1. זוהי תביעה להכיר בפגיעה שארעה לתובע בברכו הימנית כ"תאונת עבודה", לאור החלטתו של הנתבע לדחות את תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה עקב תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן- "החוק"). 2. ביום 2.7.07 הנתבע נתן הסכמתו להעביר את עניינו של התובע למומחה רפואי ביחס לפגיעה שארעה לו בברך ימין ביום 9.7.06 כ"תאונת עבודה" . אולם התובע ביקש לציין במסגרת העובדות שיובאו בפני המומחה הרפואי כי הוא נחבל בברכו הימנית במהלך עבודתו בשנת 2000 והנתבע סרב. 3. לפיכך, המחלוקת שנותרה בין הצדדים בעניינו של התובע, היא לעניין תאונה שארעה לתובע בשנת 2000 בה נפגעה ברכו הימנית. 4. לגרסת התובע יש להכיר בחבלה שארעה לו ביום 27.12.00 כ"תאונת עבודה" כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי בקשר להחמרת מצב. מנגד טוען הנתבע, כי הפגיעה משנת 2000 כלל לא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי וכיום מנוע התובע מלהשיג על מכתב הדחיה מיום 30.8.01 ולבקש מבית הדין להכיר באירוע מיום 27.12.00 כ"תאונת עבודה" בשל תקופת ההתיישנות שחלפה. דיון והכרעה: 5. עקב הפגיעה הנטענת ביום 27.12.00 , התובע הגיש תביעה לנתבע לתשלום דמי פגיעה בתאריך 23.8.01, אולם הנתבע דחה את תביעתו בזו הלשון (נספח ד' לכ.ת.מתוקן): "הריני מאשר קבלת הודעתך מתאריך 23.8.01, לפיה אירעה לך פגיעה בעבודה ביום 27.12.00 . על פי סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי, מבוטח שנפגע בעבודה יהיה זכאי לתשלום דמי פגיעה אם כתוצאה מהפגיעה אינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת. הואיל ולא נגרם לך אי כושר לעבודה כתוצאה מהפגיעה הנ"ל, לא נוצרה עילה לתשלום דמי פגיעה. ועלי לדחות את תביעתך לתשלום דמי פגיעה. אם בעתיד יגרם אי כושר לעבודה ותגיש תעודה נוספת או תוגש תביעה לתשלום גמלת נכות תבדק תביעתך מחדש לתשומת ליבך, הרשות בידך להגיש תובענה על החלטתי זו. ... תוך שישה חודשים מיום קבלת מכתבי זה" (ההדגשה במקור) (נספח יא' לכתב התביעה המתוקן). 6. יוצא אפוא, כי הנתבע דחה את תביעת התובע בגין תאונה שארעה לו בשנת 2000 בטענה שלא נגרם לתובע אי כושר לעבודה כתוצאה מהתאונה אזי לא נוצרה עילת תביעה ולפיכך דחה את תביעתו. בנוסף ציין הנתבע במכתבו, כי אם בעתיד יגרם לתובע אי כושר והוא יגיש תעודה נוספת או תביעה לגמלת נכות תיבדק תביעתו מחדש. בסיום המכתב נרשם כי ברשותו של התובע לערער על החלטה זו בתביעה לביה"ד האזורי תוך 6 חודשים מיום קבלת המכתב הנושא תאריך 30.8.01. 7. תקנה 1 (ב)לתקנות ביטוח לאומי (מועדים להגשות תובענות) תש"ל - 1969 קובעת, כי:- "(א) ... (ב)החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך 6 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע ...". כבר נפסק כי לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים שנקבעו בתקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים, מאחר ושעה שמדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא עניין לביה"ד, לא חלה תקנה 123 לתקנות סדרי הדין בבית הדין לעבודה, בדבר הארכת מועדים "מטעמים מיוחדים שירשמו", להבדיל מעשיית פעולה בזמן המשפט עצמו. (דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת - המוסד, פד"ע כא 132, 138 ; דב"ע נו/150-0 יעקב זילברמן - המוסד, לא פורסם). 8. התובע לא הגיש תובענה כנגד החלטת הנתבע לדחות את תביעתו, תוך שישה חודשים מיום קבלת המכתב כאמור בסעיף 1 לתקנות הביטוח הלאומי. במקרה שלפנינו התובע לא העלה כל נימוק שיש בו כדי להוות צידוק לאיחור שהניע אותו להגיש את התביעה כעבור למעלה משש שנים לאחר שקיבל את מכתב דחית התביעה מהנתבע. 9. די באמור לעיל בכדי לדחות את תביעת התובע להכרה בתאונה שארעה לו בשנת 2000 כ"תאונת עבודה" . 10. מעבר לצריך, להלן נדון בתביעת התובע לגופה- לפיה יש להכיר בחבלה שארעה לו בשנת 2000 כ"תאונת עבודה" כמשמעה בחוק ביטוח לאומי. 11. א. על מנת להוכיח יסודותיה של "תאונת עבודה" - על התובע להוכיח כי ארע לו,תוך כדי עבודתו, אירוע פתאומי, מוגדר בזמן ובמקום, וכי האירוע התאונתי האמור גרם ל"חבלה", לנזק רפואי. אולם אין די באירוע תאונתי כדי שיחשב "תאונת עבודה". (דב"ע לא/5-0 אסתר ושדי נ' המוסד פד"ע ב 200; בג"צ4690/97 המוסד נ' בית הדין הארצי לעבודה ועובדיה כרם פ"ד נג (2)529; דב"ע נו/103-0 שלמה עטר נ' המוסד-לא פורסם) ב. תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא (ראה, דב"ע נב/88-0 כאמל קופטי נ. המוסד פד"ע כט 169 ; דב"ע שם/96-0 המוסד נ. אמנון וייל, פד"ע יב 225 (להלן- "פס"ד וייל"). ג. העיקרון הכללי מבוסס על פסיקה, כי אין תאונת עבודה אם ה"עובדה התאונתית" שבה מדובר לא גררה אחריה חבלה באורגניזם של האדם. דהיינו, החבלה צריכה למצוא את ביטויה בשינוי אורגני או פונקציונלי של האורגניזם ולא די בסימפטומים, או צורך בהשגחה רפואית (פסק דין וייל בעמוד 230 וכן עב"ל 177/97 חיה סיבוני - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 281). ד. עוד נפסק , כי הצהרה שאירוע מסויים, הוא "תאונת עבודה", היא הצהרה עיונית, כל עוד אין היא נקשרת לזכות מכח סימן ג' ו-ד' לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, שעניינו ביטוח נפגעי עבודה (דב"ע שם/101-0 ואח' המוסד לביטוח לאומי - יוסף אוריאל ואח', פד"ע יב 34, 44). ויש איפוא להוכיח, כי במקרה הספציפי מצויה עובדה בסיסית לקיום עילה לזכאות לדמי פגיעה או לטיפול רפואי, מכח פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (פסק דין וייל בעמ' 231), . 12. סבורני, כי במקרה שלפנינו, לא הוכח כי לתובע נגרם נזק באורגניזם בעקבות ה"אירוע התאונתי" בשנת 2000 וכן כי זכאי היה לטיפול רפואי לפי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי. 13. לטעמי, לא ניתן להכיר במקרה הנדון (החבלה הנטענת מיום 27.12.00) כ"תאונת עבודה" על פי הקריטריונים שפורטו בפסיקה שצוטטה לעיל, בשל הנימוקים המפורטים כדלהלן; 14. בפס"ד "וייל" נפסק כי, "החבלה" היא רכיב חיוני לעילת התביעה. כשמדובר ברכיב חיוני לעילה, אין די ב- "ראשית ראיה", להוכחתה, אלא צריך ראיות של ממש . יש איפוא להוכיח, "שמצויה עובדה בסיסית לקיום עילה לזכאות לדמי פגיעה או לטיפול רפואי" מכח פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי. 15. את התשובה לשאלה, האם נגרמה לתובע "חבלה" לאחר הפגיעה בברכו הימנית ביום 27.12.00, יש לבחון לפי העובדות בסמוך לאירוע הנטען, ולא די בכך שהוא הגיש תביעה לנתבע לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה. 16. למיטב זכרונו של התובע, למרות שסבל מכאבים הוא המשיך להופיע לעבודה ולא נעדר לאחר שנחבל בתאונה שארעה לו ביום 27.12.00 (סעיף 13 לסכומי התובע). 17. מהמסמכים הרפואיים שהגיש התובע לתיק, וכפי שנרשם בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה עולה, כי בפעם הראשונה התובע ציין את העובדה של תאונת עבודה שארעה לו לטענתו, היה בתאריך 29.5.01 (נספח ג' לתצהיר התובע), כחמישה חודשים לאחר האירוע הנטען. (נספח ב',). 18. נזכיר, כי בפסיקה נקבע שיש לתת לאמור במסמכים הריפואים חשיבות רבה שכן יש, להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון (דב"ע מב/160-0 אבו ערב עלי - המל"ל פד"ע טו 281, ועב"ל 368/99 שלמה יצחק- המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך לג' (53) 31), בנוסף נקבע גם שהרישום הרפואי אינו חזות הכול והוא עומד כראיה אחת בעלת משקל ממכלול הראיות אותו מציג הנפגע (עב"ל 166/99 דניאל גרץ נ' המל"ל, תק-אר 2001(2) 4159). 19. סבורני שהתובע הציג ראיות שאינן תומכות בגרסתו. כשבועיים לאחר מועד אירוע החבלה הנטען (27.12.00), בתאריך 8.1.2001 לראשונה פנה התובע לקבל טיפול רפואי וניתנה לו תעודת מחלה ל-3 ימים, בתאריך 11.5.01 קיבל עוד 4 ימי מחלה נוספים. אולם בשני הביקורים הללו אין כל זכר לעניין הפגיעה בעבודה. רק בתאריך 29.5.01 חמישה חודשים לאחר האירוע הנטען באישור הרפואי שניתן לתובע נרשם: "תלונות המבוטח: ת.ע. 27.לדצמבר 2000 נחבל בברך ימין עדיין כאבים בברך ימין" . 20. בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל, כדי שאירוע תאונתי ייחשב "תאונת עבודה" יש צורך להוכיח,כי אותו אירוע תאונתי גרם לתובע "נזק" כלשהו,ושבעקבות אותו אירוע תאונתי היה התובע בלתי כשיר בפועל, לעבוד במשך תקופה מסוימת. 21. החבלה ארעה לתובע לטענתו ביום 27.12.00- בסמוך ולאחר האירוע לא הוכח שהתובע פנה לקבל טיפול רפואי עקב התאונה, והוא המשיך להגיע לעבודה. רק כעבור כשבועיים בתאריך 8.1.2001 פנה לראשונה לקבל טיפול רפואי אלא שהוא לא ציין את עובדת אירוע החבלה בעבודה. כעבור חמישה חודשים בתאריך 11.5.01 שוב פנה התובע לטיפול רפואי אולם גם אז לא נרשם בתיקו הרפואי כי נחבל ברגלו במהלך עבודתו. בתאריך 29.5.01- נרשם לראשונה באישור רפואי כי לתובע ארעה תאונת עבודה ביום 27.12.00 ואף הוצאה לו תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה (נספחים: ב',ג' לכ.ת.מתוקן). 22. לא די שהחבלה ברגל ימין של התובע תוכר כתאונת עבודה, ותהיה אפשרות תיאורטית של אי כושר עבודה, שהרי התובע המשיך לעבוד לאחר שנחבל בברכו, אלא יש צורך להוכיח קשר סיבתי בין התאונה לבין הימים שהתובע נעדר מהעבודה בפועל. באישורים הרפואיים אותם צירף התובע להוכחת התביעה אין אזכור וייחוס של ימי ההיעדרות מהעבודה לתאונת העבודה הנטענת. 23. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להכיר בתאונה שארעה לתובע בשנת 2000 כ"תאונת עבודה" להידחות הן בשל התיישנות התביעה והן בשל הטעם שהתובע לא הוכיח שארעה לו תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי. 24. לפיכך,בית הדין ימנה מומחה רפואי ביחס לפגיעה שארעה לתובע בברך ימין ביום 9.7.06. 25. החלטה אודות מינוי מומחה רפואי, תינתן לאחר קבלת החומר הרפואי בעניינו של התובע. חומר אשר יוזמן על ידי הנתבע וכמקובל. 26. התיק יובא לעיוני ביום 9.7.08. תאונת עבודהביטוח לאומיהתיישנות