התובעים, קטין ושני הוריו, הגישו תביעה לפיצוי על נזקי גוף. נטען כי הנתבעת היא המבטחת של התובע על-פי פוליסת ביטוח קולקטיבית לביטוח תאונות אישיות לתלמידים, לתקופה הכוללת גם את המועד הרלוונטי לתביעה. בכתב-התביעה טוענים התובעים כי אירע מקרה תאונתי ביום 3.10.1999, בעת שהתובע שתה בטעות חומר בסיס המיועד להסרת שומנים וניקוי מתכת המוגדר כ"חומר קאוסטי". כתוצאה מכך, נגרמו לתובע נזקים פנימיים קשים בדרכי העיכול ובוושט והוא אושפז לטיפולים ועבר ניתוחים. נקבעה לו נכות בשיעור של 100%. בעקבות האירוע זקוק התובע עד היום, ויזדקק בעתיד, לאכול אוכל מיוחד, עשיר באנרגיה ובעל מוצקות רכה עד נוזלית וכן יזדקק בעתיד לניתוחים וטיפולים רפואיים. התובע מבקש את הפיצוי המקסימלי האפשרי על-פי הפוליסה. הפיצוי המקסימלי הוא סך שקלים השווה ל-80,000$, ומענק החמרה של 50% נוספים. הנתבעת טענה בכתב הגנתה טענות מקדמיות שונות. כמו כן הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה על הסף או מחיקתה בטענת התיישנות. בא-כוח הנתבעת מסתמך בבקשתו על הוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן - החוק), הקובע תקופת התיישנות של 3 שנים מיום קרות מקרה הביטוח. האירוע הנטען בכתב התביעה אירע ביום 3.10.1999, ואילו התביעה הוגשה ביום 5.11.2002 - דהיינו בחלוף יותר מ-3 שנים. הנתבעים טוענים כי הוראות סעיף 10 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 הדוחה את מועד ההתיישנות לגבי קטינים, אינו חל במקרה זה, כיוון שכאשר נקבעה תקופת התיישנות שונה וספציפית מזו הקבועה בחוק ההתיישנות, אזי אין להחיל את ההוראות המאריכות את תקופת ההתיישנות המצויות בחוק ההתיישנות. בא-כוח התובע, בתגובתו לבקשה, מבקש לדחות את טענת ההתיישנות. לטענתו, מאחר ומדובר בקטין אין להביא במניין הימים את התקופה שבה טרם מלאו לתובע הקטין 18 שנה. סעיף זה הוא קוגנטיבי והוא חל על הפוליסה ועל מערכת היחסים המשפטית בין הצדדים. בא-כוח התובעים טוען גם כי הנתבעת פעלה בחוסר תום-לב, כאשר בא-כוח הנתבעת פנה לבא-כוח התובעים לפני חלוף מועד ההתיישנות וביקש פרטים ומסמכים נוספים, וכשחלף המועד להתיישנות הזדרז וטען להתיישנות. דיון חוק חוזה ביטוח קובע תנאים והוראות מיוחדות המתייחסים לכל חוזי הביטוח למיניהם. בצד ההוראות הכלליות לגבי כלל החוזים (ובכלל זה גם חוזי ביטוח), המוסדרים בחוקי החוזים הכלליים: חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, קיימים הסדרים מיוחדים לגבי חוזי ביטוח בחוק חוזה ביטוח. בין היתר, קובע חוק חוזה ביטוח הסדר מיוחד בנושא ההתיישנות. סעיף 31 לחוק קובע: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא 3 שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". בפסק-הדין בעניין ע"א 3812/91 ברבארה נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ [1], נקבע כי תכליתו של סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח היא לקצר את תקופת ההתיישנות ל-3 שנים. לעניין השאלה מהו המועד המפסיק את מירוץ ההתיישנות, נקבע באותו פסק-דין מפי השופט אור, כי סעיף 31 קובע התיישנות של "תביעה לתגמולי ביטוח". פירושו של מונח זה הוא - מועד הגשת התביעה ולא מועד הדרישה לחברת הביטוח. כפי שיובהר להלן, יש והוראות של חוק ספציפי בעניין ההתיישנות דוחות את ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות, ויש אשר הוראות חוק ספציפי אין בהן כדי לפגוע בהוראות הכלליות של חוק ההתיישנות. הכול תלוי בשאלה עד כמה, ככל שניתן להבין מלשון החוק, רצה המחוקק לעשות הסדר מלא מיוחד ומנותק מהחוק הכללי של דיני ההתיישנות. לגבי החלת ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות על התיישנות לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התייחס הנשיא שמגר בפסק-דין בעניין רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו [2], בעמ' 87: "...גם לעניין ההתיישנות המקוצרת שלה זכו חברות הביטוח בכל הנוגע לביטוח אישי בו בזמן שאדם מן השורה יכול להתבע תוך תקופת התיישנות של 7 שנים. ואכן ההוראה הספציפית של סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח גוברת על הוראות חוק ההתיישנות הקובעת תקופת התיישנות כללית של 7 שנים, ואולם, דיני ההתיישנות הכלליים יחולו גם לגבי אותה תקופת התיישנות מיוחדת שבדין המיוחד". במקרה שלנו, ניתן היה להחיל, עקרונית, גם את הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות הקובעת כי תקופת ההתיישנות תחל מיום שהנתבע הודה בכתב או בפני בית-המשפט בקיום זכות לתובע, או שעשה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, אך בנסיבות מקרה זה, לא מצאתי אסמכתה להודאה או לביצוע מקצת זכות, ולכן תחילת תקופת ההתיישנות (בהתעלם מסעיף 10 לגבי התיישנות תביעת קטין), היא מיום הגשת התביעה. הארכת תקופת התיישנות לתובע קטין סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע: "חישוב תקופת ההתיישנות לא יבואו במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה" בית-המשפט דן ביחסי הגומלין בין תחולת הסדרי ההתיישנות בחוק ההתיישנות לעומת הסדרי התיישנות אחרים הקבועים בחוקים ספציפיים, בד"נ 36/84 טייכנר נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים [3]. בית-המשפט קבע כי אין לקבוע כלל נוקשה ואחיד בשאלת תחולת הסדרי חוק ההתיישנות הכללי על הסדרי ההתיישנות בחוקים ספציפיים. קיומו של חוק ספציפי, הקובע תקופת התיישנות שונה מזו של החוק הכללי (אפילו התיישנות מהותית), איננו שולל בכך, כשלעצמו, אפשרות החלת הוראותיו של החוק הכללי. יש לראות בחוק הכללי מעין "מטריית התיישנות", החלה בכל מקרה שבו נקבעה תקופת התיישנות כלשהי, אלא אם כן, תחולת הוראותיו נדחית מכוח הסדריו של החוק המיוחד. יש לבחון את הסדריו של החוק המיוחד, לאור המטרות שביקש להשיג, וזאת הן כשמדובר בחוק דיוני, הן כשמדובר בחוק מהותי, והן כשמדובר בחיקוק, הקובע תקופת התיישנות שונה מזו של החוק הכללי ותו לא, והן כשמדובר בחוק הקובע, מלבד תקופת ההתיישנות שונה, גם הוראות מיוחדות נוספות בעניינים מסוימים, הקשורים להתיישנות התביעה. אין לשלול את האפשרות כי החוק המיוחד, הקובע תקופת התיישנות מיוחדת ומועד תחילתה, יהא מבוסס על מדיניות משפטית, אשר האיזונים הפנימיים בה אינם עולים בקנה אחד עם המדיניות המשפטית, העומדת ביסוד הפתרון הסטנדרטי, בסוגיה זו או אחרת הקבועה בחוק ההתיישנות. ייתכנו מצבים שבהם תתפרש לשון החוק המיוחד כקובעת הסדר שלילי לגבי סוגיות המוסדרות בחוק ההתיישנות. באותו מקרה שנדון בד"נ 36/84 הנ"ל [3] - שעניינו תביעת חטופים שנחטפו במהלך טיסה בחברת "אייר-פרנס", בעת שהמטוס חנה באתונה, לשדה התעופה אנטבה באוגנדה - הוגשה תביעה נגד חברת התעופה ונדונה הפרשנות הנכונה של האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה בין-לאומית באויר, 1929 (להלן - אמנת ורשה) הקובעת בסעיף 29(1) כי הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש תוך שנתיים מהתאריך שבו הגיע כלי הטייס למקום ייעודו, או מהתאריך שהיה צריך להגיע למקום ייעודו. בית-המשפט קבע כי הפרשנות הנכונה של אמנת ורשה ובחינת המטרות שאותן ביקש להשיג, מחייבות את המסקנה, שבכל האמור בקביעת משך תקופת ההתיישנות, הרי שתקופת השנתיים, הקבועה בסעיף 29(1) היא אבסולוטית וממצה, עד שהיא דוחה לחלוטין את תחולת הוראות ההארכה שבחוק הכללי מקומי. כשנדרש בית-המשפט לדון בשאלת דחיית מועד ההתיישנות כשהתובע קטין, הדעה הרווחת היא שהוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות גוברת על הוראת ההתיישנות שבסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח. בת"א (טב') 2036/98 אפנג'ר (קטינה) נ' גורי יבוא והפצה בע"מ [7], דן השופט ר'שפירא בתביעה שהגישו קטינים והוריהם על-פי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, לאחר שתצלומי הקטינים פורסמו בעיתונות הארצית כחלק מפרסומת מסחרית למשחת שיניים. חוק הגנת הפרטיות קובע הסדר התיישנות מיוחד לחוק זה (סעיף 26). בפסק-הדין שם מצוטט פסק-הדין בעניין בר"ע 166/83 בן הלל נ' קצין התגמולים, אגף השיקום במשרד הביטחון [4], הקובע שהיחס בין הסדר ההתיישנות הכללי לבין ההסדר הספציפי תלוי בהיקף התפרסותו של ההסדר המיוחד. השופט שפירא קבע, לאחר שבחן את הוראות חוק הגנת הפרטיות, כי בהיעדר הוראה ספציפית בדבר חקיקה אין לאמץ פירוש שיש בו כדי לשלול מקטין זכות מהותית או דיונית, לרבות הארכת תקופת התיישנות. בע"א (חי') 4208/97 מלברגר נ' הפניקס [6], נדונה תביעה לתשלום פיצוי מכוח ביטוח תאונות אישיות לאחר שהתובע שהיה תלמיד בית ספר ריאלי נפגע בשעות אחר הצהריים משברי זכוכית חלון. בית-המשפט קבע שאין להביא בתקופת ההתיישנות את הזמן שבו טרם מלאו למערער 18 שנה. אם כן, המסקנה המצטברת מפסקי-הדין כפי שפורטו לעיל היא שהוראות סעיף 10 גוברות על הוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, במובן זה שלמרות ההוראה הספציפית בעניין התיישנות, אין בכך כדי לבטל את ההוראה בדבר דחיית ההתיישנות לגבי קטין שבסעיף 10 לחוק ההתיישנות. סעיף 10 לחוק ההתיישנות סעיף 10 לחוק ההתיישנות נועד לשמור על זכויותיו של הקטין, באופן שמאפשר לגביו, להתחיל במניין מירוץ ההתיישנות רק בגיל 18, הגיל שבו הוא הופך לבעל כשירות משפטית מלאה ולא מוגבלת. דיני ההתיישנות מבקשים ליצור איזון בין האינטרסים של הזוכה לאלה של החייב. איזון זה היה מופר לו מירוץ ההתיישנות היה חל באופן גורף גם לגבי קטין שבתקופת קטינותו איננו מסוגל לדאוג לענייניו. מטרת הסעיף איננה להקנות יתרון לקטין בשל היותו קטין, אלא לדאוג לשוויוניות לקטין, דהיינו שאותה זכות שיש לאדם רגיל, כולל הזכות למימושה במשך פרק זמן מסוים, תהיה גם לקטין. כיוון שקטין עד הגיעו לגיל 18, איננו יכול באופן אישי לממש את הזכות, אזי מתחילים למנות לו את התקופה רק כאשר הוא מגיע לגיל 18, שאז הוא במצב שיכול לממש את זכותו. במילים אחרות, אם לאדם רגיל יש זכות לתבוע בתוך 7 שנים בעניין מטלטלין ו-15 או 25 שנה בעניין מקרקעין, ובהיעדר חוק ספציפי הקובע אחרת, אותו פרק זמן ניתן גם לקטין מיום שבגר. אם קיים הסדר התיישנות ספציפי שמגביל את הזכות לתביעה לפרק זמן קצר יותר - שנתיים או שלוש, אותה תקופה קצרה תינתן גם כן לקטין - שנתיים או שלוש (ולא 7 שנים של החוק הכללי), אלא שמניין התקופה של השנתיים או של השלוש השנים שבחוק הספציפי תחל מיום הגיעו לגיל 18. עובדת היותו של אדם קטין איננה מבטלת את תקופת ההתיישנות הספציפית וקובעת שלגבי הקטין ההתיישנות תהא רק זו הקבועה בחוק ההתיישנות הכללי, אלא רק דוחה את תחילת המניין של ההתיישנות הספציפית רק בהגיע הקטין לגיל 18. קטין שנוצרה לו עילת תביעה, כאשר הוא היה בגיל שנה אחת, אין לו 17 שנה ועוד תקופת ההתיישנות הספציפית, במקרה שלנו 3 שנים, לקטין אין פרק זמן של 20 שנה אלא פרק זמן של 3 שנים מיום הגיעו לגיל 18. בפרק הזמן עד הגיע הקטין לגיל 18 הוא איננו רשאי לתבוע לבד, אלא רק בהסכמת הוריו, או באישור בית-המשפט. כאשר הורים של קטין מגישים תביעה בשמו הם עושים זאת מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 הקובע כי פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמה של נציגו (סעיף 4 לחוק), או אישור בית משפט (סעיף 7 לחוק). הוריו של קטין פועלים מכוח היותם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים (סעיף 14 לחוק). כאשר הורים של קטין פועלים ומגישים תביעה מכוח היותם אפוטרופסים טבעיים, חלים עליהם הכללים הרגילים של דיני ההתיישנות, אם של חוק ההתיישנות הכללי בהיעדר חוק ספציפי, או דיני ההתיישנות של החוק הספציפי, ככל שהוא קיים באותו מקרה. הזכות שניתנה לקטינים בסעיף 10, איננה נתונה גם לאפוטרופסים הפועלים מכוח אפוטרופסות. ההורים לא יוכלו למעשה ליהנות מהוראות התיישנות המיוחדת שבסעיף 10 לחוק ההתיישנות. ברגע שמסיבה כלשהי נמנעו ההורים מלהגיש את התביעה בשם ילדיהם במסגרת ההתיישנות הקבועה באותו חוק, הם לא יוכלו להגיש את התביעה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. הקטין יוכל להגיש את התביעה באופן אישי, אך זאת רק משנהיה לבגיר (ראה דברי השופט שפירא בת"א (טב') 2036/98 הנ"ל [7]): "מכאן שאם ניזוק קטין ע"י מעשה או מחדל, שיש בו משום עוולה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), יכולים ההורים כנציגיו במובן חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות להגיש את התובענה בשמו, אולם אם מסיבה כלשהי הם נמנעו מלהגישה, יכול הקטין להגישה משנהיה לבגיר". באותו פסק-דין, הורה השופט שפירא על דחיית התביעה שהוגשה על-ידי ההורים בשם בנם, מחמת התיישנות שנקבעה באופן ספציפי בחוק הגנת הפרטיות, תוך קביעה שהקטין יוכל להגיש את התביעה בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק הספציפי, לאחר שימלאו לו 18, והמירוץ יתחיל מיום הגיעו לגיל 18. במועד שיוכל הקטין בעתיד להגיש את התביעה - במקרה שלנו - במשך 3 שנים מיום שימלאו לו 18 שנה יוכלו הוריו להצטרף לתביעה ולתובע כמיטיבים. בע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי" [5], שם התובע, שימים ספורים אחרי לידתו סבל מבעיות רפואיות שגרמו לנזק מוחי והוכר כנכה 100%, הגיש תביעה על הנזקים שנגרמו לו. התביעה הוגשה 25 שנה לאחר מעשי הרשלנות שהקימו את עילת התביעה. בית-המשפט, מפי השופט אנגלרד, מצא שיש לעשות שימוש בסעיף 11 לחוק ההתיישנות הקובע שלא יבוא במניין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס, ואם מונה לו אפוטרופוס, לא יבוא במניין, הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התביעה. בית-המשפט דן בשאלה מה דינו של אדם הלוקה בשכלו אך אינו סובל ממחלת נפש, האם גם הוא יכול ליהנות מהוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ובית-המשפט השיב על שאלה זו בחיוב. בית-המשפט קבע שם גם כי כאשר תביעתו של התובע לא התיישנה, הרי דין זהה חל גם על תביעת ההורים בתור מיטיבים, במובן החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964. זכותם של המטיבים באה להם מכוח זכותו של הניזוק בדרך של סוברוגציה. אם טרם התיישנה זכות התביעה של הניזוק, גם תביעת המטיבים עדיין עומדת להם. בפסק-הדין שצירף בא-כוח התובע לסיכומיו ע"א (חי') 4208/97 הנ"ל [6], בבית-המשפט המחוזי בחיפה, התובע יליד 1972 נפגע בשנת 1986, משברי זכוכית בבית הספר. התביעה הוגשה בשנת 1995, דהיינו כשהקטין היה כבר בגיר, בגיל 23. בית-המשפט קבע, בהתאם למצב המשפטי כפי שפורט לעיל, כי על-פי הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות גוברות, ומאחר שמלאו לקטין 18 רק בשנת 1990, מתאריך זה ועד הגשת התביעה חלפו רק 5.5 שנים, כשתקופת ההתיישנות באותו מקרה היא 7 שנים, ועל-כן לא חלה התיישנות. סוף דבר, הוריו של הקטין הגישו את התביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות המיוחדת של 3 שנים. בה בעת ניהול משא ומתן וחליפת מכתבים, אין בהם כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות. ההקלה הניתנת לפי סעיף 10 לחוק ההתיישנות, ניתנת לקטין בלבד ולא לאפוטרופוס, לכן התביעה במתכונת שהוגשה איננה יכולה לעמוד מחמת התיישנות, ודין התביעה להימחק. התובע-הקטין יהא רשאי, בהגיעו לגיל 18, במשך 3 שנים להגיש את התביעה. באותה תקופה שתעמוד לרשותו, יוכלו הוריו להצטרף כמיטיבים לתביעה. אני מורה על מחיקת התביעה, תוך שמירה על זכות התובע להגישה לכשיהפוך לבגיר. אין צו להוצאות. קטיניםהתיישנות תביעות ביטוחהתיישנות