, זכתה כבר לכינוי "תסמונת האישה המוכה". מדובר בתופעה שבבסיסה מצוקת הקורבנות המצויות בדרך כלל, במלכוד. מחד גיסא, ביתם, האמור לשמש כמקום מבטח, מהווה עבורם מקום עינוי. מאידך גיסא, התלות בבן הזוג האלים, תלות שהיא לעיתים כלכלית וכן אחרת, סוגרת עליהם ומונעת מהם לפרוץ את המעגל. ראה: בילסקי לאורה נשים מוכות, מהגנה עצמית להגנת העצמיות, פלילים ו' עמ' 5". 18. סוף דבר אפוא ולאור כל האמור, הערעור נדחה. העונשים שהושתו בבית המשפט קמא, יוותרו על כנם. אלימות במשפחהאלימותהתיישנות