הנאשם הודה, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה/ות של ביצוע עבודות בנייה ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר. ביהמ"ש הרשיע את הנאשם על סמך הודאתו, אישר את הסדר הטיעון, הטיל על הנאשם את הקנס המוסכם והורה על הריסת המבנה נשוא כתב האישום, תוך עיכוב ביצוע הצו לשנה. בבקשה זו עותר הנאשם לביטול הכרעת הדין. השתלשלות ההליכים ובקשת הנאשם 1. נגד הנאשם הוגש, בחודש 6.10, כתב אישום המייחס לו עבירות של בנייה ושימוש הטעונים היתר ללא היתר, לפי סעיפים 145 (א) (2), 145 (א)(3), 204 (א), 204 (ב), 205,208 ו - 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965. 2. בכתב האישום נטען כי בביקורת שנערכה, ביום 17.11.09, בנכס ברח' 'אלי כהן' 4, קרית ים, נמצא כי הנאשם ו/או מי מטעמו ביצע עבודות בנייה בנכס מבלי שהיה בידו היתר בנייה כדין, בכך שהקים תוספת בנייה בקומת קרקע, עשויה בלוקים ובטון בשטח של 15 מ"ר ובגובה של 2.7 מ'. עוד נטען כי הנאשם משתמש בבנייה זו ללא היתר. 3. בפתח ישיבת ההקראה שהיתה קבועה ליום 23.1.11 הודיע ב"כ המאשימה על תיקון כתב אישום, באופן המעמיד את שטח התוספת נשוא כתב האישום, על 8.25 מ"ר. כתב האישום תוקן בהתאם. 4. בהמשך הודיעו הצדדים על הסדר טיעון לפיו הנאשם יודה, יורשע ויוטל עליו קנס בסך של 750 ₪, חתימה על התחייבות, תשלום אגרת בנייה (ללא תוספת), רישום הערה בפנקסי מקרקעין וצו הריסה דחוי למשך 12 חודש. 5. ב"כ המאשימה הסביר כי הנאשם הציג בפניו נסיבות אשר הצדיקו הסדר זה. במקביל, הסביר הנאשם כי בניית התוספת נעשתה בעקבות שוד מזויין שהיה בביתו ולאחר שאנשים המליצו לו "לסגור על מנת שאנשים יעברו דרך החצר". 6. ביהמ"ש הודיע לצדדים כי אינו כבול להסדר הטיעון אליו הגיעו, הקריא את כתב האישום לנאשם וזה הודה בעובדותיו. ביהמ"ש הרשיע את הנאשם בהתבסס על הודאה זו ולאחר שהצדדים ביקשו לאשר את ההסדר, הוא אושר בהיותו הסדר סביר ומאוזן. 7. הנאשם מבקש לבטל את הכרעת הדין, "לראות בהודאתו משום כפירה באשמה בשל טענת התיישנות" ולאפשר לו לנהל את התיק. בבקשה טען ב"כ הנאשם כי כתב האישום הוגש מבלי שהנאשם נדרש למסור גרסה אודות הבנייה ומבלי שנחקר בעניינה והוסיף כי הנאשם הסביר לב"כ המאשימה, במעמד הדיון, כי מדובר במבנה קטן של זכוכית ואלומניום בשטח של 8.25 מ"ר המצוי שנים רבות בחצרו. עפ"י הנטען, לאחר הדיון פנה הנאשם לייעוץ, או אז התברר כי ההרשעה גוררת אחריה רישום פלילי, דבר שלא היה ידוע לו עד אותו מועד; עניין זה מהותי עבורו - כך נטען - שכן הוא מכהן כדירקטור בקופת גמל. זאת ועוד, הנאשם לא ידע כי היות ומדובר בבנייה שהיתה קיימת עוד לפני שנת 2001 "חלה עליה התיישנות". 8. הטענה העיקרית של הנאשם, העומדת בבסיס הבקשה הינה כי עסקינן בבנייה שקיימת עוד מלפני שנת 2001 שהמאשימה גבתה ארנונה בגינה כל השנים, והנאשם - אשר לא היה מיוצג בדיון - לא ידע כי חלה עליה התיישנות. בנסיבות אלה, נוכח התיישנות העבירה ונוכח העובדה כי הנאשם לא היה מיוצג, לא היה ראוי שהמאשימה תגיע איתו להסדר טיעון. לשיטתו, נוכח ההשלכות הנלוות להרשעה, שורת הדין מחייבת ביטולה. 9. המאשימה מתנגדת לבקשה. בין היתר נטען כי לא נפל כל פגם בהליך ו/או בהודאתו של הנאשם, המצדיקים את ביטול הכרעת הדין שניתנה. דיון ומסקנות 10. הבקשה לביטול הכרעת דין בנסיבות דידן אינה אלא בקשה לחזור מהודייה של הנאשם לאחר שכבר נגזר דינו. 11. על חזרה מהודיה חולשת הוראת סע' 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 לפיה: "הודה הנאשם בעובדה אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שירשמו". הכלל הרחב הוא כי נאשם יכול לחזור בו מהודייתו רק אם ביהמ"ש הרשה לו זאת, והדבר ייעשה במקרים חריגים ויוצאי דופן. מהותם של 'הנימוקים המיוחדים' המצדיקים מתן רשות לחזור מהודאה לא פורטה בסעיף, אולם הדעה המקובלת הינה כי חרטת הנאשם, כשלעצמה, אין בה כדי להוות נימוק מיחד לעניין זה וביהמ"ש יתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו, אם התברר לו כי היה פגם בהודאה מבחינת רצונו וכוונתו האמיתיים של הנאשם או כי זו ניתנה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו. כאשר מדובר בהודאה בעקבות עסקת טיעון, הנטייה הברורה הינה שלא להיעתר לבקשה, אלא אם ישתכנע ביהמ"ש כי קיים חשש ממשי לפגם בהודאה. 12. סוגיית החזרה מהודייה זכתה להתייחסות נרחבת בפסיקה ולאחרונה נזקק לה כב' השופט פוגלמן, בע"פ 5583/08 פלוני נ' מ"י (ניתן ביום 13.4.2010), שם נקבע : "ההשקפה המקובלת היא כי חזרה מהודיה תתאפשר בנסיבות חריגות ורק מקום בו משקלם של "הנימוקים המיוחדים" הנדרשים מכוחו של סעיף 153 לחסד"פ הוא משמעותי. נימוקים כאלה עשויים להתקיים מקום בו מתעורר חשש ממשי כי חרף העובדה שההודיה נמסרה בין כותלי בית המשפט, ועל אף ההנחה הרגילה לפיה הודיה כזו ניתנה באופן חופשי ומרצון, נפל בה פסול הנובע מפגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות ההודיה, או מכך שהיא הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה... קיומו של חשש ממשי לכך שההודיה ניתנה בניגוד לרצונו החופשי של הנאשם נבחן על-פי מכלול הנסיבות האופפות את מסירתה ...". בית משפט העליון חזר על דברים אלה לאחרונה בע"פ 3227/10 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 24.1.2011). 13. הפסיקה אף הבחינה בין מקרים שבהם הוגשה בקשה לחזור מהודיה לפני מתן גזר הדין, לבין בקשה המוגשת לאחר מתן גזר הדין. "היתר לחזרה מן ההודיה לאחר גזר הדין, יינתן רק במקרים נדירים, שכן מתן פתח רחב לנאשמים להתחרט על הודייתם עלול להוביל לתוצאה בלתי רצויה, שבה נאשמים יודו לאחר שבאי כוחם יסבירו להם כי כך יהיו צפויים לעונשים פחותים, ולאחר מתן גזר הדין, ישקלו האם כדאי לחזור בהם מהודייתם" (ע"פ 10518/06 בטאט מירון נ' מדינת ישראל, פסקה 7). דברים אלה נכונים, מכוח קל וחומר, למקרים בהם מבוקשת החזרה מהודיה לאחר גזר דין כאשר ההודייה ניתנה במסגרת הסדר טיעון ורק בנסיבות נדירות יותר לנאשם לחזור בו מהסדר טיעון לאחר גזירת דינו, שאם לא כן, הסכמה של נאשם להסדר טיעון תהא מותנית למעשה בחומרת העונש שיושת עליו בדיעבד (ראה ע"פ 635/05 אמג'דת דענא נ' מדינת ישראל). בקשה לחזרה מהסדר טיעון במקרה זו צריכה להיבחן בעין קפדנית ביותר (ראה הדברים שנאמרו, לפני ימים אחדים, ע"י כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 1682/11 ואיל מזרעה נ' מדינת ישראל). 14. ובחזרה לענייננו - לאחר ששקלתי את הבקשה על רקע דברים מנחים אלה, מצאתי לדחותה. כעולה מפרוטוקול הדיון, והדברים האמורים בתגובת ב"כ המאשימה מחזקים את הדבר, הנאשם הבין את מהות העבירה בה הואשם והגיע להסכמה עם ב"כ המאשימה מדעת ומרצון לאחר שהביא את כל טענותיו בפניו ובין היתר, אלה הנוגעות לשטחו של המבנה, דבר אשר הביא לתיקון השטח בכתב האישום. לאחר בחינה מדוקדקת לפרוטוקול הדיון, שוכנעתי כי הודאתו של הנאשם ניתנה לאחר שהבין את המעשים המיוחסים לו וכי הרשעתו ניתנה בהתבסס על הודאה אמיתית זו. הצדדים הודיעו על הסדר טיעון וביהמ"ש הבהיר, והדברים זכו להתייחסות מפורשת בפרוטוקול, כי אינו כבול להסדר. כתב האישום הוקרא לנאשם ולאחר שזה הבינו, הודה בעובדתיו. הנאשם אף הוסיף והסביר כי הסיבה שהביאה אותו לבנייה ללא היתר, הינה שוד מזויין בביתו. לאחר שהורשע הנאשם, ביקש יחד עם ב"כ המאשימה, לאשר את ההסדר וזה אכן אושר בהיותו ראוי ושקול. העובדה כי הנאשם לא היה מיוצג (ואזכיר כי בעבירות בהן הורשע הנאשם אין חובת ייצוג) אינה רלוונטית לענייננו, שכן מהתנהלות הנאשם ניתן להסיק כי הבין את המעשים המיוחסים, הבהיר את עמדתו והביא את הסתייגויותיו בפני ב"כ המאשימה וכי היה שותף פעיל בהשגת ההסכמות עמו. 15. טענתו העיקרית של הנאשם הינה כי מדובר בבניה ישנה שהתיישנה. זוהי כמובן טענה עובדתית שאין זו המסגרת הדיונית המתאימה לבירורה. יחד עם זאת, ספק אם היא היתה עוזרת בידי הנאשם. אבאר את הדברים. עיון בעובדות כתב האישום נשוא ענייננו, כמו גם בהוראות החיקוק שאוזכרו בו, מלמד כי הנאשם הואשם הן בעבירה של ביצוע עבודות בנייה והן בעבירה של שימוש, ללא היתר ובעוד שהעבירה הראשונה מתיישנת בחלוף 5 שנים ממועד ביצועה, העבירה השנייה (עבירת השימוש) הינה עבירה נמשכת, אשר ניתן להגיש בגינה בכל עת כתב אישום, כל עוד השימוש לא הופסק או ניתן היתר כדין לאותו שימוש חורג (ראה ע"א 7210/01 עיריית נתניה נ' עזבון המנוחה רחל גלמובצקי, פ"ד נח (5) 34; ראה גם רע"פ 8986/06 אפרים סוזה, נ' מדינת ישראל). במלים אחרות, גם אם עסקינן בבנייה ישנה (לפני שנת 2001) כנטען ע"י הנאשם, הרי שלכאורה עדיין ניתן היה להרשיע אותו בעבירה של שימוש בבניה זו, שכן אינו מכחיש כי הוא מתגורר ומשתמש בפועל בבנייה זו ואינו מכחיש בנייה זו בוצעה ללא היתר. למעלה מן הנדרש אומר כי הגישה הרווחת היום הינה כי שימוש במבנה שנבנה ללא היתר, אף אם הוא שימוש התואם את ייעוד הקרקע, הינו שימוש חורג. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט ג'ובראן בפס"ד גוטליב (רע"פ 924/08 איל גוטליב נ' מדינת ישראל) לפיהם: "השימוש במבנה ייחשב כמותר אך ורק כאשר הוא מתבצע בתוך המסגרת החוקית. אם נעשה שימוש במבנה, על המבנה להיות חוקי ועל השימוש הנעשה בו להיות תואם את השימוש המותר שנקבע לאותו מבנה בהיתר הבנייה. שימוש המתבצע במבנה שאינו חוקי, אשר לא נקבע לו ייעוד בהיתר, מהווה עבירה פלילית" (ראה גם פסה"ד שניתן ברע"פ 10782/07 אדיב אסמאעיל עיאס נ' מדינת ישראל , מיום 1.2.2008). במצב דברים אלה נראה כי אין בטענת ההתיישנות שבפיו של הנאשם כדי להביא לזיכויו מעבירת השימוש בה הואשם. 16. לאור המקובץ, לא מצאתי הצדקה להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו וגם לא לבטל את הכרעה הדין שניתנה. הבקשה נדחית. בניההתיישנות