1. בפניי בקשת הנאשם לבטל את כתב האישום שהוגש כנגדו מחמת התיישנות ומחמת הגנה מן הצדק. 2. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין העסקת עובדים שלא כדין ללא הסדרת חוזה עבודה כדין וללא ביטוח רפואי, וזאת לפי חוק עובדים זרים(איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991 (להלן - חוק עובדים זרים). טענות הנאשם בתמצית 3. הנאשם טוען, כי בכתב האישום דנן עסקינן בעבירות לכאורה מיום 1.8.04, כאשר מועד הטלת הקנס המנהלי הינו לכל המוקדם יום 19.3.06, כלומר למעלה משנה ושבעה חודשים לאחר מועד ביצוע העבירה הנטען, וכתב האישום הוגש שנתיים לאחר מכן ביום 14.5.08. לפיכך לשיטתו, יש להחיל על העבירות המנהליות את סעיף 225 א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן- החסד"פ), ולקבוע כי לא יוגש כתב אישום על עבירה למעלה משנה מיום ביצועה. 4. הנאשם מפנה להחלטה בתיק ע"ז 2171/09 מדינת ישראל נ' לוי אלברט, שניתן בבית דין זה ביום 21.3.13, והחילה את סעיף 225א' לחסד"פ על עבירות מנהליות. 5. הנאשם הטעים, כי לא חל כל אירוע מנתק שכן פעולות החקירה שנעשו (חקירת עובד הזר והתרשומת בוצעו אף הן במועד ביצוע העבירה- 1.8.04). לטענתו הוצאת תעודת עובד הציבור לגבי שני העובדים הזרים אינה מהווה פעולת חקירה אשר יש בכוחה לעצור את מרוץ ההתיישנות. 6. עוד לטענת הנאשם, יש לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק בשל השיהוי הכבד שבהגשת כתב האישום. הנאשם מוסיף כי לא נחקר ולו פעם אחת בסמיכות למועד ביצוע העבירה. חקירתו הראשונה נערכה לדרישת בית דין זה לראשונה ביום 24.9.10. השיהוי הרב פגע ביכולתו של הנאשם להתגונן. 7. בנוסף טוען הנאשם לאכיפה בררנית פסולה כלפי העובדים שעבדו באותו היום בכתובת כמפורט בכתב האישום, שכן העובדים היו בעלי אשרת עבודה אך אצל מעסיק אחר והוא אינו הנאשם, ובניגוד לאשרה זו ביצעו עבודה אצל הנאשם. טענות המאשימה בתמצית 8. תקופת התיישנות העברות המיוחסות לנאשמים, על פי פסיקת בית הדין הארצי, הינה 5 שנים מיום ביצוע העבירה, והטלת הקנס המנהלי כמוה כהעמדה לדין. 9. לעניין פסק הדין המצויין בסעיף 4 לעיל, טוענת המאשימה כי ההלכה שנקבע בו אינה מחייבת, צפויה להליכי ערעור ועומדת בסתירה להלכה שנקבעו בבי"ד הארצי. 10. באשר לטענת השיהוי וההגנה מן הצדק, הרי שיש לקבל טענה מסוג זה במקרים חריגים ביותר. פער הזמנים בין המועד בו הוגשה הבקשה להישפט בחודש אפריל 2006 ובין מועד הגשת כתב האישום בחודש מאי 2008, אינו מהווה שיהוי המצדיק ביטול כתב האישום. אין מדובר בהתעמרות או בפגיעה בזכויות הנאשם. הנאשם עצמו לא התייצב לדיונים ואל לו לבוא בטענות לגבי המשכות ההליכים. 11. לטענת האכיפה הבררנית- חוק עובדים זרים ואכיפה על פיו חל על המעסיקים ולא על העובדים הזרים. דיון והכרעה לעניין התיישנות העבירה 12. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, דעתי היא כי יש לדחות את טענות הנאשם בעניין זה. 13. המחוקק הבחין במפורש בין עבירות מנהליות, אשר בעניינם חוקק חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985,לבין עבירות ברירת קנס אשר לגביהם חוקק פרק ז' לחסד"פ. תיקון 4 לחוק העבירות המנהליות שהתקבל ביום 11.11.02, הוסיף את סעיף 22א שקובע את סיווג העבירה והתיישנותה כדלהלן: "(א) אין בקביעת עבירה כעבירה מינהלית כדי לשנות את סיווג העבירה כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין. (ב) לעניין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי הענין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי הענין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד." סעיף 9 לחסד"פ קובע: "(א) באין הוראה אחרת לענין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה - (1) בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם - עשרים שנים; (2) בפשע אחר - עשר שנים; (3) בעוון - חמש שנים; (4) בחטא - שנה אחת. ... (ג) בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר." לגבי עבירות ברירת קנס, נקבעו הסדרים מיוחדים בסעיפים 221-230 לחסד"פ. בסעיף 225 א' נקבע כך: "225 א. (א) עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בענינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב); ואולם, בעבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, ובעל הרכב הוכיח כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודה האמורה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה למשפט או הודעת תשלום קנס, למי שנהג ברכב אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה." בשל הדמיון הקיים בין עבירות מנהליות לעבירות ברירת קנס מסוג ברירת משפט (סעיפים 228-229 לחסד"פ), אשר בשניהם רשאי הנקנס להודיע על רצונו להישפט, עלתה בעבר השאלה האם יש לקבוע את תקופת ההתיישנות בעבירות מנהליות כפי שנקבע לעניין עבירות ברירת הקנס, היינו האם תקופת ההתיישנות בעבירות מנהליות היא בהתאם לסעיף 9(א) לחסד"פ או בהתאם לסעיף 225 א'. 15. בעפ"א 1004/01 קשת היפרטוי בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד לח' 181, קבע בית הדין הארצי: "המערערת השקיעה מאמצים בלתי מבוטלים בניסיון לשכנענו כי סדרי הדין הרלוונטיים לענייננו הם אלה הקבועים בפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי והנוגעים לעבירות קנס. טענה זו אין בידי לקבל. בעניין זה נפסק זה מכבר על-ידי בית-המשפט העליון, כדלקמן: "ההבחנה בין הליך בררת הקנס להליך של הטלת קנס מינהלי ברורה: ההליך של קנס מינהלי הוא במסלול המינהלי, להבדיל מהליך בררת הקנס אשר מצוי במסלול הפלילי. בהתאם לכך, אי-תשלום קנס מינהלי במועד גורר תוספת הפרשי הצמדה וכן תוספת פיגור (סעיף 17 לחוק). קיימים גם אמצעים נוספים בידי בית-המשפט במקרה של אי-תשלום הקנס... אך במקרה של אי-תשלום קנס מינהלי, ככלל, אין עומד נגד העובר עבירה מינהלית מסלול פלילי, כשם שהוא עומד במקרה של בררת הקנס. אי-תשלום קנס מינהלי אינו מעלה את העבירה למסלול פלילי. המסלול הפלילי קיים במקרה של עבירות מינהליות רק במקרה שמי שמייחסים לו עבירה כזו בוחר במסלול הפלילי... לא זה המצב במקרה של בררת קנס. המסלול במקרה כזה הוא פלילי: מצד אחד, אי-תשלום הקנס תוך התקופה הקבועה בחוק, מעלה את הדיון למסלול של הליך פלילי, וההזמנה שניתנה במסגרת ההודעה על בררת הקנס תיחשב כהזמנה לדין פלילי... מצד אחר, תשלום של הקנס רואים אותו כאילו הודה מי שקיבל את בררת הקנס באשמה בפני בית-המשפט, הורשע בדין ונשא את עונשו..." (בג"ץ 2126/99 בעמ' 476-475). הווה אומר שעצם הבקשה להישפט על עבירה מינהלית אינה הופכת אותה לעבירת בררת קנס. נדמה שהדברים יפים גם לעניין טיעוניה של המדינה הנוגעים לסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי. דהיינו, בית הדין עמד על השווה ועל השונה בין העבירות המנהליות ועבירות ברירת הקנס וקבע, שחרף הדמיון שקיים, אין להקיש בין השנים. 16. בע"פ (ארצי ) 24/09 מדינת ישראל נ' איתן ארמי (מיום 7.11.10), מדובר היה על עבירה שנעברה ביום 24.5.00 והוטל על הנאשם קנס מנהלי ביום 27.8.02, לפני כניסתו לתוקף של תיקון 4 לחוק העבירות המינהליות. בית הדין הארצי קבע, כי הוראת תיקון 4 אשר כאמור במסגרתו חוקק סעיף 22 א', חלה, וכי תקופת ההתיישנות הינה בת 5 שנים. בפסק הדין נקבע כך: "אשר לענייננו - סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע את תקופות התיישנות על עבירות שונות, כאשר בעבירת עוון קבועה תקופת התיישנות בת 5 שנים. העבירה שבה הואשם המשיב הינה מסוג עוון, על פי ההגדרה הקבועה בסעיף 24(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. ". עולה אם כן, כי התיישנות עברות מסוג עוון הגם שהוגדרו כעבירה מנהלית, הינה לאחר 5 שנים בהתאם לסעיף 9 (א) לחסד"פ, וההשוואה שבין עבירת מנהליות לעברות קנס נדחתה ע"י ביה"ד הארצי. הנאשם הפנה לפסק הדין בתיק ע"ז 2171/09 מ.י. נ' לוי אלברט שניתן בבית דין זה ע"י חברתי כב' השופטת ד"ר גילצר-כץ . מסכים אני כי ההסדר שנקבע בחוק העבירות המנהליות, המאפשר הטלת קנס שנים רבות לאחר ביצוע העבירה, אינו מניח את הדעת. יחד אם זאת, ובשונה מחברתי, אני סבור כי משקבע המחוקק הסדר ברור לתקופת התיישנות בעבירות מנהליות, הדרך לשינויה הוא באמצעות שינוי החוק ולא על ידי החלת סעיף 225 א' לחסד"פ. 18. העבירות המיוחסות לנאשם בוצעו ביום 1.8.04. הקנס המנהלי הוטל על הנאשם ביום 19.3.06, בתוך תקופת ההתיישנות. בסעיף 9(ג) לחסד"פ קובע כי הגשת כתב אישום 'מאפסת' את מרוץ ההתיישנות. בסעיף 22(ב) לחוק העבירות המנהליות נקבע, כי "יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין" כך שהטלת הקנס 'מאפסת' את מרוץ ההתיישנות. כתב האישום הוגש ביום 14.5.08, כשנתיים וחודשים מיום הטלת הקנס משכך, כתב האישום הוגש בתוך תקופת ההתיישנות. 19. למעלה מן הצורך, נתייחס לטענת הנאשם כי הוצאת תעודות עובד הציבור אינן בגדר פעולת חקירה המפסיקה את מירוץ ההתיישנות . סעיף 9 (ג) לחסד"פ קובע כדלקמן: "בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר". השאלה הינה האם הנפקת תעודת עובד ציבור כמפורט לעיל, עולה כדי "פעולת חקירה על פי חיקוק" כמשמעה בסעיף 9 (ג) לחסד"פ, היינו האם ניתן למנות את תקופת ההתיישנות מיום הנפקת התעודה הנ"ל לתיק החקירה. 20. בפסיקה נקבע לעניין זה: "חקירה על פי חיקוק איננה דבר של מה בכך. מדובר בהליך מוגדר ורשמי האמור להתקיים על ידי גורם המוסמך לכך ובדרך מסודרת ומתועדת. כך "חקירה" וכך "השלמת חקירה" שאינה אלא פעולת חקירה הנעשית בשלב מתקדם יחסית של הליך החקירה.... כל הפעולות במסגרת "חקירה" אמורות להתבצע על ידי גורמי החקירה המוסמכים לכך והן צריכות להתבצע בתיק חקירה מסודר ומתועד כראוי". ובהמשך: " ... כך למשל, ביצוע מהלך הקרוי "בדיקה" יכול להחשב גם הוא חקירה, אם הוא נעשה במסגרת של חקירה רשמית ומסודרת ועל ידי הגורם המוסמך לכך. בהתאם לכך, פניית גורם חוקר אל גורם שלטוני אחר לקבלת מידע או מסמכים הנוגעים למושא חקירתו, יכול בהחלט להחשב כמהלך של חקירה או השלמת חקירה העוצר את מרוץ תקופת ההתיישנות". (ע"פ (ארצי) 67/09 מד"י - משרד התמ"ת נ' עוז אשור, ניתן ביום 13.4.10). הנטל להוכיח קיומו של אירוע מנתק מוטל על התביעה, וספק בעניין זה יפעל לטובת הנאשם. 21. תעודת עובד ציבור נועדה להוכיח את שהותו הבלתי חוקית בישראל של העובד הזר המוזכר בכתב האישום, ואת העובדה כי במועדים הרלוונטים לא היה לעובד הזר היתר כדין לעבוד אצל הנאשם. היעדר היתר כדין לעבודה בישראל הינו אחד מיסודות העבירה המיוחסת לנאשם על פי כתב האישום. מכאן כי תעודת עובד הציבור לעניין מעמדו של העובד הזר, מהווה ראיה מהותית לצורך הוכחת האישום המיוחס לנאשם. איסוף חומר ראיות רלוונטי הוא בגדר פעולת חקירה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות. לעניין זה מקובלת עלי עמדת ב"כ המאשימה לפיה הנפקת תעודת עובד ציבור אינה בבחינת פעולה טכנית בלבד, שכן על מפקחי משרד התמ"ת היה לפנות למשרד הפנים, שהינו גורם חיצוני, לצורך הנפקתה. אכן לא מצאתי כל טיעון בשאלה מה גרם לאותם מפקחים לפנות בבקשה להוצאות תעודת עובד הציבור באיחור ניכר, אך אין בכך לשנות את המסקנה, כי מדובר בחקירה על פי חיקוק. טענת השיהוי - הגנה מן הצדק 22. הוראות סעיף 149 לחסד"פ מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון ובין היתר - (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". במסגרת סעיף זה נטענת טענת הגנה מן הצדק, שהוכרה בפסיקה והמאפשרת לבית הדין לבטל כתב אישום כאשר הגשתו או בירורו אינם עולים בקנה אחד עם קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן. אמת המידה לתחולת דוקטרינת הגנה מן הצדק הותוותה במסגרת ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ (מיום 31.03.05), שם קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי- א. בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו; ב. בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; ג. בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום. בית המשפט העליון הדגיש כי - "מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". בע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 21.10.07) חזר בית המשפט העליון וקבע, כי טענת הגנה מן הצדק הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. פסיקה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי בע"פ 14/07 מדינת ישראל נ' הום סנטר (מיום 22.11.07) וכן בע"פ 25249-05-10 מדינת ישראל נ' עלי עלייאן (מיום 7.3.11) שם נקבע: "טענת הגנה מן הצדק הינה טענה קיצונית המתאימה למקרים מיוחדים בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום בלי לדון בו לגופו. מעצם טיבם של דברים, קשת המקרים בהם ניתן לשקול קבלת טענת הגנה מן הצדק מוגבלת והיא תחול במצבים בהם עצם קיומו של ההליך פוגע בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין". 23. ומן הכלל אל הפרט. לא מצאתי כי יש בנסיבות מקרה זה כדי התנהגות שערורייתית ובלתי נסבלת של הרשות, אשר פוגעת בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין. הגם שהדעת אינה נוחה, וזאת בלשון המעטה, מהתנהלות רשויות החקירה והתביעה בתיק זה (כמו גם בתיקים אחרים), אין בידי לקבל את טענת הנאשם להגנה מן הצדק. פרקי הזמן הארוכים המאפיינים את התנהלות המאשימה בתיק זה, למרבה הצער, אינם יוצאי דופן. מטבע הדברים, חלוף הזמן עשוי להשכיח מהעדים הרלוונטיים את העובדות הצריכות לעניין, מסמכים עלולים להעלם במרוצת השנים, והיכולת של בית המשפט לברר את האשמה נפגעת. ואולם יש לזכור כי הנטל להוכיח את אשמתו של הנאשם לעולם מוטל על המאשימה, ואילו הספק שעשוי לעורר חלוף הזמן, יפעל לטובת הנאשם. ככל שהמאשימה כשלה בגביית הראיות הרלוונטיות להוכחת אשמת הנאשם, הרי שבשלב בו תתבררנה העובדות, יעמוד הדבר לזכותו של הנאשם. לפיכך, וככל שנגרם למי מהצדדים נזק ראייתי כתוצאה מחלוף הזמן, הרי שטענות בהקשר זה ישמעו בשלב ההוכחות וישקלו על ידי בית הדין בשלב הכרעת הדין. אין בחשש מפני נזק ראייתי כדי להצדיק מחיקת כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק . 129371 24. במקרה דנן, לא מצאתי כי בנסיבות האמורות של הגשת כתב האישום התגלתה התנהגות של הרשות, אשר עולה כדי פגיעה בזכויות מהותיות או דיונית של הנאשם או ביכולתו להתגונן כראוי בפני כתב האישום. טענת השיהוי תהא רלוונטית ויכולה להילקח בחשבון במסגרת הכרעת הדין ובמיוחד לעניין קציבת העונש אם הנאשם יורשע. אין בה כדי להצדיק את ביטול כתב האישום על הסף וטרם בירורו. יש לציין כי הנאשם אינו נקי כפיים בעניין זה שכן הוא עצמו לא התייצב למספר דיונים, למרות שחויב לעשות כן ובכך גרם בעצמו להימשכות ההליכים שלאחר הגשת כתב האישום, מעבר למקובל. 25. באשר לטענת המבקש בדבר אכיפה סלקטיבית - לא הונח לה כל בסיס וממילא אין בה בפני עצמה כדי להוות עילה לביטול כתב האישום, בשלב זה. 26. נוכח האמור לעיל, הבקשה על כל עילותיה נדחית. נקבע להקראה ליום 19.11.13 בשעה 14:30. נוכח המועד הקבוע להקראה, תשגר המזכירות החלטה זו לצדדים באמצעות הפקס. קנסהתיישנות