בפני בקשה לסילוק התובענה על הסף בגין התיישנותה. כללי התובעת, ילידת 1975, נפגעה בתאונת דרכים ביום 30.9.06. בתאונה נפגעו, בנוסף לתובעת, גם בעלה ובנה. בתה, כבת שנתיים וחצי באותו המועד, נהרגה. התובעת הייתה מבוטחת החל מיום 1.3.04 אצל הנתבעת בפוליסה הכוללת כיסוי לנכות מתאונה. ביום 9.3.11, כארבע שנים וחצי לאחר התאונה, הוגשה התובענה דנן, שעילתה תגמולי ביטוח עקב נכות מתאונה. בכתב התביעה נרשם כי התובעת נפגעה פגיעה נפשית בתאונה. צורפה חוות דעת מיום 25.5.08 של פרופ' מוניץ, מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי. פרופ' מוניץ מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתביעה אותה הגישה התובעת לבית משפט השלום בראשון לציון ביום 19.9.07 (ת.א. 4392/07) בעילה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). המומחה קבע כי התובעת סובלת עקב התאונה מנכות צמיתה בת 50% בתחום הנפשי. התביעה היא לתשלום תגמולי ביטוח בהתאם לנכותה הצמיתה. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת נטען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, כיון שחלפו יותר משלוש שנים ממועד התאונה ועד הגשת התביעה. התובעת לא טענה דבר בכתב התביעה לגבי הארכת תקופת ההתיישנות ולכן היה עליה להגיש כתב תשובה לכתב ההגנה, על מנת לטעון טענות חדשות המפרטות עובדות שיש בהן כדי להצביע על הארכת התקופה (ראה: ע"א 7261/97 שרבני נ' האחים שבירו, פ"ד נד(4) 464 [2000]; רע"א 1345/13 סאמי סעאידה נ' אסיל בע"מ, 5.3.13; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 279-281). לכאורה, צודקת הנתבעת בטענתה, כי רק בשל כך ניתן היה לקבל הבקשה. עם זאת, בישיבת קדם המשפט מיום 13.2.12, במהלכה חזרה הנתבעת על טענת ההתיישנות, ניתנה לתובעת אפשרות להגיב בכתב לבקשה לדחייה על הסף בגין התיישנות וכך אכן נעשה. בנסיבות אלו, בהן התובעת העלתה במסגרת תגובתה את מלוא טענותיה העובדתיות בעניין ההתיישנות, כך שבפני בית המשפט פלוגתא בה יש להכריע, יש לראות את הפגם הדיוני של אי הגשת כתב התשובה כפגם שנרפא. במסגרת תגובתה לבקשה לדחייה על הסף, לה צורף תצהיר, טענה התובעת לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). התובעת טענה, כי לא ידעה את זהות המבטחת, היא הנתבעת, עד סוף שנת 2010. בנוסף, טענה, מרוץ ההתיישנות על פי הפוליסה אמור להתחיל רק עם התגבשות הנכות הפסיכיאטרית ומועד קביעת נכותה הצמיתה על ידי מומחה בית המשפט, דהיינו, משנת 2008. בבקשה לדחייה על הסף נשמעו ראיות. הראיות בתצהירה ציינה התובעת, כי היא בוטחה "דרך חברת הביטוח "הכי ישיר", במסגרת נטילת משכנתא". היא הוסיפה כי "כיום ידוע לי, כי בתחילת שנת 2006 הכריזה חברת הביטוח "הכי ישיר" על פשיטת רגל ופוליסות ביטוח החיים של מקבלי המשכנתאות, וביניהן פוליסת הביטוח שלי, הועברו לחסותן של חברות הביטוח השונות. מעולם לא קיבלתי את הפוליסה מהנתבעת, לא ידעתי באיזה חברת ביטוח אני מבוטחת וכן לא הייתי מודעת לתנאי הביטוח שנעשה לי. משנת 2006, נמנעה הנתבעת מלהודיע לי כי אני למעשה מבוטחת אצלה וכן נמנעה מלשלוח דוחות שנתיים המודיעים על זכאותי במקרה נכות מתאונה. כל אותה עת לא הייתי מודעת לכך שאני מבוטחת בפוליסת ביטוח נכות מתאונה אצל הפניקס. בחודש דצמבר 2010, נגרם נזק בצנרת ביתי ובמסגרת בירור הכיסוי הביטוחי לעניין נזק הצנרת, בשיחת טלפון עם נציגת הפניקס, הובא לידיעתי בדרך מקרה על ידי הנציגה, כי אני מבוטחת בחברת הביטוח "הפניקס" בפוליסה בגין נכות מתאונה...מיד פניתי לבא כוחי, אשר פנה בשמי לחברת הפניקס. ב - 25.5.08 נקבעה לראשונה נכותי הנפשית בגין תאונת הדרכים בה נפגעתי...עד מועד זה, לא הייתי מודעת כי אני סובלת מנכות פסיכיאטרית ולא חשבתי שיאבחנו אותי כסובלת מנכות פסיכיאטרית, על אף שטופלתי" (הדגשות הוסרו, א.ל.). לתגובת התובעת צורפו מספר מסמכים. האחד, מכתבו של ב"כ התובעת לנתבעת, ללא הפנייה למחלקה מסוימת, מיום 29.1.07, בדואר רשום. במכתב זה נרשם כך: "הנדון: י' א' ס' משרדי מייצג את משפחת ס' אשר ביתם הקטנה ל' ס' ז"ל ( מר ס' היפנה את תשומת לב משרדי כי הינו מבוטח בחברתכם. אודה לקבלת פרטים אודות הביטוחים בהם מבוטחים מרשי ומשפחתו ולהמציאני העתקי הפוליסות. מצ"ב למכתבי יפוי כח". ייפוי הכח שצורף למכתב זה לא צורף לתגובה אך יש להניח, בהעדר טענה אחרת, כי מדובר בייפוי כח, המתייחס למי שפרטיו נרשמו במכתב, מר ס', בעלה של התובעת. ניתן לראות מיד, כי שמה של התובעת או כל פרט מזהה שלה אינו רשום במכתב זה. יוער, כי התובעת לא התייחסה כלל למכתב זה בתצהירה ולא ציינה כי מדובר במכתב, אשר נערך בהמשך לפנייתה לבא כוחה. המסמך השני הוא מכתב נוסף של ב"כ התובעת למחלקת ביטוח חיים של הנתבעת מיום 28.12.10. במכתב זה נרשם כך: "הנדון: ס' ר' משרדי מייצג את גב' ר' ס' נושאת אודה להמצאת הפוליסה על כל תנאיה בהקדם. לוט: ייפוי כח". זהו המכתב, אליו הפנתה התובעת בתצהירה. עוד צורפו לתגובת התובעת מכתב דרישה מיום 12.1.11 וכן נספח תנאי הביטוח לגבי נכות מתאונה. מסמך נוסף שהוגש הוא עותק כתב התביעה שהגישה התובעת על פי חוק הפיצויים. מעיון בו עולה, כי התביעה הוגשה בתאריך 19.9.07. התביעה כוללת פרק שכותרתו "פגיעה נפשית", בו מתואר מצבה הנפשי של התובעת מאז התאונה ומתוארים הטיפולים הנפשיים שעברה מהתאונה. המסמכים באשר לפגיעה הנפשית והטיפול הנפשי, לרבות טיפול תרופתי, הם החל מיולי 2007. במסמכים מתואר מצב דכאוני קשה ותופעות פוסט - טראומטיות. יחד עם כתב התביעה הוגשה גם בקשה למינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתחום הכירורגי, הנפשי והאורולוגי. לבקשת הנתבעת, התובעת נחקרה על תצהירה. בחקירתה נשאלה התובעת מתי פנתה לבא כוחה. היא השיבה שפנתה "מיד אחרי התאונה...אפילו חודש או חודש וחצי" (עמ' 5), אך הבהירה כי מי שטיפל בנושא היה בעלה. הוא המציא את המסמכים הרפואיים לעו"ד קפלנסקי ועל בסיס מסמכים אלו הוגשה התביעה על פי חוק הפיצויים (עמ' 6). באשר לבירור, הנוגע לפוליסות ביטוח המכסות הארוע: "לא ידעתי מה יש לי. אני הייתי במצב לא אחרי התאונה, לכן בעלי הוא טיפל בכל הנושא הזה. עוה"ד קפלנסקי בדק אם אנחנו מכוסים". היא הבהירה שוב, כי מי ששוחח עם עורך הדין היה בעלה ולא היא עצמה. בעלה נפצע קל בתאונה ולא נותרה לו נכות. היא אישרה שבעלה יודע היטב את העובדות וכי הם בקשרים טובים. היא נשאלה אם ידוע לה אם נשלח לנתבעת מכתב, הכולל את פרטיה, לפני שנת 2010 והשיבה: "לא שזכור לי" (עמ' 7). היא נשאלה אם עשתה ביטוח על בסיס משכנתא בשנת 2003, באמצעות סוכנות "הכי ישיר" והשיבה כי אינה זוכרת. בהמשך ציינה "לא יודעת אם זה הפניקס, לא יודעת איך התגלגלתי בפניקס דרך הטלפון, חברה שפשטה את הרגל, אין לי מושג מה, לא הייתי במצב נפשי הכי טוב לענות לך על שאלות, לא זוכרת, לכן היה לי עו"ד שטיפל בזה" (עמ' 8). באשר לאמצעי התשלום באמצעותו שולמו הפרמיות לפוליסה ציינה: "אין לי בכלל כרטיס אשראי...כנראה שבעלי שילם. החשבון היה משותף. בעיקר בעלי מסתכל על החשבון". לשאלה אם הייתה הוראת קבע לתשלום ביטוח החיים השיבה: "לא יודעת". לשאלה אם קיבלו מידי שנה, עוד לפני שנת 2006, דו"ח על התשלומים החודשיים ששולמו לנתבעת השיבה "אני לא ראיתי". ולגבי בעלה: "לפי מיטב ידיעתי, הוא לא ראה...לא זכור לי שקיבלנו דוחות של הפניקס" (עמ' 9). היא אישרה כי כתובתם הייתה רחוב מרדכי טויטו 2/9 בלוד (עמ' 10). לפני התאונה "כן עברתי על המסמכים ולא קיבלנו את זה. לפני התאונה - אני כן טיפלתי בעניינים...לפני התאונה לא היה לנו כרטיס אשראי בכלל, לא שאני זוכרת". היא נשאלה שוב לגבי תשלום בהוראת קבע לנתבעת והשיבה: "לא זוכרת. זה היה לפני כל כך הרבה שנים, אם יש לך מסמכים - תראה" (עמ' 11). כאשר נשאלה שוב מי הגיע לבא כוחם לאחר התאונה השיבה תחילה: "לא הייתי, בעלי היה". כאשר נשאלה שוב אם בעלה הוא זה שיודע את העובדות השיבה: "כן. סליחה, כן הייתי. אני חושבת ואני זוכרת שכן הייתי". היא נשאלה אם התבקשה על ידי עורך דינה להעביר לו דפי חשבון על מנת לדעת לאן שולמו כספים מידי חודש והשיבה: "הכל טופל ע"י עו"ד קפלנסקי...העברנו הכל לעו"ד קפלנסקי" (עמ' 12). היא ציינה כי כלל לא ידעה שהייתה מבוטחת בביטוח נכות: "לקחתי משכנתא ולא ידעתי שאני מבוטחת...היה לי פיצוץ בבית, רציתי לדעת מה עושים כדי לכסות את הנזק, נשאלתי לגבי נכות, אמרו שאם יש למישהו נכות, מגיע לי כסף. דרך הטלפון הזה פניתי לעו"ד קפלנסקי, סיפרתי לו את תוכן השיחה, וכך זה התגלגל". היא לא ידעה דבר על סוכנות "הכי ישיר", גם לפני התאונה (עמ' 13). הוצג לתובעת מסמך מתאריך 15.1.04, לגבי עריכת הפוליסה, עליו מופיעה חתימתה, אך היא הכחישה כי היא חתומה על המסמך (עמ' 14). לגבי מועד גילוי היותה מבוטחת על ידי הנתבעת ציינה: "בדצמבר 2010 היה לנו פיצוץ בבית, התקשרנו לבדוק איפה אנחנו מבוטחים כדי לסדר את הנושא של הפיצוץ בבית. אנחנו אפילו לא יודעים למי התקשרנו, ניסינו להגיע דרך כל מיני חברות כדי לדעת למי לפנות ושיתקנו לנו את הפיצוץ. פקידה אמרה לנו אם יש למישהו נכות בבית ושמגיע לנו ככה וככה. בעלי דיבר, כשרצו את מס' לאחר חקירת התובעת ניתנה אפשרות לנתבעת להגיש תצהיר ומסמכים מטעמה. הנתבעת הגישה תצהיר של מר יניב ג'רבי, מנהל מקצועי במחלקת מכירות בנתבעת בתחומי ביטוחיי חיים, משכנתאות ונספחים לביטוחי חיים מחודש מרץ 2006. בשנים 2004 - 2005 שימש מר ג'רבי כנציג בכיר של מחלקת משכנתאות בסוכנות הביטוח "הכי ישיר", אשר שיווקה גם פוליסות של הנתבעת. הוא ציין, כי מהמסמכים שבתיק עולה, כי התובעת ערכה ביטוח חיים כתנאי לנטילת משכנתא. ביטוח החיים נעשה בספטמבר 2003 באמצעות סוכנות הביטוח "הכי ישיר". הפוליסה נערכה אצל הנתבעת והייתה משועבדת לבנק "טפחות". בשנת 2004 פנתה הנתבעת לכל מבוטחיה דרך סוכנות הביטוח בהצעה להוסיף כיסוי של נכות מתאונה, תמורת תשלום פרמיה חודשית בת 49 ₪. גביית הפרמיה אמורה הייתה להתבצע באמצעות אותו אמצעי תשלום הקיים בפוליסה של ביטוח החיים. מבוטח אשר רצה בתוספת זו, היה צריך לחתום על אישור מתאים. אישור חתום על שם התובעת מיום 15.1.04 התקבל אצל הנתבעת. בעקבות כך הוצאה לתובעת פוליסה, הכוללת פיצוי בגין מוות ובגין נכות מתאונה. בגין שתי הפוליסות נגבו מחשבון התובעת תשלומי פרמיות חודשיים באמצעות הוראת קבע, כמקובל. בנוסף, הנתבעת שלחה לתובעת מדי שנה אישור על התשלומים השוטפים לפוליסות. בתיק התובעת אצל הנתבעת לא נמצא מכתב מיום 29.1.07, הנושא את שם בעלה, להבדיל מהמכתב מיום 28.12.10, הנושא את שמה. לתצהירו של מר ג'רבי צורפו מספר מסמכים: האחד, דף פרטי ביטוח חיים על שם התובעת, מסוג משכנתא, בה נרשם כי תחילת הפוליסה היא מיום 1.9.03. השני, "אישור" מיום 15.1.04, בו מופיעה חתימה הנחזית כחתימת התובעת, שם נרשם: "הנני מאשר לכם להוסיף לביטוח שלי אצלכם ביטוח מוות ונכות כתוצאה מתאונה בסך 291,658 ₪. אני מבין כי תוספת הפרמיה החודשי בגין כיסוי נוסף זה הינה 49 ₪. כמו כן הנני מאשר לכם לגבות פרמיה זו באותו אמצעי תשלום הקיים בפוליסה שלי אצלכם. אני מבין כי הפוליסה הנ"ל, שהונפקה על שמי לא תיכנס לתוקף, אלא אם כן טופס אישור זה התקבל במשרדה הראשי של חב' "הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ" לפני ה - 15.2.04 והתשלום הראשון של הפרמיה בוצע". השלישי, מכתב הנתבעת מיום 3.3.04 ובו נרשם: "מצורפת בזה פוליסת ביטוח חיים שלך וחישוב החיוב הראשון עבורה". נרשם שם התובעת, מספר הפוליסה, סכום של 49.31 ₪ לחיוב וכן פרטי חשבון הבנק ממנו אמור להתבצע החיוב החודשי. הרביעי, תדפיס החיובים החודשיים שנגבו מהתובעת בגין הפרמיות הן עבור הפוליסה הבסיסית, מנובמבר 2003 ( כ- 21 ₪) והן עבור הפוליסה הנוספת, הכוללת כיסוי בגין נכות מתאונה, ממרס 2004 (כ - 49 ₪). החמישי, עותקי דוחות שנתיים לגבי שתי הפוליסות, שנשלחו לתובעת לכתובתה מרדכי טויטו 2/9, לוד, הכתובת אשר התובעת אישרה בחקירתה כי זו כתובתה, משנת 2004 ואילך, כאשר בשנת 2007 שונתה הכתובת לרחוב סיון 35/7 במודיעין (כתובת המצוינת ככתובת התובעת ובעלה במסמכי התביעה על פי חוק הפיצויים) ובשנת 2012 שונתה לרחוב שבטי ישראל 4/5 במודיעין (כתובת המצוינת ככתובת התובעת בכתב התביעה בתיק זה וכן במסמכים נוספים). לאחר הגשת התצהיר מטעם הנתבעת הותר לתובעת להגיש תצהיר משלים. בתצהיר המשלים ציינה התובעת כי "מעולם לא ידעתי כי אני מבוטחת בחברת הביטוח "הפניקס", מעולם לא קיבלתי דיווחים או אישורים מהפניקס ומעולם לא חתמתי על אישורים של הפניקס" התובעת ציינה כי לא קיבלה כל פניה מהנתבעת להוסיף כיסוי בגין נכות מתאונה. בנוסף, ציינה "בשנת 2004 הייתי מבוטחת ב"הכי ישיר" ולא ב"הפניקס" ולכן לא סביר שקבלתי מכתב מהפניקס ב- 2004". באשר לאישור החתום מיום 15.1.04 - החתימה במסמך, לטענתה, אינה חתימתה והיא שונה מחתימתה הרגילה, הכוללת את שמה בלבד, ללא שם משפחה. באשר לגביית הפרמיות מדי חודש ציינה: "הדבר אינו מוכר לי כלל ולא זכור לי כי נגבו ממני כספים עבור ביטוח לנכות מתאונה". גם הדוחות השנתיים "אינם מוכרים לי כלל...מעולם לא קיבלתי אישורים אלו". התובעת צרפה לתצהירה מספר דוגמאות של חתימתה, כאשר החתימה היא באמצעות רישום שמה הפרטי בלבד, ללא שם המשפחה, בניגוד לחתימה המופיעה באישור מיום 15.1.04. התובעת הודיעה כי היא מוותרת על חקירת המצהיר מטעם הנתבעת והתיק נקבע לסיכומים בנושא ההתיישנות. טענות התובעת התובעת טוענת בסיכומיה ובסיכומי התשובה מטעמה שלוש טענות עיקריות. שתי טענות מתייחסות לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. נטען כי נעלמו ממנה שתי עובדות, מה שמנע ממנה להגיש התביעה בתוך תקופת ההתיישנות. העובדה האחת, היא הנזק שנגרם לה בתאונה. בהקשר זה טוענת התובעת, כי רק ביום 25.5.08 נקבעה לראשונה נכותה הפסיכיאטרית בשל התאונה על ידי מומחה בית המשפט בתביעה על פי חוק הפיצויים. עד מועד זה, כנטען, לא התגלה נזקה הנפשי ולכן רק ממועד זה יש לספור את תקופת ההתיישנות. נטען, כי גם אם הוגשה לבית המשפט תביעה על פי חוק הפיצויים ועמה בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי - אין בכך כדי להעיד על נכות רפואית צמיתה אלא על ראשית ראיה בלבד לקיומו של פגם גופני. העובדה השנייה שנעלמה מהתובעת, לטענתה, היא זהות המבטחת. בהקשר זה נטען, כי היא, אמנם, ידעה שהיא מבוטחת בביטוח חיים אך לא ידעה כלל על היותה מבוטחת אצל הנתבעת ולא ידעה שהיא מבוטחת בביטוח בגין נכות מתאונה. נטען, כי הנתבעת לא הודיעה לה כי היא מבוטחת אצלה, לא שלחה לה עותק פוליסה ולא שלחה לה דוחות שנתיים. היא לא ידעה שנגבו ממנה כספים עבור הכיסוי הביטוחי. לא הוצגו אישורי מסירה למשלוח דוחות שנתיים לתובעת. נטען כי פעלה בזהירות סבירה על מנת לברר אם היא מבוטחת אצל הנתבעת. ביום 29.1.07, כארבעה חודשים בלבד לאחר התאונה, פנה בא כוחה לנתבעת, בדואר רשום, אך הנתבעת לא השיבה לפניה. בכך יצרה הנתבעת מצג, כי אין אצלה פוליסה המכסה התאונה ופעלה בחוסר תום לב. נטען, כי מכתב זה נשלח בשם כל משפחת התובעת ולא רק בשם בעלה. גם אם פרטי התובעת לא הופיעו במכתב היה על הנתבעת להשיב למכתב ולבקש פרטים נוספים לגבי יתר בני המשפחה שפרטיהם לא נרשמו במכתב. מיד לאחר שנודע לה, במקרה, בדצמבר 2010, על היותה מבוטחת אצל הנתבעת, הגישה דרישה לתגמולי ביטוח. ממועד זה יש לספור את תקופת ההתיישנות. הטענה השלישית היא הגדרת "מקרה הביטוח" בפוליסה. נטען כי, בהתאם לתנאי הפוליסה, מקרה הביטוח הוא מועד קביעת הנכות הצמיתה ולא מועד התאונה. התובעת מפנה לסעיף 6 (א) לפוליסה הקובע כי "בעל הפוליסה או המבוטח חייבים למסור לחברה הודעה בכתב על נכות עקב תאונה של המבוטח...תוך 30 יום ממועד קרות התאונה". נטען כי "נכות", כמשמעותה בפוליסה, היא נכות "תמידית" בלבד. מסעיף זה יש ללמוד, כך טוענת התובעת, כי כל עוד לא נקבעה לה נכות צמיתה אין עליה חובה למסור הודעה ולכן לא ארע מקרה הביטוח. התגבשות נכות צמיתה היא המקימה את עילת התביעה והיא מתחילה את מרוץ ההתיישנות. התובעת טוענת כי יש לאבחן את ההלכה שנקבעה בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, 21.5.08 (ולהלן: "הלכת אמיתי") על פיה מקרה הביטוח בביטוח נכות מתאונה הוא מועד קרות התאונה, מהמקרה הנדון בפנינו, כיון שהנכות הפסיכיאטרית ממנה סובלת התובעת לא התגלתה במועד התאונה. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת בסיכומיה, בהתייחס לשאלת מועד גילוי הנכות הנפשית, כי מכתב התביעה עצמו עולה כי גילוי הנזק הנפשי היה לכל היותר בשנת 2007: התובעת ציינה כי נפגעה קשה בתאונה, כי התקשתה בתפקוד היומיומי, כי פנתה לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי וכי ביום 30.7.07 נפגשה עם פסיכיאטרית, אשר קבעה כי היא סובלת ממצב דכאוני חמור עם ממצאים פסיכוטיים ופוסט- טראומטיים. גם אם יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה, הרי שחלפו יותר משלוש שנים. זאת ועוד. התובעת הגישה תובענה ביום 19.9.07 בהתאם לחוק הפיצויים ולצידה בקשה למינוי מומחים. בבקשה צוין, כי התובעת סובלת מדיכאון עמוק המלווה במחשבות אבדניות וכי בעקבות מצבה הנפשי החמור היא פנתה לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. לאור זאת התבקש מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי על מנת לקבוע נכותה. הבקשה הסתמכה על מסמכים מהחודשים יולי - אוגוסט 2007. מכאן יש ללמוד, שהנזק הנפשי שהיה ידוע לה במועד זה היה ממשי והיא אף הגישה בגינו תביעה. התובעת ראתה לנכון להגיש תביעה בגין נכותה הנפשית במועד האמור, המסתמך על הערכות בדבר מצבה הנפשי, שניתנו כבר קודם לכן. מועד הקביעה של המומחה מטעם בית המשפט אינו מעלה ואינו מוריד, שכן מדובר במועד שרירותי ומקרי. נזקה הנפשי של התובעת התגלה בסמוך לתאונה, כפי שהתובעת טוענת בכתב התביעה עצמו, וממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות. באשר לטענת התובעת בנוגע לאי ידיעת זהות המבטחת, טוענת הנתבעת, על התובעת להוכיח חוסר ידיעה הן מהפן הסובייקטיבי, כי אכן לא ידעה עובדה זו, והן מהפן האובייקטיבי, כי אף בזהירות סבירה לא יכולה הייתה למנוע אי ידיעה זו. באשר לפן הסובייקטיבי - התובעת ידעה על עצם קיומו של כיסוי ביטוחי. בחקירתה ציינה שאינה זוכרת דבר. המצהיר מטעם הנתבעת ציין בתצהירו את מלוא הפרטים לגבי הפוליסה שנערכה לתובעת וצירף את המסמכים הרלוונטיים. התובעת לא הוכיחה העדר ידיעה ולכל היותר הראתה העדר זיכרון. התובעת ציינה כי בעלה שלט במידע, שוחח עם עורך הדין, ראה את חשבונות הבנקים, שילם וידע את כל העובדות. במצב דברים זה, היה על בעלה של התובעת להגיש תצהיר, כמי שהמידע היה ברשותו. ידיעתו, כמי שניהל את ענייניה, נחשבת כידיעתה. הימנעות התובעת מהבאת תצהיר בעלה צריכה להיזקף לחובתה. יש להעדיף את גרסת מצהיר הנתבעת, הנתמכת במסמכים, ובהם דוחות שנתיים אשר נשלחו לכתובתה של התובעת. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התכחשות התובעת למסמך ההצטרפות לכיסוי הביטוחי של נכות מתאונה משמיטה, למעשה, את בסיס התביעה, שהרי אם לא היה לה חפץ בביטוח והיא אינה חתומה על המסמך - לא הייתה גמירות דעת מצדה לקיום הביטוח ומשכך, אין בידה חוזה ביטוח והיא רשאית לטעון רק להחזר פרמיות. באשר לפן האובייקטיבי - התובעת מפנה למכתב שכתב בא כוחה ביום 29.1.07 אך מכתב זה מתייחס לבעלה של התובעת ואין בו ולו פרט אחד לגבי התובעת. לו הייתה התובעת עורכת בירור כדבעי וראוי באמצעות איש מקצוע היה בידה להגיע למידע החסר. גם אם איש המקצוע לא פעל כראוי - אין בכך כדי להוות הגנה למסתמך עליו לצורך כניסה לשערי סעיף 8. תרופתה של התובעת יכול ותימצא במסגרת יחסיה עם איש המקצוע. אף אם התובעת לא הייתה שוכרת איש מקצוע, הרי שהיה עליה לדעת את הפרטים שנעלמו ממנה, שעה שמחשבונה נגבה מדי חודש תשלום חודשי עבור הפוליסה. דיון והכרעה בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. בהלכת אמיתי נקבע, כי מקרה הביטוח בפוליסות מסוג זה הוא מועד התאונה. התובענה דנן הוגשה כארבע שנים וחצי לאחר התאונה. התובעת טוענת לתחולת חריגים לתקופת ההתיישנות ועליה הנטל להוכיח חריגים אלו. נדון תחילה בטענות המתייחסות לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי במקרה בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו". על הטוען לתחולת סעיף זה ולכלל הגילוי המאוחר להוכיח, בנוסף לכך שלא ידע בפועל על אותה עובדה המהווה את עילת התובענה, כי, למרות שפעל בשקידה סבירה וראויה, לא נודעה לו אותה עובדה ולא הייתה לו כל אפשרות למנוע הסיבות לאי הידיעה. על התובע להוכיח, כי נקט כל האמצעים הסבירים לגילוי אותן עובדות ובכל זאת לא הצליח לגלותן. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ואינו עוסק בתכונותיו המיוחדות של התובע. רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיבים תפעיל את עילת ההשעיה (ראה: ע"א 34/88 רייס נ' אברמן, פ"ד מד(1) 278 [1990]; ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נב(1) 857 [1998]; ע"א 244/81 פתאל נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673 [1984]; ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד, פ"ד מה(5) 365 [1991]; ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, 31.8.08; ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא למפל ואח', 19.9.10; ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, 23.2.10; ע"א 4275/10 מולהי נ' משרד הבריאות, 22.2.12). בהתייחס לידיעת וגילוי עובדה, המתייחסת למצבו הרפואי של תובע, נפסק, כי השאלה אותה יש לשאול היא, מהו המועד בו אדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בגין פגיעתו. די בכך שלתובע היו ידועות עובדות ש"העמידו עילת תביעה ראויה, בנושא שלפי מבחני השכל הישר אינו עניין של מה בכך" כדי להביא למסקנה כי הימנעות מהגשת תביעה בנסיבות אלה אינה סבירה (ע"א 2387/06 הנ"ל; ע"א 4114/96 הנ"ל; ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464 [2000] ). בהקשר זה יש להפנות גם להלכת אמיתי, אשר קובעת, כי ארוע התאונה הוא המקים את מקרה הביטוח "וכשמדובר במחלה או נכות, המועד הראשון שבו יכלו לעמוד על קיומן - קבלת טיפול רפואי". בהלכת אמיתי נקבע עוד, כי משנתגלה הנזק, אין להמתין לגיבושו השלם לשם תחילת מרוץ ההתיישנות: "מקום שהנזק הידוע הוא ממשי, שאדם בר דעת היה תובע על פיו, תיפתח תקופת ההתיישנות במועד בו נודע לתובע על נזק שכזה". בענייננו, לא ניתן לקבל טענת התובעת, כי נזקה התגלה לה רק בשנת 2008, עם קביעת הנכות הצמיתה על ידי מומחה בית המשפט, בתובענה שהגישה בתביעה על פי חוק הפיצויים. מעיון הן בכתב התביעה בתיק זה והן בכתב התביעה שהוגש על פי חוק הפיצויים עולה, כי מיד לאחר התאונה התלוננה התובעת על נזק נפשי. בכתב התביעה בהתאם לחוק הפיצויים, שהוגש, כאמור, בספטמבר 2007, יוחד פרק שלם לעניין הפגיעה הנפשית ובו נרשם, כי מאז התאונה התובעת סובלת מדיכאון עמוק, כי היא אינה מתפקדת כלל, כי הפסיקה לעבוד וכי היא מטופלת טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי המשולב בתרופות. לכתב התביעה צורפו מסמכים מרופאים פסיכיאטרים, בהם נקבע אבחון של מצב דכאוני עם תופעות פוסט - טראומטיות. מנתונים אלו עולה כי בסמוך לתאונה, ולכל המאוחר בספטמבר 2007, אז הוגשה התביעה בהתאם לחוק הפיצויים, נתגלה לתובעת נזקה הנפשי. המסקנה העולה מהתיעוד הרפואי היא, כי מדובר בנזק שאדם בר דעת היה תובע על פיו, ואכן, התובעת הגישה תביעה בגין נזק זה בהתאם לחוק הפיצויים ובמסגרת תביעתה אף טענה לנכות צמיתה בתחום הנפשי. הן מהאמור בכתב התביעה והן מהמסמכים הרפואיים עולה, שאין מדובר בנזק של מה בכך אלא בנזק ממשי ובעילת תביעה ראויה. מכאן, שלא ניתן לקבל הטענה, כי יש להחיל את כלל הגילוי המאוחר בהתייחס לנזקה של התובעת. הטענה הנוספת של התובעת המתייחסת לכלל הגילוי המאוחר עניינה אי ידיעת זהות המבטחת. גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. גם אם אקבל טענת התובעת, כי לא ידעה על כך שהייתה מבוטחת בפוליסה הכוללת ביטוח נכות אצל הנתבעת וכי לא ידעה כלל שהנתבעת היא מבטחתה בביטוח חיים, לא ניתן לקבוע כי התובעת לא יכולה הייתה לדעת עובדה זו באמצעות נקיטת אמצעים סבירים, שאינם מורכבים או מכבידים. בעניין זה יש לציין מספר נושאים. ראשית, מחשבונה של התובעת נגבו בכל חודש, במסגרת הוראת קבע, פרמיות עבור תשלום פוליסת ביטוח החיים ועבור התוספת לביטוח הנכות, באופן נפרד. הוצגו הוראות התשלום המתייחסות לכל חודש. התובעת לא טענה כי אין מדובר בחשבון הבנק שלה או כי לא שולמו על ידה כספים לנתבעת. התובעת, למעשה, לא הציגה כל הסבר מדוע, גם אם לא הייתה ערה בדיוק לטיב הפוליסות בהן היא מבוטחת, לא יכלה לברר משמעות אותה הוראת קבע, כאשר במשך מספר שנים שולמו מחשבונה, מידי חודש בחודשו, כספים לזכות הנתבעת. בירור כזה ניתן היה לערוך ללא קושי רב. טענתה של התובעת, כי אינה זוכרת שנגבו כספים מחשבונה אינה יכולה לעמוד. לא הוצגו מסמכים אשר סותרים חיובים אלו, כמו דפי חשבון הבנק או אישור הבנק, המצהיר מטעם הנתבעת לא נחקר והעובדה כי הכספים נגבו מידי חודש מחשבונה של התובעת והועברו לנתבעת לא נסתרה. התובעת יכולה הייתה לברר משמעות אותם חיובים שנגבו באמצעות הוראת קבע הן באופן עצמאי והן באמצעות המצאת מסמכי הבנק לעורך דינה. שנית, הנתבעת הציגה דוחות שנתיים, אשר נשלחו לתובעת לאורך כל השנים, דוחות המתייחסים לשתי הפוליסות. בהקשר זה יודגש, כי הדוחות נשלחו בכל פעם לכתובותיה העדכניות של התובעת. במהלך השנים החליפה התובעת שלוש פעמים כתובת. המסקנה המסתברת מכך היא, כי התובעת דאגה לעדכן את הנתבעת בדבר כתובתה החדשה בכל פעם, מה שמעיד על כך שידעה כי היא מבוטחת אצל הנתבעת, גם אם לא ידעה בדיוק את מהות הביטוח. התובעת טענה, כי אינה זוכרת אם קיבלה דוחות שנתיים. היא לא העידה באופן פוזיטיבי כי לא קיבלה דוחות כאלו וגם לא העידה את בעלה שיעיד אף הוא בנושא זה. אי העדת בעלה, המתגורר עמה, פועלת להחלשת טענותיה של התובעת. הטענה בדבר העדר זיכרון אינה מספיקה על מנת לחסות תחת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. עותקי הדוחות מצויים בתיקי הנתבעת, רשומה עליהם כתובת התובעת ואין סיבה להניח שבכל השנים לא הגיעו הדוחות לכתובתם. גם כאן, המצהיר מטעם הנתבעת לא נחקר והמסקנה הסבירה וההגיונית היא, שהדוחות השנתיים נשלחו והתקבלו אצל התובעת. שוב, גם אם התובעת לא הבינה את משמעותו של כל דו"ח ולא הבינה מהמסמכים שנשלחו אליה מה טיב הביטוח בו היא מבוטחת, יכולה הייתה לברר זאת, הן בעצמה והן באמצעות המצאת המסמכים לעורך דינה. שלישית, קיים אישור מיום 15.1.04, הנושא את שם התובעת, לגבי עריכת התוספת לפוליסה, שעניינה ביטוח מוות ונכות מתאונה. התובעת טוענת, כי אין מדובר בחתימתה, אך היא אינה טוענת שהתוספת לא נעשתה על דעתה ובהתאם לאישורה. אם התוספת לפוליסה לא נערכה לאחר קבלת אישורה הרי צודקת הנתבעת, שאין כל תוקף לתוספת זו ויש להצהיר על בטלותה. גם אם התובעת אינה חתומה על אותו אישור, ההנחה הסבירה היא כי התוספת נעשתה על דעתה ולאחר קבלת הסכמתה. מכאן, שהתובעת הייתה מודעת לעריכת התוספת. יודגש, כי מדובר בפוליסה נפרדת ועצמאית, ולא בתוספת ה"נבלעת" בפוליסה הבסיסית. רביעית, התובעת אישרה, וטענה זאת גם בסיכומי התשובה שלה, כי ידעה שהיא מבוטחת בביטוח חיים באמצעות המשכנתא שנטלה. יכולה הייתה התובעת לפנות לבנק ממנו נטלה המשכנתא ולברר שם מהו הכיסוי הביטוחי הכלול במסגרת זו ומהם פרטי המבטחת או, שוב, להעביר הפרטים לבא כוחה. מכלל האמור יש ללמוד, כי אדם סביר בנסיבות אלו יכול היה לגלות, בשקידה סבירה, ללא קושי מיוחד, ואפילו רק מעיון במסמכי הבנק שלו עצמו ובמסמכים שנשלחו לכתובתו, את העובדה כי הוא מבוטח בביטוח נכות מתאונה אצל הנתבעת. יוער, כי טענת התובעת כי הפסקת פעילותה של סוכנות הביטוח "הכי ישיר" בשנת 2006 מנעה ממנה לדעת היכן היא מבוטחת אינה רלוונטית. התובעת הייתה מבוטחת מלכתחילה אצל הנתבעת, שילמה פרמיות ישירות לנתבעת וקיבלה דוחות שנתיים ישירות מהנתבעת. ובאשר למכתבו של עו"ד קפלנסקי לנתבעת מיום 29.1.07. מכתב זה אינו כולל ולו פרט אחד המתייחס לתובעת. גם שמה לא נרשם. המכתב נושא את שמו של בעלה של התובעת ומציין את פרטיו האישיים וכן את פרטי בתם שנהרגה בתאונה. במכתב נרשם כי מר ס' הוא המבוטח אצל הנתבעת. למכתב צורף, ככל הנראה, ייפוי כוח של בעלה של התובעת. לא צורפו למכתב מסמכים נוספים, גם לא אישור המשטרה על תאונת הדרכים, שם רשומים שמות כל הנפגעים בתאונה. גם אם נרשם במכתב שמתבקשים פרטים לגבי "מרשי ומשפחתו", הרי שלא ניתן לראות מכתב זה כמכתב פנייה בשמה של התובעת. הנתבעת אינה אמורה לברר מיוזמתה מיהם בני משפחתו האחרים של מר ס', כאשר לא נמסר כל פרט מזהה לגבי אותם בני משפחה, וכאשר גם, כך נראה, לא הוצג כל ייפוי כח לגביהם. המכתב נרשם באופן כללי אל הנתבעת, אף מבלי להפנותו למחלקה מסוימת. לא ידוע אם הנתבעת השיבה למכתב זה. בעלה של התובעת וגם עו"ד קפלנסקי, הגורמים אשר אמורים היו לקבל תשובה, לא העידו והתובעת, כאמור, כלל לא התייחסה למכתב זה בתצהירה. ייתכן שהנתבעת השיבה ועותק המכתב לא נשמר אצלה, נוכח העובדה שמר ס' לא היה מבוטח אצלה. עדיין, גם אם לא השיבה הנתבעת למכתב זה, כפי שהיה עליה לעשות, אין בכך כדי להקים חבות מצדה כלפי התובעת, אשר בשמה כלל לא נעשתה פנייה. העובדה שמכתבו של עו"ד קפלנסקי אינו כולל התייחסות לתובעת מתיישבת גם עם תצהיר התובעת, בו היא כלל לא ציינה שפנתה לעו"ד קפלנסקי מיד לאחר התאונה, על מנת שיברר עבורה אם קיים לה כיסוי ביטוחי בחברות ביטוח שונות, בו כלל לא נעשתה הפנייה למכתב זה, ובו לא נטענה טענה שמדובר במכתב שנרשם בשמה. מחקירתה של התובעת עלה, כי מי שהיה בקשר עם עו"ד קפלנסקי לאחר התאונה היה בעלה. היא עצמה לא עסקה בנושאים המשפטיים והותירה הטיפול לבעלה. התרשמותי היא, כי מיד לאחר התאונה התובעת כלל לא הגיעה לעו"ד קפלנסקי ולא פנתה אליו לייעוץ. בעלה בלבד הגיע וחתם על ייפוי כח. בהתאם לכך יש להבין גם את המכתב מיום 29.1.07, אשר נרשם רק בשם בעלה של התובעת. סביר בעיני, כי אם התובעת הייתה מצטרפת לפגישה עם עו"ד קפלנסקי מיד לאחר התאונה וחותמת על ייפוי כח, היה נרשם המכתב גם בשמה. נראה שרק לאחר מספר חודשים, לצורך הכנת התביעה בהתאם לחוק הפיצויים ולאחר שהצטבר תיעוד רפואי לגבי פגיעתה של התובעת, הגיעה גם התובעת עצמה לעו"ד קפלנסקי וחתמה על ייפוי כח. התביעה על פי חוק הפיצויים הוגשה בספטמבר 2007. למעשה, מהתאונה ועד שנת 2010, למרות שבשנת 2007 הוגשה התביעה על פי חוק הפיצויים, לא נעשתה על ידי התובעת או על ידי עו"ד קפלנסקי פנייה לנתבעת לצורך בירור כיסוי ביטוחי לתובעת, כפי שנעשתה בהתייחס לבעלה. שאלת הכיסוי הביטוחי הקיים לתובעת אצל הנתבעת נזנחה, לא התבררה ולא טופלה בכל השנים האלו. כך נוצר המצב, שרק בשנת 2010 הוברר לתובעת, במקרה, כאשר פנתה לנתבעת בנושא אחר, כי קיים לה כיסוי ביטוחי אצל הנתבעת למקרה של נכות עקב תאונה. זוהי המסקנה המסתברת, לטעמי, להתרחשות הדברים, כפי שעולה מהמסמכים והראיות שבתיק, במיוחד כאשר בעלה של התובעת ועו"ד קפלנסקי לא העידו ולא הציגו אפשרות עובדתית אחרת להתרחשות הדברים. אכן, ייתכן ולעיתים פנייה לייעוץ מקצועי, לצורך בירור כסוי ביטוחי, עשויה למלא את התנאי בדבר זהירות סבירה, כנדרש בסעיף 8 לחוק ההתיישנות (ראה, למשל, לעניין פוליסות ביטוח תלמידים: ע"א (מחוזי ת"א) 2071/99 שמיר נ' כלל, 15.5.00; ע"א ( מחוזי ת"א) 9977/08/10 בר הדס נ' כלל, 26.6.11; י' אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שניה, 2009, עמ' 1495 ואילך), אך, בענייננו, כאמור, לא הוכח כי התובעת פנתה לייעוץ מקצועי ספציפי כזה, לבירור הכיסוי הביטוחי הקיים לה בקשר לתאונה, במהלך תקופת ההתיישנות, תוך המצאת מלוא המידע שהיה ברשותה, זאת מבלי להיכנס לשאלת מערכת היחסים בין התובעת ובין בא כוחה ולשאלת חובותיו של בא כוחה כלפיה, שאלות אשר אינן עומדות לדיון במסגרת הליך זה. עוד יוער, כי, בניגוד לפוליסות קבוצתיות, בהן, לעיתים, המבוטח אינו משלם למבטחת פרמיות באופן נפרד ואינו מקבל ממנה דוחות שנתיים, כך שעשויים להידרש מאמצים מיוחדים לגילוי פרטי הביטוח והמבטחת, בענייננו, מדובר בפוליסה אישית של התובעת, עבורה נגבתה פרמיה חודשית, באופן נפרד, מחשבונה ולגביה היא קיבלה דוחות שנתיים. המסקנה היא, כי לא ניתן לראות במכתב האמור מיום 29.1.07 כממלא את הנטל בו על התובעת לעמוד לצורך החלת כלל הגילוי המאוחר ולא ניתן לראותה כמי שפעלה, על פי מבחן אובייקטיבי, בשקידה סבירה. אעיר, כי אני מודעת לנסיבות הקשות והטראגיות של התאונה, לקשיים עמם היה על התובעת להתמודד לאחר התאונה ולכך שסביר, שהיא עצמה לא טיפלה בענייניה המשפטיים בתקופה הסמוכה לתאונה וסמכה על אחרים. עם זאת, כאמור, המבחן לעניין כלל הגילוי המאוחר הוא מבחן אובייקטיבי ואין באפשרותי לסטות מההלכה המחייבת בעניין זה, משעומדת הנתבעת באופן נוקשה ובלתי מתפשר על טענתה להתיישנות התביעה. עוד אעיר, כי בענייננו לא נטען, וממילא לא הוכח, כי יש להחיל את סעיף 11 לחוק ההתיישנות. טענתה הנוספת של התובעת מתייחסת לפרשנות סעיף 6 לפוליסה. טענה זו דומה במהותה לטענה כי התובעת לא ידעה את היקפו של הנזק עד קבלת חוות דעת מומחה בית המשפט בתביעה על פי חוק הפיצויים. הטענה היא, כי יש לפרש סעיף זה כמבסס חריגה מהלכת אמיתי, כך שמקרה הביטוח ותחילת מרוץ ההתיישנות יחל רק מיום קביעת נכות צמיתה על ידי מומחה. סעיף 6 לתנאי הפוליסה קובע כך: "בעל הפוליסה או המבוטח חייב למסור לחברה הודעה בכתב על נכות עקב תאונה של המבוטח כמפורט בסעיף 1 לעיל, בעוד המבוטח בחיים, תוך 30 יום ממועד קרות התאונה כאמור". סעיף 1 לתנאי הפוליסה קובע כי תגמולי ביטוח ישולמו במקרה של נכות מלאה ותמידית. מכאן, טוענת התובעת, יש ללמוד כי חובת הדיווח חלה רק מהיום בו מודע המבוטח לכך שנגרמה לו נכות מלאה ותמידית, כלומר, במועד בו מומחה רפואי קבע נכות כזו, ובהתאם לכך, רק ממועד זה תמנה תקופת ההתיישנות. דין טענה זו להידחות. סעיף 6 לפוליסה אינו קובע מהו מקרה הביטוח ואינו מתייחס לנושא זה אלא דן בחובת ההודעה. הוא קובע, כי יש להודיע על התאונה בתוך 30 ימים מיום התרחשותה. הוא גם אינו קובע כי יש להמתין להתגבשות נכות צמיתה לצורך מתן ההודעה. חובת ההודעה בהתאם לסעיף 6 היא בכל מקרה בו נגרמה לתובע תאונה והוא סבור כי תיוותר לו נכות עקב התאונה, בגינה יהיה זכאי לתגמולי ביטוח. במקרה כזה עליו להודיע על התאונה בתוך 30 ימים מיום התרחשותה. קביעת מועדו של מקרה הביטוח, ממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות, היא בהתאם לחוק חוזה הביטוח ובהתאם לפסיקה, אשר פירשה הוראות החוק. סעיף 6 לפוליסה אינו מתייחס לנושא זה, אינו מתנה על הוראות ההתיישנות הקבועות בדין ואינו מוסיף יסוד של נכות צמיתה להגדרת מקרה הביטוח. כפי שצוין לעיל, הלכת אמיתי קובעת, כי מקרה הביטוח בפוליסה מסוג זה הוא מועד קרות התאונה ולא מועד התגבשות הנכות הצמיתה, אלא אם הנזק שהיה ידוע לאחר התאונה היה נזק של מה בכך, אשר אדם סביר לא היה מגיש תביעה בגינו. בענייננו, כאמור לעיל, הנזק שהיה ידוע לאחר התאונה, ולפחות מספטמבר 2007, לא היה נזק של מה בכך. לאור כלל האמור, אני קובעת כי התביעה התיישנה והיא נדחית על הסף. אין צו להוצאות. בשולי הדברים אעיר, כי קיימים מקרים, בהם על מבטחת לפעול גם בהתחשב בתפיסה חברתית, הבאה לאפשר לאדם ששילם דמי ביטוח למצות פירות ביטוחו, אף אם הדין מעניק לה אפשרות לטעון טענות דיוניות לעניין חבותה. דומה בעיני, שהמקרה הנדון הוא אחד ממקרים אלו ואני סבורה כי ראוי שהנתבעת תשקול, בנסיבות העניין, לשלם לתובעת תגמולי ביטוח, גם אם לא במלואם. פוליסההתיישנות תביעות ביטוחכיסוי ביטוחיהתיישנות