פסק דין ביחסים שבין התובעים לבין הנתבעים 2 ו-3 תיאור התביעה בתביעה אזרחית שבפניי מתבקש סעד הצהרתי בנוגע לבעלות במקרקעין. המקרקעין אינם מוסדרים, אף אינם רשומים בפנקסי המקרקעין של מדינת ישראל. בשל כך מסתמכים התובעים על שטר מכר משנות ה-40' של המאה הקודמת. הנתבעים מכחישים את בעלותם של התובעים בטענות שונות וביניהם טענת חזקה נוגדת המצטרפת לקונצנזוס המגובש אצל זקני הכפר במטרה ליצור התיישנות ובעלות על חלקת המריבה. רקע התובעים הינם תושבי הכפר כאוכב אבו אלהיג'א בגליל (להלן: "הכפר"). חלקות המקרקעין שהתביעה דנה בהן הינן בשטח של 750 מ"ר, נמכרו למנוח מוחמד עלי אלחסין מהמנוח עבד אלעזיז אלחמד בשנת 1949 (נספחים ג' וד' לכתב התביעה). הקונה הוריש את המקרקעין למנוח אחמד עלי ח'ליל, כאשר לאחר מותו עברו בירושה לתובעים. התובעים הוכיחו כי הם היורשים, על פי נספח א' לתצהיר עדותם הראשית מיום 05/03/07. התובעים צירפו שרטוט של חלקות המקרקעין, יחד עם תיאור חלקות המקרקעין של הנתבעים (נספח ב' לכתב התביעה, להלן: "התשריט"). חלקת המריבה הינה בגוש 1, חלקה 41 ברישומי מס רכוש נצרת, עפ"י נספח א' לכתב התביעה (להלן: "חלקת המריבה"). הנתבעים הינם תושבי הכפר ונחלתם סמוכה לחלקות המקרקעין הנדונות. התובעים והנתבע 1 הגיעו לכלל פשרה, אשר קיבלה תוקף פסק דין בתאריך 21/03/07. המחלוקת דנן הינה, איפא, בין התובעים לבין הנתבע 2 ולבין הנתבע 3 בלבד. התובעים כנגד הנתבע 2 התשריט התובעים מבקשים להסתמך על התשריט וכן על העובדה שהנתבע 2 לא הביא כל תשריט לחיזוק טענותיו. התשריט איננו מעיד על בעלותם של התובעים בקרקע. בתשריט מסומנות חלקות המקרקעין הנדונות על מנת לסמן מהו שטח המריבה. חרף האמור, בתשריט שהובא ע"י הנתבע 2, ושורטט בתאריך הקודם לתשריטם של התובעים (נספח ג' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 2) אותו מודד הכינו כך שחלקת הנתבע 2 שורטטה, ובה נכלל שטח המריבה. יתירה מכך, בפרסומים נוספים של אותו שרטוט מטעם הנתבע 2 בהקשרים שונים לא קמו וזעקו התובעים חמס ולא קם ערעור על שרטוטו של המודד הנ"ל בכוללו את שטח המריבה בחלקתו של הנתבע 2 (נספח ד' וה' לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 2). מכאן כי אין כל פגם באי הבאת חו"ד מודד מצד הנתבע 2, אשר הביא תשריט ישן, המראה את בעלותו על המקרקעין נשוא התביעה. ראוי לזכור, כי נטל השכנוע בענייננו מוטל על התובעים. לא זאת אף זאת, למד אני מהשרטוט שהובא ע"י התובעים, כי הניסיון לחלק את הקרקע כפי שהתובעים טוענים הינו מלאכותי מבחינת צורתה. התובעים מבקשים לקרוע מחלקת הנתבע 2 נתח שאלמלא כן, החלקה היתה אכן מסודרת בצורה סימטרית והגיונית. ניסיונם של התובעים להיבנות מסתירות שוליות בתצהירי העדות הראשית של העדים מטעם הנתבע 2 והנתבע 2 עצמו (פרוטוקול דיון מתאריך 18/10/07) אינם עולים בקנה אחד עם מהות המקרקעין שאינם מוסדרים (לא כל שכן שאף אינם רשומים), כפי שכבר נקבע: "מן המפורסמות הוא, כי שטח שצוין בקושאן תורכי אינו מדויק וכי ציון השטח כלל לא היה מבוסס על מדידה. אי-דיוק השטח בקושאנים עתיקים אלה הוליד את המוסד של "תיקון שטח" בספרי אחוזה" (ע"א 472/60 מדינת ישראל נ' פאיז כאלד סלאמה יונס פ"ד טו 1499 ,1495). (הדגשות הוספו). בהיעדר תמונות ויזואליות ותצהירים מלבד תצהירי התובעים, אינני מוכן לקבל את טענת התובעים בנוגע לגזימת עצי הצבר המהווים לכאורה גדר חיה ע"י הנתבע 2 בשל אי ידיעה והוכחה מצד התובעים היכן נטעו עצי הצבר, האם בגבול המזרחי של חלקת המריבה (כטענת הנתבע 2 בס' 3.11 לסיכומים מטעמו) או שמא בגבול המערבי (כעולה מטענת התובעים בס' 15 לסיכומים מטעמם). משאין וודאות היכן ממוקמים עצי הצבר, אין כל מקום לטענת היזק ראייתי. הליכים בפני ועדות תכנון ובניה טוענים התובעים כי במהלך שנת 1999 עקב בקשתם לגדר את חלקתם בשטח של 750 מ"ר הנ"ל, נתקלו בהתנגדות הנתבע 2 אשר ביקש לשמר את שטח המריבה בחלקתו. לפיכך נערכה פגישה במועצת הכפר, עם יו"ר המועצה המקומית מר נואף חגוג, מהנדס המועצה המקומית מר עלי אבו סלאח, נציגי הוועדה המקומית איתמר, אורה וליאוניד, מוחמד סלאח אבו אלהיג'א ואחמד מחמוד אבו אלהיג'א, חוסיין מוחמד אבו אלהיג'א ועלי מוחמד חליל, חוסיין מחמוד חליל וטאהא מוחמד חליל. נכתבה טיוטת הסכם ובו סוכם כי לאחר מדידה ע"י מודד מוסמך המוסכם על כל הצדדים עפ"י הסכם המכר ורישומי מס רכוש יחולק השטח בין הצדדים למחלוקת (בענייננו בין התובעים לנתבע 2). התובעים, יו"ר המועצה המקומית, מהנדס המועצה המקומית, נציגת המועצה לתכנון ובניה אורה (אורה חתמה אף בשמם כפי שעולה מהמסמך) חוסיין אבו אלהיג'א ומשפחת חליל חתמו על ההסכם ואילו הנתבע 2 סירב לחתום עליו (תצהיר נוסף מטעם התובעים מתאריך 11/02/08 וההסכם המצורף אליו). הנתבע 2 מכחיש הסכם זה וטוען כי הוא רואה אותו לראשונה במשפט המתנהל כעת בעניין זה ובכל מקרה הוא לא הסכים אז ואיננו מסכים כיום לתוכנו (תצהיר נוסף מטעם הנתבע 2 מתאריך 08/04/08). יש לציין כי שמות המשפחה של נציגי הוועדה המקומית לא הופיעו במסמך שהובא בפניי. אינני רואה אפשרות להיענות לתובעים ולתת משקל להסכם זה. הנתבע 2 רשאי, שלא להסכים להסדרי פשרה ולהותיר בידי בית המשפט את הקביעה האם הרישום במס הרכוש תואם את גבולות חלקת המריבה. יתירה מכך, אילו אכן היה ממש בדברי התובעים שמדובר בהסכם שהבשיל, היה עליהם להזמין את אחד ממשתתפי הישיבה על מנת שיאשר את דבריהם ולכל הפחות יגיש תצהיר עדות ראשית בשמו, אשר מעיד למעשה על השתלשלות אירועים שאיננה מופיעה בטיוטת ההסכם עצמו. על הימנעות מהבאת עדים ותצהירים רלוונטיים, כבר נכתב ע"י השופט י' קדמי: "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד... ככלל, אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פד"י (1) 239 בעמ' 245). הרישום בפנקסי מס הרכוש התובעים סומכים את יתדותיהם על תקנה 2א(5) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970, הקובעת כי בעל הזכות בנכס (לצורך היתר בלבד) הינו מי שחב בתשלום מס רכוש. התובעים הביאו ראיות לזכותם ולרישומם במרשם כבעלי חובת התשלום על הקרקע האמורה (נספח א' לכתב התביעה). הנתבע 2 טוען, כי הרישומים אשר נעשו בשנות החמישים לקביעת בעלות הקרקע לצורך הרישום במס הרכוש, אינם מדויקים. את טענתו זו סמך על תצהיר עדות ראשית של מוחמד חוסיין אבו אלהיג'א מתאריך 19/07/04, אשר היה מבין חברי הוועדה שמונתה בכפר לצורך ההחלטה בנושא האמור. בתצהירו, מודה העד, כי הרישום נעשה על דרך ההערכה גסה בלבד, וכי אין לסמוך על הרישום במס הרכוש בכדי לקבוע בוודאות את הבעלות על הקרקע. טענה זו הינה חרב פיפיות שכן היא עומדת גם לרעת הנתבע 2 בהטילה חוסר וודאות על גבולות חלקת המריבה. כנגזרת למעשה מטענתו השנייה, הקובעת כי הרישום במס רכוש הינו למעשה חסר ערך, והמבקשת להיבנות מחזקה רבת שנים המלווה בעיבוד ובשתיקת התובעים. כלפי טענת הנתבע 2 בגין רישום מס הרכוש שהושג עקב חוסר דיוק, התובעים טוענים (כנגד הנתבע 2), כי את טענתו כנגד הרישום שאיננו מדויק, היה עליו להעלות בפני הרשויות המתאימות לפני זמן רב, וכי כעת, עקב הזמן שעבר נוצרה עילת התיישנות והשתק אשר מונעים מהנתבע 2 מלהעלותה (ס' 8 לסיכומים מטעם התובעים). בס' 5(2) לחוק ההתיישנותהתשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") נקבעה תקופת ההתיישנות על מקרקעין שאינם מוסדרים של 15 שנה, אשר חלפו עברו מאז רישום הזכויות במס הרכוש בשנות ה-50' של המאה ה-20' על פי הודאת המצהיר (תצהיר עדות ראשית של מוחמד חוסיין אבו אלהיג'א הנ"ל) מטעם הנתבע 2 עצמו. הנתבע 2 לא פעל לשינוי הרישום המוטעה בבחינת ניחא ליה בהפקר (גמרא בגיטין, דף י"ג עמוד א'). ולפיכך נוצרה כנגדו עילת השתק. משכך אני מקבל את טענת התובעים בהקשר זה ודוחה את טענת הנתבע 2 באשר לרישום מוטעה בספרי מס רכוש, מחמת התיישנות והשתק. הלכה היא, כי הרישום בפנקסי מס הרכוש איננו יסוד לקביעת בעלות כשהוא לעצמו (ע"א 10653/05 ת"ת הכללי והישיבה הגדולה "עץ חיים" בירושלים נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, תק-על 2010(3), 1591 , 1596 (2010)). אולם, הלכות אלו ניתנו בעיקר במחלוקות על שטחים בין פרטים, שהקרקע שברשותם אינה מוסדרת, לבין המדינה. נטרול הראיה מפנקסי מס הרכוש מופעל, אם כן, אך ורק בסכסוך כנגד המדינה, ולא בסכסוך בין פרטים שווי זכויות (סנדי קדר "זמן של רוב, זמן של מיעוט: קרקע, לאום, ודיני ההתיישנות הרוכשת בישראל" עיוני משפט כא 665, 724-727). מכלל הן, אני שומע לאו. פנקסי מס הרכוש אכן מהווים ראיה לקיומה של קרקע אשר ברשות משלם המס. דא עקא, הרישום מלמד על זכויות בקרקע ולא על גבולותיה. לשם הוכחת גבולות הקרקע לגביה משלם המס תובע רישום בפנקס המקרקעין, עליו להוכיח כיאות את גבולותיה: ע"א 277/57 החברה לפיתוח ירושלים בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה ו-2 אחרים, פ"ד י"ג (1) 819, 825 (1959)). כך, למשל, עליו להביא חישוב שטח הקרקע שברשותו ע"י מודד מוסמך ותמונות ויזואליות המוכיחות את גבולותיה של חלקת המריבה, כל אלה, על מנת שלא יוותר כל מקום לספק בנוגע לבעלותו על חלקת המריבה. ראיות אלה לא הובאו בפניי, ואשר על כן, לא נותר לי אלא לדחות את טענתם של התובעים. מטעמים אלו, גם אין כל תועלת בקושאן שהובא (נספחים ג' וד' לכתב התביעה), שכן לא ניתן ללמוד ממנו על הגבולות אשר יכריעו במחלוקת דנן. הייה עלינו, לכן, לפנות לראיות חיצוניות (שלא הובאו) לשם קביעת הבעלות וכלשון כב' השופטת א' חיות: "רשאי היה בית -משפט קמא לבסס את ממצאיו בעניין השטח על מכלול הראיות שבאו בפניו ובהן ראיות מהימנות הנסמכות על מדידות ועל סקר... וכן רשאי היה להעדיף ראיות אלה על-פני האמור בקושאן" (ע"א 7210/00 רפאל דנה נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2003(3), 1061 , 1065 (2003)). די בשיקולים אלה, של העדר ראיות מספיקות, מלבד הקושאן וספרי המס שאינם מדויקים, כדי לדחות את התביעה שבפניי. אף אם אקבל את ההנחה על פיה התובעים הינם אכן בעלי חלקת המריבה, הנתבע 2 טוען, כי למעשה הוא זוכה, חרף הרישום בספרי מס רכוש ובקושאן, בחלקת המריבה מכוח התיישנות הבאה לידי ביטוי בטענת זכות וחזקה נוגדת. נקבע ע"י המלומד פרופ' ישראל גלעד כי ראוי ומקובל ל"התיישנות הרוכשת" לחול אף על סכסוך במקרקעין בין שני פרטים ולא רק בין הפרט למדינה וזאת מכוח ס' 51 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (י' גלעד "התיישנות במקרקעין- קווים לרפורמה" משפטים יח (תשמ"ח) 177, 240 ובמיוחד ה"ש 287 והפניותיה (להלן: "גלעד")). על מנת להחיל את ה"התיישנות הרוכשת", על הנתבע 2 להוכיח מנהג בעלים וכן כי החזקה הייתה בניגוד לרצונו של הבעלים (גלעד, 206-212). נראה כי הנתבע 2 אכן עומד בנטל ההוכחה למנהג הבעלים והניגוד לרצון הבעלים. מהתצהירים והעדים לטובת הנתבע 2, אני למד על חזקתו בקרקע ועיבודה כזכות גלויה, רצופה, ייחודית וידועה בכפר, זה זמן רב עד כדי קניית חזקה (תצהיר עדות ראשית של קאסם ראשיד מוחמד מתאריך 19/07/04 וכן תצהיר עדות ראשית של מוחמד חוסיין אבו אלהיג'א מתאריך 19/07/04). טענת התובעים כאילו לא ידעו על חזקתו ועיבודו הינה מופרכת מיסודה, לאור העובדה כי מדובר בכפר בעל מספר תושבים מועט (וללא שאכריע בדבר מרחק התובעים מהקרקע בהעדר ראיות מוצקות בהקשר זה). גם דברי התובעים, כי לא ביקרו בנחלתם במשך כל השנים מאז מכירת הקרקע, ולפיכך לא ידעו כל השנים הללו על פלישתו של הנ' 2, חזקתו וגידול מטעיו שם, - הינה מופרכת בעיניי. קביעה בדבר חזקה נוגדת מתבססת על היחסים שבין הצדדים. בפסיקה הוחלט לבחון את אורך תקופת ההחזקה ואת אופייה ותנאיה (ע"א 693/04 כאיד אל קימרי ו-9 אח' נ' חמיס מוחמד חוסיין אל קימרי, סעיף 22-23-24, תק-על 2007(3), 4770 , 4776 (2007)). מבחינת אורך תקופת החזקה - התקופה בענייננו עברה את תנאי חוק ההתיישנות, כמובא לעיל, ואף מעבר לכך, כפי שראינו בבחינת טענת הבעלות. מבחינת תנאי תקופת ההחזקה - לית מאן דפליג לגבי העובדה שהסייגים לטענות ההתיישנות, אינם חלים במקרה שלפניי. עוד יש לציין, כי השתיקה הממושכת של התובעים אך מחזקת את טענות הנתבע 2 בהקשר זה. סיכום ביניים מסקנתי היא שבשל כוחם המצטבר של השיקולים דלעיל, אין בפניי די ראיות לביסוס התביעה כנגד הנתבע 2 ולפיכך, אני דוחה את תביעתם של התובעים כנגד הנתבע 2. התובעים כנגד הנתבע 3 ההליך הנדון תחילתו בבית משפט השלום והוא הועבר עקב חוסר סמכות עניינית מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. הנתבע 3 אמנם הגיש כתב הגנה בתאריך 20/06/04 לבימ"ש השלום, אולם לא הגיש תצהיר עדות ראשית, לא התייצב לדיונים ולא הגיש סיכומים מטעמו (הגם שהוזמן כדין). התובעים מבקשים לתת פסק דין בהיעדר הגנה ובשל אי התייצבות ואי הגשת סיכומים. משהוגש כתב הגנה מטעם הנתבע 3, אי התייצבותו בדיונים כמו גם אי הגשת הסיכומים על-ידיו אינם מעבירים מהתובע את נטל ההוכחה ולפיכך אין באלה בלבד כדי לקבל את תביעתו (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 306 ו-310 (מהדורה עשירית, 2009). הנתבע 3 אמנם הגיש כתב הגנה, אולם לא צרף ולו בדל ראיה לחיזוק טענותיו ולביסוסן, אל מול גרסת התובעים, וזאת חרף סתירות חזיתיות בין הגרסאות. כך למשל, טען הנתבע 3 בכתב הגנתו כי התובעים אינם היורשים אולם טענה זו נסתרה בנספח א' לתצהיר מטעם התובעים. הנתבע 3 טען כי הקרקע נשוא התביעה רשומה במס רכוש בבעלותו של אביו (ס' 5 לכתב ההגנה מטעם הנתבע 3), אולם הנתבע 3 לא טרח להביא הוכחה לרישום זה בכתב הגנתו (שהוא המסמך היחיד שהוגש על-ידיו). עוד טען הנתבע, כי הרישום שהובא מטעם התובעים (נספח א' לכתב התביעה מטעם התובעים) איננו שייך כלל לקרקע נשוא התביעה אלא לקרקע שונה בכפר. מעבר לטענה זו, שנטענה בעלמא בלבד, לא הביא הנתבע 3 ראיה כלשהי להוכחת טענתו. הגדיל לעשות הנתבע 3 בכך שהצהיר כי הוא שומר על זכותו לצרף, בשלב מאוחר יותר, תכנית לשטח המריבה, אשר מעולם לא הוגשה מכיוון שטרם הבשילה העת לדידו (ס' 8 לכתב ההגנה מטעם הנתבע 3). בשולי הדברים אעיר, כי כראיה לצדקת טענתם הביאו התובעים את הערר מס' 136/00 A שהוגש ע"י הנתבע 3 בעניין תיק בניין מס' 20000131 לוועדה המחוזית לתכנון ובניה (להלן: "הוועדה") ונדחה (נספח ה'-ז' לכתב התביעה מטעם התובעים). יש לציין כי אין מהערר ראיה לבעלות של איש מבעלי הדין, שכן נקבע במפורש בס' 3 בהחלטת הוועדה: "אין מקום ליתן היתר לבניין המבוקש בסמיכות לגבולות העלולים להשתנות" (הדגשה הוספה). אף התובעים נדחו מאותם נימוקים, על פי הודאתם שלהם (ס' 10 לנספח ו' לכתב התביעה מטעם התובעים). ברי כי הוועדה דחתה בקשת ההיתר מפני חוסר ודאות אינהרנטי למקרקעין שאינם רשומים ואינם מוסדרים, ועל כן אין בכך הוכחה לטובת אחד מבעלי הדין. בדין כותבים התובעים כי הכרעה כגון זו נתונה לבימ"ש ולא לוועדה האמורה (עפ"י ס' 1 לנספח ו' לכתב התביעה). המסקנה המתבקשת הינה כי גרסת התובעים עדיפה על הנטען בכתב ההגנה של הנתבע 3 וזאת בשים-לב לאי-התייצבותו לדיונים. אני מקבל את תביעתם של התובעים בכל הנוגע לתביעתם כנגד הנתבע 3 ואני נותן בזאת הצהרה על בעלותם בכל הנוגע לגבול הצפוני של חלקת המריבה בהתאם לעתירתם. סיכום תביעתם של התובעים לסעד הצהרתי נדחית כנגד הנתבע 2 ומתקבלת כנגד הנתבע 3. אינני עושה צו בדבר הוצאות ביחסים שבין התובעים לנתבע 2. אני מחייב את הנתבע 3 לשלם לתובעים את הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 7000 (שבעת אלפים) ₪, להיום. מס רכוש - נזקי מלחמהמיסיםהתיישנות