1. לפני בקשה לסילוקה על הסף של תביעה מחמת התיישנות, שיהוי והעדר עילה. כללי 2. המשיב הינו בעלים של זכויות במקרקעין בשכונת שפירא בתל-אביב. המבקשים הם בעל ואשה, שכניו של המשיב. 3. התביעה הוגשה ביום 4.1.2006 ועניינה, לפי הנטען בה, בניה לא חוקית שביצעו המבקשים בביתם ובחצר המשותפת לצדדים, תוך הסגת גבול, קיפוח ושלילת קניינו של המשיב, באופן שפגע ביכולתו לעשות שימוש בביתו ובחצר המשותפת לו, ובאופן שפגע בערך ביתו. המדובר בתוספת בניה (חדר) אשר לטענת המשיב נבנתה ללא היתר בניה, ללא הסכמתו, תוך חסימת הגישה, האור והאויר לביתו, תוך סיכון בטיחותי ותוך הסגת גבול ברכוש המשותף. טעוני הצדדים 4. במסגרת הבקשה לסילוק על הסף טוענים המבקשים בתמצית כדלקמן: א. התיישנות: מדובר בתביעה לפיצוי כספי על יסוד עוולת הסגת גבול או מטרד ליחיד. על-פי הנטען בכתב התביעה עצמו, בניית התוספת הסתיימה בשנת 1995, ומשכך הנזק בגין ירידת הערך נגרם והתגבש בשנת 1995, המשיב יכול היה לאמוד אותו אותה עת ולא היתה כל מניעה כבר באותה שנה לתבוע את המבקשים בגין הדבר. בשל התיישנות עילת התביעה על-פי העוולה האמורה, התיישנו כל התביעות בגין נזקים שנבעו ממנה, גם אם טרם התגבשו כאשר הסתיימה בניית התוספת. לחלופין, בנוסף לתביעה בענין ירידת ערך, התיישנה התביעה בגין אובדן דמי השכירות ותשלומי החובה עבור התקופה שמשנת 1995 ועד לשנת 1999. ב. שיהוי, השתק, חוסר תום לב ונזק ראייתי: לפי שהבניה הסתיימה בשנת 1995, המשיב ישב "בחיבוק ידיים" שנים ארוכות ורק בשנת 2005 החליט לדרוש פיצוי. יש לראות בשתיקת המשיב במשך שנים ארוכות משום ויתור על התביעה, והימנעותו מהגשת תביעה לסילוק יד ולפינוי החצר או להריסת התוספת שבנו, אף הוא מהווה ראיה בדבר ויתור המשיב על התביעה בגין הבניה. ג. העדר עילה: כתב התביעה אינו מגלה עילה היות שלא צורפו אליו מסמכים מהותיים שיש לצרפם על-פי תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי (אישור בדבר הזכויות במגרש, חוות דעת מטעם שמאי מוסמך בענין ירידת הערך ובענין אובדן דמי שכירות, קבלות בדבר תשלומי חובה). 5. המשיב טוען בתמצית כדלקמן: א. מדובר בעוולה של הסגת גבול, שהינה עוולה מתחדשת ומתמשכת הגורמת ל"דחיסת" כל התקופה הקודמת להגשת התביעה ליום שלפני הגשתה, וביחס לירידת ערך אין כל מגבלת התיישנות, מאחר שהנזק צופה פני עתיד. ב. תקופת ההתיישנות בגין כל עילה ועילה החלה להימנות מיום 25.11.2005, שהוא המועד בו נשלח מכתב תשובה של המבקשים למכתב הדרישה לקבלת פיצוי. זאת, משום שעד אז התקיימו אחת מהחלופות הבאות: המבקשים ניהלו מו"מ עם המשיב, עובדה העוצרת את מהלך תקופת ההתיישנות; המבקשים הודו, בעצם נכונותם להתפשר עם המשיב, בקיומה של זכות העומדת לטובתו, עובדה המתחילה את מירוץ ההתיישנות מחדש; המבקשים דחו אותה עת לראשונה את טענות המשיב, עובדה הגורמת להתחלת מירוץ ההתיישנות. ג. לחלופין טוען המשיב כי בענין עוולה של הסגת גבול במקרקעין רשומים וירידת הערך בשל הפגיעה בהם, חלה תקופת התיישנות של 25 שנים. ד. המבקשים לא העלו כל טענה בדבר התיישנות במועד הראשון בו טענו טענותיהם, הוא מועד מכתב התשובה, ואף לא במועד השני, הוא מועד בקשתם לדחיית המועד להגשת כתב ההגנה. ה. המשיב עמד על זכויותיו משך כל השנים עד להגשת כתב התביעה וניהל מו"מ עם המבקשים למכירת הבתים במשותף, מכירת הבית למבקשים או הסרת הבניה שנבנתה בניגוד לדין. כמו כן, המבקשים צריכים היו לתמוך טענותיהם בתצהיר ולא עשו כן. ו. דיני ההתיישנות כפופים לחובת תום הלב ובעניינו נהגו המבקשים בחוסר תום לב, תוך ניצול תום לבו, תמימותו והאמון שרכש בהם. ז. לא צורפה לכתב התביעה חוות דעת שמאי מאחר ששווי הבית נסמך על הצעת המבקשים, והמשיב חשב לתומו כי אין מחלוקת לענין השווי. חוות דעת שמאי וראיות נוספות יצורפו לתצהיר עדות ראשית או סדרי דין על-פי קביעת בית המשפט. דיון 6. טענת ההתיישנות הועלתה בנסיבות הענין, בהזדמנות הראשונה בה נטען לגופה של התביעה, במסגרת כתב ההגנה, ולפיכך יש מקום לדון בה. בקשה פרוצדורלית לצורך ארכה להגשת כתב הגנה אינה נחשבת כהזדמנות הראשונה לצורך עניין זה. 7. המשיב עותר לפיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו עד ליום הגשת התביעה (ירידת ערך, אובדן דמי שכירות ותשלומי חובה אותם נאלץ לשלם). התביעה אינה תובענה במקרקעין לענין חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "החוק"), ותקופת ההתיישנות לגביה עומדת על 7 שנים, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק. 8. לפי סעיף 6 לחוק, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. עילת התביעה נולדת ככלל במועד בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על-ידי הנתבע. איתור המועד הנכון להתגבשותה של עילת תביעה לצורך בחינת תחילת מרוץ ההתיישנות נגזר מהמגמות שמוסד ההתיישנות ביקש להשיג, תוך ניסיון לאזן בין ההגינות כלפי המזיק לבין ההגינות כלפי הניזוק (ת"א (ירושלים) 164/93 כהן פרי ו-3 אח' נ' רמט בע"מ, תק-מח 97(4), 802, עמ' 803, ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 558). 9. בכתב התביעה מציין המשיב כי לקראת סוף שנת 1994 או בסמוך לכך החלו המבקשים את הבניה בחצר המשותפת ובמהלך שנת 1995 סיימו לבנות בחצר המשותפת בניה בלתי חוקית וללא הסכמתו, תוך שהם חוסמים על דעת עצמם את הגישה לביתו וכמו כן את האור והאויר. המשיב טוען בתביעתו כי - "לאחר ביצוע הבניה הפך ביתו להיות עם כיוון אויר אחד בלבד באופן שיכול להיות מתואר רק על ידי צינוק צינורי, שאינו ניתן לשימוש גם מאחר והאוויר והאור אינם יכולים להגיע מחדר לחדר ובוודאי שלא לכל חלקי הבית." (סעיף 19 לכתב התביעה). ובהמשך כי - "באופן מיידי לאחר הבניה הבלתי חוקית בחצר המשותפת נהפך השימוש בבית לבלתי אפשרי ואף אדם לא הסכים לשכור את ביתו של התובע בעד בעבור דמי השכירות שקיבל קודם לכן." (סעיף 21 לכתב התביעה) (ההדגשה הוספה - ת.א.). 10. מהאמור בכתב התביעה עצמו עולה אפוא כי מאז סיום הבניה בחצר המשותפת, נמנעו מהמשיב שימוש והנאה סבירים בביתו. לטענתו המבקשים בנו בניגוד לחוק בשטח המשותף, וכתוצאה מהבניה, עלה ערך ביתם של המבקשים וירד ערך ביתו. לשיטת המשיב אם כך, החל ממועד סיום הבניה נגרם "נזק" שאינו נזק של "מה בכך". העובדות המהותיות המהוות את עילת התובענה היו גלויות וידועות למשיב בסמוך למועד סיום הבניה. גם לא נטען על-ידו כי ירידת הערך היתה הדרגתית. התביעה הוגשה לאחר חלוף 7 שנים ממועד התגבשות נזק ירידת הערך (בשנת 1995) ומשכך, בכל הנוגע לענין זה, התיישנה. 11. הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בענין העוולות הנזיקיות הנטענות, לא תובילנו למסקנה שונה בענין ירידת הערך, שכן ממילא חלפו גם למעלה מ-10 שנים עד ליום הגשת התביעה (סעיף 89(2)). אף אין מקום להארכת משך תקופת ההתיישנות על-יסוד הוראת סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין (וגם לא נטען כך). 12. באשר לטענת המשיב לתחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, נזכיר תחילה את לשונו של סעיף 9 האמור הקובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות." כבר נפסק כי על מנת שיחול החריג הקבוע סעיף 9, על הודאת הנתבע להכיר בקיום זכות התובע, כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט ולכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות (ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק, דינים עליון מג 400, סעיף 8 לפסה"ד; ע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל, דינים עליון עד 177). 13. עיון במסמכים שצורפו לכתבי הטענות מעלה כי הם אינם כוללים הודאה מטעם המבקשים כנדרש לשם הקמת כלל סעיף 9 לחוק ההתיישנות. במכתב תשובה מטעם המבקשים מיום 25.11.2005 נכתב כי המבקשים בנו חדר נוסף לדירתם תוך הסכמה הדדית בינם לבין המשיב, אשר באותה עת בנה אף הוא תוספת לדירתו. עוד נאמר שם כי הבניה בהסכמה נעשתה לפני 10 שנים, והצדדים לא היתנו את ההסכמה והשימוש במקום בתמורה כלשהי בגין הבניה, כי רק לאחרונה פנה המשיב למבקשים וביקש למצוא פתרון בניסיון למכור את הדירה שלו והמבקש ניסה לסייע לו מתוך התנדבות. המבקשים מציינים במכתב במפורש כי לאחר 10 שנים של הסכמה לבניה ולמצב הקיים אין מקום לדרוש את הריסת החדר או חלק ממנו ואין כל מקום לדרוש תמורה או פיצוי. כן הם כותבים כי הגישה לדירת המשיב מאז ומתמיד אינה מהצד של דירת המבקשים אלא מהצד הקדמי של הבית. המבקשים מציינים במכתב כי הם דוחים את טענות המבקש ואת דרישותיו, אך חותרים למצוא פתרון של הבנה בכך ששתי הדירות תמכרנה במשותף לקונה שיימצא. המשיב לא הפנה למסמך כתוב אחר ואין לפני אפוא הודאה של המבקשים שיש בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. 14. ניסיון לנהל מו"מ עם המבקשים או למצוא פתרונות לבעיה אשר דבר קיומה היה ידוע, ככל שהיה נסיון כזה, אינו מפסיק מירוץ התיישנות. 15. מן המקובץ עולה כי התביעה בגין ירידת הערך התיישנה. אשר לנזק בגין אובדן דמי שכירות ותשלומי חובה שונים, מדובר בתשלומים תקופתיים, אשר כל אחד מהם מקים עילת תביעה נפרדת. בכל מועד ומועד של תשלום דמי השכירות ותשלומי החובה, התגבשו עילות תביעה חדשות, אשר נחסמות בתום תקופת ההתיישנות שלאחר אותו מועד. מכאן, שהתביעה התיישנה לגבי הנזקים של אובדן דמי השכירות ושל תשלומי החובה, שארעו בתקופה שמעבר לשבע השנים שקדמו להגשתה, דהיינו בתקופה הקודמת ליום 4.1.1999. 16. לא מצאתי כי יש מקום להורות על סילוק התביעה על הסף על-יסוד טענותיהם הנוספות של המבקשים. לגבי העדר צרוף מסמכים, למותר לציין כי על שכם המשיב מוטל הנטל להוכיח כדבעי את קיום זכותו במקרקעין נשוא המחלוקת ואת הנזקים הנטענים על-ידו, על-מנת שיוכל לזכות בתביעתו. באשר לטענת השיהוי הרי שהנושא טעון ברור עובדתי ואינו ראוי להכרעה בשלב מקדמי. 17. סוף דבר, התביעה בגין ירידת ערך הדירה נדחית מחמת התיישנות. לגבי התביעה בגין אובדן דמי השכירות ותשלומי החובה, על המשיב לתקן את כתב התביעה באופן שיכלול רק את סכומי הנזק שאירעו בגינם בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה (החל מיום 4.1.1999). התביעה בענין נזקים לתקופות מוקדמות יותר, נדחית. 18. התובע יוכל להגיש כתב תביעה מתוקן בהתאם להוראות החלטה זו, עד ליום 1.7.06. לא יוגש כתב תביעה עד למועד האמור, צפוי ההליך להמחק מחוסר מעש. יוגש כתב תביעה, יגישו המשיבים כתב הגנה כדין. המשיב ישא בהוצאות המבקשים בסך 1500 ₪ בצירוף מע"מ. התיק יועלה לעיון ביום 2.7.06. בניהבניה לא חוקיתהתיישנות