בקשה לסילוקה על הסף של תובענה על פי סע' 72 לחוק הירושה לביטול צו קיום צוואה מחמת התיישנות. 1. המשיבים הם יורשיו של המנוח ס. א.א. ז"ל ( להלן: "המנוח" ), אשר הלך לבית עולמו ביום 10/8/09 והיה אחד מיורשי אמו, המנוחה ע. א.א. ז"ל ( להלן: "המנוחה" ). ביום 17/6/10 הגישו המשיבים בקשה לביטול צו קיום צוואת המנוחה, אשר ניתן ביום 17/6/03, בבית משפט זה. 2. בבקשה לביטול הצו נטען, כי רק ביום 23/5/10 נודע למשיבים דבר קיומו של צו קיום הצוואה. לאחר בירור גילו המשיבים, כי המבקש פעל כדי לנשל אותם ואת מורישם המנוח מזכויותיהם בנכסי המנוחה. נטען גם, כי המבקש היה מעורב בהכנת הצוואה לרבות תוכנה. הצוואה נערכה על דפים בהם מופיע הלוגו של משרדו של המבקש, עו"ד במקצועו, והוא הנהנה העיקרי בנכסי המנוחה לרבות נכסי מקרקעין. 3. בבקשה לדחייה על הסף טען המבקש, כי הבקשה לביטול צו קיום הצוואה נולדה בעקבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין שהגיש המבקש ביחד עם יתר היורשים, כנגד המשיבים. עוד טען, כי בקשת יורש לביטול צו קיום צוואה הינה תביעה שעילתה במות המוריש, ובהתאם, מרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד פטירת המנוחה. במקרה דנן המנוחה נפטרה ביום 1/6/02 ולפיכך התביעה לביטול צו קיום הצוואה התיישנה ביום 30/5/09. לפי המבקש, דיון בתביעה לגופה פוגע בעקרון סופיות הדיון. 4. בתגובה לבקשה טענו המשיבים, כי בקשתם לביטול צו קיום הצוואה לא התיישנה, זאת משום שסעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 ( להלן: "חוק הירושה" ) מהווה חריג לכלל סופיות הדיון ומותיר פתח בנסיבות מתאימות לבטל צו קיום צוואה, אפילו זה ניתן לפני שנים. הם הוסיפו, כי בכל מקרה על בקשתם חל סעיף 18 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 ( להלן: "חוק ההתיישנות" ) ולפיכך, תקופת ההתיישנות מסתיימת ביום 9/8/10. עוד נטען בתגובה, כי נכסי עיזבון המנוחה הנם נכסי מקרקעין, ולפיכך תקופת ההתיישנות החלה במקרה דנן הינה בהתאם לסעיף 5 לחוק המקרקעין, 15 שנים, ובהתאם התביעה טרם התיישנה במועד הגשתה. המשיבים טענו גם, כי בהתאם לסעיף 21 לחוק ההתיישנות צו קיום צוואה הינו כפסק דין ואינו נתון להתיישנות, ולפיכך גם לא ניתן לטעון להתיישנות בקשה לשינויו או ביטולו. המשיבים טענו, כי ביחסים בין יורשים לבין עצמם אין התיישנות, אלא אם כן קיימת חזקה נוגדת. בכל מקרה תקופת ההתיישנות מתחילה מהיום בו נודע להם אודות קיום הצו. 5. המבקש הגיש תשובה לתגובה בה טען, כי אין תחולה לסעיף 18 לחוק ההתיישנות שכן תקופת ההתיישנות ממילא הסתיימה טרם מות מורישם של המשיבים. עוד טען, כי אין עסקינן בתביעה במקרקעין שתקופת ההתיישנות החלה עליה ארוכה יותר מתביעה שאינה במקרקעין. המבקש הוסיף, כי בניגוד לנטען ע"י המשיבים תביעתם אינה מבוססת על טענות של תרמית או הונאה ולפיכך, אין למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו לטענת המשיב ידע אודות התרמית. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי לא ניתן בטרם שמיעת ראיות הצדדים להכריע בשאלת המועד בו ידעו המשיבים אודות התנהלות המבקש כנטען על ידם ומתן הצו לקיום הצוואה, ולפיכך יש לדחות את ההכרעה בטענת ההתיישנות לאחר שמיעת הראיות. 6. הבקשה לביטול צו קיום צוואת המנוחה הוגשה מכוח סעיף 72 (א) לחוק הירושה, לפיו: "נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט." למרות שדינו של צו קיום צוואה כדינו של פסק דין לכל דבר, אפשר המחוקק בגדרי סעיף 72 הנ"ל את תיקונו או ביטולו של צו קיום צוואה אם יתברר לבית המשפט, כי מתקיימות נסיבות או עובדות שלא היו ידועות לו בעת מתן הצו, המצדיקות את התיקון או הביטול. שיקולים של סופיות הדין הביאו את בתי המשפט לכלל המסקנה שכוח התיקון או הביטול של סעיף 72 יוגבל, כך שביהמ"ש יהיה רשאי שלא להידרש לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביא לפני מתן הצו או בהזדמנות הסבירה הראשונה. שיהוי רב בהבאת הראיות החדשות מהווה עילה של ממש נגד הפעלת החריג שבסעיף 72 לחוק. ( ראו: ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337; ע"א 301/88 עז' המנוח רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441; ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, פ"ד מט(5) 373 ) 7. להבהיר, כי השיהוי נמדד מהמועד שבו נתגלתה למבקש העובדה החדשה המצדיקה את תיקון הצו או את ביטולו, ולא ממועד פטירתו של המצווה (ראה פס"ד אלוני לעיל). אשר לשיקולים להפעלת סמכותו של בית המשפט לתקן או לבטל צו ירושה או צו קיום נפסק בהלכת לשינסקי, כי על בית המשפט להביא בגדר שיקוליו, את מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה או הטענה החדשה לפני בית המשפט, את ההסברים לאיחור בהגשת הבקשה, ומידת הסבירות של הסבר זה. עוד יבחן בית המשפט אם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, ובמיוחד אם השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעיזבון בהבאת חומר הראיות לביסוס טענותיו. 8. הבקשה דנן נסמכת בעיקר על הטענה, כי תקופת ההתיישנות החלה על תביעה לביטול צו קיום צוואה הינה של 7 שנים, שנמדדים ממועד פטירת המוריש. במקרה דנן המנוחה נפטרה ביום 1/6/02 ולפיכך תקופה ההתיישנות הסתיימה ביום 30/5/09, כך המבקש. דין טענה זו להידחות. אבהיר תחילה, כי בניגוד לטענת המשיבים, תביעה לביטול צו קיום צוואה כן כפופה לדיני ההתיישנות. כך עולה מהפסיקה; ראו לעניין זה ע"א 135/74 טובה עמיאל נ' אסתר עימאלואחק, פ"ד כט(1)94 שם נפסק( עמ' 96): "ובכן, כאשר המתנגד כבר השתתף בדיון לקיום צוואה ולא העלה את טענתו. אזי לא יוכל לעשות זאת אם היתה לו ההזדמנות לעשות כן. נוסף לכך יש לפרש סעיף זה, שאם קיבל אדם ידיעה על הגשת בקשה לקיום צוואה והיתה לו עוד הזדמנות לפני הוצאת צו-הקיום לאסוף ידיעות ולהגיש התנגדותו ולא הגיש, גם אז רשאי בית-המשפט לא להזדקק להתנגדות. בכל מקרה אחר חייב בית-המשפט לאפשר למתנגד לטעון ולהביא ראיות להתנגדותו לקיום הצוואה, כל עוד לא התיישן הענין, או לא השהה המבקש את פנייתו לבית-המשפט יתר על המידה." 9. סעיף 21 לחוק ההתיישנות אליו הפנו המשיבים, לפיו פסק דין שלפי תוכנו אינו טעון ביצוע ( וצו קיום צוואה כמוהו כפסק דין הצהרתי ), אינו נתון להתיישנות, אין בו להשליך על ענייננו, וגם אין ללמוד ממנו, כי תביעה לביטול פסק דין כאמור אף היא אינה מתיישנת. מכל מקום, סעיף 72 (א) מאפשר דחיית בקשה לביטול צו קיום או צו ירושה על הסף מחמת שיהוי בהגשתה, כך שאף אם אין תחולה לדיני ההתיישנות על בקשה לביטול צו ירושה או צו קיום צוואה, הרי בכל מקרה בית המשפט מוסמך לדחות בקשה כזו מחמת שיהוי. 10. טענת המבקש לפיה מניין תקופת ההתיישנות בבקשה לביטול צו קיום הצוואה מתחיל ביום פטירת המנוחה, אינה נכונה וגם אינה הגיונית. בהתאם לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, אולם במידה ונעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, כי אז יש לחשב את תקופת ההתיישנות מיום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. ודוק: העילה שעומדת ביסוד הבקשה לביטול צו קיום הצוואה אינה עובדת מותה של המנוחה; אין כל יסוד לטענה, כי מניין ההתיישנות מתחיל ממועד הפטירה. 11. סעיף 72 (א) מתייחס לגילוי עובדות או טענות שלא היו ידועות במועד מתן הצו, ולפיכך ברור כי יש לבחון טענת התיישנות ובדומה לטענת השיהוי מהמועד שבו נתגלתה למבקש העובדה החדשה המצדיקה את תיקון הצו או את ביטולו (ראה פס"ד אלוני לעיל לעניין טענת השיהוי ). בהתאם לטענת המשיבים בבקשה לביטול צו קיום הצוואה, רק ביום 23/5/10 נודע להם אודות הצו שניתן וגילו, כך לטענתם, כי המבקש פעל כדי לנשל אותם ואת מורישם המנוח מזכויותיהם בנכסי המנוחה. טענה זו מחייבת בירור עובדתי ולפיכך, יש להכריע בה ובטענת ההתיישנות רק לאחר שמיעת ראיות. 12. בשולי הדברים אציין, כי טענת המשיבים לפיה על הבקשה תחול תוקפת התיישנות ארוכה יותר משום שעסקינן בתביעה במקרקעין, אין לה כל יסוד ודינה להידחות. העובדה, כי הצוואה מושא הצו כוללת התייחסות לנכסי מקרקעין אינה הופכת את התביעה לביטול הצו לקיום הצוואה, לתביעה במקרקעין שתקופת ההתיישנות החלה עליה 15 או 25 שנה. להוסיף, כי משמעות טיעון זה של המשיבים היא שתקופת ההתיישנות החלה על בקשה לביטול צו קיום צוואה תלויה בסוג הנכסים הכלולים בצוואה או בעיזבון. גם הטענה, כי בין יורשים אין התיישנות אינה רלוונטית לענייננו. המשיבים הפנו להלכה שנפסקה בע"א 74/53 רצאבי, פ"ד ט' 521, אלא שהלכה זו אינה רלוונטית כלל למקרה שלפנינו. פרשה זו עסקה בסיטואציה בה מספר יורשים זוכים בנכס מקרקעין אחד, רק אחד, מחזיק בקרקע, והמחלוקת היתה, האם היורש המחזיק בקרקע עושה כן מתוך התרסה בזכויות היורש האחר ושלא מכוחו, או שמא הוא מחזיק בה בהסכמה בשתיקה של היורש האחר ומכוחו. לסיכום: בקשה לביטול צו קיום הצוואה כפופה לדיני ההתיישנות ולבית המשפט שיקול דעת באם לדחותה על הסף בשל שיהוי בהגשתה. מועד תחילת מניין תקופת ההתיישנות או השיהוי הוא מועד גילוי העובדה החדשה המצדיקה את ביטול הצו או תיקונו. קביעת מועד זה מצריכה בירור עובדתי ולפיכך אין להכריע בבקשה בטרם שמיעת ראיות הצדדים בסוגיה זו. קובע את התיק לקדם משפט ליום 21/3/13 שעה 9:30. מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים. צוואהירושהצו קיום צוואהצוויםהתיישנות