עניינה של החלטה זו הינו בכללים ובעקרונות של תיקון כתבי טענות והיחס ביניהם לבין מצבים שבהם בעת הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה כבר חלפה תקופת ההתיישנות. 1. ביום 5.8.2013 הגיש המשיב כתב תביעה נגד המבקשת מס' 2 (להלן: המבטחת), לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 15.10.2006. ביום 5.3.2014 נעתרתי לבקשת המשיב לצרף את המבקש מס' 1 (להלן: הנהג) - הוא הנהג אשר נהג ברכב בו נסע המשיב בעת התרחשות התאונה, ואשר אותו ביטחה המבטחת בביטוח חובה - כנתבע נוסף, בלי שיהא בתיקון כתב התביעה כדי לפגוע בטענות המבטחת בכתב ההגנה שהגישה. בעקבות זאת, הוגש ביום 6.3.2014 כתב תביעה מתוקן, בו נתבעו המבטחת והנהג. לא הוגש כתב הגנה מתוקן. טענות הצדדים 2. בעקבות הגשת התביעה המתוקנת במועד בו חלפו מעל שבע שנים מיום התרחשות התאונה, הגישו המבקש ים בקשה לסילוק ה על הסף מחמת ההתיישנות. וזו דרך טיעונם של המבקשים: בראשית הייתה התביעה המקורית נגד המבטחת בלבד, אשר הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. לדעת המבקשים, דינה של התביעה המקורית נגד המבטחת היה להימחק, מאחר והנהג המבוטח כלל לא נתבע. תוצאה זו מחוייבת, לדעתם, לאור סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי), ממנו עולה כי התנאי הבסיסי לחיובה של המבטחת הינו חיובו בדין של הנהג. כלשון הבקשה, אין לתביעה המקורית כל חיות עצמאית משל עצמה, ו"שווה היא כקליפת השום". בשלב השני, ביקש המשיב לתקן את מחדלו, בדרך של הגשת תביעה מתוקנת. זו הוגשה רק ביום 6.3.2014, הן נגד המבטחת והן נגד הנהג. לאור זאת בנו המבקשים טיעון תלת-קומתי : (1) לא ניתן לייחס את מועד הגשת התביעה המתוקנת נגד הנהג, לעניין ההתיישנות, למועד הגשת התביעה המקורית נגד המבטחת, וזאת, מאחר ודינה של התביעה המקורית (בה לא נתבע הנהג) , במועד הגשתה, היה להימחק (כמוסבר בשלב הראשון לעיל). לפיכך יש לראות את הגשת התביעה המתוקנת נגד הנהג כהגשה של תביעה חדשה, ויש להחיל עליה באופן עצמאי את דיני ההתיישנות. (2) מאחר והתביעה המתוקנת נגד הנהג התיישנה, שהרי הוגשה לאחר שחלפו שבע שנים ממועד התאונה, הרי אף אם נראה את התביעה המתוקנת נגד המבטחת כתביעה שלא התיישנה (לאור הגשת התביעה המקורית נגד המבטחת בטרם חלפה תקופת ההתיישנות) - אין היא יכולה לעמוד על רגליה בהיעדר תביעה נגד הנהג (כמוסבר בשלב הראשון לעיל). לפיכך, דין התביעה המתוקנת כולה להידחות. (3) אם נראה אף את התביעה המתוקנת נגד המבטחת כתביעה שהתיישנה (אם נאמר כי התביעה המקורית "שווה היא כקליפת השום"), הרי קל וחומר שדין התביעה המתוקנת כולה להידחות. באשר להוספת נתבע נוסף בכתב התביעה המתוקן ולסוגיית ההתיישנות נסמכו המבקשים על לשון תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין ). טענת המבקשים להיעדר קשר בין התביעה נגד המבטחת (שנתבעה אף בתביעה המקורית, שלא התיישנה) לבין התביעה נגד הנהג (שנתבע לאחר חלוף תקופת ההתיישנות) נתמכה בפרשנותם לסעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1970 (להלן: חוק חוזה הביטוח) ובהיקש שביקשו לגזור ממנו . 3. בתשובת המשיב לבקשה הועלו הטענות הבאות: (1) אין בתביעה המתוקנת שינוי של עובדות, עילות תביעה או סעדים, לעומת התביעה המקורית; (2) בתי משפט נעתרו לבקשה להתיר תיקון כתב תביעה בדרך של צירוף נהג אף בחלוף תקופת ההתיישנות, תוך אבחנה בין התיישנות דיונית להתיישנות מהותית; (3) לאור תקנות 24 ו-27 לתקנות סדר הדין , אין למתוח את הדין בשל פגם פורמלי, שתיקונו נעשה עם הגשת התביעה המתוקנת. תיקון כתב תביעה והעלאת טענת התיישנות 4. המבקשים תקעו יתדותיהם בפסק דינו של השופט לוין (עמדת הרוב) בע"א 728/79 קירור - אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ' עבד אלחפיז זייד, פ"ד לד(4) 126 (1980) (להלן: עניין זייד או הלכת זייד ), אולם חוששני שהם גילו בו פנים שלא כהלכה. בעניין זייד נטען כי התביעה התיישנה בין יום הגשת כתב התביעה המקורי ויום הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה. המבקשים הפנו את הזרקור ל דברי השופט לוין, לפיהם - "אם מבקש בעל דין להעלות דין להעלות, על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתיישנה, תידחה בבקשה, שהרי לו הגיש תובענה אחרת חדשה, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה הוא להרשות לתובע קבלת יתרון בלי נאות על-ידי הוספת עילה שהתיישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי" (עמ' 131, שם). אולם בהמשך מבוארים הדברים, תוך אבחנה בין שני מצבים: מצב אחד, בו כתב התביעה המקורי מגלה עילה, אך ברצונו של התובע להביא בו שינוי - כמו, למשל, תיקון טעות סופר בתיאור העובדות, שאז לא קיימת מניעה להתיר תיקון כתב התביעה, אף אם בינתיים חלפה תקופת ההתיישנות; ומצב שני, בו כבר מלכתחילה לא הקים התובע עילת תובענה שלמה, וכתב התביעה המקורי לא כלל מרכיבי יסוד כלשהם של העילה שמהם משתמעת, אפילו על דרך החסר, חבותו של הנתבע, ובקשתו לתיקון כתב התביעה באה להשלים את החסר . במצב זה, לא יותר התיקון, אם בינתיים חלפה תקופת ההתיישנות. בשאלה אם התיקון הביא לשינוי בעילת התביעה הודגש על-ידי השופט לוין כי הגדרת "עילת תובענה" לעניין התיישנות הינה הגדרה רחבה, הכוללת את העסקה או המעשה המובא לדיון. את השקפתו על המבחן לאבחנה בין שני המצבים שתוארו לעיל תיאר השופט לוין כך: "בוודאי שאם נפלה טעות סופר בתיאור העובדות אין מניעה לתיקון, והייתי מרחיק לכת ואומר כי די בייחוס היולי, בלתי מלא ובלתי מפורט של העובדות בכתב התביעה המקורי, לנתבע, כדי להניח נדבך שניתן לבנות עליו בקשת תיקון, אם בתקופת הביניים עברה תקופת ההתיישנות" (עמ' 132, שם). 5. הלכת זייד נקבעה בתקופה בה ע מדה בתוקפה תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, שהוחלפה בתקנה 26(ב) החדשה המצויה כיום בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, באותו נוסח וללא שינוי, ואשר קבעה: "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לעניין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן". תקנה 26(ב) שיצאה תחת ידיו של מחוקק המשנה אינה מסיגה אחור את הלכת זייד. 6. הלכת זייד אושררה ברע"א 6590/00 עזבון אשתייה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק דינו של הנשיא גרוניס (25.5.2012), ו לאחרונה אף בפסק דינו של השופט זילברטל ברע"א 7488/12 דעאס נ' המוסד לביטוח לאומי (17.2.2014), אשר הבהיר (ההדגשות הוספו - א"ג): "כלל יסודי הוא שאם בעל דין מבקש להוסיף לתובענתו, על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתיישנה, תידחה הבקשה – "שהרי לו הגיש תובענה אחרת חדשה, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה הוא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי נאות על ידי הוספת עילה שהתיישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי" (ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126, 131 (1980)). ודוק - עקרון זה קשור בכך שאת האמור בכתב התביעה המתוקן "מייחסים לאחור" למועד הגשת כתב התביעה המקורי. אך אם התיקון אינו מוסיף לתובענה המקורית עילה חדשה, והוא מצוי בדל"ת אמותיה של העילה המקורית, ניתן להתיר את התיקון, על-אף שבמועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה העילה המקורית כבר התיישנה". תיקון כתב תביעה וצירוף הנהג כנתבע 7. על מנת לזהות את עילת התביעה בתביעה לפי חוק הפיצויים, בה "השחקנים" הינם התובע (הניזוק או הנפגע), נהג הרכב הפוגע (הנהג, המזיק או המבוטח) והמבטחת, נפנה תחילה לחקיקה הרלוונטית. בסעיף 2(א) לחוק הפיצויים נקבעה אחריות הנהג: "המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". פקודת ביטוח רכב מנועי קובעת (בסעיפים 3-2) חובת ביטוח, על פיה נאסר על אדם להשתמש ברכב מנועי, אלא אם יש על-שמו באותו רכב פוליסה בת-תוקף, אשר מבטחת את בעל הרכב והנוהג בו מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק הפיצויים בשל נזק גוף כמשמעותו באותו חוק. 8. משקבעה את חובת הנהג לבטח את הרכב בפוליסת "ביטוח חובה", קבעה פקודת ביטוח רכב מנועי אף את חבויות המבטחת לשלם על-פי פוליסה כזו. בסעיף 12 נקבעה חובת המבטחת שהוציאה את הפוליסה לשפות את המבוטח בשל "חבות שהפוליסה אמורה לכסות" . בסעיף 19, שכותרתו "זכות הניזוק להיפרע מן המבטח", נקבע כי אם ניתן פסק דין נגד מבוטח בשל חבות טעונת ביטוח ואותה חבות מכוסה על-ידי ביטוח, ישלם המבטח לבני אדם הזכאים ליהנות מפסק הדין. לשון אחרת, כאשר ניתן פסק דין בתביעת נזק גוף של הנפגע נגד הנהג-המזיק, תשלם המבטחת לנפגע את הסכום שנפסק לטובתו (בכפוף לתנאי האמור בסעיף 23, בדבר הודעה למבטחת אודות הגשת התביעה נגד הנהג-המזיק). סעיף 20 קובע כי אין בהוראת סעיף 19 כדי למנוע מהניזוק מלתבוע את המבטח יחד עם המבוטח. 9. מסקנת ביניים מהמתואר לעיל הינה כי עילה לפי חוק הפיצויים מקנה סעד כלפי המבטחת, בין אם הנפגע הגיש תביעה רק נגד הנהג-המזיק ובין אם הוא הגיש תביעה הן נגד הנהג-המזיק-המבוטח והן נגד המבטחת. 10. הוראת סעיף 19 פורשה באופן שאין לחייב את המבטחת בטרם ניתן פסק דין נגד הנהג-המבוטח. עולה מכך, כי הנפגע אינו רשאי להגיש תביעתו רק נגד המבטחת מבלי לתבוע את הנהג-המבוטח כלל, שכן, כאמור, יש צורך בפסק דין נגד המבוטח כתנאי לחיובה של המבטחת. מצב דברים זה נותר בעינו אף לאחר חקיקת חוק הפיצויים, והרפורמה שחולל , ושהביאה אף לתיקונים בפקודת ביטוח רכב מנועי. בכל הנוגע לנזק לזולת, נשאר בעינו סעיף 19, בעוד שלגבי נזק גוף לנהג עצמו - אין צורך בכל פסק דין כתנאי מוקדם . ראו: פסק דינו של השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון צאיג, פ"ד לה(2) 123 (1980) (להלן: עניין עזבון צאיג). בעניין עזבון צאיג נימק השופט ברק את התרת תיקון התביעה על-ידי הוספת הנהג כנתבע בטעם הדיוני העומד מאחורי תקנות 24 ו-27 לתקנות סדר הדין האזרחי ובהיות הפגם של אי הגשת תביעה כנגד הנהג כפגם פורמלי. מ"מ הנשיא ח' כהן אף סבר - "... כי בתי המשפט ייטיבו לעשות, אם ירבו להשתמש בסמכותם הרחבה, שהוענקה להם בתקנה 24לתקנות סדר הדין האזרחי, כדי "לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה" - והוא בכל שלב משלבי הדיון, לרבות בשלב הערעור; ועד שיכשילו תובענה בשל אי-צרוף נתבע שגם נגדו צריכה היתה התובענה להיות מוגשת, יצרפוהו הם אף מיוזמתם שלהם". בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994) סבר הנשיא שמגר כי יש מקום להרהור שני אחרי ההלכה שנקבעה בעניין צאיג, הגדיר את צירוף הנהג כנתבע כ"צירוף פורמלי" שאין לו כל משמעות מעשית לגבי חבות הנהג, גרס כי הצדקת הצירוף הינה מסופקת ונסמך אף הוא על תקנה 24 לתקנות כמאפשרת צירוף הנהג כנתבע. טענת ההתיישנות - עקרונות כלליים 11. כאשר בין מועד הגשת התביעה המקורית נגד המבטחת בלבד, לבין הגשת התביעה המתוקנת נגד המבטחת והנהג, חלפה תקופת ההתיישנות - והנהג נגדו הוגשה התביעה המתוקנת מעלה טענת התיישנות - האם משתנה מערך השיקולים? ולאן תיטה הכף בהכרעה המשפטית בטענה זו ? 12. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע את תקופת ההתיישנות של 7 שנים בתביעה שאינה במקרקעין, וסעיף 6 קובע את תחילתה של התקופה "ביום שבו נולדה עילת התביעה". סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע כי "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות ... אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". בע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24.5.2010) סקר בית המשפט את תכלית מוסד ההתיישנות. נקבע שם (על ידי השופטת פרוקצ'יה) כי המבחן המקובל לקיום "עילת תובענה" לצורך התיישנות הינו מציאותן של העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להוכיחה ולזכות בסעד המבוקש. היום בו נולדה עילת התובענה הינו היום בו מתגבשות לראשונה העובדות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. אולם אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה. הכוונה היא למועד קונקרטי שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה זוכה בסעד המבוקש. המבחן לצורך קביעת מועד תחילת מירוץ ההתיישנות בתובענה אזרחית מותנה, אפוא, בקיומו של כוח תביעה מהותי בידי התובע לקבל סעד שהוא טוען לו. כוח תביעה מהותי עומד לתובע כאשר יש ביכולתו להביא את עניינו להכרעה, הן מן הבחינה המושגית והן מן הבחינה הדיונית והמעשית. (לבעייתיות שיצרו האבחנות החדשות הללו, ראו ת"א (מחוזי ת"א) 22555-11-10 אלחנן לוונטהל נ' עיריית תל אביב יפו (11.9.2011)). אף בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (19.4.2012) התייחס בית המשפט להבחנה בין זכות מושגית לבין עילת תביעה קונקרטית המהווה את גיבושה הקונקרטי של הזכות. ה"זכות" בה עוסק סעיף 2 לחוק ההתיישנות היא הזכות המושגית. הכוח לתבוע את הזכות המושגית עשוי להתיישן לפי סעיף 2 לחוק בחלוף תקופת ההתיישנות (הכוח, אך לא הזכות המושגית עצמה). בת"א (שלום נצ') 4790/05 הודא נ' נגה חברה לביטוח בע"מ (5.11.2006) עשה השופט עילבוני שימוש באבחנה זו, והגדירה כ זכות דיונית לעומת זכות תביעה מהותית, בקבעו כי אין למחוק תביעה נגד מבטחת (עת הנהג לא נתבע) ויש להתיר תיקון התביעה והוספת הנהג, מאחר וגם אם פקעה הזכות הדיונית נגד הנהג, נותרו הזכות המהותית של הנפגע כלפיו ו זכותו המהותית של הנהג כלפי המבטחת שאחריותו תכוסה במסגרת הפוליסה. 13. כאשר מועלית טענה לדחייה על הסף של תובענה מחמת התיישנות, יש לפעול לאור שני כללי-על שנקבעו בפסיקה: * כלל ראשון מורה לבית המשפט לנקוט זהירות רבה בבואו לעשות שימוש בסמכותו לדחות תביעה על הסף. הטעם לכך הוא שדחייה על הסף מונעת למעשה את בירור התובענה לגופה, מגבילה בכך את גישתו של התובע לערכאות ואף עשויה ליצור מעשה בית דין אשר יחסום את התובע מכאן ולהבא (רע"א 7585/12 סמווד קונסטרקשיון בע"מ נ' הקסטודיה דה טרה סנטה (7.4.2013)). * כלל נוסף דורש זהירות מרובה כאשר מדובר בסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. הנטייה בפסיקה הינה לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (19.9.2010) ; ע"א 169/65 רשות הפיתוח ורחוב השוק 42 פינת עמק יזרעאל בע"מ נ' ירקוני, פ"ד יט(2) 595, 598 (1965); ע"א 611/77 שיוביץ נ' עבדול רחמן, פ"ד לב(2) 70, 75-74 (1978); ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, 679-678 (1984)); ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי (21.5.2008); בג"צ 2171/06 שני כהן נ' יו"ר הכנסת, פסקה 48 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (29.8.2011)). יישום 14. עיון בתביעה המקורית ובתביעה המתוקנת מגלה כי אין ביניהם שינויים, וכי בשתיהן מדובר באותה עילת תביעה על-פי חוק הפיצויים . יתר על כן, על אף שבתביעה המקורית המבטחת הינה הנתבעת היחידה, הרי בסעיף 2(ב) היא מכוּנה "נתבעת 2" ואילו בסעיף 3, בו מתואר אופן התרחשות תאונת הדרכים, צוין כי "נתבע 1 איבד שליטה על הרכב". שמו ופרטיו של הנהג אף מופיעים בתדפיס מידע של המשטרה אודות התאונה, שהעתקו צורף לתביעה המקורית. יישום הכללים שנקבעו בעניין זייד מביא למסקנה כי התביעה המקורית כללה את אותה "עילת תביעה" (כמובנה לגבי התיישנות) נשוא התביעה המתוקנת. הצורך בצירוף הנהג כנתבע נוסף עומד בתוקפו, לאור סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי, ולפיכך, משמדובר באותה עילת תביעה, הותר צירופו. כאשר הלכת זייד ו העקרונות הכלליים של דיני ההתיישנות מצטרפים לראיית הפסיקה את אי צירוף הנהג כנתבע בכתב התביעה המקורי כפגם פורמלי בלבד - וכך הדבר בענייננו, כפי שעולה למקרא התביעה המקורית ונספחיה - אזי אין לראות את התביעה המתוקנת נגד הנהג כתביעה שהתיישנה. 15. מעבר לדרוש יוער כי אין בסעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, המסייג את התיישנות התביעה נגד המבטחת, ואף לא בהיקש שהציעו המבקשים להסיק מלשונו, כדי לתמוך בטענה שתביעת הנהג התיישנה בתקופת הביניים שבין התביעה המקורית לבין התביעה המתוקנת. 16. סוף דבר, הבקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות נדחית. המבקשים ישלמו למשיב הוצאות הבקשה בסך 3,500 ₪.רכבביטוח חובההתיישנות תביעות ביטוחהתיישנות