1. המערערת נכה שנקבעו לה 82% נכות רפואית. לפנינו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בעניין אי כושר מיום 19.08.10 (להלן: "הוועדה"), אשר קבעה למערערת דרגת אי כושר זמנית בשיעור של 60%. 2. ביום 04.05.11 התקיים דיון בערעור, במסגרתו חזר ב"כ המערערת על נימוקיו בכתב הערעור, לפיהם החלטת הוועדה אינה מנומקת דיה בכל הנוגע לקביעת נכות בשיעור של 60%, וזאת בעיקר לאור שיעורי הנכות הרפואית הגבוהים שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים. בנוסף נטען, כי הוועדה לא התייחסה לעברה התעסוקתי של המערערת, ולסוג עבודתה נכון למועד בו החלה נכותה, והליקויים שבעקבותיהם פוטרה. ב"כ המשיב, לעומתו, ביקשה לדחות את הערעור, משלטענתה החלטת הוועדה מנומקת ולא נראה כי נפלה כל פגם בה. עצם העובדה שלמערערת נקבעו אחוזי נכות רפואית גבוהים אינה מביאה לקביעה אוטומטית כי צריך להיקבע לה אובדן אי כושר על פי אותה דרגה ובאותו שיעור. הוועדה קבעה כי המערערת מסוגלת לעבודה בעבודות ייצור פשוטות, וזאת משמצאה שמסוגלותה לעבוד ביום עבודה חלקי עם הגבלות של מאמץ פיזי וארוחות סדירות בהתאם לליקויה. 3. החלטת הועדה מושא הערעור: א. בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"), ניתן לערער על החלטתה של הוועדה בשאלות משפטיות בלבד. קביעת אחוזי אי כושר להשתכר הוא עניין שבסמכותה המקצועית של הוועדה, כאשר בית הדין לא מוסמך להתערב בקביעה זו, אלא אם מצא טעות משפטית. ב. וועדה לעררים לעניין אי כושר, להבדיל מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה; היא קובעת עובדות, אשר לבית הדין כלים לבחינתם ואכן ישתמש בית הדין בסמכותו להתערב בהחלטתה אולם זאת רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות בחוק. הבסיס הרפואי להחלטת הוועדה לקביעת אי הכושר - הוא האבחון הרפואי, כפי שנקבע על ידי הרופא המוסמך, לפי סעיף 208 לחוק. כמו כן, הועדה לעררים שדנה בקביעת דרגת האי-כושר, אינה חייבת ואף אינה מוסמכת לבחון בעצמה את מצבו הרפואי של המערער.ו(דב"ע שמ/01-1318 יצחק עטיה נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו' 60). ג. הוועדה שמעה את תלונות המערערת, שנרשמו בדו"ח כדלקמן: "עברתי התקף לב בפעם הרביעית ופוטרתי מהעבודה. רופא תעסוקתי קבע שאני לא יכולה לחזור לעבודה הקודמת... הסוכר שלי גבוה, זה משבית אותי". ד. בפרק "דיוני הועדה ונימוקים לקביעה" נרשמו הדברים הבאים: "התובעת בת 47 אובחנה כסובלת מסכרת + סיבוכי לב, מחלת לב מצב נוירוטי תגובתי ליקוי ראיה 0%, סה"כ 82%. בהופעתה בפני הועדה מסרה על קשייה ובמיוחד על מחלת הסוכרת שלא מאוזנת, מסרה גם שעברה 4 התקפי לב. התובעת מביעה מוטיבציה גבוהה להשתלב בעולם העבודה, מדווחת על קשר הדוק במחלקת שיקום, הייתה אמורה להתחיל תוכנית שנדחתה בשלב זה. בהופעתה ניכר כי מצבה הנפשי הירוד, במהלך השיחה דמעות זולגות מעיניה מבלי ששולטת בכך. הוועדה עמדה על הפרוטוקול של ו.ר.ע. מיום 25/3/10 וכן בדוח השקום מיום 13/4/10. הוועדה בדעה כי ההשפעה המצטברת של כלל הליקויים ובמיוחד מצבה הנפשי הירוד אשר לדעת הועדה מקשה עליה לגייס כוחות להשתלבות בעולם העבודה ובנוסף מחלת הסוכרת שאינה מאוזנת, מביאים את הועדה לידי החלטה שהתובעת מסוגלת להשתלב בשלב זה בעבודה בהיקף חלקי בעיסוקים שצוינו בדוח השיקום. הוועדה קובעת דרגת אי כושר זמנית ובהתחשב בעובדה שנמצאת בהליכי שיקום". ה. ניתן לראות, אם כן, שהוועדה עיינה בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 25.03.10 אשר מצאה כי המערערת סובלת מליקוי ראיה, מצב נוירוטי תגובתי, מחלת לב אסכמית, אוטם שריר הלב וסוכרת - סה"כ 82% נכות רפואית. לפיכך, אין לקבל, את הטענה לפיה הוועדה לא הייתה מודעת למצבה הרפואי של המערערת. ו. דו"ח פקיד שיקום מיום 13.04.10 קובע, כי המערערת תתקשה לשוב לעיסוקה הקודם בטיפול בקשישים, אולם לפי המלצת הרופא המוסמך ניתן לשלבה במגוון עבודות אחרות בהיקף מלא, וכי מומלץ לראותה כמי שלא איבדה מכושרה להשתכר. ודוק, משמעות קביעת פקיד השיקום שהמערערת לא איבדה לפחות 50% מכושרה להשתכר. עם זאת, וחרף קביעתו של פקיד השיקום הנ"ל, מצאה הוועדה לנכון לקבל, למעשה, את הערר, וליתן ביטוי למוגבלותה של המערערת על דרך הקביעה לפיה איבדה באופן חלקי מכושרה להשתכר, תוך שהיא מציינת את אופיים של העיסוקים שבהם יכולה היא להשתלב בהתחשב בליקוייה, ובהתאם קבעה לה 60% של אי כושר להשתכר באופן זמני, וזאת עד ליום 01.04.11. הועדה נימקה את הזמניות של קביעתה בכך שהתובעת מצויה בהליך שיקום , הנמקה שמעידה גם היא על כך שנטלה בחשבון את נסיבותיה האישיות של המערערת. לאור האמור לעיל, נחה דעתי כי במקרה דנן לא נפלה טעות משפטית בפעולות הוועדה או מסקנותיה. 4. אשר על כן דינו של הערעור שבפני - להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. 5. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. אי כושר עבודהביטוח לאומי