כללי 1. המערער, אע"צ יעקב שטמלר, הורשע בבית הדין קמא, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של הפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 - שבפרט האישום השני בכתב האישום, החלופי לפרט האישום הראשון, שעניינו לקיחת שוחד, לפי סעיף 290 לחוק העונשין, עבירה שממנה זוכה המערער, ברוב דעות. כמו-כן, הורשע המערער בשתי עבירות שעניינן אי קיום הוראות המחייבות בצבא, לפי סעיף 133 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן: חש"ץ) (פרטי האישום השלישי והרביעי). בית הדין המחוזי השית על המערער חודשיים (2) מאסר בפועל, לריצוי בדרך של עבודה צבאית, עונש מאסר מותנה וכן קנס כספי בסך שלושים אלף (30,000) ש"ח, לתשלום בחמישה-עשר שיעורים. 2. הערעור מופנה כנגד הכרעת-הדין, אם כי באופן חלקי, כפי שיובהר להלן, וכן כנגד חומרת העונש. הערעור על הכרעת-הדין רקע עובדתי 3. המערער הינו מהנדס חשמל בהשכלתו. בשנת 1983 הוא החל להיות מועסק כאזרח עובד צבא (אע"צ), תחילה בענף ציוד ייעודי במקחש"ר במשך כשנה; והחל משנת 1984 - כ-קמ"ד (קצין מדור) במדור גנרטורים במקחש"ר (לימים - יחט"ל), בדרגת בח"ק (בחזקת קצין), וזאת עד לפיטוריו בתחילת שנת 2004, בעקבות הרשעתו בבית הדין המחוזי בפרשה הנדונה. תפקידו האחרון של המערער כאע"צ היה ראש צוות תחנות כוח במסגרת מח"ת (מערכות חשמל תעשייתיות) ביחט"ל. במסגרת תפקידו היה המערער מעורב בהקמת תחנות כוח עבור בסיסי הצבא, בעיקר ברכישת לוחות פיקוד, ובהכנת מפרטים טכניים לכך. המפרטים הטכניים ללוחות הפיקוד שהכין המערער, צורפו למכרזים שפורסמו על-ידי משרד הבטחון. עם בחירת הזוכה, נדרש המערער לאשר את התוכניות שהגיש הזוכה, לאחר בדיקות במפעל ובאתר ההקמה, וכן לבדוק את ההפעלה הראשונית של המערכות. אין חולק כי בטרם הועסק המערער כאזרח עובד צבא, הוא עבד בחברת טלמניע בע"מ (להלן: טלמניע) בין השנים 1981-1977. טלמניע הינה אחת החברות המובילות בארץ בתחום ייצור לוחות פיקוד ובאספקת ציוד לתחנות כוח בצה"ל. כמו-כן, מוסכם כי בשנת 1987 הקים המערער חברה בשם וקטור מחשבים בע"מ (להלן: וקטור), שעסקה בייבוא מחשבים, בשיווקם ובהדרכה בנושאי מחשוב - במקביל לתקופת היות המערער אע"צ. כן, אין מחלוקת על כך כי במהלך שנות התשעים ועד שנת 2000 רכשה טלמניע מ-וקטור מחשבים וציוד נלווה. במהלך כל אותה תקופה היה המערער בעל מניות בחברת וקטור; בחלק מהתקופה הוא היה בעל מחצית המניות; בשנת 1994 הוא רכש את מחצית המניות מבעל המניות האחר ("השותף") והעביר את כל המניות לבנו (של המערער) ללא תמורה, זולת אחוז אחד מהמניות שנותר בבעלותו. כמו-כן, אין חולק כי המערער עבד לאורך התקופה האמורה בחברת וקטור; בחלק מהתקופה הוא קיבל ממנה משכורת (כ-1,500 ש"ח ברוטו לחודש), וגם לאחר שחדל לקבל משכורת מ-וקטור, הוא המשיך לעבוד ולסייע בחברה. עוד מוסכם כי המערער לא ביקש ולא קיבל אישור מצה"ל להקמת וקטור, וכן לעבודתו בה, במקביל להיותו אע"צ, במהלך כל אותה תקופה. חרף כל המוסכם לעיל כפר המערער באשמות, מהטעמים שיצויינו להלן. הכרעת-הדין של בית הדין קמא 4. כאמור, זוכה המערער מהעבירה שבפרט האישום הראשון, של לקיחת שוחד, אך הוא הורשע, חלף זאת, בעבירה שבפרט האישום השני, של הפרת אמונים - בגין כך שמתחילת שנות ה-90 ועד שנת 2000 או בסמוך לכך, הוא התקשר, בעצמו ו/או באמצעות חברת וקטור, המצויה "בבעלותו ובבעלות קרוביו", עם חברת טלמניע, כאשר במסגרת התקשרות עסקית זו הוא מכר לטלמניע מחשבים וציוד מחשבים וסיפק שירותים, בהיקף נרחב ובתמורה רווחית, תוך שהוא מעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים, הופך את תפקידו הצבאי למנוף לקידום אישי, גורם להנאה אסורה לעצמו, פוגע באמינות הצבא, פוגע בטוהר המידות הנדרש מעובד ציבור ויוצר חשש לנזק חומרי לצבא. כמו-כן, הורשע המערער, כאמור, בשתי עבירות של אי קיום הוראות המחייבות בצבא: האחת, בגין כך שעבד עבודה פרטית, בין השנים 2000-1987, בניגוד להוראות פ"מ 41.0538 (פרט האישום השלישי); והאחרת, בגין כך שבהזדמנויות רבות, החל משנת 1988 ועד לשנת 2000, בעת תכנון פרוייקטים עבור הצבא, הוא התייעץ עם אנשי טלמניע ביחס לסוגיות טכניות הנוגעות לפרוייקטים כאמור, ללא קבלת אישור, בניגוד ל-הפ"ע 2.0714 (פרט האישום הרביעי). 5. כאן המקום להקדים ולציין כי בטרם הורשע המערער בדינו, העלה בא-כוחו דאז של המערער בפני בית הדין המחוזי, בתום פרשת התביעה, טענה כי אין להשיב לאשמות, שבמסגרתה הוא העלה גם טענת התיישנות בנוגע לכל האישומים. בית הדין דחה את טענות ההגנה, חייב את המערער להשיב לאשמות, וקבע כי אין חלה התיישנות לגביהן, בהיותן עבירות נמשכות, זולת לגבי חלק מההתייעצויות שיוחסו למערער בפרט האישום הרביעי, בין השנים 1987-1984. לפיכך תשובת המערער לאשמה שבפרט הרביעי והרשעתו בעבירה זו צומצמו להתייעצויות שנערכו החל משנת 1988 ואילך, עד שנת 2000. 6. בית הדין המחוזי נימק את הרשעת המערער בעבירה של הפרת אמונים, כדלקמן: "'על עובד הציבור, הפועל במסגרת תפקידו, מוטלת חובת נאמנות כלפי הציבור. בעשיית מעשה הנתון לסמכותו של עובד הציבור, חרף קיומו של ניגוד בין חובתו לפעול במילוי תפקידו באמונה לבין עניין אישי או פרטי שיש לו בעשיית המעשה, יש, בעקרון משום סטייה מחובת הנאמנות המוטלת עליו. אך כדי שסטייה כזאת תהווה הפרת אמונים, ותצדיק את הרשעתו של העובד בעבירה לפי ס' 284 לחוק, צריך בית המשפט להשתכנע כי במעשהו של העובד התקיים רכיב הפגיעה בציבור וכי בשעת עשיית המעשה התקיים בעובד היסוד הנפשי של מודעות.' (ע"פ 332/01, 347/01 מדינת ישראל נ' שמעון שבס (טרם פורסם). לעניין הימצאות במצב של ניגוד אינטרסים כמקיימת את הרכיב ההתנהגותי של העבירה ראה ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן, פ"ד לו(1) 405; ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן, פ"ד נ(1) 2). באשר לרכיב הפגיעה בציבור, נקבע ע"י ביה"מ העליון כי המדובר ברכיב נסיבתי ולא תוצאתי, ושמטרתו היא לכל היותר 'להטעים או להדגיש שלשם התהוות העבירה נדרשת אותה מידה של חומרה העושה אותה עניין לכלל הציבור' (ראה פס"ד שבס; ע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' יעקב גנות, פ"ד נ(5) 367, 386; ע"פ 7318/95 ציוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 793, 804). הפגיעה בציבור אינה חייבת לבוא לכלל ביטוי בנזק חומרי דווקא, ויכול שתבוא לידי ביטוי בגרם נזק מופשט, כגון - פגיעה באינטרס הציבורי, או בערך בעל אופי ציבורי וכיוב' (ראה קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני (תשנ"ה - 1995) 951). באשר ליסוד הנפשי נקבע ע"י ביה"מ העליון בפרשת שבס, כי די בכך שהנאשם יהיה מודע לטיב מעשהו ולנסיבות שבגדרן נעשה כדי למלא אחר היסוד הנפשי, אולם הוסיף, כי על מנת שמעשהו של הנאשם ייחשב חמור דיו לצורך הרשעתו בעבירה פלילית (להבדיל מעבירה במישור המשמעתי-אתי), צריכה להתקיים אחת משתי אפשרויות: המדובר בסטייה חמורה של עובד הציבור מחובת הנאמנות המוטלת עליו, או לחילופין - סטייתו מן השורה אינה חמורה, אולם העובד ידע בפעל כי מעשיו אסורים, ובכל זאת לא נרתע מביצועם. כלומר, העובד פעל בחוסר תום לב והיה מודע לכך שמעשיו פסולים ועולים כדי הפרת אמונים. במקרה דנן מתקיימים כל התנאים לצורך הרשעתו של הנאשם בגין הפרת אמונים. הנאשם העמיד עצמו במצב של ניגוד אינטרסים מובהק. מצד אחד עמדו תפקידו הצבאי ויכולת ההשפעה שלו בשלב אישור התכניות והביצוע בפועל, ומנגד עמד האינטרס המסחרי הברור שהיה לו מול טלמניע. ניגוד אינטרסים כזה לא רק שטומן בחובו פגיעה באמון הציבור בתקינות פעולותיו של השרות הציבורי, והצבא בפרט, אלא שבמקרה זה הוא העמיד בסיכון את יכולתו של הנאשם להפעיל שיקול דעת ראוי בעת טיפולו בנושא הרגיש של תחנות כח בצבא. הנאשם עצמו אמר בעדותו כי 'תחנת כח זה דבר חשוב מאוד... אם יש מלחמה וטנק לא יורה ומטוס לא טס לא מפסידים את המלחמה, אבל אם גנרטור לא עובד אפשר להפסיד את המלחמה.' (ע' 39, שורות 17-20). הוא אמנם ביקש לערוך הפרדה בין תפקידיו בצבא לבין הקשרים העסקיים שבין וקטור לטלמניע, אלא שלמרות החלטה מודעת זו, החשש שהאינטרס הכלכלי ישתרבב לתוך השיקולים המקצועיים - המשיך להתקיים ומאחר שהמדובר בתחום כה חשוב ורגיש, נגרמה בכך פגיעה לאינטרסים בטחוניים. מעבר לפגיעה שנגרמה, קיימת במקרה דנא נסיבה מחמירה ה'צובעת' את ניגוד העניינים שנוצר בצבעים פליליים, והיא העובדה שהנאשם היה מודע לכך שמצב דברים זה הוא פסול. המאמץ שעשה כדי להסתיר את הקשר העסקי בין וקטור לטלמניע מצביע על חוסר תום לב. גם החשש שהעלה, כי מערכת היחסים תתפרש בעיני אחרים כמתן שוחד, מלמד על כך שהיה מודע לבעייתיות הרבה הכרוכה בקשרים עסקיים אלו. בהתאם לכך, אין לקבל את טענת ההגנה, לפיה חששו של הנאשם מפני חשיפת הקשר, נגע לעצם העובדה שעבד בעבודה פרטית ולא בהכרח בקשר לניגוד העניינים. בהחלט יתכן, שהנאשם חשש לחשוף גם את נושא העבודה הפרטית, ואולם חששו מפני מראית עין של שוחד מלמד בבירור, כי היה מוטרד מאוד מאפשרות חשיפתו של ניגוד העניינים שנוצר. יוצא אפוא, שגם אם נוצר ספק (אצל שופטי הרב) לגבי קיומו של שוחד, כלומר אם הנאשם ידע שקיים קשר בין רכישות המחשבים לבין תפקידו הציבורי, הרי שאין כל ספק שהבין כי קיומם של שני הדברים במקביל מעמיד אותו בסיטואציה אסורה של ניגוד עניינים" (ההדגשה - במקור). הטענות בערעור 7. באת-כוחו המלומדת של המערער משיגה על עצם הרשעת המערער בעבירה של הפרת אמונים, וכן על דחיית טענת ההתיישנות ביחס לחלק מהתקופות הנוגעות לפרטי האישום השני והשלישי שבהם הורשע (של הפרת אמונים, ושל אי קיום הוראות המחייבות בצבא ביחס לעבודה הפרטית). אליבא דהסניגורית, מכיוון שתקופת ההתיישנות ביחס לעבירה של הפרת אמונים עומדת, על-פי הוראת סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, על חמש שנים - לא ניתן היה, לטעמה, לייחס למערער מעשים של הפרת אמונים שבוצעו בין השנים 1995-1990, כי אם אך בין שנת 1995 לשנת 2000. כמו-כן, לנוכח תקופת ההתיישנות ביחס לעבירה של אי קיום הוראות המחייבות בצבא, אשר עומדת על שלוש שנים, לפי סעיף 41 לחש"ץ - לא ניתן היה לייחס למערער את מעשי העבודה הפרטית שבוצעו עד שנת 1997, וניתן היה להרשיעו אך בגין אלו שבוצעו משנת 1998 עד שנת 2000. כאן המקום לציין כי בעקבות הערותינו במהלך הדיון בערעור, הסכימה התובעת הצבאית המלומדת, "מבלי להביע עמדה בסוגייה המשפטית", כי הרשעת המערער בעבירה של אי קיום הוראות המחייבות בצבא, בגין העבודה הפרטית (פרט האישום השלישי), תצטמצם ותתייחס רק למעשים שבוצעו החל משנת 1998 ועד לשנת 2000. לפיכך לא נרחיב בעניין זה, כי אם ביתר השאלות שנותרו שנויות במחלוקת בין הצדדים. לטענת הסניגורית, שגה בית הדין קמא בקובעו כי העבירה של הפרת אמונים הינה עבירה נמשכת. לטעמה, יש לבחון באופן נפרד את המעשים השונים שבהם הואשם המערער, ולפיכך חלה התיישנות על חלקם; ולכל היותר, ניתן לקבוע כי מעשיו השונים של המערער מצטרפים יחדיו לעבירה רבת-פריטים; ומכל מקום, מעשי המערער לא היו בגדר עבירה נמשכת, ואלו שקדמו לשנת 1995 התיישנו, לגישת ההגנה. כמו-כן, לטענת ההגנה, בית הדין המחוזי שגה במסקנות שאליהן הגיע, הן ברמה העובדתית והן ברמה המשפטית. לדעת הסניגורית, מכיוון שלמערער לא היתה כל זיקה להכרעה בדבר הזכייה במכרז, ומכיוון שלטענתה לא היתה לו יכולת השפעה לטובת טלמניע, במסגרת תפקידו, בכל שלב משלבי המכרז וגם לאחר הזכייה במכרז - הרי שהמסקנות של בית הדין כי נגרמה פגיעה באינטרסים בטחוניים וכן כי היה ניגוד עניינים מובהק - אינן יכולות לעמוד; מכל מקום, אותו ניגוד עניינים שעליו עומד בית הדין היה לכל היותר שולי, ואין מקום לקבוע כי הוא היווה עבירה של הפרת אמונים. בנוסף לכך, אליבא דהסניגורית, לא היתה למערער מודעות לכך שהוא נמצא בניגוד עניינים פסול, ולפיכך לא התקיים, לטעמה, היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו. הסניגורית הדגישה, בין היתר, כי המערער ביקש "לנטרל", מיד עם תחילת ההתקשרות עם טלמניע, כל אפשרות לכך שהקשר בין וקטור לבינה ישפיע באופן כלשהו על הקשר המקצועי שלו עם טלמניע; ולשם כך הוא ערך שיחה עם מנהלי טלמניע והזהירם בנושא זה; לאחר שיחת הבהרה זו הוסר, לטענת הסניגורית, החשש מפני ניגוד עניינים פסול. לחלופין, לטענת הסניגורית, מדובר במקרה שאף אם יש בו "פגם אתי או אסתטי", כלשונה, הוא אינו עובר את הרף האתי-המשמעתי, והוא אינו מצדיק הרשעה בפלילים. לדעתה, יש לקבוע כי המערער פעל בתום לב, והסיבה לכך שלא סיפר מיוזמתו על הקשר עם טלמניע היא בשל החשש שלו מאי-הבנה של גורמים חיצוניים, שלא היו בקיאים במערכת היחסים ששררה בפועל בינו לבין מנהלי טלמניע. 8. מנגד, עמדת התביעה הצבאית היא כי אין להתערב בממצאים ובמסקנות של בית הדין המחוזי, וכי אין מקום לקבלת הערעור, בכפוף כאמור לצמצום פרק הזמן שאליו מתייחס פרט האישום השלישי, בעניין העבודה הפרטית - לשנים 2000-1998. ההכרעה בערעור 9. לאחר שבחנו את מכלול הראיות, את הכרעת-הדין ואת טיעוני הצדדים, הגענו לכלל דעה, כי מלבד צמצום התקופה שאליה מתייחסת העבירה שבפרט האישום השלישי, של אי קיום הוראות המחייבות בצבא ביחס לעבודה הפרטית, לשנים 2000-1998, בהסכמת התביעה, כאמור - אין מקום לקבלת הערעור על הרשעת המערער. 10. למעשה, השאלות השנויות במחלוקת בערעור נוגעות אך לעבירה של הפרת אמונים - הן ליסוד העובדתי, הן ליסוד הנפשי והן לשאלת ההתיישנות של חלק מהמעשים, מהשנים 1995-1990. 11. אשר לשאלת ההתיישנות, בדין קבעה הערכאה קמא כי מעשי העבירה של הפרת אמונים שיוחסו למערער (בפרט האישום השני), הינם בגדר עבירה נמשכת -שההתיישנות בעניינה מתחילה רק כשמסתיים ביצועה - ולא עבירה רבת-פריטים (או "עבירת-שרשרת"). מעשי המערער דנן בנסיבות ביצוע העבירה הנדונה אכן עונים להגדרה של עבירה נמשכת, כפי שהותוותה על-ידי פרופ' ש"ז פלר ובפסיקה, לאמור כי "העבירה היא 'נמשכת', כאשר תהליך ההתגבשות של רכיבה ההתנהגותי מותנה בהתמדה בו של העושה במשך זמן מסויים, כשכל התמדה נוספת בהתנהגותו מתמזגת עם הקטע הקודם במסגרת עבירה אחת, בעלת מומנט השלמה אחד, עם הפסקתה של אותה התנהגות; ההתמדה הנוספת איננה יוצרת אפוא ריבוי עבירות, לא בצידה של ההתמדה התחילית ולא בתוכה" (ש"ז פלר, יסודות בדין העונשין (כרך ג', 1992), בעמ' 170 וכן בעמ' 187-184; ש"ז פלר, "שאלות ותשובות בסוגית העבירה הנמשכת", פלילים ב' (תשנ"א) 7, בעמ' 16-10; ר"ע 122/82 עלפי נ' מ"י, פ"ד לז (2) 326; ע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"ם נ' מ"י, פ"ד נב (3) 766). במקרה דנן, כפי שיובהר להלן, מעשי המערער היו נגועים בניגוד עניינים נמשך, לאורך כל התקופה נשוא פרט האישום השני, והם היוו רצף אחד של התנהגות נמשכת ופסולה; ואין מדובר בשורה של מעשים שונים בעלי מחשבה פלילית אחת ותכנון פלילי אחד, כאשר כל מעשה מהווה יחידת-עבירה העומדת ברשות עצמה, כפי המאפיין את העבירה רבת-הפריטים או את עבירת-השרשרת (ראו והשוו דנ"פ 4603/97 משולם נ' מ"י, פ"ד נא (3) 160, 188-185; ע"פ 2213/00 מ"י נ' פלוני, פ"ד נד (3) 180, 187-185; ש"ז פלר, "'עבירת-השרשרת', מהותה", משפטים כט (תשנ"ח) 529). 12. לגופה של העבירה של הפרת אמונים שבה הורשע המערער, המסקנות שאליהן הגיע בית הדין המחוזי הינן מבוססות היטב: הן נסמכות כיאות על הראיות שהובאו בפניו, על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות, ועל ממצאי המהימנות שנקבעו על-פיהם, וכן על שיקולי הגיון. בית הדין התרשם כי המערער ניסה בעדותו (בבית הדין) להמעיט מחומרת מעשיו, כפי שעלתה באמרותיו ב-מצ"ח. בית הדין לא קיבל את טענת המערער כי האמרות אינן משקפות את אשר נאמר בחקירתו, והוא הטעים, בדין, כי האמרות "הן מפורטות מאוד, ורשומות כתיעוד מילולי של הדברים שנאמרו. זאת ועוד, חוקר מצ"ח שגבה את האמרות והעיד בפנינו... לא נשאל כלל ע"י הסניגורים לגבי טענותיו האמורות של הנאשם". על-כן, השתית בית הדין את מסקנותיו בעיקר על תוכן אמרותיו של המערער, תוך שהוסיף כי המערער "אישר בעדותו בביה"ד חלק גדול מהפרטים שמסר באמרותיו. כמו-כן, הוגשו מסמכים המאמתים את הקשר העסקי של וקטור עם טלמניע, וכן כרטיס ביקור של הנאשם בו הוא מופיע כמנכ"ל וקטור. נראה כי די באלה כדי לתת את האימות הנדרש לאימרות במצ"ח". כך, למשל, באחת מאמרותיו (ת/2) ובתשובה לשאלה, אם חברת טלמניע היתה רוכשת ממנו מחשבים ושירות אם לא היה בתפקידו ביחט"ל, השיב המערער כי "אני לא יודע אם את המחשב הראשון הם [חברת טלמניע] היו קונים ממני אם לא הייתי בצבא. המניע שלהם לתחילת ההתקשרות עם ווקטור היה , כך אני מניח, יכול להיות בגלל תפקידי בצבא... צפיתי את האפשרות הזאת. לכן, גם דיברתי איתם בנושא הזה... הייתי עירני לבעייתיות הזאת, בין היחסים המסחריים של ווקטור ובין תפקידי במקחש"ר". כמו-כן, אישר המערער כי עשה כל שביכולתו כדי להסתיר את קשריו העסקיים עם טלמניע, והטעים כי חשש "שמי שמסתכל מהצד מאמין שזה לא נקי", ואף הוסיף כי "יש לי כל הזמן הרגשת אי נוחות שאני כאילו גנב מהצבא...". אכן, מתוכן אמרותיו של המערער ב-מצ"ח ומהעובדות המוסכמות עולה כי המערער הכניס עצמו למצב מובהק של ניגוד עניינים פסול ומתמשך בין תפקידו בצבא לבין חברת וקטור, שהיתה, כאמור, בחלק מהתקופה בשליטתו ובחלקה האחר בשליטת בנו, וכי הוא היה מודע היטב לפסול זה, ואף ניסה להסתיר את מערכת היחסים המסחריים בין וקטור לבין טלמניע. הטענה לפיה השיחה שניהל המערער עם מנהלי טלמניע, כאמור, הסירה את הבעייתיות ואת הפסול דלעיל - אינה יכולה להתקבל. שיחה זו אמנם מאששת את מודעותו של המערער לניגוד הענייני הפסול, כאמור, אך לא היה בה די כדי לאיין את ניגוד האינטרסים, כל עוד נמשכו הקשרים העסקיים והמסחריים בין וקטור לטלמניע וכל עוד המשיכה חברת וקטור להיות בשליטתו או בשליטת בנו, כמצויין לעיל. במעשיו אלו של המערער היתה פגיעה מובהקת בציבור ובחובת האמון שחב לצה"ל ולציבור, לנוכח תפקידו כאע"צ ולאור מהות תפקידו, כמצויין לעיל. 13. מכל המקובץ לעיל עולה כי בדין קבעה הערכאה קמא כי המערער היה מודע לפסול ולבעייתיות שבקשריו העסקיים עם טלמניע, וכי אין כל ספק שהוא הבין כי בקשרים אלו, במקביל לתפקידו הציבורי כאע"צ, הוא העמיד עצמו בסיטואציה אסורה של ניגוד אינטרסים מובהק, שנמשכה על פני שנים ארוכות. מעשיו של המערער מהווים, אפוא, עבירה של הפרת אמונים, לפי כל אחת מהגישות הקיימות בעניין עבירה זו, אף לפי הגישה המחמירה עם התביעה, שלפיה על הנאשם להיות מודע לפסול הנורמטיבי שבמעשיו (ראו והשוו דנ"פ 1397/03 מ"י נ' שבס, דינים עליון סד 226; ע"פ 332/01 מ"י נ' שבס, פ"ד נז (2) 496; ע"פ 7865/01 מ"י נ' ביטון, פ"ד נו (4) 739, 745-744; ע"פ 4148/96 מ"י נ' גנות, פ"ד נ (5) 367, 392-391; ע"פ 7318/95 ציוני נ' מ"י, פ"ד נ(3) 793, 805-804; בג"ץ 7074/93 סויסא נ' הי"מ, פ"ד מח (2) 749, 771; ע"פ 884/80 מ"י נ' גרוסמן, פ"ד לו (1) 405, 417-415; א' ברק, "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד", משפטים י' (תש"ם) 11; מ' קרמניצר, "על העבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ועל המחשבה הפלילית", משפטים יג (תשמ"ד) 275; מ' גור אריה, "הפרת אמונים מצד עובדי הציבור ונבחריו - האם עבירה פלילית?", פלילים ח' (תש"ס) 253; י' קרניאל, "מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור - הלכה למעשה", פלילים ח' (תש"ס) 273). ברי כי בנסיבות הכוללות דנן, ובשים לב גם למודעותו של המערער לפסול שבמעשיו הנמשכים, מעשי המערער אינם אך בגדר חריגה אתית-משמעתית, כטענת ההגנה, כי אם עבירה פלילית מובהקת, שהיתה בה פגיעה חמורה בציבור ובטוהר המידות הציבורי (ראו גם והשוו: בג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ"ד יא 856, 867 -861; ע"פ 705/77 ועקנין נ' מ"י, פ"ד לג (2) 365, 371-370; בג"ץ 1689/02 נמרודי נ' מ"י, פ"ד נז (6) 49, 57-56; ע/123/02 אל"ם ישי נ' התצ"ר וערעור שכנגד). 14. סוף דבר, הרשעת המערער בעבירה של הפרת אמונים מעוגנת היטב בראיות שהובאו בפני בית הדין המחוזי, בשים לב גם לממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית הדין, ובכללי השכל הישר, והיא עולה בקנה אחד עם הפסיקה המתייחסת לעבירה זו - גם לפי הגישה המקלה ביותר עם ההגנה, שעל-פיה נדרש כי הנאשם יהא מודע לפסול הנורמטיבי שבמעשיו - ואין כל מקום להתערב בממצאים העובדתיים ובמסקנות המשפטיות של בית הדין, המבוססים כדבעי. 15. על-כן, הערעור על הכרעת-הדין נדחה, בכפוף לצמצום התקופה שאליה מתייחסת העבירה של אי קיום הוראות המחייבות בצבא שבפרט האישום השלישי, בנוגע לעבודה הפרטית בניגוד לפקודות בצבא, לשנים 2000-1998. הערעור על חומרת העונש 16. הסניגורית המלומדת עתרה בפנינו, לחלופין, להקל בדינו של המערער, ובראש ובראשונה להפחית באופן משמעותי את גובה הקנס הכספי, וכן לבטל את עונש המאסר בפועל (בעבודה צבאית), או למצער לקצר את תקופת העבודה הצבאית. הסניגורית הדגישה בפנינו, בין היתר, כי לאחר שניתן פסק-הדין בערכאה קמא, פוטר המערער מעבודתו; מצבו הכלכלי החמיר עד מאד; וכן גם מצבו הבריאותי - הוא שבר את רגלו והיה מאושפז בגין כך ולאחר מכן היה בשיקום רפואי במשך חודשים אחדים. 17. מנגד, הדגישה התובעת הצבאית המלומדת את חומרת העבירות שבהן הורשע המערער, ולדעתה אין להתערב בעונש שהושת עליו. 18. אכן, המערער נכשל בעבירות חמורות שבוצעו באופן שיטתי לאורך זמן, במשך שנים ארוכות. המערער ניצל את תפקידו הצבאי לרעה והעמיד עצמו, באופן מודע, כמצויין לעיל, במצב מובהק של ניגוד ענייני פסול ונמשך, תוך פגיעה בטוהר המידות הציבורי, וכל זאת לשם הפקת רווח אישי. יחד עם זאת, לא הובאה כל ראיה לפיה המערער היטה מפרט כלשהו לטובת חברה מסוימת. כמו-כן, לא היתה כל מחלוקת על כך שלמערער לא היתה כל השפעה על ההחלטה איזו חברה תזכה במכרזים של משרד הבטחון (לייצור לוחות הפיקוד). המערער זוכה, כאמור (ברוב דעות), מהעבירה העיקרית שבה הואשם, של לקיחת שוחד, הגם שמחמת הספק. בנוסף, נראית בעינינו טענת הסניגורית, כי יש להביא בחשבון כי המערער פוטר מעבודתו בעקבות הרשעתו, בלא שקיבל פיצויים מלאים על שנות עבודתו, באשר עוד בטרם הורשע היה מושעה לתקופה ניכרת, שבמהלכה קיבל מחצית ממשכורתו הרגילה. המערער שהינו בן 55, התגרש לאחרונה, והוא לא הצליח, עקב מצבו הבריאותי ובשים לב להרשעתו בפרשה זו, למצוא מקום עבודה במסגרת האזרחית; והרשעתו, גילו ובריאותו, יקשו עליו למצוא עבודה גם בעתיד. לאור כל האמור לעיל, ובשים לב גם לכך שהרשעתו של המערער בעבירה שבפרט האישום השלישי, של אי קיום הוראות המחייבות בצבא, צומצמה לתקופה של שלוש שנים בלבד, מחמת התיישנות המעשים שקדמו לכך, ובעיקר לאור הנסיבות שהתחדשו לאחר מתן גזר הדין בבית הדין קמא - דהיינו פיטוריו והחמרת מצבו הבריאותי, על השלכותיהם - החלטנו לקבל את הערעור על חומרת העונש, באופן חלקי, ולקצר את משך העבודה הצבאית וכן להפחית את שיעור הקנס הכספי שהושתו על המערער. סוף דבר, אנו מעמידים את תקופת המאסר בעבודה צבאית שעל המערער לרצות על חודש ימים, ואת הקנס הכספי שהוטל על המערער על חמישה-עשר אלף (15,000) ש"ח, שישולם בחמישה-עשר שיעורים חודשיים שווים ורצופים החל מתום חודש ממועד מתן פסק-דין זה ואילך. המערער ירצה את העבודה הצבאית, בת חודש ימים כאמור, במקום ובתנאים אשר נקבעו בגזר הדין של הערכאה קמא, וזאת החל מהיום, ה-23/9/04, ולשם כך עליו להתייצב היום עד השעה 13:00 בפני רמ"ד כליאה ובטחון במקמצ"ר. עונש המאסר המותנה יישאר כקביעת הערכאה קמא. צבאשירות צבאיהתיישנות