רקע התובע היה הבעלים של רכב, משאית תוצרת איווקו מספר רישוי 15-40-300 (להלן - הרכב). בתאריך 2.12.1995 החנה התובע את רכבו בסמוך לביתו. למחרת, ביום 3.12.1995, הודיעה משטרת אריאל לתובע כי הרכב נמצא שרוף בשטח אזור אריאל. ביום 4.12.1995 הגיש התובע תלונה למשטרה על גניבת הרכב והודיע לחברת הביטוח הנתבעת על אירוע הנזק שנגרם לרכב. במכתבה מיום 1.2.1996 סירבה הנתבעת לשלם לתובע תגמולי ביטוח בטענה כי מבדיקות נסיבות המקרה ומימצאי החקירות עולה, כי: א. "המבוטח לא קיים תנאי מוקדם לכיסוי נגד גניבה ופריצה הואיל והרכב לא היה נעול במנעול רב-בריח בעת שהיה בלתי מאויש". ב. "הרכב נמצא כאשר בסטרטר היה מפתח ההנעה דבר המהווה החמרה בסיכון והפרת חובות המבוטח למניעת מקרה הביטוח על-פי הפוליסה וחוק חוזה הביטוח". ביום 13.7.1997 חזרה ודחתה הנתבעת במכתבה את דרישתו של התובע לתשלום תגמולי הביטוח וציינה כי מדובר בתביעה כוזבת, כאמור בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח). התובענה לתשלום נזקי רכוש, לרבות הפסד שכר ועוגמת נפש, הוגשה ביום 21.12.1998. בכתב-ההגנה טענה הנתבעת בין השאר כי יש לדחות את התביעה נגדה בגין התיישנות, הואיל ומקרה הביטוח הנטען אירע ביום 2.12.1995, למעלה משלוש שנים לפני הגשת התביעה ביום 21.12.1998. על-פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח. בישיבת בית-המשפט מיום 24.1.2000 נעתרתי לבקשתו של בא-כוח הנתבעת להכריע תחילה בבקשת ההתיישנות. זאת, לאחר שבא-כוח התובע העלה טענות, ולפיהן הנתבעת הפרה את חוזה הביטוח שלא בתום-לב, ולכן סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח אינו חל במקרה זה. טענות הצדדים בעניין ההתיישנות טענות הנתבעת (המבקשת): בא-כוח הנתבעת טוען כי תביעתו של התובע התיישנה מאחר שהוגשה לבית-המשפט ביום 21.12.1998, שמונה-עשר יום לאחר חלוף שלוש שנים מיום קרות "מקרה הביטוח" ביום 2.12.1995. לביסוס טענתו זו נסמך בא-כוח הנתבעת על הוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח ועל פרשנותו של סעיף זה בע"א 3812/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ (להלן - עניין ג'רייס [1]). בפסק-הדין קבע בית-המשפט העליון כי יש להגיש תביעה לבית-המשפט תוך שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח, שאם לא כן חלה התיישנות. רק הגשת תביעה לבית-המשפט מפסיקה את מירוץ ההתיישנות, ואין די בהגשת דרישת בא-כוח הנתבעת מבהיר כי אמנם התובע הודיע לנתבעת על קרות מקרה הביטוח והגיש דרישת תשלום סמוך לאחר מכן, אולם הנתבעת הגיעה למסקנה כי אין כיסוי ביטוחי לאירוע ועל-כן דחתה את דרישתו של התובע במכתבה מיום 1.2.1996. בא-כוח הנתבעת מדגיש כי המגעים שקיימה הנתבעת עם התובע (בשלוש השנים שלאחר קרות האירוע), לרבות מכתב הדחייה מיום - 1.2.1996 והמכתב מיום 13.7.1997, אינם מהווים הודאה בזכות המפסיקה את מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות). לצורך תחולת סעיף 9 יש הכרח כי הנתבעת תכיר בכתב ובצורה מפורשת "בקיום זכות התובע" ובענייננו הזכות לקבלת תגמולי ביטוח על-פי הפוליסה. כאמור הנתבעת לא הכירה מעולם בקיום זכותו של התובע לקבלת תגמולי ביטוח ולא הודתה בה, ולכן אין כל תחולה לסעיף 9 ומירוץ ההתיישנות לא הופסק. זאת ועוד, מכתב הדחייה מיום 13.7.1997 נשלח בתגובה להחלפת ייצוגו של בא-כוח התובע, וגם בו נותרה בעיניה עמדתה של הנתבעת. לפיכך טוען בא-כוח הנתבעת כי אם יעלה התובע טענה מסוג זה, על בית-המשפט לדחותה. בעניין זה הפנה בא-כוח הנתבעת לע"א 1017/91 פסח נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ [2]. בהסתמכו על דברי כבוד השופט מצא בע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' מזרחי [3] טוען בא-כוח הנתבעת כי במהלכיהם של בא-כוח התובע לשכנע את הנתבעת כי קיים כיסוי ביטוחי אין כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות. משנוכח התובע כי הנתבעת איתנה בדעתה, היה עליו להגיש תביעה לבית-המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, ומשלא עשה כן אין לו אלא להלין על עצמו. טענות התובע (המשיב): בא-כוח התובע רואה במכתב הדחייה של הנתבעת מיום 1.2.1996 משום הודאה (?) בקיום זכותו של התובע כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. לטענתו, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מיום זה. משכך, הרי התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ולא מעבר לה. באת-כוח התובע טוענת כי משדחתה הנתבעת את דרישת התובע לקבלת תגמולי ביטוח: (א) הרכב לא היה נעול במנעול רב בריח בעת שהיה בלתי מאויש. (ב) בסטרטר היה מפתח ההתנעה. אזי חרצה הנתבעת את הדין עבור התובע ושימשה בעת ובעונה אחת הן הנתבע והן השופט. לטענת באת-כוח התובע, לו היה ניתן לתובע להוכיח כי הסיבות הנ"ל אינן נכונות, הייתה הנתבעת מכירה בזכותו של התובע ומשלמת לו את כספי תגמולי הביטוח. בהסתמכה על דוח השמאי אשר צורף לכתב-התביעה, ובו נרשם תחת הסעיף "תאור רכב" - רב בריח שבור, מבקשת באת-כוח התובע להראות כי לתובע היה סיכוי טוב להוכיח את צדקתו. בהסבירה כי "...אילו לא היה רב בריח, ואילו הוא לא היה נעול - לא היה קיים רב בריח והוא לא היה שבור...". באת-כוח התובע מסבירה כי מהתנהגותו של בא-כוח הנתבעת עולה כי גם הוא בדעה כי יש להוכיח קודם את נכונותן של שתי הסיבות אשר הניעו את הנתבעת לדחות את התביעה עוד בטרם ידון בית-המשפט בשאלת ההתיישנות. באת-כוח התובע מסיקה מסקנה זו: 1. מסירובה של הנתבעת במסגרת הליכי גילוי מסמכים לגלות "דו"ח שמאי חסוי" בטענה כי חוות-הדעת הוכנה לצורך ההליך המשפטי ולכן היא חסוייה, משמע כי הנתבעת עצמה הייתה בדעה כי יש לקיים הליך משפטי שבו תוכחנה הסיבות העובדתיות אשר הניעו את הנתבעת לדחות תביעתו של התובע. 2. אילו חשבה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף מחמת התיישנות, לא הייתה טוענת את טענתה בכתב-ההגנה בדבר הסיבות העובדתיות שנזכרו לעיל באותה הנשימה כהשלמה לטענת ההתיישנות אלא רק לחלופין. אשר-על-כן טוענת באת-כוח התובע כי היה ויישמעו ההוכחות בתיק זה ויוכח כי הסיבות שהניעו את הנתבעת לדחות את התביעה של התובע אינן נכונות, הרי אז יובן כי המכתב מיום 1.2.1996 מהווה הודאה בקיום זכותו של התובע. עם זאת מדגישה באת-כוח התובע כי לחלופין, אם בית-המשפט יקבל את טענת ההתיישנות, הרי שהתובע יבקש מבית-המשפט לקבוע כי הנתבעת הפרה את חוזה הביטוח בהעלותה טענות שווא במטרה שלא לשלם לתובע את תגמולי הביטוח המגיעים לו על-פי הפוליסה. באת-כוח התובע מסבירה כי במקרה של הפרת חוזה יש לתבוע פיצויים בגין הפרת חוזה הפוליסה, ואין מקום לתבוע תגמולי ביטוח. תביעה כזו אינה נכנסת לגדר סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, לפיכך אינה מתיישנת בתוך שלוש שנים אלא לפי הדין הכללי שבע שנים מיום הפרת החוזה. באת-כוח התובע מוסיפה כי בהקשר זה ניתן לטעון גם לחלופי חלופין, כי הנתבעת מושתקת מלטעון טענת התיישנות מאחר שפעלה בחוסר תום-לב. אשר-על-כן מבקשת באת-כוח התובע מבית-המשפט לדחות את טענת ההתיישנות ולקבוע מועד להוכחות בתיק זה. תגובת הנתבעת (המבקשת) לטענות התובע (המשיב) שנזכרו לעיל: בהתייחסו לטענות שהועלו על-ידי התובע בתגובתו מציין בא-כוח הנתבעת כי יש לדחות טענות אלה אחת לאחת. בא-כוח הנתבעת מפרט ומסביר כי אלה הן טענות תמוהות ביותר ללא כל תימוכין בחוק ו/או בהלכה הפסוקה בכל הנוגע לסוגיית התיישנות ואף עומדות בניגוד גמור להם ולמטרותיהם. דיון אין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדות האלה: (א) בעת הגניבה בוטח הרכב אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח רכוש. (ב) בסמוך למועד הגניבה הודיע התובע לנתבעת על גניבת הרכב. (ג) במכתב מיום 1.2.1996 דחתה הנתבעת את תביעת התובע לתשלום תגמולי הביטוח בשל שתי הסיבות שנזכרו לעיל. כמו כן הצדדים תמימי-דעים גם לגבי הוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח והפרשנות שניתנה לסעיף זה בפסק-הדין ג'רייס [1]. דהיינו, המועד להתיישנות תביעת תגמולי ביטוח הוא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח, כאשר רק הגשת תביעה לבית- המשפט מפסיקה את מירוץ ההתיישנות. המחלוקת בין הצדדים סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח" (ההדגשה שלי - ר' ש' צ'). השאלה העיקרית העומדת למחלוקת בין הצדדים היא לעניין המועד שבו מתחילה תקופת התיישנות. מכאן, שהצדדים אינם מסכימים בדבר הפירוש הנכון שיש לתת למילים "מקרה הביטוח". בא-כוח הנתבעת טוען כי מקרה הביטוח הוא עצם מועד גניבת הרכב ומועדו הוא 2.12.1995. מנגד טוענת באת-כוח התובע כי מקרה הביטוח הוא היום שבו קמה לתובע עילת התביעה, ולפיכך הוא היום שבו כפרה הנתבעת בחבותה לשלם לתובע תגמולי ביטוח. יום זה הוא יום משלוח המכתב, 1.2.1996. עילת התביעה למותר לציין כי למעט תקופת התיישנות מיוחדת זו של שלוש שנים הגוברת על הדין הכללי, ההוראות האחרות של חוק ההתיישנות יהיו תקפות ככל שהן מתאימות לנסיבות (ראה פסק-דין ג'רייס [1]). סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". ההגדרה המקובלת של עילת תביעה לצורך הגשת תביעה היא: "...מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע) (ראה ע"א 242/86 יעקובסון נ' גז, פ"ד כא(2) 85; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 121. 'היום שבו נולדה עילת התובענה' הוא איפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב (הנתבע) (ראה ע"א 331/74 כהן נ' גרודזינסקי, פ"ד כט(1) 689). מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית-משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק-דין (ראה ע"א 115/52 ולירו נ' ליפשיץ, פ"ד ז 567)" (דברי כבוד השופט א' ברק כתוארו אז, בד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן ווילי אמס ז"ל נ' ‎ISRAEL ((BRITISH BANK (LONDON) (IN LIQUIDATION [4] , בעמ' 271. בהתייחסו למועד לידתה של עילת תביעה לצורך הגשת תביעה בהתיישנות ציין כבוד הנשיא א' ברק (כתוארו אז) בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ [5], בעמ' 558: "דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו... ...איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין, לפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת נראה לי, כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת התיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. תפיסה זו של מהות 'הנזק', אשר התגלותו מתחילה את מרוץ ההתיישנות, מתבקשת היא מהמדיניות החקיקתית, העומדת ביסוד דיני ההתיישנות. מדיניות זו היא איזון ראוי בין האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים השונים. אין 'להעניש' ניזוק על שאינו תובע במקום שאדם סביר, על-פי מערכת הנסיבות כולן, לא היה תובע. הציבור כולו יוצא נשכר מכך" (ההדגשה שלי - ר' ש' צ'). מהות פוליסת הביטוח ופרשנותה פוליסת ביטוח היא בראש ובראשונה חוזה, ולכן חלים עליה עקרונות הפרשנות הכלליים של דיני החוזים. על-פי הכללים, גוברות הוראות חוק חוזה הביטוח על הוראות דיני החוזים כשעסקינן בחוזה הביטוח בהיותן דין ספציפי. אשר לפרשנות של פוליסת הביטוח אומר כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ [6], בעמ' 326: "פוליסת הביטוח היא חוזה בין המבטח לבין למבוטח, ובפרשנותה יש להפעיל את הכללים הרגילים החלים בפרשנות חוזים, שעיקרם בהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. לפיכך יש לפרש את הפוליסה על-פי המשמעות המילולית, הפשוטה והסבירה של מלותיה תוך עמידה על כלל תניותיה כשלמות אחת, ובמקרה של ספק יש לפרשה נגד הנסח, שהינו בדרך כלל המבטח...". בהקשר זה גם ראוי לציין כי בתי-המשפט היו ערים מאז ומתמיד לצורך לאזן בין הצדדים אשר כוחותיהם אינם שווים בעת כריתת חוזה הביטוח. לכן כלל הפרשנות שלפיו "...בדו-משמעות המתגלית בחוזה יש לפרש החוזה כנגד מנסחו" והעיקרון של "...כיבוד ציפיותיו הסבירות של המבוטח" באים לאזן את כפות המאזניים בעת פירושו של החוזה (ראה רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ [7]). מכאן, כי עקרון תום-הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 חל גם על חיוב הנובע מחוזה ביטוח ומחוק חוזה ביטוח. הגדרת מקרה הביטוח מקרה הביטוח הוא אותו אירוע שכנגד התרחשותו או שכנגד התוצאות הנובעות מהתרחשותו נעשה הביטוח, וכפי שהגדיר זאת כבוד סגן הנשיא רביד בת"א (י - ם) 5512/96 עזיז נ' לה נסיונל חברה ישראלית לבטוח בע"מ [10]: "מקרה הביטוח הוא האירוע שלהגנה מפני תוצאותיו נעשה הביטוח ובו מותנה חיובו של המבטח לשלם תגמולי ביטוח. במילים אחרות הפוליסה היא המסדירה את מקרה הביטוח". בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [8] נדונה בין השאר השאלה מהו מקרה הביטוח שיש להוכיח, ומי נושא בנטל ההוכחה. בהתייחסו לשאלה זו אומר כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז): "כאן המקום להשלים את תיאור מהלך האירועים האפשרי. כמשתמע מדברי חבריי הנכבדים - אשר על דעתם בנקודה זו אני חולק - רשאית המבטחת להגיב על ההודעה בדבר קרות האירוע הבטוחי (לרבות דו"ח משטרתי), כי היא חושדת שהמבוטח ביים פריצה, הא ותו לא. אין עליה חובה להצביע על ראיה לכך, ודי באמירתה כי כך סברתה כמשתמע ממגמת פניהם של חבריי הנכבדים. יילך נא המבוטח לבית המשפט, יישבע שם שלא הוא הפורץ, ובכך באה הבעיה על פתרונה. דא עקא, שלא כל מבוטח יכול או רוצה להשקיע מכספיו בייזום הליכים משפטיים, וזאת אפילו רק כדי להתעמת עם הטענה הסתמית 'אתה פרצת' [ההדגשות שלי - ר' ש' צ'] זאת ועוד, אם עליו הנטל, הרי במקרה שהמאזניים מעויינות - לא יזכה במאומה". וגם בסיכום נימוקיו התייחס כבוד הנשיא שמגר לסוגיה זו ואמר: "...די היה בהעלאת הטענה הסתמית של המבטחת כדי לחייבו לפנות לערכאות כדי לזכות בפצויים אחרי שנים. אגב, לאור שיטת הסירוב בעלמא תוך הפניה לבית המשפט, שלא נשללה על-ידי הרוב, אין להניח שהזמן עד להכרעה השיפוטית בזכות לפיצויים יתקצר בעתיד..." (שם [8], בעמ' 684). מדבריו של כבוד הנשיא שמגר משתמע כי טבעי הוא שהמבוטח יגיש את תביעתו רק לאחר שחברת הביטוח כפרה בחבותה ולא לפני כן. עד למועד הכפירה המבוטח סבור כי חברת הביטוח תשלם את תגמולי הביטוח, ולכן על שום מה יממש את זכותו המשפטית להגיש תביעה?! עוד המשיך וקבע כבוד הנשיא שמגר (שם [8], בעמ' 676) כי שני נדבכים מרכיבים את מקרה הביטוח לעניין הנטל להוכחת מקרה הביטוח: "פוליסת הביטוח מעניקה ביטוח בגין אירוע מוגדר - שוד, פריצה, שריפה ודומיהם. אירוע מוגדר זה הוא הנדבך העובדתי הראשוני להטלת חבות על המבטח. נדבך שני הוא היעדר חריגים לפוליסה. חריגים אלו אף הם קבועים ומוגדרים בפוליסה. שני הנדבכים במצטבר מקימים חבות למבטח או במילים אחרות, מרכיבים את 'אירוע הביטוח'. בין שני הנדבכים האמורים אין כל יחס של תלות. לפיכך, אין לומר שעל המבוטח להוכיח את התקיימות שני הנדבכים. די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון, הווה אומר - את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת - קמה לכאורה חבותו של המבטח בפיצוי. נקטתי לשון 'לכאורה', שכן המבטח יכול להוכיח קיומו של החריג המוגדר או אחד החריגים, שאז - תישלל חבותו. ונדגיש, כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של החריג. אין זה משנה, לעניין החריג, מה אופיו של האירוע המוגדר". יוצא אפוא כי הנטל להוכחת מקרה הביטוח מוטל על המבוטח, בעוד שהנטל להוכחת החריג על-פי הפוליסה מוטל על המבטח. בע"א 449/89 פלוק נ' רייט [9] קובע כבוד השופט י' מלץ: "מהותה של פוליסה זו היא שהמבטח אחראי לשפות את המבוטח בגין נזקים שנגרמו לו מכל סיבה שהיא. במצב זה מוטל על המבוטח להראות, כי נגרמו לו אובדן או נזק, ללא צורך להיכנס לדיון בשאלה כיצד הם נגרמו ובאשמת מי. זהו השלב הראשון של בניית התשתית לתביעת מבוטח לתגמולי ביטוח. משהראה המבוטח כי אבדן או נזק התרחשו קמה לו זכותו לתגמולי ביטוח. עם זאת, זכות זו יכולה להישלל ממנו, אם חל אחד מסעיפי הפטור של הפוליסה, הקובעים, כי בהתקיים תנאים מסוימים, למרות האובדן או הנזק, לא יזכה המבוטח לשיפוי. הנטל להוכיח את קיומו של תנאי פטור כזה מוטל על המבטח. .." (ההדגשה שלי - ר' ש' צ'). לסיכום "מקרה הביטוח" כמוגדר בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, אינו זהה בהכרח עם "יום אירוע הנזק". ניתן לייחס לו משמעות רחבה יותר כפי שעולה מהפסיקה שהובאה לעיל. אילו התכוון המחוקק לקיים זהות בין השניים, לא היה משתמש במילה "לאחר" אלא במילה "מיום". בעניין ג'רייס [1], אומר כבוד השופט אור (בעמ' 454): "מאחורי מוסד ההתיישנות עומדים שיקולים והצדקות מסוימים. אכן, כאשר במקרה נתון לא מתקיימים שיקולים והצדקות אלו, ניתן להתייחס אל טענת ההתיישנות המועלית בו כטענה דיונית, טכנית, ולנסות לצמצם את היקפה ככל שניתן. לא כן כאשר השיקולים וההצדקות שמאחורי מוסד ההתיישנות תקפים ורלוואנטיים. במקרים כאלו יש ליתן להוראות ההתיישנות את מלוא תוקפן". כזכור, במקרה זה האיחור בהגשת התביעה הינו 18 ימים בלבד. הגשת התביעה בצמוד למועד ההתיישנות אינה פוגעת בנתבעת בשום דרך שהיא לא בשיקוליה הפיננסיים, לא בהגנתה ולא בגרימת הוצאות מיוחדות הכרוכות בהפרש של אותם 18 ימי איחור. אני סבור כי בנסיבות האמורות, שבהן דחתה הנתבעת את תביעת התובע בטענה כי הרכב לא היה מאובטח ומוגן במנעול "רב בריח" (אף שרואים בתמונה לכאורה כי יש מנעול כזה שנשבר), וכי יש מפתח התנעה ברכב (אף שבשלב זה לא הוכח כי המפתח הוא מפתח מקורי של הרכב והוא שימש להנעת הרכב), יש חשש כי הדחייה הנ"ל לא נעשתה בתום-לב כמתחייב מסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), ויש מקום לחשב את תחילת מועד מירוץ ההתיישנות מיום דחיית תביעתו של התובע במכתבה של הנתבעת מיום 1.2.1996. על-כן טרם עברה תקופת ההתיישנות. לאור הנאמר לעיל הריני דוחה את טענת המבקשת לקבוע כי התביעה התיישנה. אין צו להוצאות. ביטוח רכושהתיישנות תביעות ביטוחהתיישנות