1.מהו היקף תחולתו-יישומו של כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1959 (להלן: החוק או חוק ההתיישנות)? על כך נסב פסק דין זה. עסקינן בערעור ובשתי בקשות רשות ערעור (רע"א 901/07 מדינת ישראל, הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל ואח'; רע"א 9788/08 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח ניסים אלקסלסי ז"ל ואח'; ע"א 2919/07 אודית כהן ואח' נ' מדינת ישראל, הועדה לאנרגיה אטומית) המעלים שאלה משפטית משותפת ומטעם זה החלטנו לשמוע אותם במאוחד, להיעתר לבקשות למתן רשות ערעור ולדון בהן כבערעור. 2.ענייננו בשלוש תביעות נזיקין בעילה של רשלנות והפרת חובה חקוקה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה), שהוגשו על ידי בני משפחותיהם של עובדי הקריה למחקר גרעיני-נגב (להלן: הקמ"ג) שחלו בסרטן ונפטרו, כנגד מדינת ישראל והוועדה לאנרגיה אטומית (להלן: הוא"א). בני המשפחות הגישו תביעתם שנים רבות לאחר הפטירה, ב שלא ידעו את העובדות הרלבנטיות לעילת התביעה בכלל, ואת הכרוך ביסוד הקשר הסיבתי בפרט, לאור מעטה החשאיות האופף את עבודת הקמ"ג. לשם הנוחות ייקראו בני המשפחות המשיבים, והמבקשת בבקשות למתן רשות ערעור והמשיבה בערעור תקרא להלן המדינה. נעמוד בתחילה על העובדות וההליכים בכל אחד מהתיקים. רקע עובדתי רע"א 901/07 מדינת ישראל, הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל 3.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כב' השופטת ש' דותן) מיום 1.1.07, בגדרו נדחה ערעור שהגישה המדינה על החלטתו של הרשם (כב' השופט ש' ברוך) מיום 31.7.06, לפיה נדחתה בקשת המדינה לדחות על הסף מחמת התיישנות את תביעת היורשים והתלויים (להלן: המשיבים 1) של נחום גיא ז"ל (להלן: המנוח או המנוח גיא). 4.המנוח, יליד 1930, עבד בקמ"ג בין השנים 1973-1960 במחלקת תחבורה ובמיכון. בסוף שנת 1970 התגלה בריאותיו של המנוח גידול סרטני, בשנת 1976 יצא המנוח לפנסיה מוקדמת ובשנת 1982 נפטר ממחלתו. ביום 3.2.03 הגישו המשיבים 1 את תביעתם, בה נטען כי המחלה נגרמה בשל חשיפתו ברשלנות של המנוח לקרינה ו/או חומרים כימיים במהלך עבודתו בקמ"ג. לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת והמשיבים 1 עתרו במסגרת כתב התביעה לקבל נתונים שונים לבירור הקשר בין מחלתו של התובע לבין עבודתו בקמ"ג, באשר לטענת המשיבים 1, תנאי עבודתו של המנוח ושיעורי חשיפתו לקרינה מייננת ולחומרים כימיים מסוכנים נשמרים על ידי המדינה תחת מעטה סודיות. המדינה עתרה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענת המדינה, כבר בשנת 1980, 23 שנים לפני הגשת התביעה, הגיש המנוח תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) שבה ייחס את מחלתו לחשיפתו לקרינה מייננת בקמ"ג. לא זו אף זו. משנדחתה תביעתו של המנוח למל"ל, הוא הגיש ערעור על החלטת המל"ל לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע וטען, בין היתר, כי הוביל חומרים רדיואקטיביים ונחשף לקרינה, מבלי שננקטו אמצעי מגן להגנתו מפני החשיפה ומבלי שנמדדה כראוי רמת חשיפתו. הערעור לבית הדין לעבודה נדחה בשנת 1981 וכעבור שנה נפטר המנוח ממחלת הסרטן. מכאן טענת המדינה כי המנוח היה מודע לקשר הסיבתי האפשרי בין מחלתו לבין עבודתו בקמ"ג. משכך, התיישנה התביעה של המשיבים 1, שהוגשה 21 שנים לאחר פטירתו של המנוח, ולא עומדת להם הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות המעכבת את מירוץ ההתיישנות. 5.כב' הרשם (כתוארו אז) השופט ברוך דחה את הבקשה לדחיית התביעה על הסף בקובעו כי בשלב זה לא נסתרה טענת אשת המנוח כי לא ידעה אודות התביעה בבית הדין לעבודה; כי לא ידעה ועדיין אינה יודעת לאיזה חומרים נחשף המנוח במהלך עבודתו; וכי נודע לבני המשפחה לראשונה על התחלואה הנטענת של עובדי הקמ"ג בשלהי שנות התשעים או תחילת המאה הנוכחית. עוד נקבע כי המדינה מסרה נתונים לא מדויקים במהלך הדיון בבית הדין לעבודה וכי קיימת סתירה בין הטענות שהעלתה בבית הדין לעבודה לפיהן המנוח לא נחשף כלל לחומרים רדיואקטיביים, לבין טענתה דהיום כי המנוח נחשף לקרינה ברמה נמוכה מזו המותרת על פי כל התקנים. משכך, מרחפים סימני שאלה על דחיית תביעתו של המנוח במל"ל ובבית הדין לעבודה. לאור זאת, ומאחר שלא כל העובדות נתבררו עד תום, סבר כב' הרשם כי בשלב זה אין די כלים ראייתיים כדי להכריע בשאלת ההתיישנות, והבקשה נדחתה. 6.ערעור שהגישה המדינה על החלטת הרשם נדחה על ידי בית משפט קמא. נקבע כי המסמכים שהגישה המדינה על מנת להראות כי המנוח היה מודע לקיומו של קשר אפשרי בין מחלתו לתנאי עבודתו, דווקא מחזקים את עמדת המשיבים 1, לפיה לא היה בידי המנוח ולו "קצה חוט" לעניין הקשר הסיבתי. נקבע כי אין ספק שלמנוח היו "תחושות בטן" לקיומו של קשר סיבתי, אך לא היו ברשותו נתונים שעליהם יכול היה להסתמך. בית משפט קמא מצטט מתביעתו של המנוח למל"ל שם נכתב כי "למרות הבדיקות החצי שנתיות שנעשו לי עד אז לא מצאו קודם לכן את הגידול" והסיק מכך שהמנוח סבר כי עילת התביעה היא הגילוי המאוחר של המחלה, וכי אין בתביעה למל"ל התייחסות לחשיפתו לחומרים מסוכנים. בהמשך, מצטט בית משפט קמא מהערעור שהגיש המנוח לבית הדין לעבודה ובו ייחס את מחלתו לחשיפה לקרינה, ומסיק כי "המנוח לא היה מודע לסוג הקרינה לה נחשף ולכמותה, ובוודאי שלא היה לו שמץ של ידיעה על הקשר בין הקרינה למחלה. נקבע כי אילו היה בידי המנוח "קצה חוט" באשר לנתונים הרלוונטיים להוכחת הקשר הסיבתי שבין תנאי עבודתו למחלתו, חזקה עליו שהיה מציין זאת בערעורו לבית הדין האזורי לעבודה. גם מעדותו של המנוח בבית הדין האזורי לעבודה עולה שהמנוח נסמך על השערות וסברות ולא היה לו מושג מהם החומרים להם נחשף ומה השפעתם האפשרית. זאת כאשר לכל אורכו של ההליך המשיכו נציגי הקמ"ג להכחיש חשיפה לקרינה או לחומרים מסוכנים, הכחשות שהוכחו כבלתי מדויקות, כאשר בעקבות הגשת התביעה דכאן, הוגש מסמך הנושא תאריך 13.10.03 המפרט את חשיפת המנוח לקרינה במהלך עבודתו. אכן, אין במסמך הודאה כי המנוח נחשף לקרינה שיכולה הייתה לסכן את בריאותו, אך המסמך עומד בסתירה להכחשה הגורפת בה נקטה המדינה עד כה. אשת המנוח כי רק בשנת 2002, לאחר שצפתה בתוכנית טלוויזיה על תביעות שהוגשו על ידי עובדי הקמ"ג בגין מחלת הסרטן בה לקו, התעורר חשדה כי המידע שהוצג על ידי הקמ"ג היה שקרי וכי ייתכן קשר בין מחלתו של בעלה המנוח לתנאי עבודתו. בית משפט קמא קבע כי למרות שהמנוח ואשתו ידעו על הגידול הסרטני וידעו כי עבד בסביבה של חומרים מסוכנים, אין בכך משום "ידיעת העובדות המהוות את עילת התביעה" לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות. זאת, מאחר שלא הייתה באפשרות המנוח לתמוך את חשדותיו הערטילאיים בראשית ראיה נוכח מדיניות שמירת הסודות של המדינה והקמ"ג. אין לראות בחשדות ובסברות שהיו למנוח כדי לבסס את יסוד הידיעה ואלו לא הצדיקו הגשת התביעה באותו שלב. סיכומו של דבר, שערעור המדינה על החלטת הרשם נדחה ועל כך נסבה בקשת המדינה למתן רשות ערעור. רע"א 9788/08 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח ניסים אלקסלסי ז"ל 7.בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כב' השופטת ד' גנות) מיום 16.10.08, בגדרה נדחתה בקשת המדינה לדחות על הסף את תביעת עזבון המנוח ניסים אלקסלסי ואשתו-יורשתו (להלן ביחד: המשיבים 2) מחמת התיישנות. ניסים אלקסלסי ז"ל (להלן: המנוח או המנוח אלקסלסי), יליד 1911, נשוי ואב ל-14 ילדים, עבד בקמ"ג בין השנים 1975-1964 (שנה וחצי כעובד לשכה, כשבע שנים כפועל ניקיון בשטח "קר" ו"חם" וכעובד אחזקה ומחסן ביגוד, וכארבע שנים כמחסנאי). בסוף שנת 1975 אושפז המנוח בבית חולים שם נתברר כי הוא חולה בסרטן הכבד ובחודש פברואר 1976, בהיותו בן 61, הלך לבית עולמו. 8.ביום 13.6.01 הגישו המשיבים 2 תביעה למל"ל להכרה במחלתו של אלקסלסי כמחלה שנגרמה עקב עבודתו בקמ"ג. התביעה נדחתה ועל כך הגישו המשיבים 2 ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו. במהלך שנת 2002 פנו המשיבים 2 לוא"א על מנת לקבל פרטים אודות עבודתו של המנוח ונתוני חשיפתו לקרינה. משקיבלו את הנתונים הנדרשים, הגישו המשיבים 2 את התביעה דכאן, ביום 23.5.06, קרי, 30 שנה לאחר פטירתו של המנוח. בתביעה נטען כי מחלתו של המנוח נגרמה עקב חשיפתו ברשלנות לקרינה ולחומרים מסוכנים אחרים במהלך עבודתו בקמ"ג בין השנים 1975-1964. ביני לביני, ניתן ביום 12.1.09 פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בעניינו של אלקסלסי, ובו נקבע - בהסתמך על חוות דעתו של מומחה מטעם בית הדין - כי אין קשר סיבתי בין מחלת המנוח לבין עבודתו בקמ"ג. 9.המדינה עתרה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בשל גילה המתקדם ומחלתה של המשיבה 2, התייצבה בתו של המנוח לעדות. בעדותה, שהייתה מהימנה על בית המשפט, סיפרה בתו של המנוח כי היא זו שנודע לה לראשונה על קשר סיבתי אפשרי בין מחלת אביה ומותו לבין תנאי עבודתו. זאת, בעקבות כתבה בטלויזיה בשנת 2001, בה נזכרו ממצאי ועדת דולב אודות קשר סיבתי בין מחלות סרטן של מספר עובדי קמ"ג לבין תנאי עבודתם (הכוונה לועדת מומחים שהוקמה במסגרת הליכי בוררות ב-37 תביעות שהוגשו על ידי עובדי הקמ"ג כנגד המדינה). בקשתה של המדינה לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות נדחתה על ידי בית משפט קמא, שקבע בהחלטתו כי יש לאפשר למשיבים 2 להוכיח קיומו של קשר סיבתי. מחלתו של המנוח פרצה בשנת 1975 וגרמה למותו בשנת 1976, ובשנים אלו טרם נודע על קיומו של קשר סיבתי אפשרי בין תנאי העבודה של עובדי הקמ"ג לבין מחלותיהם. הפעם הראשונה בה התאחדו מספר משפחות לצורך הגשת תביעה כנגד הקמ"ג הייתה בשנת 1995, אך לא הוכח כי אשת המנוח הייתה מודעת להגשת התביעה או לאפשרות קיום קשר סיבתי בין מחלות עובדי הקמ"ג לבין תנאי עבודתם. אשת המנוח אינה יודעת קרוא וכתוב והייתה עסוקה בגידולם של 8 יתומים שנותרו בבית לאחר פטירת המנוח, ובנסיבות אלה, המסקנה כי "בזהירות סבירה" הייתה יכולה להיות מודעת לקיומו של קשר סיבתי לכאורי היא מרחיקת לכת ומופרכת. לכן, אין לראות את אשת המנוח כמי שהחזיקה ב"קצה חוט" בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין מחלת בעלה לתנאי עבודתו. משכך, ומשנעלמו מאשת המנוח העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שאינן תלויות בה, ולא היה באפשרותה לברר את הנסיבות שגרמו למחלתו ופטירתו של בעלה, דחה בית משפט קמא את טענת ההתיישנות. על החלטה זו נסבה בקשת הרשות לערער שהגישה המדינה. ע"א 2919/07 אודית כהן נ' מדינת ישראל, הועדה לאנרגיה אטומית 10.ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כב' השופט ד' גלדשטיין) מיום 15.2.07, בגדרו נדחתה על הסף תביעתם של תלוייו ויורשיו של אלפרד כהן (להלן: המשיבים 3) מחמת התיישנות. המנוח אלפרד כהן ז"ל (להלן: המנוח או המנוח כהן) עבד בקמ"ג שתי תקופות לא רצופות בין השנים 1971-1960. תקופה אחת של כשלוש שנים וחצי בשלב ההקמה בין חודש 12/60 ועד לחודש 4/63, ותקופה שניה של שלוש שנים בין חודש 10/69 לחודש 10/72. להבדיל מהתובעים האחרים, המנוח כהן לא היה עובד של הקמ"ג אלא הועסק על ידי קבלן שעבד בקמ"ג. בשנת 1991 חלה המנוח בסרטן הדם והלך לעולמו בתאריך 6.11.93, בהיותו בן 54. התביעה דכאן הוגשה בשנת 2003, עשר שנים לאחר פטירתו. 11.בתקופה בה פרצה מחלתו התגורר המנוח עם בני משפחתו בארצות הברית. בשנת 1992, כשנה לאחר שפרצה מחלתו, ביקר המנוח בארץ ובאמצעות עו"ד קנר (בא כוחם של המשיבים 3 דהיום) פנה לקמ"ג בדרישה לקבל נתונים על חשיפתו לקרינה והחומר הרפואי המצוי ביחס אליו, ונענה כי אין פרטים אודותיו. לאחר שהמנוח בֵּרר אודות מעבידיו הקודמים והמציא לקמ"ג את פרטיהם, הוא נענה כי אכן עבד בקמ"ג בתקופות הנזכרות לעיל בין השנים 1960-1971, אך פרטי החשיפה לקרינה אינם ברשות הקמ"ג ועליו לנסות לאתר מסמכים אצל מעבידיו בתקופות הרלבנטיות. זמן קצר לאחר מכן נפטר המנוח. בסוף שנת 1997, נתפרסמה כתבה באחד העיתונים על פסק דין שניתן בעניינו של עובד קמ"ג בשם איטח ז"ל, בו נקבעה לראשונה אחריותה של המדינה (ת"א (ת"א) 1070/92 עזבון המנוח איטח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.97) (להלן: פרשת איטח). בעקבות הכתבה ביקש בנו של המנוח לבדוק קשר אפשרי בין מחלת אביו לבין עבודתו בקמ"ג ופנה לעו"ד קנר (שייצג את איטח באותה תביעה) וכך גילה לראשונה, לטענתו, כי אביו כבר פנה אליו בעודו בחיים. חלפו שש שנים נוספות, ובשנת 2003, הוגשה כאמור התביעה דכאן. 12.המדינה עתרה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לדידה, תקופת ההתיישנות החלה עם מחלתו של המנוח בשנת 1991 ולכל המאוחר בשנת 1992, כאשר המנוח פנה בבקשה לקבל מידע אודות חשיפתו לקרינה. ואילו המשיבים 3 גרסו כי יש להבחין בין ידיעתו של המנוח אודות עילת התביעה לבין ידיעתם שלהם, שבאה לעולם בסוף שנת 1997 בעקבות הכתבה בעיתון על פרשת איטח ז"ל, ומשכך, חל על עניינם סעיף 8 לחוק ולא חלפה תקופת ההתיישנות. 13.בית משפט קמא קיבל את בקשת המדינה ומחק את התביעה על הסף, לאחר שבנו של המנוח נחקר על תצהירו. טענת המשיבים 3 כי לא ידעו על דבר נסיעתו של המנוח ארצה על מנת להיפגש עם עו"ד קנר נמצאה מוקשית בעיניו של בית המשפט, שהרי אין זה סביר שאדם החולה במחלה סופנית וחושד כי קמה לו עילת תביעה אפשרית בגינה, לא ישתף את בני משפחתו הקרובים במידע שכזה. בהקשר זה, העיר בית משפט קמא כי בנו של המנוח נזהר מלטעון כי לאמו, שלא הגישה תצהיר, לא הייתה ידיעה בדבר הפניה לעו"ד קנר, וגרסתו לפיה לא שאל את אמו על כך, אף לאחר שפנה לעו"ד קנר, אינה הגיונית. נקבע אפוא כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות לא חל בעניינם של המשיבים 3. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי גם אם היה מקבל את טענת המשיבים 3 כי רק בסוף שנת 1997 נגלו להם עובדות עילת התביעה, אין הסבר הגיוני לכך שהמתינו עם תביעתם עד שנת 2003, ובמידה שלא נענו פניותיהם לקבל מסמכים מידי המדינה, הרי שהיו יכולים להגיש תביעתם קודם לכן ובמסגרתה לבקש צו לגילוי מסמכים. עוד התייחס בית משפט קמא לסעיף 19(א) לפקודת הנזיקין, ממנה עולה כי תביעת העיזבון הינה תביעת הנפגע שעברה בירושה לעזבונו שנכנס בנעליו. לפיכך, מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד ידיעתו של המנוח כהן את הנסיבות המהוות את עילת התביעה. כהן ידע כי יש קשר אפשרי בין מחלתו לחשיפתו לקרינה במהלך עבודתו בקמ"ג לכל המאוחר באוקטובר 1992, ולכן דינה של תביעת העזבון ושל המשיבים 3 כיורשיו, להתיישן לכל המאוחר באוקטובר 1999. עוד נקבע כי זכות התביעה של המשיבים 3 כתלויים אמנם נוצרה עם מות המנוח, אך נוכח החפיפה בין היורשים לתלויים, אין לשמוע מפי התלויים כי מועד תחילת ההתיישנות הוא מועד גילוי הנזק על ידם. משכך, נתקבלה בקשת המדינה והתביעה נדחתה על הסף. על כך נסב הערעור שבפנינו מטעם המשיבים 3. תמצית טענות המדינה 14.המדינה כי ראוי לברר את סוגיית ההתיישנות כטענת סף ולא להותירה לבירור במסגרת התיק העיקרי, נוכח המשאבים העצומים הנדרשים לבירור תביעות מעין אלה. בהקשר זה, המדינה לנזק ראייתי מובנה הנובע מכך שלנוכח חלוף השנים, קשה לאתר מסמכים ועדים הנוגעים לעובד ולתנאי עבודתו, מה עוד שהעובד הלך לבית עולמו ולא ניתן להשלים בעזרתו את החסר. 15.לטענת המדינה, בשלושת התיקים שבפנינו מתקיימים הרציונאלים שבבסיס דיני ההתיישנות. תקופות ההתיישנות חלפו ולא חל כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, באשר המנוחים והמשיבים יכולים היו לדעת על תנאי עבודתם בתוך תקופת ההתיישנות, ולפנות, ככל שביקשו לדעת פרטים נוספים, לקמ"ג או לוא"א, כפי שנעשה על ידם בסופו של דבר. אם תתקבל טענת המשיבים כי אין באפשרותם לדעת את העובדות בשל מעטה החשאיות בקמ"ג, משמעות הדבר כי כל עוד הקמ"ג לא "שחרר" מיוזמתו מידע אודות תנאי העבודה, לעולם אין התיישנות. 16. עוד נטען, כי המשיבים ידעו על רכיב הנזק שהתבטא במחלה או במות המנוחים, וכי המנוחים ידעו את תנאי עבודתם וידיעה זו יש ליחס למשיבים הבאים בנעליהם לעניין רכיב הרשלנות. למצער, המשיבים יכולים היו לברר את תנאי העבודה במסגרת הליכי גילוי מסמכים ושאלונים לאחר הגשת התביעה, או לפנות לקמ"ג ולברר את הפרטים, כפי שנעשה שנים רבות לאחר מכן. המשיבים ידעו או צריכים היו לדעת על רכיב הקשר הסיבתי, באשר הקשר הסיבתי בין קרינה ומחלת הסרטן ידוע עוד משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, ומן המפורסמות כי עבודה בקמ"ג כרוכה בחלק מהמקומות בחשיפה לקרינה או בעבודה עם חומרים מסוכנים, מה שהיה ידוע למנוחים, ויש לייחס ידיעה זו למשיבים. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע מבחן אובייקטיבי, ומשידעו המשיבים על עבודתם של המנוחים בקמ"ג לא הייתה כל מניעה מלברר במהלך תקופת ההתיישנות את תנאי עבודתם של המנוחים, כפי שעשו לאחר תום תקופות ההתיישנות. 17.לטענת המדינה, הנתונים שלא היו ברשות המשיבים, כגון טבלת החשיפות לקרינה, אינם בגדר עובדה חדשה, אלא, לכל היותר, ראיה לצורך הוכחת התביעה, וכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לא נועד להשעות את מירוץ ההתיישנות עד להשגת הראיות הנדרשות להוכחת התביעה. עוד נטען בהקשר זה כי פסק הדין בעניין איטח, כמו גם דו"ח ועדת המומחים בתיקי הבוררות המתנהלים בעשרות תביעות שהוגשו נגד הקמ"ג, אינם בגדר עובדה חדשה. המדובר במקרים שהתייחסו לעובדים אחרים, עם מחלות אחרות ותנאי עבודה אחרים. ובכלל, דו"ח ועדת המומחים מצא קשר סיבתי מן הספק בלבד בחלק קטן מהמקרים הנדונים בבוררות, ופסק הדין בעניין איטח בוטל בהסכמה במסגרת הסכם גישור בעקבות ערעור שהגישה המדינה לבית המשפט העליון. 18.עוד הצביעה המדינה על הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004 (להלן: הצעת חוק ההתיישנות), שעברה בשעתו בקריאה ראשונה. מהצעת החוק עולה מגמת המחוקק לקצר את תקופת ההתיישנות. בין עיקרי ההצעה, קיצור תקופת ההתיישנות משבע שנים לארבע שנים וקביעת תקרת התיישנות של 25 שנה כמחסום סופי שלא ניתן להאריכה או להשעותה (למעט במצב מיוחד של הטעיית התובע או ניצול מצוקתו). תמצית טענות המשיבים 19.המשיבים טענו כי נעלמו מהם העובדות, הן בנוגע לרכיב הקשר הסיבתי והן בנוגע לרכיב הרשלנות, בשל החשאיות והסודיות בכל הנוגע לתנאי העבודה ולחומרים אליהם נחשפו המנוחים. לטענתם, למצב זה של חוסר ידיעה שותפות משפחות רבות של עובדים בקמ"ג, שהגישו תביעותיהן בחלוף שנים רבות. לעניין רכיב הקשר הסיבתי טענו המשיבים כי לא ישבו בחיבוק ידיים, וכי מיד לכשנודע להם על קיומו של קשר סיבתי אפשרי בין תנאי עבודתם של המנוחים למחלותיהם, נוכח מקרים דומים אחרים, הם החלו בבירור הנושא, לרבות פניה למל"ל או לעורכי דין על מנת שיפנו לקמ"ג בבקשה לקבל את הנתונים הנדרשים. 20.המשיבים גרסו כי אין ממש ב לפיה יש לייחס להם את ידיעותיהם של המנוחים, זאת לאור ההלכה שנפסקה בע"א 506/82 זונטג נ' מנדלסון, פ"ד מ(3) 113 (1986) (להלן: הלכת זונטג), שם נקבע כי תביעות התלויים הן עצמאיות, ולכן גם אם תביעת הניזוק-המנוח התיישנה, אין הדבר כך באשר לתביעותיהם של התלויים. מכל מקום, המנוחים לא היו מודעים לעובדות המקימות את עילת התביעה, וקל וחומר כי גם בני משפחתם לא היו מודעים לכך. 21.המשיבים 1 ו-3 טענו כי המדינה פעלה בחוסר תום לב, בכך שהסתירה מהמנוחים ומהם מידע רלבנטי בנוגע לעבודתם של המנוחים ואף מסרה מידע שקרי במהלך הדיון במל"ל ובבית הדין לעבודה בעניינו של המנוח גיא. לאור זאת, המדינה מושתקת מלהעלות טענת התיישנות, ברוח הצעת חוק ההתיישנות לפיה לא יתחיל מירוץ ההתיישנות מקום בו נמנע התובע מהגשת תובענה כיוון שהנתבע הטעה אותו ביודעין, או העלים ממנו עובדה חיונית. מעבר לטענות אלו, המשותפות במרביתן לשלושת המקרים שבפנינו, הועלו טענות נוספות הקשורות לעובדות הספציפיות של כל מקרה ומקרה, ואלו תידונה בהמשך. מספר הערות מקדמיות 22.בכתבי התביעה שהוגשו על ידי המשיבים, לא נטען כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות, וככל הנראה גם לא הוגש כתב תשובה לכתב ההגנה של המדינה. במצב דברים זה, ספק אם בכלל היה למשיבים "פתחון פה" דיוני לטעון לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 475-474 (2000)). עם זאת, מאחר שהמדינה לא העלתה ה, לא אדרש לה. 23.ב"כ המשיבים 1 ו-3 קרא לנו לבחון מחדש את שנקבע בבג"צ 2825/04 בארד נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 5.12.2005) (להלן: עניין בארד). בעתירה זו, בה יוצג העותר על ידי ב"כ המשיבים כאן, נקבע כי אין פסול בהעלאת טענת התיישנות על ידי המדינה בתביעות של עובדי הקמ"ג, נוכח הנזק הראייתי שעלול להיגרם לה עקב חלוף השנים. עניינו של פסק הדין בעניין בארד הוא שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה ואין לכך קשר ישיר לנושאים הנידונים בענייננו. כפי שהודגש בפסק הדין, "אין עסקינן בשאלה האם למדינה תעמוד בפועל טענת ההתיישנות שהעלתה בתיקים השונים. סוגיה זו תוכרע על ידי בית המשפט הדן בתביעות" (סעיף 6 לפסק הדין). משכך, איני רואה להידרש לפסק הדין בעניין בארד, ופשיטא כי איננו יושבים כערכאת ערעור על פסק הדין. מכל מקום, אך לאחרונה דחה בית משפט זה עתירה שתקפה את הנחיית פרקליט המדינה שעניינה העלאת טענת התיישנות על ידי המדינה באומרו: "עקרונות יסוד אלה חלים על המדינה כבעלת דין, בדומה לכל בעל דין אחר. יתרה מזאת - המדינה, גם במעמדה כבעלת דין בהליך אזרחי, מייצגת את הציבור כולו. בעשותה כן, עליה לראות לנגד עיניה את האינטרס הציבורי, ולצורך ענייננו, את האינטרס הציבורי בהשתקפותו בהליך דיוני. מטרות דין ההתיישנות נועדו לא רק לחסום תביעות מושהות המוגשות כנגד פרטים, אלא למנוע דיון בתביעות אלה גם כנגד המדינה, בהינתן הנזק העלול להיגרם לפרט ולכלל מעיסוק בתביעות שעבר זמנן. ואכן, הנזק לציבור העלול להיגרם מויתור על טענת התיישנות כלפי תביעות נגד המדינה שהתיישנו עלול להיות ניכר, ולכן אין להתפלא על נוהל 16.8, שהוצא על ידי פרקליט המדינה, הקובע, ככלל, את חובת המדינה להעלות טענת התיישנות בתביעה ישנה המוגשת נגדה. במיוחד, מציין הנוהל את הצורך בכך כאשר נגרם למדינה נזק ראייתי בשל חלוף הזמן, או כאשר יש לה טיעונים נוספים להגנתה, וכאשר טענת ההתיישנות עשויה להועיל להקטנת הנזק שהמדינה עלולה לחוב בגינו. שיקולים אלה נעוצים כולם בעניינים שבאינטרס הציבור. הויתור על טענת התיישנות על פי הנוהל מוגבל לנסיבות מיוחדות שבהן "אין זה ראוי למדינה לטעון או לעמוד על טענת התיישנות" (פסקה (ד) לנוהל). סייג אחרון זה מנוסח בכלליות, ולא בכדי. גמישות ניסוחו נועדה להבטיח את התפרשותו על מקרים שונים שבהם חובת ההגינות מצדיקה את בירור התביעה לגופה, בלא חסימתה על הסף בעילת התיישנות, בין היתר תוך התחשבות בעובדה כי היא מוגשת כנגד המדינה כבעלת דין, להבדיל מאשר כנגד פרט" (בג"ץ 853/10 חברת שדמות הדרום נ' פרקליט מחוז דרום (לא פורסם, 27.7.10). 24.המדינה ועו"ד קנר, ב"כ המשיבים 1 ו-3, "החליפו מהלומות" והטיחו זה בזה טענות שונות. כך, טען עו"ד קנר כי המדינה מסתירה במזיד נתונים מהמשיבים, ומנגד, העלתה המדינה העלתה טענות שונות על אופן ניהול התביעות על ידי עו"ד קנר (המייצג עשרות תובעים נוספים של הקמ"ג), כגון אי הגשת חוות דעת במצורף לכתבי התביעה המוגשים על ידו, סירוב לעבור סיווג בטחוני משיקולים טקטיים (ראו רע"א 7114/05 מדינת ישראל נ' חיזי (לא פורסם, 11.12.2007) ועוד טענות מלוא הטנא. איני רואה להידרש לטענות אלה, באשר הן אינן רלוונטיות לנושא ההתיישנות. 25. המדינה העלתה בסיכומיה ובדיון שבפנינו טענות לגופן של תביעות ולהיעדר התרשלות והיעדר קשר סיבתי בין החשיפה הנטענת לקרינה לבין מחלתם של המנוחים. כך, הסבירה המדינה כי הקריה למחקר גרעיני כוללת לא רק את המעבדות והמתקנים ב"מפעל הטכסטיל" המפורסם, אלא מדובר בקריה בה עובדים רבים עוסקים במתקנים ובעבודות שאין להם כל קשר לקרינה או לכימיקלים (כמו ספריה, חדר אוכל, מוסך). עוד המדינה לקיומם של סקרים אפידמיולוגים מעודכנים ביחס לעובדי הקמ"ג לדורותיהם, המוכיחים כי אין כל חריגה בעלת משמעות סטטיסטית בשיעורי התחלואה בסרטן על סוגיו השונים בקרב עובדי הקמ"ג וכי אחוז התמותה ממחלות אלה בקרב עובדי הקמ"ג אף נמוכה משיעורי התחלואה באוכלוסיה הכללית (ועל כך השיב ב"כ המשיבים 1 ו-3 כי מרבית החולים בסרטן הם בגיל הזיקנה, להבדיל מהמשיבים שנפטרו בשנות החמישים לחייהם). כן נטען כי הקרינה לה היה חשוף כל עובד נמדדת באופן רציף באמצעות תג אישי הצמוד אליו באשר ילך בתחומי הקמ"ג; כי בכל שנות הפעילות בקמ"ג ננקטו אמצעי זהירות, הדרכות והשתלמויות בנושא בטיחות ונעשו בקרה-ניטור-מעקב-רישום שוטפים על מנת לדאוג לבטיחותם של העובדים ולבריאותם. כן נטען כי תקופת החביון של המחלות בהן חלו חלק מהמשיבים היא של מספר שנים בלבד, מה שמעיד על היעדר קשר סיבתי. בנוסף, המדינה סקרה בתשובתה את ההליכים השונים שמנהלים עובדים לשעבר בקמ"ג או שאיריהם והצביעה על כך כי רוב התביעות שהועברו להליכי בוררות נדחו, למעט מספר תביעות לגביהן נקבע על ידי ועדת מומחים קיומו של קשר סיבתי "מן הספק". כל הטענות בדבר קיומו או היעדרו של קשר סיבתי רפואי-מדעי, מקומן להתברר בתיק לגופו ועל כן לא אדרש לטענות אלה. טענת ההתיישנות היא טענת סף מקדמית, וכידוע, בבוא בית המשפט לדון בבקשה לדחייה על הסף, עליו לצאת מנקודת הנחה כי יעלה בידי התובע להוכיח את העובדות הנטענות בכתב התביעה. השאלה האמיתית והעיקרית הצריכה לענייננו היא אם המנוחים או בני משפחותיהם ידעו או יכולים היו להתוודע לעובדות הצריכות לעניין הקשר הסיבתי בתוך תקופת ההתיישנות. המחלוקת שנפלה בין הצדדים בעניין זה מתמקדת בשאלה אם יש להחיל על סעיף 8 לחוק ההתיישנות מבחן אובייקטיבי, כטענת המדינה, או מבחן אובייקטיבי עם מאפיינים סובייקטיביים כטענת המשיבים. מחלוקת נוספת היא לעניין טיב הידיעה הנדרשת כדי שמירוץ ההתיישנות יצא לדרכו. אך הקדמנו את המאוחר. טרם נידרש לשאלות אלה, נתעכב בדרכנו על מספר נושאים. דיון והכרעה 26.איני מקבל טענת המשיבים כי יש לדחות את הדיון בטענת ההתיישנות ולשלבו בדיון בתיק גופו. מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומא על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כ מקדמית (ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה (לא פורסם, 11.6.09), סעיף 2 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). 27. כאמור, מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, נקודת המוצא היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות. כאשר הבירור העובדתי-ראייתי בתביעה גופה עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות, שאלת ההתיישנות לא תידון כטענת סף (השוו רע"א 7372/09 Siberia Airlines נ' עיזבון המנוח אלכסנדר גריגורייביך ז"ל (לא פורסמה, 23.2.2010). 28. סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (לא פורסם, 24.3.2008) (להלן: עניין פלונית)). מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית ואת הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (לא פורסם, 22.6.2008) (להלן: עניין אלנקווה); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 פסקה 11 (2003) (להלן: פרשת תלמוד תורה)). 29. בפסיקה ניתן להבחין בנטייה לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות, לפחות ברטוריקה של הדברים, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית (ראו: ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד (לא פורסם, 18.7.2005); ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (לא פורסם, 31.8.2008) (להלן: עניין טבע תעשיות); עניין פלונית, בפסקה ו' והאסמכתאות שם; עניין אלנקווה). עם זאת, יש הגורסים כי את חוק ההתיישנות, כמו כל חוק אחר, אין לפרש לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב, אלא על פי תכליתו (הנשיא ברק בע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3) 345) (2002)). גישת הביניים גורסת כי יש לפרש את הסדרי ההתיישנות באופן מצמצם נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות, אך זאת בנסיבות המתאימות: מקום בו היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן ואין בכך פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות (ראו דברי השופטת (כתוארה אז) בייניש ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון (לא פורסם, 16.8.2005). הצעת החוק נקטה גישה מאוזנת בין התובעים לנתבעים, כפי שעולה מהמבוא להצעת החוק (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת (לא פורסם, 20.6.10) (להלן: נסייר). 30. הפסיקה ומלומדי המשפט עמדו על מספר טעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית, ואעמוד עליהם בתמצית: א.טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית. ב.אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו. ג.ההנחה היא כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע. ד.מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות מתמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם ולהגיש תביעתם ללא עיכוב. ה.להסדרי ההתיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. כך, לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים, ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השלכה על רווחתם של פרטים רבים בחברה. (על טעמי ההתיישנות ראו, בין היתר: ד"נ 20/83 טייכנר נ' אייר פרנס, פ"ד מא(1) 589, 623-602; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 554 (2000) (להלן: עניין המאירי השני); ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559-558 (1984) (להלן: עניין בוכריס): ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקא, פ"ד נז(1) 289, 302-300 (2002); עניין טבע תעשיות; נסייר לעיל בפסקה 29 לפסק דינה של השופטת ברלינר; יהושע וייסמן "התיישנות והמדינה" משפטים י"ד 3 (תשמ"ד); ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק", משפטים י"ט 81 (תשמ"ט), 84 (להלן: גלעד - הצעה לשינוי החוק). לעמדת המשפט העברי בנושא ההתיישנות ולסקירה נרחבת של טעמי ההתיישנות ראו פסק דינו של השופט דרורי בע.א (מחוזי ירושלים) 11053/07 סלון ירושלים מוצרי חשמל נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ (לא פורסם, 30.7.2009) החל מפסקה 19 והאסמכתאות שם). 31. יש הגורסים כי כאשר במחלות סמויות עסקינן, פוחת משקלם של הטעמים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות. כך למשל, אין להלין על התובע כי ישן על זכויותיו בשל הגילוי המאוחר. חלוף הזמן עשוי דווקא להכביד על התובע שעליו רובץ נטל ההוכחה ויש להניח כי אם יעלה בידו להניח את התשתית הראייתית הנדרשת גם הנתבע לא יתקשה בכך (להרחבה ראו: ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות" משפטים יד 513 (תשמ"ה) (להלן: גלעד, מחלות סמויות)). 32. תקופת ההתיישנות בנזיקין היא 7 שנים מכוח הכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, לגבי תביעה שאינה במקרקעין. הסדר ההתיישנות בנזיקין מצוי בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, הקובע כלהלן: לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. 33.על התיישנות בנזיקין חלות אפוא שתי מערכות דינים: סעיף 89 לפקודת הנזיקין וההסדר הכללי בחוק ההתיישנות. סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין עניינו בהתיישנות עוולות שהנזק אינו חלק מיסודות העוולה ושעילת תביעתן נמשכת (כגון תקיפה, הסגת גבול, כליאת שווא), שאז יחל מרוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני. על עוולות בהן הנזק מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה, כמו עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה , חל ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה (ולביקורת על פיצול ההסדרים, ראו: גלעד - הצעה לשינוי החוק). ברי כי בעוולה שהנזק הוא אחד מיסודותיה, לא צומחת עילת תביעה כל עוד לא נגרם נזק וממילא מירוץ ההתיישנות לא מתחיל בהיעדר נזק. כפי שיוסבר להלן, על יתר רכיבי העילה, כולל הקשר הסיבתי, חל ההסדר הקבוע בחוק ההתיישנות (ע"א 34/95 גבעון נ' ד"ר ברמה, פ"ד נ(4) 462 (1997); עניין המאירי השני; ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 24.11.2005), פסקה 8 (להלן: פרשת צורף)). 34.סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות עליו נעמוד להלן, נועד "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן" (ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו(1) 255, 260 (1961); עניין בוכריס, עמ' 557). על פי הוראה זאת, מועד לידת התביעה הוא מועד גילוי הנזק, אך הסעיף מציב רף עליון של 10 שנים מיום אירוע הנזק עד להגשת תביעה. משמעות הדבר היא, כי בשום מקרה פתיחת מירוץ ההתיישנות לא תידחה מעבר לשלוש שנים מיום אירוע הנזק, גם במקרים בהם הנזק סמוי כך שאירוע הנזק לא חופף למועד הגילוי ואף אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים ממועד הגילוי. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 1997 ונתגלה בשנת 2002, תתיישן התביעה לא בשנת 2009 אלא בשנת 2007, חמש שנים לאחר גילוי הנזק, בשל מחסום עשר השנים. יודגש כי בהיעדר פער זמנים בין מועד התרחשות הנזק ומועד גילויו, לא חל סעיף 89(2) סיפא המאפשר הארכת תקופת ההתיישנות לעשר שנים, ותחול תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 2000 ונתגלה בשנת 2000, תתיישן התביעה בשנת 2007 ולא בשנת 2010 (ראו ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 130 (1983) (להלן: זמיר); ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת-אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528, 531 (1986); ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בילבאום, פ"ד מט(5) 485 (1996); עניין המאירי השני; עניין אלנקווה, פסקאות 29-28 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). גילוי הנזק כמוהו כיריית הזנקה של התובע לתחילת מסלול מירוץ ההתיישנות, אך אין להמתין עד לגילויו המלא של הנזק ודי בסימני הנזק, ו"משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו" (עניין בוכריס, עמ' 558; זמיר, עמ' 128, יפרח בפסקה 32). 35.סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", קובע את כלל הגילוי המאוחר כלהלן: נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. 36.שאלת היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נדונה ולובנה עד תום במספר פסקי דין, ואסתפק אפוא בשורה התחתונה לגבי "חלוקת התפקידים" בין שני הסעיפים: ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים. מכאן, שגם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 1997 ונתגלה בשנת 2002 אך לא נתגלו הקשר הסיבתי או ההתרשלות, התביעה לא תתיישן בשנת 2007 למרות תקרת 10 השנים, ולמעשה לא תתיישן כל עוד מירוץ ההתיישנות מושעה בשל כלל הגילוי המאוחר. מכאן חשיבותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות כהסדר המקל עם התובע במצבים של התיישנות שלא מדעת, במיוחד במצבים של מחלות סמויות ונזקים סמויים אחרים, כמו תכנון לקוי או בנייה לקויה של מבנה (להתפתחות ההלכה בעניין היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 678 (1984) (להלן: עניין פתאל); ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485 (1996); עניין המאירי השני, עמ' 545; ע"א 34/95 גבעון נ' ברמה, פ"ד נ(4) 462, 467 (1997)). 37.הבעייתיות שעולה בשל תחולתם במקביל של שני הסעיפים הללו לא נעלמה מעיניו של המחוקק, ובסעיף 41 להצעת חוק ההתיישנות הוצע לבטל את סעיף 89 לפקודת הנזיקין על רקע ההסדרים האחרים המעוגנים בהצעת החוק (לביקורת על הצעת החוק, ראו: אהוד גוטל "הסדר חדש לדין ההתיישנות"? משפטים לו 829 (תשס"ז), ולתשובה לביקורת, ראו: ישראל גלעד "תגובה: הסדר חדש לדין ההתיישנות"? משפטים לו 855 (תשס"ז)). [במאמר מוסגר אזכיר, כי בהצעת החוק נקבע מחסום סופי של 25 שנים. מחסום זה היה חל על כל התביעות שלפנינו, באשר כל המנוחים הפסיקו עבודתם בקמ"ג למעלה מעשרים וחמש שנה לפני הגשת התביעות. אציין כי הדיון בהצעת החוק הופסק וראה עניין נסייר פסקה 42 לפסק דינה של כב' השופטת ברלינר). גם בית משפט זה העיר על הבעייתיות העולה מהתקיימותם במקביל של שני הסעיפים דנן. חוסר ההרמוניה בין שני הסעיפים באה לידי ביטוי גם בכך שכלל הגילוי המאוחר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא בעל אופי אובייקטיבי, מה שנותר עמום באשר למועד גילוי הנזק לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ראו עניין המאירי השני, בעמ' 549; עניין פלונית, פסקה י' לחוות דעתו של השופט רובינשטיין שם הביע דעתו כי אמת המידה היא אובייקטיבית ועל עמדתו זו חזר בשנית בע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, פסקה ב' לחוות דעתו (טרם פורסם, 12.07.2010) (להלן: עניין יפרח)). ואכן, לאחרונה נקבע בדעת רוב, אל מול דעתה החולקת של השופטת ארבל, כי בדומה לכלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש להחיל מבחן אובייקטיבי גם במסגרת כלל הגילוי המאוחר של הנזק שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ראו ע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ (טרם פורסם, 11.7.2010) (להלן: דובק). 38.במקרה דנן איננו נדרשים לשאלה שהוכרעה בעניין דובק לעיל, באשר בשלושת המקרים מושאי דיוננו, אין מחלוקת שהנזק נתגלה לכל המאוחר עם מותו של מורישם של המשיבים, והמחלוקת נסבה על מועד גילוי העובדות הנדרשות לרכיבים הנוספים של עילת הרשלנות. משכך, עוברים אנו למגרשו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ובגדרו יש לבחון האם נתקיימו התנאים לכלל הגילוי המאוחר המצדיקים השעיית מרוץ ההתיישנות. על כלל הגילוי המאוחר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות 39.סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו (ראו ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא(2) 581, 595-594 (1997) (להלן: עניין פפר); עניין אלנקווה; ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003), עניין יפרח בפסקה 22 והאסמכתאות שם). עם זאת, יש מספר חריגים המשעים את מירוץ ההתיישנות, וביניהם נמנה סעיף 8 לחוק ההתיישנות. 40.סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי המאוחר: כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו (המאירי הראשון בעמ' 866). בהעדר ידיעה של התובע, אשר לא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות. לא ניתן לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניא על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע כי ויתר או מחל על תביעתו. לכן תושעה נקודת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות עד למועד בו התובע מגלה או יכול לגלות את העובדות הטעונות גילוי (גלעד- הצעה לשינוי החוק, 122- 123). 41.הנטל: מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו (ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1997) (להלן: עניין זונבנד); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים (טרם פורסם, 18.3.2009) (להלן: עניין שוב); זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל כרך א' 204 (1991) (להלן: יהודאי); עניין פלונית; עניין יפרח) בפסקה 28). על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את ה (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 474 (2000); ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216 (1997)). 42.היקף הגילוי: הסעיף מכיל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה (יהודאי, עמ' 204; עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי (לא פורסם, 5.12.2006)). ודוק: עובדות נאמר ולא דין, ולכן גילוי מאוחר של הדין לא נתפס ברשתו של כלל הגילוי המאוחר (גלעד - מחלות סמויות, עמ' 508). 43.מהן "העובדות המהוות את עילת התביעה" אשר רק במועד גילוין יחל מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות? המונח "עילת תביעה" מופיע בהקשרים שונים, אין לו משמעות אחידה ותוכנו משתנה על פי ההקשר והתכלית של ההסדר המשפטי בו מופיע המונח (עניין זיסר, עמ' 175)). בהקשר של דיני ההתיישנות, פרשנותו של המונח מושפעת מהגישה לפיה ראוי לפרש את הסדרי ההתיישנות על דרך הצמצום. הגדרתה של עילת התביעה, כמו גם מועד גיבושה, נגזרים ממטרות דיני ההתיישנות ומהאיזון ביניהן (רע"א 6658/00 אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה(4) 66, 71 (2001) (להלן: עניין אבו רוקן); פרשת תלמוד תורה, עמ' 451; עניין אלנקווה). 44.עילת התביעה מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מעם הנתבע. כל עובדה החיונית כדי לבסס עילת תביעה, שבלי ידיעתה לא ניתן להגיש את התובענה ולהצליח בה, נכללת במסגרת העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"מ כא(1) 85, 102 (1967) (להלן: פרשת יעקובסון); עניין פתאל, עמ' 684; זיסר, עמ' 175)). וכפי שמבאר השופט אור בעניין פפר בעמ' 594: "המבחן הנ"ל שנקבע בעניין פתאל הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל" (הדגשה שלי - י.ע.). אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית משפט ולהגיש תביעתו (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846 (1990); זיסר, שם). עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין (עניין אבו רוקן, עמ' 72; ד"נ 84/32 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israeli British Bank (London) (in liquidation), פ"ד מד(2) 265, 271 (1990); ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאת שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פ"ד נד(1) 529, 541 (2000); פרשת תלמוד תורה, עמ' 456)). על כן, בבואנו לבחון את העובדות, עלינו לשאול עצמנו "האם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי" (ע"א 8316/06 ארג'י נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 3.7.2008) (להלן: עניין ארג'י)). כאמור, את המושג "עילת התביעה" יש לפרש כיסודות התביעה המסוימת, על פי טיבה של התביעה הקונקרטית שבפני בית המשפט, ולא על פי הגדרה כללית (גלעד- הצעה לשינוי חוק, עמ' 92, 94). בין העובדות המהוות את עילת התביעה ניתן למצוא את שאלת קיומו של הקשר הסיבתי - אשר להבדיל מרכיב הנזק אין לו ביטוי מוחשי-פיזי, והוא נקבע בתהליך מחשבתי של הערכת נתונים, לעיתים נתונים מדעיים-רפואיים - (עניין פתאל, עמ' 683; ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 865 (1998) (להלן: פרשת המאירי הראשון); ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847, 855 (2004) (להלן: עניין הלפרט); גלעד- הצעה לשינוי החוק, עמ' 140); את שאלת ההתרשלות (עניין טבע תעשיות, פסקאות 18-16); את המעשה או המחדל והפגיעה בתובע (ראו: Extinctive Prescription: On the Limitation of Actions (Hague, ed. Houndius) 1995, p. 217) (להלן: Houndius), וכן ראו סעיף 12(1)(א) להצעת חוק ההתיישנות); ואת זהותו של הנתבע (על פי דעת הרוב בפרשת יעקובסון). מקום מגוריו של הנתבע אינו מהווה חלק מעילת התביעה ולכן לא יכול תובע ליהנות מכלל הגילוי המאוחר עקב אי ידיעת כתובתו של הנתבע (עניין זונבנד). עוד לעניין זה ראו גלעד - הצעת חוק. המחבר מבחין בין העובדות הנדרשות לעצם קיומה של הזכות בגין אירוע קונקרטי ("כוח התביעה") לבין היכולת לממש את כוח התביעה (כמו כתובתו של הנתבע) וכדאיות המימוש (כמו סיכויי הצלחת התביעה, ערך התביעה והיכולת לאוכפה). לדעתו של המחבר, רק קיומה של הזכות היא מושא לכלל הגילוי המאוחר הדוחה את תחילת מירוץ ההתיישנות, שאם לא כן, נמצאת מסיט יתר על המידה את נקודת האיזון לטובת התובע (שם, עמ' 124). 45.טיב הגילוי: מהי "רמת" המודעות או היקף הידע שברשות התובע, על מנת שנראה בו כמי שידע את עובדות העילה לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות? לעניין הזיקה הסיבתית נקבע בפרשת המאירי הראשון כי מספיק קיומו של קצה חוט: "יסוד הזיקה הסיבתית שונה מיתר יסודות העוולה (יסוד הנזק ויסוד המעשה או המחדל), בכך שהוא נעדר ביטוי פיזי-מוחשי. הזיקה הסיבתית נקבעת בתהליך מחשבתי, הכולל, בין היתר, הערכת נתונים רפואיים-מדעיים. המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע. ככל שמדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד לאחר המעשה או המחדל, מתבטא גילוי הזיקה הסיבתית בגילוי רפואי-מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. יש שאבחון המחלה מגלה גם את הזיקה הסיבתית, אם כי אבחון המחלה אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית; ייתכנו מקרים שבהם ישנה אבחנה של המחלה, אולם טרם קבע המדע קשר בין הנזק ובין המעשה או המחדל של המזיק (כגון, במיקרוטראומה), וקיימות דעות מדעיות שונות בנושא. אולם לא זה המקרה שלפנינו, שבו קישר המערער עצמו בין אבחון המחלה לגילוי הקשר הסיבתי. סבורני, כי כשם שניצני נזק מספקים על פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד "הנזק", ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לעניין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע "קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית- רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר. את אמת- המידה בקביעת דרגת הוודאות המספקת לצורך הגשת תביעה (שהרי משעה סעיף 8 לחוק את מרוץ ההתיישנות עד ליום "שבו נודעו לתובע" העובדות המקימות את עילת התביעה) יש לגזור מדרגת הוודאות המספיקה להוכחת התביעה. ומאחר שדרגת הוודאות להכרעה בתביעה עומדת על הטיית מאזן ההסתברויות, לא חייבת להיות דרגת הוודאות להגשת התובענה גבוהה מזו, כי אם נמוכה ממנה. מכאן שאת הדיבור "נודעו לתובע" יש לפרש כידיעה שאיננה משוללת היגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות" (הדגשות שלי- י.ע.) (עניין המאירי הראשון, עמ' 866). די אפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו: פרשת צורף, פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע (ראו: עניין יפרח, פסקה 46, עניין דובק פסקה 14). לצד מבחן זה, אנו מוצאים מבחן אחר שיש הגורסים כי הוא מקל מעט יותר עם התובע, "על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו" (עניין טבע תעשיות, פסקה 18 והאסמכתאות שם). 46.האם חשד מהווה ידיעה, כאשר, למשל, ניזוק חושד בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין חשיפתו לחומר מסוים אך אין בידו ראיה לכך (גלעד - מחלות סמויות, עמ' 509)? על פי המבחן המקובל של "קצה חוט", די בחשד לקשר סיבתי. כפי שנאמר לעיל, המודעות הנדרשת הינה אודות האפשרות לקיומו של קשר סיבתי. נדרשת "ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות" (פרשת צורף פסקה 11; עניין המאירי הראשון). לא נדרש כי בידי התובע יהיו פרטים מלאים אודות הקשר הסיבתי ומספיק חשד אודות קשר סיבתי אפשרי. הסתפקות בחשד כידיעה בכוח לצורך כלל הגילוי, מצמצמת את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות ומקדימה את מירוץ ההתיישנות או מפסיקה את השעיית המירוץ. עם זאת, יש לזכור כי לצד המגמה לפרש את דיני ההתיישנות על דרך הצמצום - מגמה שיש החולקים עליה - יש להיזהר מהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר, תוך הפרת האיזון בין התובע לבין הנתבע. כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כשלעצמו, כבר הסיט את נקודת האיזון לטובתו של התובע ואיני סבור כי יש להרחיבו עוד יותר על ידי כך שגם חשד של התובע לא ייחשב כגילוי בכוח. גם אם לא נראה את התובע כמי שעוצם עיניו נוכח החשד המתעורר - ויש הגורסים כי "עצימת עיניים" כמוה כידיעה בפועל (גלעד- הצעה לשינוי החוק, עמ' 127) - איני סבור כי ניתן למקם את החשד אף מחוץ למשרעת, ברף הנמוך מזה של ידיעה בכוח. ובקיצור, החשד שקול לכל הפחות לידיעה בכוח. 47.הפסיקה הכירה בחשד כשקול לידיעה בכוח, ואף הנמיכה את הרף עוד יותר. גם כאשר לא נתעורר חשד אצל התובע, נבחנה השאלה האם התובע צריך היה לחשוד בקיומם של קשר סיבתי או התרשלות. כך, לדוגמה, בפרשת פלונית (פסקה י"א (2)): "אף אם איננו מטילים ספק בטענת המערערת כי לא נתעורר אצלה חשד באשר לטיב הטיפול, השאלה שבפנינו היא אם לא היה צריך, בנסיבות שתוארו, להתעורר חשד מעין זה בגישה סבירה...". באופן דומה, גם בעניין יפרח יש נטייה לאמץ גישה זו, שם נאמר, אם כי מבלי לקבוע מסמרות, כי מרגע שנתגלה לראשונה מחלתו הקשה של המערער היה עליו לנהוג כאדם סביר ולפנות בסמוך לגילוי המחלה כדי לנסות לברר אפשרות קיומה של זיקה סיבתית בין מחלתו לסביבת עבודתו, שהייתה כרוכה בטיפול בחומרים מסוכנים (שם, פסקה 49). וראו בנוסף עניין דובק, שם נמצא כי כדי לעמוד במבחן הסבירות היה על המערער שם להמשיך ולברר אצל רופאים שונים את משמעותה של הדיאגנוזה שנכתבה במכתב השחרור (פסקה 33 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה). כך עולה גם מפרשת טבע תעשיות, שם עומד בית המשפט על כך שתיתכנה נסיבות מסוימות, בהן למרות שהתעורר חשד, יידחה מירוץ ההתיישנות: "על כך ניתן להוסיף, כי ייתכנו אף סיבות נוספות מדוע נמנע ניזוק, אף אם עלה בו חשד כאמור, מבירור חששו כי הנזק ארע בהתרשלות. כך למשל, כאשר אותו הניזוק מצוי עדיין במהלך הטיפול הרפואי ואינו יכול או אף אינו מעוניין לעסוק בבירורים הנדרשים". כן ראו את עניין הלפרט, שם נדונה תביעת רשלנות רפואית בלידה שהוגשה בחלוף 26 שנה מהלידה. ה לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות נדחתה, ונקבע כי די בכך שאמו של המערער ידעה כי במהלך הלידה ארעה תקלה שבעקבותיה נולד המערער כשהוא לוקה בשיתוק מוחין, כדי להניע אדם סביר לברר מה גרם לתקלה (עם זאת, נתקבלה התביעה בשל השעיית מירוץ ההתיישנות מכוח סעיפים 11-10 לחוק ההתיישנות). ועוד על חשד כשקול לעצימת עיניים אך בהקשר אחר, ראו: נילי כהן גרם הפרת חוזה 147 (תשמ"ו), הדנה בפרשנות המונח "ביודעין" בעוולה של גרם הפרת חוזה הקבועה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין. סיכומו של דבר, שחשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ לפי סעיף 8. 48.עובדות מול ראיות: יש להבחין בין העובדות המהוות את עילת התביעה לבין הראיות הנדרשות להוכחת העובדות: "הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בונה עצמה על מערכת שבה 'נעלמו' מן התובע 'העובדות המהוות את עילת התובענה'. עובדות הן עובדות: אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות" (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 316 (2001); ע"א 9670/05 גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ נ' פקיד השומה תל אביב (לא פורסם, 11.6.2008)). הזכרנו לעיל את ההבחנה בין מושאי כלל הגילוי: קיומה של זכות תביעה, היכולת לממש בפועל את כוח התביעה וכדאיות המימוש. גילוי ראיות קשור בדרך כלל ליכולת מימוש כוח התביעה או לכדאיותה ולא לעצם קיום הזכות, ולכן, ככל שנזהה ראיה עם עובדה הנדרשת לצורך הגשת התביעה, תהא בכך הרחבה מלאכותית של כלל הגילוי המאוחר (גלעד- הצעה לשינוי החוק, עמ' 124, 127). עם זאת, ההבחנה בין גילוי ראיה לבין גילוי עובדה שאותה באה הראיה לאשש, לא תמיד קלה (על הקושי בהבחנה זו ראו: גלעד - מחלות סמויות, עמ' 509). יש מצבים בהם ידועה עובדה מסוימת לניזוק אך אין באפשרותו לאמתה בראיה, ויש מצבים בהם גילוי הראיה מהווה גם גילוי העובדה והראיה מזוהה עם העובדה הטעונה הוכחה. כך, לדוגמה, מחקר מדעי המוכיח קשר סיבתי בין חשיפה לחומר מסוים לבין מחלה מסוימת ייחשב הן כראיה והן כעובדה. דוגמה לראיה המזוהה עם עובדה אנו מוצאים בעניין ארג'י, שם נקבע על ידי המשנה לנשיאה השופט ריבלין כי הבדיקות וממצאיהן מהווים עובדות מהותיות לביסוס עילת התביעה, ומשנתקבלה טענת התובע כי המסמכים לא היו ידועים לו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, התקיימו תנאיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף 8 לחוק ההתיישנות - מבחן אובייקטיבי 49.סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל את מבחן הסבירות, המבקש לבחון את ידיעתו בפועל ובכוח של התובע, שעליו להראות כי נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" (ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ, פ"מ כח(1) 162, 165; עניין זונבנד, עמ' 471; עניין פתאל, עמ' 687; ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 284 (1990); שירלי דגן דיני ההתיישנות על ישן וחדש 141 (2004)). מהפסיקה עולה כי היכולת לגלות את העובדות נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי. בעוד שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אין התייחסות לשאלת המבחן שיש לנקוט בכל הנוגע לגילוי המאוחר של הנזק, הרי ש"לעומתו סעיף 8 לחוק קובע באשר ליסודות האחרים, את מבחן הגילוי האובייקטיבי" (הדגשה שלי - י.ע) (עניין המאירי השני, עמ' 547). בדומה, מציין כב' השופט רובינשטיין בעניין פלונית, בשרטטו את ההבדלים בין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין: "ההבדל השלישי נוגע לסטנדרד הגילוי ....לעומת הוראת סעיף 89(2), הנוקטת לשון סתמית - "נתגלה הנזק", בהוראת סעיף 8 מצוין מפורשות סטנדרד הגילוי האובייקטיבי: "נעלמו מן התובע העובדות... מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" (הדגשות שלי - י.ע.) (עניין פלונית, סעיף י(3) לפסק הדין). וכן דבריו של כב' השופט ג'ובראן בע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (טרם פורסם, 23.2.2010): "לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר...."(הדגשות שלי- י.ע.). עוד על החלת המבחן האובייקטיבי ראו ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 30.5.10) (להלן: עניין מרמש) בסעיף 2 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה השופט ריבלין ובסעיפים 13-7 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה), וכן עניין יפרח פסקה 24 ופסקה 47 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה. 50.בין שאר הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע; גודל הנזק וסיכויי מניעתו; כמו גם סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית (עניין המאירי הראשון, עמ' 866; פרשת צורף; גלעד - הצעה לשינוי החוק, עמ' 128). גם מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות משליכה על סבירות התנהגותו של התובע. על התובע-הניזוק לנקוט באמצעים סבירים והיקף החובה המוטלת עליו נגזר מתכליות חוק ההתיישנות. מחד, יש להיזהר מלקבוע נטל בלתי סביר על הניזוק. מנגד, ברי כי ככל שהנזק חמור יותר ונסיבות גרימתו מעוררות חשד, כך תגבר הציפייה מהניזוק כי יפעל לברור זכויותיו (עניין טבע תעשיות, פסקה 18). עם זאת, יכולת התובע לגלות את העובדות בנקל אין בה, כשלעצמה, להעיד בהכרח על חוסר סבירות התנהגותו (עניין שוב, סעיף 2 לפסק דינו של השופט ריבלין, פסק דינו של השופט ג'ובראן). 51.האם במסגרת המבחן האובייקטיבי שומא על בית המשפט להתחשב בנתוניו האישיים של התובע? המשיבים 2 הפנו לדברי השופט רובינשטיין בעניין פלונית (להבדיל מהתוצאה הסופית של פסק הדין), שם נאמר לגבי הגילוי הנדרש אודות רכיב ההתרשלות כי: "... בנסיבות המקרה מוטל על המערערת להוכיח כי לא היתה יכולה למנוע את אי-ידיעתה אודות הרשלנות הנטענת בזהירות סבירה...הקו המחבר בין שתי הגישות, הנגדיות לכאורה, של המלומד גלעד מזה ושל השופט זיילר מזה - הוא, לדעתי, הצורך לבחון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה. ...על כן נטל הגילוי על תובע פוטנציאלי ביחס לכלל הגילוי המאוחר ייבדק בכל מקרה לגופו, בגדרי העקרונות הכלליים ואין לטעת מסמרות... לכל אלה משמעות באשר לנטל המוטל על התובע הפוטנציאלי הרוצה להשעות את מירוץ ההתיישנות להוכיח כי לא ידע, ולא יכול היה לדעת בזהירות סבירה, על טיב הטיפול שניתן לו; הנטל תלוי בראש וראשונה בנסיבותיו המיוחדות, ובנסיבות דנן, בהתחשב בעוצמת הנזק ובעובדות שהיו ידועות למערערת במועד קרות הנזק - דומה כי יכלה לברר בזהירות סבירה באשר לטיב הטיפול שניתן לה, ועל כן אין לומר כי מירוץ ההתיישנות הושעה" (שם, פסקה י"ג). מדברים אלה, כמו גם מאמרותיו של כב' השופט ג'ובראן בעניין טבע תעשיות, למדים המשיבים 2 כי במסגרת המבחן האובייקטיבי יש להתחשב בנסיבות המקרה הפרטני. לטענתם, על רקע זה יש לבחון את סבירות התנהגותה של המשיבה 2, אשת המנוח אלקלסלי, שלא ידעה קרוא וכתוב והייתה מטופלת בשמונה ילדים בעת פטירתו. 52.לשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות אמנם לא מתייחסת כלל לנסיבות, אך ברי כי במסגרת בחינת סבירות התנהגות התובע יש לבחון את הנסיבות. לטעמי, יש להבחין בין נסיבות המקרה לבין הנתונים האישיים של התובע ואין להסיק מדברי השופט רובינשטיין לעיל מבחן סובייקטיבי. במסגרת המבחן האובייקטיבי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אנו בוחנים את הנסיבות החיצוניות המיוחדות של המקרה, כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע או גודל הנזק, ואלו הם "נסיבות העניין" (והשוו לדברי השופט גרוניס בעניין צורף). זאת, להבדיל מהנסיבות הפנימיות, קרי, תכונותיו האישיות-המיוחדות של התובע הספציפי. 53.על דרך ההיקש, סבירות ההתנהגות בעוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין - שם מתייחס המחוקק למעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה ב"אותן נסיבות" - נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי לפי אמות המידה של האדם הסביר בנסיבות העניין. במילותיהם של י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית 95 (מהדורה שנייה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז)): "מושג זה אינו מהווה מצב נפשי של המזיק, אלא הערכה אובייקטיבית של התנהגות מסויימת. תכונותיו האישיות של המזיק אינן מכריעות. הוא ייחשב כרשלן, גם אם יתברר כי נוכח תכונות אלה, לא יכול היה להגיע לרמת הזהירות של האדם הסביר". (כן ראו: ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ (לא פורסם, 19.3.2007); דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 39 (1993); ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ (לא פורסם, 29.6.2008); ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769 (1980); ישראל גלעד "על יסודותיה של עוולת הרשלנות במשפט הנזיקין הישראלי" עיוני משפט יד 319 (התשמ"ט), 332-331 (להלן: גלעד - יסודות עוולת הרשלנות). ודוק: הנסיבות יכולות להיות גם "פנימיות למזיק", אך זאת בעיקר במצבים בהם עסקינן בקטין או בעל נכות פיסית (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 507 (2004); גלעד - יסודות עוולת הרשלנות, הערת שוליים 42). 54.המבחן האובייקטיבי יוצר איזון בין התובע לבין הנתבע. מבחן זה תואם את גישתה של הועדה הציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, אשר מונתה על ידי שר המשפטים בשנת 1991 על מנת לבחון רפורמה בדיני ההתיישנות ושהמלצותיה גובשו בסופו של דבר להצעת חוק (Houndius, p. 209), כלל הגילוי המאוחר יוצר חוסר ודאות לנתבעים פוטנציאלים שאינם יכולים לדעת איזה מידע נמצא ברשותו של התובע ואיזה מידע אינו ברשותו. המבחן האובייקטיבי מכניס מידת ודאות מסוימת לחוסר הודאות בו נמצא הנתבע, ומאפשר לנתבעים פוטנציאליים להעריך מה על התובע לדעת (Ibid, p. 217). 55.עוד נציין כי בסעיף 12 להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ג-2004, נקבע מפורשות כי: מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה, כאשר הצדדים לתביעה הם צדדים מקוריים, כל עוד מתקיימת אחת מעילות ההשעיה כמפורט להלן: (1) התובע לא ידע ולא היה עליו לדעת, עובדה מהעובדות המהוות את עילת תביעתו, החיונית להגשת התובענה; הנה כי כן, בהצעת החוק, אשר גובשה על ידי המחוקק בהסתמך על ההלכות הקיימות לגבי כלל הגילוי, אומץ במפורש מבחן אובייקטיבי. השימוש בעילה זו יתאפשר אפוא רק כאשר קיימת אי ידיעה העומדת במבחני הסבירות. נציין כי הנוסח המוצע דומה לנוסח של עילת הטעות שבסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גם לעניין הטעות, בין אם הטעות ידועה ובין אם הטעות לא ידועה, נדרשת ידיעתו בפועל ובכוח של הצד השני, היינו מבחן אובייקטיבי המתחשב בנסיבות המקרה (ראו: גבריאלה שלו דיני החוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 284, 285 (2005); ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260, 273 (1976)). סיכומו של דבר, שהמודעות בכוח נבחנת על פי מבחן האדם הסביר והאמצעים הסבירים לגילוי העובדות. 56.סיכום ביניים: עמדתי על כללים שונים בנושא ההתיישנות, עוד מבלי להתייחס לכך שכל התובעים במקרים שבפנינו הלכו לבית עולמם שנים רבות לפני הגשת התביעה. טרם אעמוד על נפקותה של עובדה זו, אזכיר בקצרה את התחנות שעברנו עד הלום: - דחייה על הסף מחמת התיישנות צריכה להיעשות בזהירות ומתוך הנחה כי תוכחנה עובדות התביעה. - הגישה הרווחת היא לפרש את הסדרי ההתיישנות על דרך הצמצום. יש החולקים על כך וסבורים כי הפרשנות צריכה להיות תכליתית, ויש הנוקטים גישת ביניים לפיה יש לפרש את הסדר ההתיישנות בצמצום בנסיבות בהן לא חלים הרציונלים שבבסיס מוסד ההתיישנות. - היחס בין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לבין כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות (תקרה של עד 10 שנים לגבי רכיב הנזק בעוולה ותחולת סעיף 8 על יתר רכיבי העוולה). בשני הסעיפים אמת המידה היא אובייקטיבית. - הנטל הוא על הטוען להשעיית מירוץ ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות. - מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה". - העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך סעיף 8 (קשר סיבתי; התרשלות במעשה או במחדל; זהות הנתבע). - לצורך גילוי ההתרשלות או הקשר הסיבתי המבחן הוא קצה חוט או סברה ואם אדם סביר היה מגיש תביעה. כאשר התובע חשד או צריך היה לחשוד, ייראו בכך "קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות. - יש להבחין בין עובדה לבין ראיה להוכחת העובדה, אך ההבחנה אינה קלה. - במסגרת סעיף 8 לחוק נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע. התיישנות תביעה לגבי חליף מכוח חוק 57.עמדנו על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות כהוראה המשעה את תקופת ההתיישנות לגבי תובע. נזכיר כי בכל שלושת המקרים שבפנינו, אין מדובר בתביעה של הניזוק המקורי (להלן: התובע המקורי), אלא בתביעה של חליפיו כיורשים וכתלויים. האם יש להעברת הזכות מתובע מקורי לתובע נעבר השפעה על מירוץ תקופת ההתיישנות? האם יש לייחס לנעבר של התובע המקורי את ידיעתו בפועל ובכוח של התובע המקורי לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות? האם יש להבחין לעניין זה בין יורשים לבין תלויים? בשאלות אלה נעסוק להלן. 58.סעיף 18 לחוק ההתיישנות שכותרתו "תסיבת הזכות אינה משפיעה" קובע כלהלן: לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על-ידי הזכאי המקורי או על-ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות. מסעיף 18 עולה בבירור כי העברת הזכות מהתובע המקורי לתובע נעבר לא פוגעת במירוץ תקופת ההתיישנות (אם כי הפסיקה הבחינה בין העברה מכוח חוק, כמו חוק הירושה, לבין העברה רצונית - עניין יעקובסון, לעיל). מכאן, שמושא ההתיישנות הוא התביעה עצמה ומירוץ ההתיישנות מופנה לעבר התביעה ולאו דווקא נגד תובע פלוני. 59.לעקרון זה השלכה על השאלות שהצגנו לעיל. ככלל, למעט הארכת תקופת ההתיישנות של יורש עד לשנה נוספת לפי סעיף 18 סיפא, אין לחליפו של התובע המקורי יותר או פחות ממה שהיה לתובע המקורי. על רקע הרציונלים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות, אף איני רואה סיבה טובה בגינה יש לסטות מכלל זה. אדרבה, מבחינתו של הנתבע הפוטנציאלי, מות התובע המקורי עשוי אף להרע את מצבו בכל הקשור לשמירה על ראיות ועשוי אף לחזק את הנחתו כי התובע זנח או ויתר על תביעתו. 60.עם זאת, בשל העברת הזכות, לזהותו של התובע החליף עשויה להיות השלכה על עילות ההשעיה של מירוץ ההתיישנות, אם לחידוש המירוץ ואם להשעייתו. כך, לדוגמה, אם התובע המקורי הוא קטין בן שנה שהלך לבית עולמו, קשה להלום כי עילת ההשעיה של קטינות "תדבק" בתביעה למשך 17 שנים נוספות. במקרה כאמור, העברת הזכות לתובע-הנעבר הבגיר, תפסיק את פעולת עילת ההשעיה ותחדש את מירוץ ההתיישנות. מנגד, לאחר העברת הזכות מהתובע המקורי יש לבחון אם מתקיימות עילות השעיה לגבי התובע הנעבר, כגון קטינות או ליקוי נפשי או שכלי (סעיפים 10-11 לחוק ההתיישנות). 61.סעיף 8 לחוק ההתיישנות מופיע בפרק ב' של החוק שכותרתו "תקופת ההתיישנות" וסעיף 18 לחוק מופיע בפרק ג' לחוק שכותרתו "חישוב תקופת ההתיישנות", המתייחס לתקופות ההתיישנות שבפרק ב'. על רקע העקרון עליו עמדנו לעיל, מירוץ ההתיישנות לגבי התובע החליף יתחיל אפוא מנקודת הזמן בה התובע המקורי ידע או היה צריך לדעת אודות רכיבי הרשלנות והקשר הסיבתי. 62.הסדר כולל ברוח הדברים דלעיל הוצע בסעיף 13(א) להצעת חוק ההתיישנות. הסעיף קובע את הכלל לפיו העברת הזכות מהתובע המקורי לתובע נעבר, בין מכוח דין ובין מרצון, "לא תפגע כשלעצמה במירוץ ההתיישנות של התביעה". לצד כלל זה, מכירה הצעת החוק בהשעיית מירוץ ההתיישנות של תובע נעבר במידה שמתקיימות לגביו אחת מעילות ההשעיה כדלקמן (הדגשה שלי - י.ע.): (ב) היה התובע תובע נעבר, יושעה מירוץ תקופת ההתיישנות של התביעה שהוא צד לה, כל עוד מתקיימת לגביו אחת מעילות ההשעיה כמפורט להלן: (1) עילת השעיה כאמור בסעיף 12(1) ובלבד שמירוץ ההתיישנות של התביעה טרם החל בשל עילת ההשעיה האמורה; (2) עילת השעיה כאמור בסעיף 12(7) או (8); (3) לגבי תובע נעבר שהוא יורש - גם עילת השעיה מהעילות המפורטות בסעיף 12(2) עד (6). סעיף 12(1) להצעת החוק הוא המקבילה של סעיף 8 לחוק ההתיישנות דהיום, ועניינו בתובע ש"לא ידע ולא היה עליו לדעת עובדה מהעובדות המהוות את עילת תביעתו", וסעיפים 12(2)-(6) להצעת החוק עוסקים במצבים של קטינות ואפוטרופסות ותביעה בין בני זוג נשואים. 63.מדברי ההסבר עולה כי עילת ההשעיה של הגילוי המאוחר תחול על תובע נעבר רק בתנאי שעילה זו חלה על התובע המעביר, אך "כאשר התובע המעביר מודע לעובדות המהוות את עילת תביעתו, אך אינו מעביר מידע זה לתובע הנעבר, אין זה ראוי שהנתבע ישלם את מחיר אי העברת המידע בדרך של השעיית מירוץ תקופת ההתיישנות". 64.הצעת החוק עולה אפוא בקנה אחד עם הרציונל עליו עמדנו לעיל, ולפיו אין ליתן לתובע הנעבר יותר ממה שהיה לתובע המקורי, ועל כן יש לייחס את ידיעתו בפועל או בכוח של התובע המקורי גם לחליפו. שאם לא כן, כמעט תמיד תידחה טענת התיישנות המועלית נגד יורש או תלוי, ב שהוא עצמו לא ידע את פרטי הרשלנות בעטיים נגרם הנזק למנוח. למסקנה זו יש השלכה על שלוש התביעות שבפנינו, באשר את הידיעה בפועל או בכוח של המנוחים, יש לייחס גם למשיבים שהם היורשים והתלויים. 65.בנקודה זו אנו מגיעים לשאלה הנוספת שהצגנו לעיל. האם יש להבחין בין תובע נעבר שהוא יורש של התובע המקורי, לבין תובע נעבר שהוא תלוי של התובע המקורי? חשיבות השאלה לענייננו היא שחלק מהמשיבים במקרים שבפנינו הם גם יורשים וגם תלויים. אקדים ואומר כי לאור התוצאה הסופית אליה הגעתי, איני נדרש להכריע בסוגיה, אך מצאתי לנכון לומר מילים מספר בעניין ומבלי לקבוע מסמרות. לטעמי, לצורך חישוב תקופת ההתיישנות ועילות ההשעיה של מירוץ ההתיישנות, אין מקום להבחין בין תובע-חליף שהוא יורש לבין תובע-חליף שהוא תלוי. הבחנה זו לא מעוגנת ברציונלים של מוסד ההתיישנות עליהם עמדנו לעיל. כאשר העובדות היו בידיעתו בפועל או בכוח של התובע המקורי, והוא לא מיידע בהן את התובע הנעבר, אין הצדקה כי הנתבע הוא שישא במחיר, ואין נפקא מינה אם ביורשים או בתלויים עסקינן. בשני המקרים נוצר לנתבע קושי ראייתי ונפגע אינטרס ההסתמכות שלו. גם הצעת החוק לא מבחינה בין תלויים לבין יורשים. אדרבה, מסעיף 13(ב)(3) של הצעת החוק שצוטט לעיל, המקנה ליורשים עילות השעיה נוספות, ניתן ללמוד כי לגבי עילת ההשעיה המרכזית של גילוי מאוחר, לא הבחין מציע החוק בין יורשים לבין תלויים. מכאן, שיש לייחס את ידיעתו של התובע המקורי הן ליורשים והן לתלויים. 66.בדיני הנזיקין מוכר הכלל כי להבדיל מתביעת העזבון, המעוגנת בסעיף 19 לפקודת הנזיקין, תביעת התלויים, המעוגנת בסעיפים 80-78 לפקודה, היא תביעה ישירה עצמאית ונפרדת. הדברים אף התחדדו בעקבות הלכת השנים האבודות, שהבחינה והבדילה בין תביעת התלויים לתביעת העזבון (ראו, לדוגמה, ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח כרכבי (לא פורסם, 19.12.2007) (להלן: עניין כרכבי). 67.הבחנה זו מצאה את ביטויה לא רק לעניין זכות התלויים לפיצויים, אלא גם לעניין ההתיישנות, כפי שעולה מהלכת זונטג. שם נקבע כי גם אם התיישנה תביעתו של המנוח, עדיין קיימת זכות תביעה לתלויים מכוח זכותם העצמאית: "לסיכום סוגיית ההתיישנות, הן תחושת הצדק, הן מטרת החוק והן לשונו של החיקוק הנוגע בדבר מביאים למסקנה, כי אין לומר שתביעת התלויים, הנגזרת מתביעה של המנוח אשר התיישנה, פגומה אף היא בשל כך בהתיישנות. מכאן, שצדק השופט המלומד, כשאיפשר לתלויים להוכיח תביעתם לגופה" (הדגשה שלי- י.ע.) (שם, עמ' 125). בדומה, בעניין מרמש, גרסה השופטת פרוקצ'יה (בדעת מיעוט) כי דין תביעת העזבון להדחות אך יש לקבל את תביעת התלויים באשר "התיישנות תביעתו של עזבון ניזוק כנגד מזיק אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול את זכותם של התלויים (יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית 688 (גד טדסקי עורך, מהדורה שנייה, 1976)) לכל אחד מהתלויים זכות נפרדת משלו לפיצוי". איני משוכנע כי מפסק הדין בעניין זונטג או מדברי השופטת פרוקצ'יה בעניין מרמש יש להסיק כלל גורף לפיו התיישנות התביעה של התובע המקורי לא גוררת התיישנות של תביעת התלויים. אך אם וככל שניתן לחלץ מפסק הדין בעניין זונטג הלכה מעין זו, דומני כי יש מקום להרהר אחריה. 68.למעשה, בית המשפט בעניין זונטג לא נדרש כלל לקבוע כי תביעתו של המנוח התיישנה, מאחר שבאותו מקרה סיבת פטירתו של המנוח התגלתה לאחר מותו בעקבות ניתוח גופתו. ממילא לא הייתה למנוח כל ידיעה אודות סיבת המחלה שהביאה לפטירתו והתלויים שם הגישו את תביעתם שלוש שנים לאחר פטירתו. הלכת זונטג לא עסקה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ומעובדות המקרה עולה כי לזכותו של המנוח-התובע המקורי שם עמדה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וניתן היה לקבוע בנקל כי תביעתו לא התיישנה. גם בעניין מרמש לא היה צורך להידרש לפרופוזיציה לפיה תביעת התלויים אינה מתיישנת, באשר התלויים שם היו ילדיה הקטינים של המנוחה, שבעת הגשת התביעה אף טרם הגיעו לבגרות. 69.הבחנה בין תלויים ליורשים לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, לא רק שאינה מעוגנת ברציונלים של ההתיישנות, היא גם מביאה לתוצאה מלאכותית ואבסורדית לפיה פלוני ייחשב כיודע את העובדות לאשורן בכובעו כיורש, אך לא בכובעו כתלוי, ובאותו אדם ישכנו להם יחדיו הידיעה וחוסר הידיעה. לשם הדוגמה, ניקח מצב בו התובע-הניזוק הגיש תביעה לבית המשפט, אך משיקולים שונים הגיע להסכמה עם הנתבעים על דחיית התביעה. קשה להלום כי לאחר פטירת התובע, יוכלו התלויים, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הרגילה, להגיש תביעה באותה עילה בנימוק שתביעתם היא עצמאית ואין לייחס להם את ידיעתו ואת הסכמתו של התובע. 70. עוד ראו, על דרך ההיקש, את סעיף 69 לפקודת הנזיקין הקובע כלהלן: מת אדם עקב אשמו שלו ושל אחר, ואילו הוגשה תובענה לטובת העזבון לפי סעיף 19 היה בית המשפט מפחית את הפיצויים לפי סעיף 68(א), הרי אם תוגש תובענה לטובת התלויים באותו אדם לפי סעיף 78 יופחתו הפיצויים בשיעור יחסי. הנה כי כן, למרות שתביעת התלויים נחשבת כ"עצמאית", מצא המחוקק להפחית מהפיצוי המגיע לתלויים את אשמו התורם של המנוח. 71.לטעמי, את האמירה כי תביעת התלויים היא עצמאית יש לפרש כמתייחסת לנזק העצמאי שנגרם להם עקב מות המנוח בעוולה, נזק עצמאי הנפרד מנזקו של המנוח (ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 715 (מהדורה 4, 1997)). אך אין להרחיב את עקרון עצמאות תביעת התלויים על שאר רכיבי העוולה, ומקום בו המנוח-התובע המקורי ידע את העובדות המהוות את עילת התביעה, יש לייחס את ידיעתו לתלויים וליורשים כאחד. ובקיצור, תביעת התלויים היא עצמאית ונבדלת מבחינת הפיצויים - אם כי גם ברכיב זה היא חופפת בחלקה את תביעת העזבון (עניין כרכבי פסקה 8) - אך אינה "מנותקת" מעילת התביעה. לאחר שקראתי את חוות-דעתה של חברתי השופטת א' חיות החולקת עלי בנקודה זו, אפנה לסעיף 78 לפקודת הנזיקין שכותרתו "זכותם של תלויים לפיצויים" הקובע כלהלן: גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה - יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה (הדגשה שלי - י.ע.). מנוסח הסעיף עולה כי תביעת התלויים קשורה בטבורה לתביעתו של הניזוק. את הסעיף ניתן לפרש בצורה מצמצמת ולפיה בהיעדר עוולה כלפי הניזוק אין לתלויים עילה, אך לטעמי, ניתן וראוי לפרש את הסעיף על פי פשוטו של מקרא. קרי, בכל מקרה בו לא עומדת לניזוק-המת תביעה כנגד המזיק - ואין נפקא מינה אם בשל היעדר עילה בנזיקין, או בשל התיישנות התביעה או בשל ויתור של הניזוק או בשל מיצוי התביעה על ידי הניזוק או מכל סיבה אחרת - גם לתלויים אין תביעה. לכן, אני סבור כי את עצמאותה של תביעת התלויים יש לפרש לעניין הנזק בלבד. כאמור, אין ההכרעה בסוגיה זו נדרשת בתיקים שבפנינו, ואמרנו את הדברים למעלה מן הצורך. וכעת, משאמרנו דברים שאמרנו, נבחן את שלושת המקרים שבפנינו. יישום העקרונות דלעיל על התביעות שבפנינו 72. הנזק בכל המקרים שבפנינו נתגלה עם מחלתם של המנוחים, ולכל המאוחר, עם פטירתם. שאלת הגילוי המאוחר במקרים שבפנינו לא מתייחסת אפוא לרכיב הנזק אלא לרכיב הקשר הסיבתי, ובחלק מהמקרים גם לרכיב ההתרשלות. לכן, חל כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות ואין תחולה למחסום עשר השנים שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. עלינו לבחון את מועד הגילוי המאוחר של הקשר הסיבתי העובדתי הלכאורי בין מחלת הסרטן לבין עבודתם של המנוחים בקמ"ג. מהו המועד בו היה בידי המנוחים והמשיבים "קצה חוט", והאם קשר סיבתי זה נעלם מעיניהם של המנוחים או המשיבים מסיבות שלא היו תלויות בהם ושבזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן. 73. אקדים ואומר כי לטעמי, התיישנו התביעות בכל שלושת המקרים שבפנינו (למעט תביעתה של אחת מהמשיבים 3 בשל קטינותה). עובר להגשת התביעה לא נתגלתה כל עובדה חדשה שלא הייתה לפני כן ברשות המנוחים או המשיבים, שיש בה להצדיק הגשתן של התביעות באיחור כה רב. אף אם נאמר כי בחלקם של המקרים נעלמו מידיעתם של המנוחים והמשיבים עובדות המהוות את עילה התביעה, הם לא עמדו במבחן האובייקטיבי של ידיעה בכוח מאחר שיכולים היו לברר את העובדות בתוך תקופת ההתיישנות. 74. בכל שלושת המקרים שבפנינו נטען כי "קצה החוט" שיצר אצל המשיבים חשד לקיומה של רשלנות או קשר סיבתי, היה פסק הדין בעניין איטח ו/או כתבות בעיתונות הכתובה ובטלויזיה אשר פורסמו או שודרו בעקבותיו. ברם, כתבה בעיתון או בטלויזיה אינה בבחינת עובדה חדשה. כך, בעניין הלפרט נטען שבעקבות כתבה בעיתון על מקרה דומה שקראו המערערת ובעלה, התעורר אצלם חשד כי תהליך הלידה לא נוהל כראוי, אך בית המשפט לא ראה בכך עובדה חדשה שנודעה למערערת. 75. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין איטח, כשלעצמו, אינו מהווה עובדה חדשה הנוגעת לתנאי עבודתו של כל אחד מהמנוחים, ואף לא ראיה מדעית חדשה. המדובר בפסק דין לגבי תובע מסויים על רקע נסיבות קונקרטיות של אותו תובע, לכן אין לראות בפסק הדין עובדה חדשה שנעלמה מעיני התובע. ויוער, כי פסק הדין בעניין איטח בוטל בערכאת הערעור במסגרת הליך גישור בין הצדדים, אך אפילו אם נראה בפסק דין משום שינוי בדין, הרי שאי ידיעת הדין או שינוי או יצירת דין הלכתי חדש אינם משעים את מירוץ ההתיישנות (גלעד - הצעה לשינוי החוק, 140). כלל אי הגילוי חל על עובדות ולא על נורמות משפטיות, שאם לא כן, כל אימת שתיווצר הלכה חדשה יהא בכך "לפתוח" עניינים שהתיישנו זה מכבר. כפי שכבר הזכרנו, "עובדות הן עובדות: אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין..." (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 316 (2001)). בדומה, נאמר בע"א 531/89 להבי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה המרכז, פ"ד מו(4) 719, 723 (1992): "סעיף 8 לחוק ההתיישנות משעה את תחילתה של ההתיישנות באי ידיעתן של "העובדות". אי ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן אינה נופלת למסגרת זו". על רקע דברים אלה, על רקע העקרון לפיו יש לייחס את ידיעתם של המנוחים ליורשים ולתלויים, ועל רקע הכלל לפיו נטל ההוכחה על הטוען להשעיית תקופת ההתיישנות, נבחן פרטנית כל אחד מהמקרים שבפנינו. רע"א 901/07 נחזור ונזכיר את עיקרי העובדות הצריכות לענייננו: - המנוח גיא עבד בקמ"ג 11 שנים במהלך השנים 1971-1960. - בשנת 1971 חלה המנוח במחלה ממארת; - בשנת 1980 הגיש המנוח תביעה למל"ל להכיר במחלתו כמחלת מקצוע; - משנדחתה תביעתו הגיש המנוח בשנת 1981 ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, והערעור נדחה; - בשנת 1982 נפטר המנוח בשל מחלתו; - בעקבות תוכנית טלוויזיה ששודרה בתחילת שנת 2002 ועסקה בנושא, פנו המשיבים 1 במהלך שנת 2002 לוא"א על מנת לקבל פרטים אודות נתוני חשיפתו של המנוח לקרינה. במענה לפנייתם, נשלחה ביום 13.10.2002 לבא כוחם טבלה המסכמת את שיעורי החשיפה לקרינה של המנוח; - ביום 3.2.03 הגישו המשיבים 1 את תביעתם כנגד הוא"א. 76.בית משפט קמא דחה את טענת ההתיישנות שהעלתה המדינה, משהגיע למסקנה כי המנוח גיא לא היה מודע לקיומו של קשר סיבתי אפשרי בין מחלתו לתנאי עבודתו. המשיבים 1 מיקדו טיעוניהם ברכיב הקשר הסיבתי. לטענתם, עקב מעטה החשאיות הרובץ על תנאי העבודה בקמ"ג, לא היה להם יסוד סביר להניח כי קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המנוח לבין מחלתו. לטעמי, למנוח הייתה הרבה יותר מהידיעה הנדרשת לצורך סעיף 8 על קשר סיבתי אפשרי בין מחלתו לבין תנאי עבודתו. איננו נדרשים להרחיק עדותנו, באשר בכתב תביעתו בבית הדין לעבודה ציין המנוח "אין לי ספק שהגידול הסרטני כשלי נבע כתוצאה מחשיפה לקרינה. בדחיית תביעתי על ידי הביטוח הלאומי אין כל הנמקה ואין כל הוכחה לכך שמחלתי איננה עקב העבודה" (מוצג מב/6, הדגשה שלי - י.ע.). בעדותו בפני בית הדין לעבודה תיאר המנוח את תנאי עבודתו: "בזמן העברת החומרים לא היו מודעים לזה. לא היה כלי להעברת החומר הזה. אז היה טנדר בארגז 2.5 מטר - והחומר לא היה מוגן. לא הייתי מודע שלא צריך לנגוע. נתנו לנו מכשירי מדידה לקרינה. על ידי היה איש, וכנראה אותו איש התמחה. כמה שראיתי אותו איש לא היה מומחה כל כך. אח"כ התברר שהמכשירים היו מקולקלים. זאת אומרת כל הדרך חטפנו קרינה. המרפאה הייתה בזמן הקמה. למרות שהיה רופא לא היה דבר שאפשר לבדוק. ואני לא ידעתי שום דבר. בזמן שהתחילו הקידוחים אני הייתי נהג שבכל מקום ששלחו אותי. לא היה לי אוברול לבן ולא היה לי כובע.... אנחנו הנהגים היינו חשופים, הסענו את האנשים, לא היה לי את הרכב המתאים להעביר את החומר הרדיואקטיבי. לדעתי שום זהירות לא ננקטה בהקמה... לאחר מכן חלקו את הקמ"ג לשניים. חלק קר וחלק חם. אלה שעבדו בפנים בחלק החם ידעו שצריך ללבוש מלבוש מגן מסוים. אבל אני כנהג לא אמרו לי כך. יש כאלה שנסעו הביתה עם כל האוברול בלי לבדוק אם הוא מזוהם או לא. יותר מאוחר עשיתי הסבה, אמרתי הכי בטוח להפסיק להיות נהג. עברתי קורס מחסנאים, והלכתי לעבוד במעבדה חמה, ששם כל דבר הוא מקרין. הייתי שם חשוף לחומרים רדיואקטיביים. אז נודע לי ששם לובשים בגדי מגן, וכאשר מחזירים ציוד צריך אישור של פקח שהוא נקי. לפי דעתי אני הייתי חשוף לקרינה" (הדגשה שלי- י.ע.). הדברים מדברים בעד עצמם, ומהם עולה כי המנוח גיא קישר באופן ברור בין מחלתו לתנאי עבודתו, וייחס למדינה רשלנות בכך שלא יידעה אותו על הצורך לנקוט באמצעי הגנה, על היעדר אמצעי הגנה ועל הובלת חומרים רדיואקטיביים ללא אמצעי זהירות. מהדברים עולה בבירור כי המנוח היה מודע לכך שחשיפה לקרינה יכולה לגרום לסרטן בכלל ולמחלה בה חלה בפרט, וכי קישר בין תנאי עבודתו לחשיפתו לקרינה. המנוח הגיש תביעה למל"ל ולבית הדין לעבודה ויש בכל אלה אף יותר מ"קצה החוט" הנדרש לצורך ידיעה. בית הדין אף המליץ למנוח להיעזר בייעוץ משפטי, כך שברי כי אין לראות את התובע כמי שנעלמו מעיניו העובדות לצורך הגשת תביעה, וכפי שהזכרנו לעיל, ככל שהנזק חמור יותר ונסיבות גרימתו מעוררות חשד, כך תגבר הציפייה מהניזוק כי יפעל לברור זכויותיו (עניין טבע תעשיות, פסקה 18). הנה כי כן, המנוח חשד בקיומם של התרשלות וקשר סיבתי, ומימש את חשדו בדרך של הגשת תביעה למל"ל וערעור לבית הדין לעבודה. וראו, בדומה, דברים שאמרתי בע"א 8143/06 שלומוב נ' בית החולים ע"ש הרצוג (עזרת נשים) (טרם פורסם, 7.1.2010), סעיף 9 לפסק הדין: "מהמסמכים ומהתכתובת שצורפה, עולה כי המערער טען לאורך כל השנים לקיומו של קשר סיבתי בין מצבו לבין הפסקת הטיפול התרופתי למשך מספר חודשים במהלך שנת 1985, ואף יזם הליכים שונים בקשר לכך, מה שמעיד על מודעותו לקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת (הפסקת הטיפול התרופתי משך מספר חודשים) לבין הנזק". בדומה נפסק בעניין יפרח, שם נמצא כי ביסוד פנייתו של המערער למוסד לביטוח לאומי לשם קבלת קצבת נכות עקב מחלתו, עמדה סברתו כי יש קשר בין מחלתו לתנאי עבודתו (פסקה 51 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה). המסקנה בפרשת יפרח יפה לענייננו על דרך של קל וחומר, באשר במקרה שבפנינו המנוח אף הגיש ערעור לבית הדין לעבודה. 77.עמדנו על כך שאם התובע המקורי יודע או צריך לדעת על עילת התביעה, עילת ההשעיה מכוח כלל הגילוי המאוחר לא יכולה לעמוד לחליפיו. משהגענו למסקנה כי המנוח גיא ידע או צריך היה לדעת לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות, איננו נדרשים לשאלה אם המשיבים 1 בכובעם כיורשים או כתלויים ידעו או יכולים היו לדעת על תנאי עבודתו, באשר יש לייחס להם את ידיעתו של המנוח. לכן, איני נדרש לדיון העובדתי אליו התייחסו כב' הרשם בהחלטתו ובית המשפט המחוזי בפסק דינו בערעור על החלטת הרשם לגבי ידיעתם של המשיבים 1 אודות ההליכים שניהל המנוח. כב' הרשם התייחס בהחלטתו לכך שבפרוטוקול הדיון בבית הדין לעבודה נכתב כי הן המנוח והן אשתו נכחו בדיון, "אלא שהתובעת מס' 1 מכחישה נחרצות נוכחות שלה בדיון כלשהו בבית הדין, והכחשתה, לפחות בעיתוי הנוכחי, לא נסתרה בכל דרך ואופן". ובפסק דינה של כב' השופטת דותן בערעור על החלטת הרשם נאמר כי "אין אני מביעה בשלב זה דעה באשר למשמעות הכחשה זו...". כשלעצמי, אני מתקשה לקבל כי אשתו של המנוח לא ידעה כלל כי המנוח הגיש תביעה למל"ל וערעור לבית הדין לעבודה. נוכח הקישור החד-משמעי שעשה המנוח בין מחלתו לבין עבודתו בקמ"ג, אין זה סביר כי הסתיר את הדברים מאשתו. כאמור, איני נדרש לשאלה עובדתית זו, נוכח מסקנתנו לגבי הידיעה בפועל או בכוח של המנוח גיא. 78.המשיבים 1 טענו כי המדינה מסרה מידע שקרי בכך שהכחישה כי המנוח גיא נחשף לקרינה מייננת, מה שהביא לדחיית תביעתו במל"ל ובבית הדין לעבודה והקשה עליו ועליהם למצוא קצה חוט לקשר הסיבתי, קצה חוט שהוחזק לטענתם על ידי המדינה. לטענתם, דווקא מאחר שנדחתה תביעתו של המנוח במל"ל ובבית הדין לעבודה בשל היעדר קשר סיבתי, לא ניתן היה לצפות שהמנוח או בני משפחתו הבאים בנעליו, יחשדו בקיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין מחלתו. ואכן, בית משפט קמא מצא כי יש סתירה לכאורה בעמדת הקמ"ג בבית הדין לעבודה, שם הוכחש כי המנוח נחשף לקרינה או לחומרים מסוכנים, בעוד שבתשובה לפנייתם של המשיבים 1 ובמסגרת הליכי התביעה הוצג מסמך המפרט את חשיפת המנוח לקרינה במהלך עבודתו. 79. גרסתם של המשיבים 1 כי לא ידעו כלל שהמנוח הגיש תביעה למל"ל ולבית הדין לעבודה, אינה מתיישבת עם טענתם כי להתנהלותה של המדינה מול המנוח בבית הדין לעבודה הייתה השפעה על התנהלותם שלהם. מכל מקום, איני סבור כי המידע שנמסר למנוח במסגרת תביעתו למל"ל וערעורו לבית הדין היה שקרי. למל"ל נמסר תיאור בדבר טיב עבודתו של המנוח, והמדינה כי המנוח לא עסק בעבודה הכרוכה בחשיפה לקרינה. משביקשו המשיבים לראשונה פירוט של חשיפת המנוח לקרינה, כפי שנמדד אצל כל עובד בקמ"ג בשל עצם עבודתו בשטח הקמ"ג, נמסרו נתוני החשיפה לקרינה, העומדים על 63 מיליראם ב- 12 שנות עבודתו של המנוח בקמ"ג. לשיטתה של המדינה, חשיפה זו נופלת בהרבה מהחשיפה המותרת על פי כל הקריטריונים הנוהגים, באשר לפי תקנות הבטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות עובדים בקרינה מייננת) התשנ"ג-1992, הרמה הגבולית השנתית שמעביד מוגבל בה הינה 5,000 מיליראם, ובאשר בארץ כל אדם נחשף בממוצע לכ-200 מיליראם לשנה. בתביעתו בבית הדין לעבודה קישר המנוח בין מחלתו לעבודתו, ולא הייתה כל מניעה שידרוש בעת ההיא את נתוני החשיפה שלו לקרינה. משכך, אף איני נדרש לשאלה אם בנסיבות המקרה נתוני החשיפה לקרינה מהווים עובדה המהווה את עילת התביעה או שמא ראיה המוכיחה את העובדה. 80. למעלה מן הצורך, ואפילו בהנחה שהמנוח לא ידע ולא יכול היה לדעת על קשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין המחלה, אני סבור כי תביעתם של המשיבים 1 התיישנה גם כתובעים מכוח עצמם. התביעה הוגשה 21 שנה לאחר פטירתו של המנוח, לאחר שהמשיבים נתעוררו בעקבות צפייה בכתבה בטלויזיה. גם במנותק מהמנוח, איני סבור כי העובדות נעלמו מן המשיבים 1 מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא היו יכולים למנוע אותן. בשנת 1982, עת נפטר המנוח, הקשר בין קרינה למחלות סרטן היה ידוע. לא הייתה כל מניעה לפנות לוא"א על מנת לבקש ולקבל את נתוני החשיפה של המנוח לקרינה, כפי שנעשה על ידם כעשרים שנה לאחר פטירתו של המנוח בעקבות כתבה בטלויזיה, וכבר עמדנו על כך שכתבה אינה מהווה עובדה חדשה. לסיכום: המנוח נפטר בשנת 1982 ונוכח ידיעתו את העובדות המהוות את עילת התביעה, תביעתם של התובעים כחליפיו, אם כיורשים ואם כתלויים, התיישנה בשנת 1989. לחילופין, ואף במנותק מהמנוח, התיישנה תביעתם של המשיבים 1. אשר על כן, דין ערעור המדינה להתקבל. רע"א 9788/08 נחזור ונזכיר בקצרה את עובדות המקרה: - המנוח אלקסלסי, יליד 1914, עבד בקמ"ג 11 שנים בין השנים 1975-1964; - בסוף שנת 1975 התגלתה מחלת סרטן הכבד ממנה נפטר בשנת 1976, כארבעה חודשים לאחר גילוי המחלה; - ביום 13.5.01, בחלוף 25 שנים מפטירתו, ובעקבות כתבה בטלויזיה, הגישו המשיבים 2 תביעה למל"ל להכרה במחלתו של המנוח כמחלת מקצוע בעקבות עבודתו בקמ"ג. משנדחתה תביעתם במל"ל הגישו המשיבים 2 תביעה לבית הדין לעבודה. בית הדין דחה את התביעה בהסתמך על חוות דעת מומחה מטעם בית הדין, לפיה אין קשר סיבתי בין מחלתו של אלקסלסי לתנאי עבודתו; - ביום 2.5.02 פנו המשיבים 2 לוא"א בבקשה למתן פרטים אודות עבודתו של המנוח בקמ"ג ונתוני חשיפתו לקרינה, ופנייתם נענתה במכתבי הוא"א מיום 26.8.02 ו- 17.6.02; - ביום 23.5.06, שלושים שנה לאחר פטירת המנוח, הגישו המשיבים 2 (עזבון המנוח ואשתו) את התביעה מושא הדיון. - בקשת המדינה לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנות נדחתה. להבדיל מהמקרים האחרים שבפנינו, הרי שבמקרה דנן, אלקסלסי נפטר זמן קצר לאחר שנתגלתה מחלתו, מבלי שהספיק כלל לפעול בנדון או להתחיל לברר את סיבת מחלתו. לכן, אין לייחס לו ידיעה בכוח או בפועל של העובדות המהוות את עילת התביעה, ונקודת המבט מופנית אפוא אל הידיעה בפועל או בכוח של אשת המנוח (כתובעת היחידה לצד עזבון המנוח). 81. לטענת המשיבים 2, נעלמו מעיניהם הן רכיב ההתרשלות והן רכיב הקשר הסיבתי, אך בבית משפט קמא נסב עיקר הדיון על רכיב הקשר הסיבתי. מדבריה של בתו של אלקסלסי בחקירתה עולה כי העובדה שבקמ"ג עובדים עם חומרים מסוכנים וקרבתו של אביהם המנוח לחומרים מסוכנים היו ידועות למשפחה: "כמה שהיה ידוע לנו, הוא עבד בכמה עבודות שם, משהו ברור ספציפית לא יכולנו לעמוד בדיוק על טיב העבודה, משום ששם זה היה מקום סודי, ידענו שהוא עבד במכבסה, ובכל מיני מקומות שהגישה אליהם היתה לחומרים מסוכנים וזה מה שידוע לנו" (הדגשה שלי- י.ע.) (פרוטוקול הישיבה מיום 18.9.08: מוצג מב/23 עמ' 1). אין בדברים אלה כדי להעיד על כך שבני המשפחה ידעו על תנאי העבודה לצורך רכיב ההתרשלות, כגון: האם סופקו אמצעי מגן וכיוצא בזה. משכך, אצא מנקודת הנחה כי מידע זה לא היה בידיעתם של בני המשפחה. 82. למרות זאת, אני סבור כי אין להכיר בהשעיית מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, למשך 30 השנים שחלפו מאז פטירתו של המנוח. לטעמי, על פי מבחן האדם הסביר, יש לראות את אשת המנוח לכל הפחות כמי שהיה עליה לדעת על העובדות המהוות את עילת התביעה. המשיבים 2 האריכו בתיאור המגבלות והאילוצים של אשת המנוח, כמי שאינה יודעת קרוא וכתוב וכמי שלאחר מות בעלה הקדישה אונה ומרצה לטיפול בשמונת ילדיהם היתומים. אך עמדנו על כך שסעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע מבחן אובייקטיבי התפור למידותיו של האדם הסביר בנסיבות העניין, להבדיל מהתובע הספציפי בנסיבות העניין. לכן, לא המאפיינים הייחודיים והסובייקטיביים של אשת המנוח צריכים להילקח בחשבון על ידי בית המשפט בבואו לבחון אם פעלה כאדם סביר שהעובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מעיניו "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". הנזק התגלה לאשת המנוח בשנת 1976 עם פטירתו של המנוח, וכפי שציינה בתו, בני המשפחה ידעו שעבד באזורים של חומרים מסוכנים וכי נפטר מסרטן בכבד. כפי שהזכרנו, גודל הנזק - במקרה דנן פטירתו של המנוח - הוא אחד הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי. המשיבים 2 צירפו לכתב תביעתם חוות דעת לפיה יש קשר סיבתי בין מחלתו של המנוח לחשיפתו לקרינה במהלך שנות עבודתו. חוות הדעת מסתמכת על מחקרים שנתפרסמו לפני שנים רבות על ניצולי הירושימה ועל עובדי קרינה. הקשר הסיבתי בין קרינה מייננת למחלת הסרטן אינו גילוי של השנים האחרונות ואינו נחלתם של אנשי מקצוע, אלא בגדר ידיעה שהיא נחלת הכלל. ידיעה זו היא קצה חוט שיכול וצריך היה לעורר את חשדם של בני המשפחה לגבי רכיב הקשר הסיבתי ולגבי ההתרשלות אף במהלך תקופת ההתיישנות הרגילה, ולמיצער, בחלוף שנים ספורות לאחריה, אך לא בחלוף שלושים שנה. וראו, על דרך ההשוואה, דברים שנאמרו בפרשת טבע תעשיות, סעיף 19 לפסק הדין: "בהתחשב בחומרת הנזק ממנו סובלת המערערת ובהתחשב גם בכך שידעה היא כי אין מדובר במקרה בודד אלא כי היא שייכת לקבוצת נשים אשר ניזוקו מתרופה זו, חייבת הייתה המערערת, לפנות לייעוץ מקצועי באשר לזכויותיה המשפטיות ואפשרותה להגיש תביעה נזיקית". כן ראו עניין יפרח, שם נאמר כי היה על הניזוק לחשוד בקיומו של קשר סיבתי בין מחלת הפרקינסון ממנה סבל לבין החומרים המסוכנים עמם עבד. 83.לטענת המשיבים 2, קצה החוט לקיומו של קשר מדעי-רפואי התגלה להם רק בשנת 2003 עת פורסם הדוח הראשוני של ועדת דולב. אולם, מעדות בתו של המנוח עולה כי ה'טריגר' להגשת התביעה בשנת 2006 הייתה כתבת טלויזיה בה צפו בשנת 2001 שהזכירה תביעות שהוגשו כנגד הקמ"ג ודיווחה על הקמתה של ועדת דולב במסגרת הליכי הבוררות, ובעקבות כתבה זו הגישו תביעתם למל"ל. אך כפי שהזכרנו, כתבה מעין זו אינה בגדר "עובדות המהוות את עילת התובענה". גם קיומה של ועדת דולב ותוצאות בדיקותיה אינן בגדר עובדה המהווה חלק מעילת התביעה, כמו גם הגשת תביעות דומות כנגד הקמ"ג או קיומה של התארגנות משפחות לתביעה כגון זו בשנת 1995. בכל אלה אין כדי להוות מידע רפואי-מדעי חדש המצדיק הגשת תביעת המשיבים 2 שנים רבות לאחר תקופת ההתיישנות. 84.את שעשו המשיבים בשנת 2006, 30 שנה לאחר פטירתו של המנוח, יכולים היו לעשות שנים רבות קודם לכן. בעניין מרמש, נפטרה המנוחה ביום 10.8.93 והתביעה הוגשה ביום 1.3.01, דהיינו, כשבע שנים ומחצה לאחר גילוי הנזק. למרות זאת, סברה השופטת פרוקצ'יה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, באשר היה על העזבון לפעול ולרכז את הנתונים הצריכים לשם הגשת תביעה ברשלנות רפואית, תוך תקופת ההתיישנות של שבע שנים "לאור חומרתו של הנזק, שאין גדולה ממנו - פטירת המנוחה". השופטת פרוקצ'יה הייתה אמנם בדעת מיעוט בפרשה זו, אך גם לשיטתם של שופטי הרוב עולה כי החקירה והדרישה צריכות להיעשות במסגרת תקופת ההתיישנות תוך זמן קצר לאחר האירוע, וכדברי המשנה לנשיאה השופט ריבלין: "התובע פנה לקבלת מידע בדבר הטיפול ברעייתו המנוחה אל המוסד הרפואי הצריך לדבר - וזאת בתוך מספר חודשים לאחר הפטירה. זהו בהחלט מועד סביר בהתחשב בהתרחשות הטרגית שארעה ובעובדה שהתובע לא היה ער, תחילה, לעצם האפשרות שמות רעייתו נגרם ברשלנות". ודוק: מספר חודשים הם זמן סביר, עשרים-שלושים שנה בוודאי שאינם זמן סביר. לא למותר לציין כי גם לשיטתם של המשיבים 2, התביעה הוגשה חמש שנים לאחר שנתעורר חשדם בעקבות הכתבה בטלויזיה, וגם לכך השלכה על סבירות התנהגותם. וראה בדומה בפרשת פלונית, שם מתייחס השופט רובינשטיין לכך שהתובעת השתהתה ארבע שנים נוספות לאחר ש"נודע" לה על הרשלנות הנטענת: "טיב הטיפול נגלה לה באורח אגבי בלבד, בעקבות פנייתה ליעוץ ב-2001 אצל פרופסור שנקר בעניין טיפולי הפוריות. ואפילו אז - נדרשו למערערת שנים אחדות עד שפנתה לייעוץ משפטי, וסוף דבר שהגישה את תביעתה רק ב-2005, וגם עובדה זו עומדת לא מעט לרועץ לה בבחננו את עמידתה באמות המידה של הסבירות" (שם, סעיף י"ג(2) לפסק הדין). ולבסוף, נחזור ונזכיר כי על הניזוק נטל ההוכחה כי הקשר הסיבתי התגלה לו באיחור באופן המשעה את מירוץ ההתיישנות. סיכומו של דבר, שיש לקבל את ערעור המדינה ולדחות התביעה מחמת התיישנות. ע"א 2919/07 נחזור ונזכיר בקצרה את עיקרי העובדות. - המנוח כהן עבד כעובד קבלן בקמ"ג כשש שנים וחצי בשתי תקופות לא רצופות בין השנים 1972-1960. תקופה אחת של כשלוש שנים וחצי בשלב ההקמה בין חודש 12/60 ועד לחודש 4/63, ותקופה שניה של שלוש שנים בין חודש 10/69 לחודש 10/72; - בשנת 1991, עת שהה המנוח בארצות הברית, חלה בסרטן הדם; - בשנת 1992 ביקר המנוח בארץ ונפגש עם עו"ד קנר, בא כוחם דהיום של המשיבים 3, וביקש ממנו לברר האם יש קשר בין מחלתו לעבודתו בקמ"ג; - ביום 20.10.92 פנה עו"ד קנר לקמ"ג וביקש לקבל את נתוני החומר הרפואי ביחס לכהן ואת נתוני חשיפתו לקרינה. בתשובת הקמ"ג מיום 11.1.93 נאמר כי לא נמצאו נתונים ביחס לכהן וכי יש לנסות לחפש חומר רלוונטי אצל מעסיקו דאז; - ביום 3.2.93 פנה עו"ד קנר שוב לקמ"ג והמציא את שמו של הקבלן-המעביד של המנוח. בתשובה מיום 22.4.93 פירט סגן היועץ המשפטי של הקמ"ג את תקופת עבודתו של כהן בקמ"ג בין השנים 1972-1960. בהמשך, ובעקבות פנייה נוספת של עו"ד קנר לקבלת הפרטים הנוספים והחומר הרפואי, השיבה הקמ"ג במכתבה מיום 29.8.93 כי "...פרט לנתונים שפורטו במכתבנו שבסימוכין, אין כיום ברשותנו מסמכים או נתונים הנוגעים למר אלפרד כהן, אשר מעולם לא היה עובד קמ"ג. מוצע כי תנסה לאתר נתונים או מסמכים אצל מי שהיו מעבידיו בתקופות הרלבנטיות"; - ביום 6.11.1993 נפטר כהן בהיותו בגיל 54; - בסוף שנת 1997, בעקבות כתבה שפורסמה בעיתון, נודע לבני המשפחה על פסק דין איטח, ואז פנו לעו"ד קנר. לטענתם, אז נודע להם לראשונה על השתלשלות הדברים המתוארת לעיל. לבקשתם, פנה עו"ד קנר לקמ"ג ביום 30.12.97 ונענה ביום 2.2.2.98 כי אין ברשות הקמ"ג נתונים או מסמכים אודות המנוח כהן מעבר לנתונים שנמסרו ביום 22.4.93; - בשנת 2003 - עשר שנים לאחר פטירת המנוח ו-32 שנים לאחר סיום עבודתו בקמ"ג - הוגשה תביעתם של המשיבים 3 שנדחתה על הסף מחמת התיישנות. 85. המחלה נתגלתה אצל המנוח בשנת 1991 והמנוח היה מודע למחלתו ואף פנה לעורך דין כדי להתייעץ בקשר לתביעה אפשרית כנגד הקמ"ג. דהיינו, למנוח היה חשד לגבי קשר סיבתי אפשרי, כך שמירוץ ההתיישנות החל בשנה זו. אלא שלטענת המשיבים 3, משלא נמסרו להם ולמנוח נתוני החשיפה של המנוח לקרינה, מירוץ ההתיישנות טרם החל. 86.האם נתוני החשיפה לקרינה והחומר רפואי שביקשו המנוח והמשיבים לקבל, בתוך תקופת ההתיישנות, מהווים עובדה המהווה את עילת התביעה או שמא נתונים אלה מהווים ראיה? לטעמי, משהתעורר חשדו של המנוח בתוך תקופת ההתיישנות, יש לראות את נתוני החשיפה לקרינה כראיה להוכחת הקשר הסיבתי. כיוון שדי בחשד לאפשרות קיומו של קשר סיבתי, ובקרב המנוח עלה החשד כפי שעולה מפנייתו לעו"ד קנר, הרי שלא התקיימו התנאים לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולמיצער, המשיבים 3 לא עמדו בנטל להוכיח כי נעלמו מהם העובדות המהוות את עילת התביעה גם בזהירות סבירה. יפים לעניינו דברי השופטת פרוקצ'יה בעניין מרמש: "השגת מסמכים רפואיים היא חלק משגרת הליך איתור נתונים וראיות לצורך הכנת תביעה בעילה של רשלנות רפואית. בידי תובע מצויים אמצעים סבירים למימוש דרישתו להשגת מסמכים רפואיים - בין בדרך של פנייה לרשויות, ובין באמצעים משפטיים. עצם הצורך להשיג מסמכים רפואיים לשם ריכוז נתוני המקרה, לרבות הזמן והטרחה העשויים להיות כרוכים בכך, אינם יכולים לשמש עילה להפעלת עקרון ההתיישנות שלא מדעת, כל עוד לא קם מכשול אובייקטיבי המונע את השגתם, שגם בהפעלת מאמץ סביר לא ניתן היה להתגבר עליו. להבנתי, עקרון "ההתיישנות שלא מדעת" לא התכוון לעצור את מירוץ ההתיישנות במצב שבו תובע פועל לריכוז הנתונים והעובדות הצריכים להגשת תביעתו, גם אם פעולת ריכוז זו צורכת זמן, ואפילו אם הוא נתקל בקשיים, ביורוקרטיים ואחרים לקבל מסמכים ואף נזקק לתביעה משפטית למימוש זכותו לנתונים. תקופת ההתיישנות של שבע שנים לוקחת בחשבון את צורכי ההיערכות להגשת התביעה, ובכלל זה את הזמן הרב הנדרש, לעיתים, לצורך ריכוז הנתונים, המוביל, פעמים, גם לפתיחת הליך משפטי שמטרתו לאכוף על הצד המחזיק בחומר למוסרו לתובע. מהלכים אלה הם בגדר המאמץ הסביר שעל התובע לנקוט בו כדי להיערך להגשת תביעתו, ואין הם בגדר נסיבות יוצאות דופן המצדיקות החלת עקרון "ההתיישנות שלא מדעת", היפה למקרים בהם עובדות מהותיות לעילת התביעה אינן מצויות בידיעת התובע גם "בכח", ואשר גם בזהירות סבירה הוא אינו יכול להשיגן. אכן, לצורך איתור עובדות ונתונים, ניתנה בידי תובע שהות ארוכה של שבע שנים להיערך להגשת תביעתו, וכל עוד לא קיימת מגבלה אובייקטיבית שבשלה גם בזהירות סבירה לא ניתן לאתר את העובדות המהותיות לעילה, לא יחול עיכוב במירוץ ההתיישנות". לא נעלם מעיני כי כב' השופטת פרוקצ'יה הייתה בדעת מיעוט בפרשת מרמש, אך גם כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין, שגרס באותו מקרה כי מירוץ ההתיישנות החל במועד בו קיבל התובע לידיו את התיק הרפואי, הדגיש קודם לכן כי התובע פנה לקבלת מידע בדבר הטיפול במנוחה, תוך זמן סביר של מספר חודשים לאחר פטירתה. בדומה, גרס גם השופט ג'ובראן כי פרק הזמן של כשנה עד שנה וחצי מפטירת המנוחה ועד לפנייה לעורך דין, הוא פרק זמן סביר. 87.נתוני החשיפה של המנוח לקרינה לא נמסרו בסופו של דבר עד עצם היום הזה. בכך נבדל המקרה שבפנינו מעניין ארג'י שעליו ביקשו המשיבים 3 להסתמך, שם נעשתה פנייה לבית החולים בתוך תקופת ההתיישנות ונטען כי המסמכים בוערו, אך לאחר שהוגשה תביעה בתוך תקופת ההתיישנות נגד אחד הנתבעים, נתגלה תיעוד בבית החולים שצורף כנתבע נוסף לאחר תקופת ההתיישנות. לטענת המדינה, וכפי שעולה מההתכתבויות החוזרות והנשנות בין הצדדים, המנוח לא היה עובד בקמ"ג אלא הועסק על ידי קבלן עצמאי, ומאחר שלא עבד בעבודה הכרוכה בחשיפה לקרינה אין ברשותה נתוני חשיפה לקרינה של המנוח. 88.מכל מקום, מאז פטירתו של המנוח בשנת 1993 ועד לשנת 2003 לא נתגלתה למשיבים 3 כל עובדה חדשה המצדיקה החלת כלל הגילוי המאוחר, ולא נגלתה לעיניהם כל עובדה חדשה שלא הייתה ידועה למנוח בשנת 1992. כפי שיכול היה המנוח לפעול בשנים 1992-1991, כך פעלו לבסוף בני משפחתו בשנת 2003 משהגישו את תביעתם. יפים לענייננו דברים שנאמרו בע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה), פ"ד מה(5) 365, 372 (1991) (הדגשה שלי - י.ע.): "מוכן אני לצאת מתוך ההנחה, שהמערערת לא ידעה את העובדות המהוות את עילת התביעה. עם זאת אין באפשרותי לקבוע, כי הדבר נבע מסיבות שלא היו תלויות בה, ושגם בזהירות סבירה לא יכלה המערערת למנען. ....השתלשלות עניינים זו מלמדת, שהסיבה לאי הידיעה נעוצה בהזנחתה של המערערת, ולא, כפי שניסתה המערערת לטעון, בחוסר שליטתה בשפה העברית, ובהתנהגותם של חברי המשיבות. שכן, כמו שהשכילה המערערת לברר את העובדות האמורות בשעת 1989, יכולה היתה, וחייבת היתה, לעשות מאמץ לברר את העובדות בדבר זכויות בעלה המנוח מיד לאחר מותו של האחרון". המנוח ידע כי עבד בעבר בקמ"ג, ידע במה עסק בעת שעבד בקמ"ג (בנו של המנוח סיפר כי אביו עבד כקבלן צנרת דלק), ידע באילו מקומות בקמ"ג עבד, וידע כי חלה בסרטן. כאמור, את ידיעתו של המנוח יש לייחס ליורשיו ולתלוייו, ומאז פנייתו של המנוח לוא"א בשנת 1992 ועד להגשת התביעה בשנת 2003 לא נוספה כל עובדה חדשה שלא הייתה ידועה למנוח. 89.איננו נדרשים להרחיק עדותנו ודי אם אפנה לסיכומי התשובה של המשיבים 3 עצמם, שם נאמר "המשיבה צודקת בטענתה כי הנה - שום דבר לא התחדש, ובכל זאת הוגשה התביעה. האם עובדה זו מלמדת על כך שהעובדות מצויות בידי המערערים? כמובן שלא. תולים אנו את יהבנו בהליכי גילוי המסמכים והשאלונים, שיחייבו את המשיבה להתעשת, ולגלות את המידע שהסתירה עד כה". השאלה היא, מדוע המנוח או בני משפחתו לא התעשתו והגישו את התביעה עוד לפני חלוף ההתיישנות, שאז יכולים היו לעתור לגילוי מסמכים, בדיוק כפי שנעשה על ידם כיום בתביעה שהוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. 90.גם העובדה שהמשיבים 3 השתהו שש שנים נוספות מאז פרסום הכתבה אודות פסק הדין בעניין איטח (שאף הוא היה מיוצג ע"י עו"ד קנר) ועד להגשת התביעה, מלמדת על חוסר סבירות התנהגותם, כאמור בפרשת פלונית, כמצוטט בסעיף 85 לעיל. 91.נוכח התוצאה אליה הגעתי, איני רואה להידרש להשגותיהם של המשיבים 3 על קביעותיו של בית משפט קמא, שדחה את גרסת בנו של המנוח לפיה בני המשפחה לא ידעו על תנאי עבודתו ואודות נסיעתו לישראל ופנייתו לעו"ד קנר. המדובר בממצא שבעובדה שרשאי היה בית משפט קמא להגיע אליו, הן לאור דברים שאמר הבן יצחק בחקירתו הנגדית על יחסיו הקרובים עם אביו והן על פי הגיונם של דברים. קשה להלום כי המנוח כהן לא שיתף את בני משפחתו בקורות נסיעתו לארץ. מה עוד שהבן אישר כי נמנע מלשאול את אמו אם ידעה על כך שבעלה המנוח פנה לעו"ד קנר. לכך יש להוסיף כי אשת המנוח נמנעה מלמסור תצהיר או להעיד בעניין. 92.סיכומו של דבר, שהתביעה שהוגשה עשר שנים לאחר מות המנוח - שאז נתגלה הנזק לכל הדעות - התיישנה, למעט תביעתה של בת המנוח, נאוה כהן (להלן: נאוה). לטענת נאוה היא ילידת 1979, וכשנפטר המנוח בשנת 1993 הייתה בת 14. לפי סעיף 10 לחוק ההתיישנות, "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה". מכאן, שנאוה הייתה זכאית להגיש תביעתה כיורשת או כתלויה עד לשנת 2004, ולגביה לא חלפה תקופת ההתיישנות. ודוק: אין בכך כדי לגרוע ממסקנתי כי מקום שתביעת הניזוק-המנוח התיישנה, גם תביעת התלויים התיישנה, אלא שבמקרה דנן, תביעת המנוח לא התיישנה באשר המחלה נתגלתה אך כשנתיים לפני פטירתו. השורה התחתונה היא, שיש לדחות את ערעורם של כל המשיבים 3 למעט נאוה, בכפוף לכך שיוכח כי אכן היא ילידת 1979, באשר לא מצאתי בחומר שבפני אסמכתא לכך. אוסיף להלן מספר הערות לגבי ערעור המשיבים 3. 93.המנוח כהן והמשיבים 3 אף לא ניסו לברר פרטים הנוגעים לרכיב ההתרשלות, קרי, תנאי עבודתו של המנוח, האם ננקטו אמצעי מגן, האם נשמרו הוראות בטיחות וכיו"ב. בהתכתבות שניהל המנוח באמצעות עו"ד קנר נתבקשו אך ורק נתוני החשיפה והחומר הרפואי של המנוח המצוי ברשות הקמ"ג. תמיהה היא כיצד ביקשו המשיבים לבסס את רכיב הרשלנות ללא ידיעת תנאי עבודתו של המנוח בקמ"ג, ומכל מקום, המנוח והמשיבים 3 בנעליו אינם יכולים לטעון כי העובדות הנדרשות לרכיב הרשלנות נעלמו מעיניהם בשל סיבות שלא היו תלויות בהן, משלא ביקשו נתונים אלה מהקמ"ג. 94.המשיבים 3 טענו כי הקמ"ג הפר את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת הבטיחות בעבודה) המורה כי בעל מפעל ינהל פנקס תאונות ומחלות שאירעו במפעל. תחולתו של הנוסח החדש לפקודה היא משנת 1971, סמוך לסיום תקופת עבודתו של כהן בקמ"ג, ומכל מקום, לפי סעיף 198(א)(2) יש לנהל פנקס בו יירשמו "הפרטים שנקבעו בנוגע לכל תאונה או מחלת מקצוע שאירעו במפעל...". המנוח כהן חלה בסרטן למעלה מעשרים שנה לאחר שהפסיק לעבוד בקמ"ג, כך שלא היה מה לרשום. 95.תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העוסקים בקרינה מייננת) התשנ"ג-1992, החליפו את תקנות הבטיחות בעבודה (עוסקים בקרינה מיננת), התשמ"א-1981. התקנות החדשות מחייבות את המעביד לערוך בדיקות תקופתיות לעובדים ולנהל רישומים, ותקנה 7(ב) מורה כי על המעביד לשמור על הרישומים משך 30 שנה לאחר תחילת העבודה (חובה דומה מוטלת על המעבדה המוסמכת ועל מאגר הקרינה הארצי מכוח תקנה 18). אפילו על פי התקנות החדשות, שלא חלו בתקופת עבודתו של המנוח בקמ"ג, חלף המועד לשמירת הרישומים, באשר המנוח עבד בקמ"ג לסירוגין עד לתחילת שנת 1972. בתקופת עבודתו של המנוח חלו הוראות דומות, שמשום מה נקבעו בתוספת הראשונה לתקנות חופשה שנתית (חופשה מוארכת), התשכ"ד- 1963 ואשר בוטלה זה מכבר בשנת 1984. בתוספת לתקנות נקבעו הוראות ברוח ההוראות הקבועות כיום בתקנות הבטיחות בעבודה, לרבות חובה לנהל כרטיס בריאות לגבי "עובד הנתון לסיכוני הקרנה בעבודתו" (סעיף 20). היינו, חובת הבדיקה והרישום חלה בזמנו רק לגבי עובדים שהיו נתונים לסיכוני קרינה בעבודתם, בעוד שלטענת המדינה המנוח כהן כלל לא היה עובד קרינה. מכל מקום, גם אם חלו תקנות אלה על המנוח בשל עצם עבודתו בקמ"ג, הרי שבסעיף 20(ב) לתוספת נקבע כי כרטיס הבריאות של העובד לא יושמד "אלא 20 שנה לאחר הפסקת עבודתו של העובד ובהסכמתו של שר העבודה". התקופה של 20 שנה הוארכה כאמור ל-30 שנה, אך גם על פי תקופה מוארכת זו, הרי שהתביעה הוגשה 31 שנה לאחר סיום תקופת עבודתו של המנוח. סיכום ביניים: יישום העקרונות עליהם עמדנו בתחילת הדרך על שלוש התביעות שבפנינו, הביא למסקנה לפיה יש לדחות על הסף את כל התביעות (למעט תביעתה של אחת מקבוצת המשיבים 3 בשל קטינותה). משכך, איני נדרש לטענת השיהוי שהעלתה המדינה, ואסתפק במילים מספר בנושא זה. שיהוי ונזק ראייתי 96.סעיף 27 לחוק ההתיישנות עצמו קובע כי אין בחוק כדי לפגוע "בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב סעד מחמת שיהוי" (הוראה דומה נקבעה בסעיף 36 להצעת החוק). עם זאת, מאחר שדיני ההתיישנות הם שמסדירים את התקופה בה רשאי אדם לעכב את הגשת תביעתו, יש לבחון בזהירות את טענת השיהוי, שלא תיווצר דרך עוקפת לדין ההתיישנות. בשל כך, נקבעו בפסיקה תנאים מחמירים לדחיית תביעה מחמת שיהוי, והשימוש בדוקטרינה זו ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין (פרשת תלמוד תורה, עמ' 433 ). חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי לקבל את טענת השיהוי, ויש צורך ב"דבר מה נוסף" (ראו: ע"א 410/87 עזבון המנוחה ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 756 (1991)). על הנתבע להוכיח כי היה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי לפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול שונה הלכות נ' עירית נתניה (לא פורסמה, 11.9.2007); עניין נסייר פסקה 10 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה. נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוטל על הטוען לכך, דהיינו, על הנתבע (ראו: פרשת תלמוד תורה והאסמכתאות שם; ע"א 2950/07 סולימאן נ' מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל והאסמכתאות שם (טרם פורסם, 21.10.2009)). 97.מאחר שהשימוש בדוקטרינת השיהוי לדחיית תביעה הוא נדיר וחריג במקומותינו, הנפקות העיקרית של זו היא בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי. עמדנו על כך שברגיל, חלוף הזמן מקשה על הנתבע בהגנתו. ראיות שיכול היה הנתבע להשיג - אם ראיות חפציות כמו מסמכים ואם ראיות בעדויות - אבדו וכבר אינם בהישג ידו. כך, לדוגמה, בפסק הדין בעניין איטח, נתן בית המשפט משקל לכך שהמדינה לא הביאה לעדות אנשים שעבדו במחיצת המנוח (על ממצאים אמפיריים המוכיחים כי השיהוי פוגע בהגנתו של הנתבע ראו גוטל, הסדר חדש, עמ' 842). חלוף הזמן מטשטש לא רק זכרונם של עדים, אלא גם מקשה על בית המשפט לקבוע ממצאים פוזיטיביים מבעד לערפל הזמן, ובכך מחריף את הקושי בבירור האמת העובדתית. לכן, יש לשיהוי "מחיר" במישור הראייתי, הן מבחינת נטל השכנוע והן מבחינת כמות הראיות, ויש הגורסים כי מחיר השיהוי אף צריך לבוא לידי ביטוי בהפחתת סכום הפיצוי בשל הנזק הראייתי שנגרם לנתבע ((גוטל, הסדר חדש, עמ' 848). השיהוי מביא לתוצאה בלתי צודקת לא רק בשל שחיקת הראיות, אלא גם בשל החלה בדיעבד של תפישות, ערכים ודוקטרינות הנהוגים כיום על עילות שנולדו בתקופות בהן שררו תפישות, ערכים ודוקטרינות אחרות (גלעד, תגובה, עמ' 858). 98. במקרה דנן, על פניו, השיהוי הכבד מכביד על הגנתה של המדינה. שלוש התביעות מבוססות על לחשיפה לאורך שנים, להבדיל מאירוע חד פעמי של תאונה. ניהול התביעות היה מחייב את המדינה להביא עדים שהכירו את עבודתם ותנאי עבודתם של התובעים לכל אורך התקופות השונות של עבודתם, שהסתיימה לפני למעלה משלושים שנה. הנזק הראייתי גדול במיוחד מאחר שמדובר בתביעות עזבון ותלויים, שאז אין באפשרות המדינה להשלים את החוסר הראייתי בחקירת התובע עצמו. כך, כדוגמה לנזק ראייתי, המדינה כי נוכח חלוף הזמן, אין באפשרותה להשיג מסמכים רפואיים הנוגעים למנוח אלקלסלי, שנפטר בשנת 1976, חודשים ספורים אחר שהתגלתה מחלת הכבד. לטענתה, ממסמך רפואי בודד שברשותה עולה כי המנוח נהג לשתות אלכוהול (עובדה לה התייחס המומחה מטעם בית הדין לעבודה), ולנוכח הקשר בין אלכוהול לבין נזק לכבד, יש לראות בכך גורם סיכון עצמאי. זאת, לצד גורמים נוספים שבשל חלוף הזמן יקשה על המדינה להוכיחם ממרחק של עשרות שנים, כגון השאלה אם המנוח נהג לעשן, האם נחשף לחומרים מסוכנים טרם עבודתו בקמ"ג או מחוץ לעבודתו בקמ"ג. 99. יהיו שיטענו כי ככל שבמדינה עסקינן, אין לקבל את טענת השיהוי באשר יש לצפות כי הרשות הציבורית תשמור בהקפדה על מסמכיה. מנגד, בשירות הציבורי יש חשיבות לידיעה ולזיכרון המוסדי, ומטבע הדברים מתחלפות הנפשות הפועלות במהלך השנים (ע"א לנוכח מסקנתי כי יש לדחות את התביעות מחמת התיישנות, נותיר את הדברים בצריך עיון. הערה לפני סיום 100.לפני סיום, עשיתי את שהשופט חשין היטיב לעשות מכולם. עליתי על גבעה רמה, צפיתי לאחור על הדרך הארוכה שעברנו במסענו ובחנתי שמא האבק שהעלו הכרכרות והסוסים הסתיר דבר מעיני. ואכן, מצאתי כי יש מקום להבהרה לגבי החשד המהווה את יריית הפתיחה לתחילת מירוץ ההתיישנות. 101.עמדנו על כך שלשם בחינת השאלה האם נתגלו לתובע העובדות המהוות את עילת התביעה, אנו בוחנים את הצד השני של המטבע: האם אדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי על סמך אותה ידיעה. יכול הטוען לטעון, כי אם די בחשד או בסברה כ'קצה חוט', תובעים פוטנציאליים יחושו להגיש תביעה שמא תחלוף תקופת ההתיישנות, ונמצאת מעודד הגשת תביעות סרק שבסיסן העובדתי רעוע. על כך אשיב כי יש להבחין בין הפן הראייתי-עובדתי הנדרש לצורך הגשת תביעה לבין השאלה מתי יש להגיש את התביעה. כאמור, לצורך המודעות הנדרשת די באפשרות לקיומו של קשר סיבתי, די ב"ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות" (פרשת צורף; עניין המאירי הראשון). תובע שמתעורר בו החשד לקיומם של התרשלות או קשר סיבתי, אינו רשאי לכבוש חשדו בליבו שנים רבות ולטעון כי היו חסרות לו ראיות. על תובע כזה חלה החובה לדרוש ולחקור ולנסות לגלות במהלך תקופת ההתיישנות את הראיות החסרות לו. אם פנה התובע לנתבע הפוטנציאלי והלה דחה את בקשתו, אזי שומא עליו להגיש תביעה ולדרוש מבעל דינו שכנגד את הראיות החסרות במסגרת הליכי גילוי מסמכים. תובע שלא עשה כן, והמתין עד לחלוף תקופת ההתיישנות, יראו אותו כמי שלא חל עליו כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. שאם לא תאמר כן, כל אימת שבעל דין לא אוסף נתונים או לא מקבל את המידע שלטענתו נמצא ברשות הנתבע, התביעה לא תתיישן לעולם. זאת, למעט מצב בו התובע פנה לנתבע בבקשה להמציא לו מסמך המהווה הן ראיה והן עובדה המהווה עילת התביעה, והנתבע הונה או הטעה את התובע ב שהמסמך לא קיים או לא נמצא ברשותו. במצב דברים זה, בו המסמך המהווה עובדה הועלם מהתובע "החושד", תימשך השעיית מירוץ ההתיישנות. במקרה מעין זה, מתאיינים חלק מהרציונלים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות, באשר אין לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו או כמי שייצר הסתמכות אצל הנתבע. כך, לטעמי, יש לפרש את דברי בית המשפט בפרשת טבע תעשיות באומרו (הדגשה שלי - י.ע.): "כך למשל, משנתגלה מסמך לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, אשר לא ניתן לצפות מן התובע כי יגלה אותו במועד מוקדם יותר, ובמסמך זה נחשפת לראשונה וללא שהיו לה ראיות קודמות, התרשלותו של המעוול, דומה כי לא ניתן להשלים עם כך שתחסם התביעה מפאת התיישנות בלבד (השוו עם עניין ארג'י הנ"ל)" (סעיף 17 לפסק הדין). סיכום בכל שלושת המקרים שנדונו בפנינו, המנוחים חלו ונפטרו זמן רב לפני הגשת התביעה, כך שלא עסקנו כלל בסוגיה של מחלות סמויות, בהן גילוי הנזק מאוחר לאירוע "האשם" ולא נדרשנו לשאלות הסבוכות הכרוכות בנזק "מוקדם" ו"מאוחר" ונזק שהתפתח והצטבר במהלך תקופת החשיפה. לצורך הדיון הנחנו כי יריית הפתיחה לתחילת מירוץ ההתיישנות היא עם גילוי מחלת הסרטן אצל המנוחים, ולמיצער, עם פטירתם של המנוחים. בכפוף להנחה זו, הראינו כי כלל הגילוי המאוחר לא עומד למשיבים ודין תביעתם להידחות על הסף מחמת התיישנות. אשר על כן, אמליץ לחברי לקבל את ערעור המדינה בשתי הבקשות למתן רשות ערעור שנדונו כבערעור, ולדחות את ערעור המשיבים 3, ובנסיבות העניין, ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' חיות: 1.אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט י' עמית ולרוב טעמיו וכמוהו אף אני סבורה כי בקשות רשות הערעור שהגישה המדינה (רע"א 901/07 ו-רע"א 9788/08) דינן להתקבל וכי הערעור שהגישו בני משפחת כהן (ע"א 2917/07) דינו להידחות, להוציא עניינה של המשיבה 2 (בכפוף לבדיקת שנת לידתה). בסוגייה אחת איני רואה עין בעין עם חברי, אך כפי שאבאר להלן אין במחלוקת זו שבינינו כדי להוליך לתוצאה שונה בנסיבות המקרים דנן. חברי סבור (אף שאינו נסמך על כך לצורך ההכרעה בערעורים) כי לעניין החלת "כלל הגילוי המאוחר" הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), אין להבחין בין תביעות תלויים לתביעות יורשים. לגישתו יש להשקיף גם על התלויים ולא רק על היורשים כעל חליפיו של המנוח ועל כן הוא סבור כי חלה על אלה כמו על אלה הוראת סעיף 18 לחוק ההתיישנות הקובעת כי "לעניין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על-ידי הזכאי המקורי או על-ידי חליפו". וכלשונו של חברי: "לצורך חישוב תקופת ההתיישנות ועילות ההשעיה של מירוץ ההתיישנות, אין מקום להבחין בין תובע-חליף שהוא יורש לבין תובע-חליף שהוא תלוי. הבחנה זו לא מעוגנת ברציונאלים של מוסד ההתיישנות עליהם עמדנו לעיל. כאשר העובדות היו בידיעתו בפועל או בכוח של התובע המקורי, והוא לא מיידע בהן את התובע הנעבר, אין הצדקה כי הנתבע הוא שישא במחיר, ואין נפקא מינה אם ביורשים או בתלויים עסקינן. בשני המקרים נוצר לנתבע קושי ראייתי ונפגע אינטרס ההסתמכות שלו" (פיסקה 65). עוד מוסיף חברי ואומר כי: "הבחנה בין תלויים ליורשים לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, לא רק שאינה מעוגנת ברציונלים של ההתיישנות, היא גם מביאה לתוצאה מלאכותית ואבסורדית לפיה פלוני ייחשב כיודע את העובדות לאשורן בכובעו כיורש, אך לא בכובעו כתלוי, ובאותו אדם ישכנו להם יחדיו הידיעה וחוסר הידיעה. לשם הדוגמה, ניקח מצב בו התובע-הניזוק הגיש תביעה לבית המשפט, אך משיקולים שונים הגיע להסכמה עם הנתבעים על דחיית התביעה. קשה להלום כי לאחר פטירת התובע, יוכלו התלויים, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הרגילה, להגיש תביעה באותה עילה בנימוק שתביעתם היא עצמאית ואין לייחס להם את ידיעתו ואת הסכמתו של התובע" (פיסקה 69). ולבסוף הוא מציין: "לטעמי, את האמירה כי תביעת התלויים היא עצמאית יש לפרש כמתייחסת לנזק העצמאי שנגרם להם עקב מות המנוח בעוולה, נזק עצמאי הנפרד מנזקו של המנוח... אך אין להרחיב את עקרון עצמאות תביעת התלויים על שאר רכיבי העוולה, ומקום בו המנוח-התובע המקורי ידע את העובדות המהוות את עילת התביעה, יש לייחס את ידיעתו לתלויים וליורשים כאחד. ובקיצור, תביעת התלויים היא עצמאית ונבדלת מבחינת הפיצויים - אם כי גם ברכיב זה היא חופפת בחלקה את תביעת העיזבון... אך אינה "מנותקת" מעילת התביעה" (פיסקה 71; ההדגשה במקור). 2.דעתי שונה, אך במקרים דנן אף אני איני נדרשת להכרעה בסוגיה זו בהינתן העובדה כי התוצאה אליה הגענו חברי ואני זהה. אפרט, אפוא, רק מקצת הנימוקים הצריכים לביסוס דעתי בנדון. אכן, יש קשר מהותי בין עילת התביעה של המנוח - "הזכאי המקורי" כלשון סעיף 18 לחוק ההתיישנות - ובין עילת התביעה של התלויים. כך, לא יוכלו התלויים לבסס את עילת תביעתם נגד המזיק אלא בהתקיים יסודות העוולה הנטועים בהתנהלותו של המזיק כלפי הניזוק-המנוח. כמו כן, כפופה תביעת התלויים להתנהלותו של הניזוק ככל שיש בה משום "אשם תורם" (ראו סעיף 69 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה)), והיא מותנית בכך שהמנוח לא מיצה טרם מותו את תביעתו הנזיקית כלפי המזיק (ראו סעיף 78 לפקודה). במאמר מוסגר אציין בהקשר זה כי ייתכן שוויתור או פשרה שהשיג המנוח טרם מותו עם המזיק עשויים אף הם להיחשב כמיצוי תביעתו הנזיקית. אך מכאן אין נובעת לטעמי המסקנה כי יש לראות בתלויים חליפיו של המנוח. תובע-חליף הוא מי שבא לכל דבר ועניין בנעליו של המנוח במובן זה שעילת תביעתו היא תביעת המנוח ואין לו בה דבר משל עצמו. לעומת זאת, התלויים במנוח יש להם עילת תביעה מכוח עצמם כמי שהיו סמוכים על שולחנו וזאת מקום שבו גרמה העוולה שבוצעה כלפי המנוח למותו והוא היה זכאי אותה שעה לפיצויים. על ההבדל בין תביעתם העצמאית של התלויים ובין תביעת המנוח - ההופכת עם מותו לחלק מעזבונו ואותה זכאים יורשיו או מנהל עזבונו לתבוע כחליפיו - עמד בית משפט זה בהזדמנויות שונות. כך, למשל, מציין השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתקיה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004) (להלן: עניין אטינגר), כי: "כאשר נפטר אדם, שניזוק בעוולה, עשויה לקום זכות תביעה הן לעיזבונו והן לתלוייו. אשר לתביעת העיזבון, מורה אותנו פקודת הנזיקין כי לעת פטירתו של אדם, מוסיפות כל עילות התביעה בשל עוולה, שהיו עומדות לנפטר, לעמוד לטובת עזבונו (סעיף 19(א) לפקודה). לשון אחרת: זכויות התביעה, של ניזוק שנפטר, כנגד המזיק - הן בגין נזקים ממוניים והן בגין נזקים בלתי-ממוניים - "שורדות", אם לא מוצו, ועוברות ליורשיו (ראו ע"א 148/53 פנץ ו"אגד" קבוצה אופרטיבית בע"מ נ' פלדמן, פ"ד ט(3) 1711, 1717-1716)... סעיף 19 לפקודה מוסיף וקובע, כי מקום בו המעשה או המחדל שיצר את העילה, הוא גם זה שהביא למות הניזוק, "יהיו הפיצויים שניתן להיפרע לטובת העיזבון מחושבים בלי שים לב להפסד או לריווח שנגרם לעיזבון עקב המוות..." (סעיף 19(ב)). ההיגיון העומד מאחורי הוראה זו, הוא שהתביעה אינה של היורשים, כי אם של המנוח... תביעה נוספת - עצמאית - עומדת לתלוייו של הניזוק, מקום שמעשה העוולה הביא למותו של האחרון... על המזיק לפצות את התלויים במנוח בגין הפסד התמיכה הכלכלית לה היו צפויים, לוּ היה נותר המנוח בחיים (ע"א 64/89 חיים גבאי נ' מלכה לוזון, פ"ד מח(4) 673) (עניין אטינגר, עמ' 523-524; ההדגשה הוספה). (כן ראו: ע"א 506/82 זונטג נ' מנדלסון, פ"ד מ(3) 113, 125 (1986); ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פיסקה 15 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (30.5.2010) (בדעת מיעוט שם, אך לא לעניין זה); ולאחרונה, ע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מאיר (טרם פורסם, 7.9.2010)). 3.בניגוד לחברי, אינני סבורה כי המונח "חליף" ניתן לפיצול באופן שחפיפה הקיימת בין תביעת המנוח ובין חלק מיסודות העילה המקימים את תביעת התלויים, די בה כדי להגדיר גם את התלויים כחליפיו. כמו כן, אינני סבורה כי עילת התביעה של התלויים נבדלת מעילת התביעה של המנוח (והיורשים הבאים מכוחו) אך במרכיב הנזק. הרציונאל המונח ביסוד עילת התביעה שהוענקה לתלויים בסעיף 78 לפקודה הינו סוציאלי במהותו ונועד להבטיח פיצוי על הפסדי ממון שנגרמו לקרובי משפחה בדרגה ראשונה הנסמכים על שולחנו של הניזוק שנפטר (ראו ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12, 30-31 (2001)). רציונאל זה מצדיק את אפיונה של תביעת התלויים כתביעה עצמאית העומדת על רגליה היא (אם כי קיימים כאמור חוטים המקשרים בינה ובין תביעת המנוח). על ההבדל המשמעותי הקיים בין התפישה הרואה בתביעת התלויים תביעה עצמאית לעומת התפישה הרואה בה תביעה של חליפי המנוח תלמד הדוגמה הבאה: טלו מקרה שבו ניתן להוכיח שהמנוח הסתיר במכוון את דבר מחלתו מקרובי משפחתו התלויים בו או מקרה שבו מדובר במנוח שתלוייו הם תינוקות בני יומם. במצב דברים זה, וככל שנייחס לתלויים את ידיעת המנוח (בהנחה שהתקיימו לגביו כתוצאה מכך התנאים השוללים את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות), כי אז אין משמעות לעובדה שבפועל התלויים לא ידעו או לא יכולים היו לדעת דבר אודות העובדות המהוות את עילת התובענה, שכן התובענה היא תובענת המנוח והתלויים הם חליפיו ומשכך תתיישן תביעתם במועד שבו היתה תביעת המנוח מתיישנת (בתוספת פרק זמן של שנה, כאמור בסעיף 18 סיפא לחוק ההתיישנות). לעומת זאת, על-פי התפישה הרואה בתלויים תובעים מכוח עצמם ובתביעתם תביעה אשר נועדה לשרת מטרות סוציאליות של הענקת פיצוי למי שאיבדו בשל מות המנוח בעוולה את משענתם הכלכלית, מה שייבחן לצורך תחולתו או אי תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא - האם נעלמו מן התלויים, כתובעים בזכות עצמם ולא כחליפי המנוח, העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכולים היו למונען, ותקופת ההתיישנות של תביעתם תחל ביום שבו נודעו להם כתובעים עובדות אלה. ודוק: לא בהכרח קיימת חפיפה בין מי שהם תלויים בניזוק המנוח ובין מי שהינם יורשיו. אולם, גם אם קיימת חפיפה כזו אינני סבורה כי ההבחנה לצורך "כלל הגילוי המאוחר" בין תביעת המנוח המוגשת על ידי חליפיו היורשים ובין תביעת התלויים העומדת לעצמה, מובילה כעמדת חברי ל"תוצאה אבסורדית" משום ש"באותו אדם ישכנו להם יחדיו הידיעה וחוסר הידיעה". כפי שכבר צוין היורש כחליף של המנוח אין לו דבר משל עצמו וכל תביעתו כולה לא נסמכת אלא על מה שהיה המנוח זכאי לתבוע אלמלא פטירתו. לעומת זאת, תביעת התלויים היא תביעתם שלהם מכוח היותם סמוכים על שולחנו של המנוח (ובלבד שהמנוח לא מיצה את תביעתו טרם פטירתו). מנקודת ראות זו, אין מדובר "באותו אדם" שכן היורשים כחליפיו של המנוח אינם "שחקנים" מכוח עצמם בתביעה הנזיקית של המנוח. משכך, הידיעה או אי הידיעה הרלוונטית בתביעה כזו לעניין "כלל הגילוי המאוחר", היא ידיעתו או אי-ידיעתו של המנוח ואילו ידיעתם או אי-ידיעתם של היורשים עצמם אינה מעלה ואינה מורידה בהקשר זה. מה שאין כן לגבי התלויים כמי שמגישים תביעה עצמאית מכוחם הם. אוסיף ואומר כי ככל שתביעות התלויים נתפשות, כגישת חברי, כתביעות של ה"זכאי המקורי", מתעורר קושי להחיל לגביהם את סעיף 10 לחוק ההתיישנות (אותו ראה חברי להחיל לגבי נאוה כהן, ביתו של המנוח בע"א 2919/07, בהיותה על-פי הנטען בת 14 שנים עת פטירתו). זאת, משום שסעיף 10 לחוק ההתיישנות הקובע כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה", עניינו בגיל התובע וככל שתלוייו הם חליפיו - נראה כי גילם שלהם אין לו רלוונטיות ויש להחיל על תביעתם את הוראת סעיף 18 סיפא לחוק ההתיישנות. לעומת זאת, ככל שרואים בתלויים תובעים מטעם עצמם, ניתן להחיל לגביהם ללא קושי את הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות. 4.הערה נוספת שראיתי להוסיף היא זו. חברי עמד בחוות דעתו על המבחן שאומץ בפסיקה ולפיו בבואנו לבחון האם נעלמו מעיני התובע "העובדות המהוות את עילת התובענה", לצורך החלת כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש לשאול האם "העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי" (ראו ע"א 8316/06 ארג'י נ' שירותי בריאות כללית, פיסקה 17 (טרם פורסם, 3.7.2008)). מבחן זה, לפיו אין מירוץ ההתיישנות מתחיל אלא אם כן גילה התובע (או יכול היה לגלות) עובדות המקימות לו תובענה "בעלת סיכוי ממשי", הוא מבחן טוב וראוי המבטיח כי תובעים לא ימהרו להגיש תביעות אשר תתבררנה בדיעבד כתביעות סרק, אך ורק בשל החשש שאם לא יעשו כן הן תתיישנה. יחד עם זאת וכפי שציין חברי, על-מנת שיוכל להישען על "כלל הגילוי המאוחר" שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות נדרש התובע להראות כי הוא מצידו פעל כנדרש לבירור השאלה האם יש בידו תביעה "בעלת סיכוי ממשי", וזאת מרגע שהיה בידיו "קצה חוט" אשר צריך היה לגרום לו לאסוף מידע, לערוך בירורים ולפנות בנדון לגורם מקצועי (למשל עורך-דין או רופא). אם לא עשה כן, מייחסים לו ידיעה של מה שיכול היה לדעת אילו השקיע משאבים בגילוי המידע הדרוש והמבחן הוא מבחן אובייקטיבי של סבירות. ודוק: הכוונה היא לאיסוף מידע הקיים במועד הרלוונטי ובענייננו הכוונה היא לכך שבמועד הרלוונטי קיימת היתה בקהילה המדעית דעה בעלת משמעות לגבי קשר אפשרי בין היחשפות לקרינה ובין מחלת הסרטן. 5.בהינתן מבחנים אלה, ואף שלגישתי וככל שבתביעות התלויים מדובר, אין לראותם כחליפיו של המנוח ואין לייחס להם את מה שגילה או יכול היה המנוח לגלות לצורך תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות, בחינת התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ומידת התקיימותם גם לגבי התלויים עצמם, מראה כי חלפו במקרים דנן שנים ארוכות מיום פטירתו של כל אחד מן הניזוקים-המנוחים ועד הגשת תביעות התלויים בעניינם (המנוח ברע"א 901/07 - 21 שנים; המנוח ברע"א 9788/08 - 30 שנים; והמנוח בע"א 2919/07 - 10 שנים). זאת, למרות שהאפשרות כי קיים קשר סיבתי בין מחלת הסרטן שממנה נפטרו ובין החשיפה לקרינה, היתה נחלת הכלל עוד קודם פטירתם וכמובן גם בשנים שחלפו מאז ועד הגשת תביעות התלויים. על כן, ניתן לומר כי גם אם בוחנים את התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לגבי התלויים עצמם, אין הדבר מועיל להם בנסיבות המקרים דנן ולו מן הטעם המפורט לעיל. השופט ע' פוגלמן: אני מסכים לעיקרי חוות דעתו המקיפה של חברי השופט י' עמית, אשר מבהירה בהרחבה את הטעמים בגינם יש לקבל את בקשות רשות הערעור שהגישה המדינה ולדחות את הערעור שהגישו בני משפחת כהן (להוציא עניינה של המשיבה 2). אינני נדרש לנקוט עמדה בכל שאמור בהבחנה בין תביעות יורשים לתביעות תלויים, לצורך החלת "כלל הגילוי המאוחר" הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן כפי שהבהירו חבריי, שאלה זו אינה דורשת הכרעה בנסיבות המקרים שלפנינו. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית, לקבל את ערעור המדינה ברע"א 901/07 ו-9788/08, ולדחות את הערעור בע"א 2919/07. גילוי מרצוןהתיישנות