מונחת בפנינו בקשת הנתבע לדחיית התביעה שהגישה כנגדו התובעת על הסף, מחמת התיישנות רכיבי התביעה. הרקע לבקשה ביום 5.9.2011 הגישה התובעת כנגד הנתבע את התביעה נשוא החלטה זו. על פי העולה מכתב התביעה, התובעת (להלן: החברה) העסיקה את הנתבע משך כשלוש שנים. במהלך תקופה זו התקדם התובע בסולם התפקידים לכדי מנהל עבודה. כעולה מנספחי כתב התביעה, ביום 30.7.2004 הגישה החברה כנגד הנתבע תלונה במשטרה שעניינה גניבה של רכושה מאתרים בהם עבדה. תלונה זו התגבשה לכדי הליך פלילי שהסתיים ביום 20.6.2011 בהרשעת הנתבע על פי הודאתו, בין היתר, בעבירה של גניבה ממעסיק. בהליך העיקרי תובעת החברה מהנתבע פיצוי בסך 100,000 ₪ בעד הרכוש הגנוב ובכללו "סולר, מצעים, אבנים ועוד ציוד יקר ערך..", וזאת בהסתמך על הרשעתו בדין הפלילי. בכתב ההגנה טען הנתבע להתיישנות עילת התביעה. לטענתו, חדל לעבוד אצל הנתבעת בחודש פברואר 2004 והארוע נשוא עילת התביעה אירע, לכל המאוחר, בחודש אוגוסט 2004. אשר על כן, במועד הגשת התביעה, בחודש ספטמבר 2011 חלפו למעלה משבע שנים והתביעה התיישנה. כן טען הנתבע שהמדובר בתביעה נעדרת עילה וחסרת פרוט עובדתי מינימאלי. בצד זה, מכחיש הנתבע כי גנב מוצרים אחרים מאלה בהם הודה במסגרת ההליך הפלילי. לשם שלמות התמונה יצוין כי הנתבע הגיש כנגד החברה תביעה שכנגד, במסגרתה הוא עותר לתשלום שכר עבודה מולן, פדיון דמי הבראה ופדיון דמי חופשה. טענות הצדדים בבקשה במסגרת הבקשה קצרת המילין, אשר אינה נתמכת בדבר, חוזר הנתבע על טענתו לפיה במועד הגשת כתב התביעה חלפו למעלה מ - 7 שנים ממועד אירוע הגניבה ועל כן התיישנה התביעה ודינה דחייה על הסף. בתוך כך, שולל הנתבע את טענת הנתבעת בכתב התשובה לתביעה שכנגד לפיה, גזר הדין הפלילי הפסיק את מרוץ ההתיישנות. לטעמו, אין קשר בין ההליך הפלילי ובין עילת תביעה בהליך האזרחי ומשכך טענה זו אינה מעוגנת בדין. בתגובה, טוענת החברה כי דין הבקשה דחיה על הסף משהוגשה בשיהוי. קרי, טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה ואף אינה נתמכת בתצהיר המאמת את העובדות עליהן היא נסמכת. בפרט את התאריך בו החל מרוץ ההתיישנות אליבא דמבקש. עוד טוענת החברה כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב בשים לב לעובדה שהנתבע עצמו הגיש תביעה בגין ארועים שאירעו בשנת 2003 ועל כן גם לשיטתו הוארכה תקופת ההתיישנות. כן מדגישה החברה כי דחייה על הסף הינו סעד הניתן בבתי הדין במשורה. לגופו של עניין, החברה טוענת כי בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) מרוץ ההתיישנות החל, לכל המוקדם, ביום בו הודה הנתבע באירועי הגניבה במסגרת ההליך הפלילי, הווה אומר בשנת 2010. זאת ועוד, אף אם הנתבע לא היה מודה באירועי הגניבה, הרי שעילת התביעה התגבשה ביום מתן גזר הדין - 20.6.2011 - ואף מטעם זה לא התיישנה התביעה. דיון והכרעה 6. ההיבט הנורמטיבי חוק ההתיישנות קובע כי ככלל, תקופת ההתיישנות לעניין שאינו מקרקעין הוא 7 שנים (סעיף 5(1)), וכי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום לידת עילת התביעה (סעיף 6). עם זאת, נמנו בחוק מספר חריגים לכלל ובהם החריג הקבוע בסעיף 9, שעניינו הודאה בקיום זכות וזו לשונו: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות". אמור מעתה, הודאה בקיום זכות התובע מתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות, וזאת אף אם ההודאה התקבלה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ובסייג שלא היה עימה טיעון התיישנות. הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 היא שהודעת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע". ההלכה המנחה בעניין פרוש דרישה זו הונחה על ידי השופט זמיר בפסק הדין בפרשת פסח (ע"א 1017/91 פסח משה ואח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (ניתן ביום 1.4.96), שם נקבע כי הודאה לעניין סעיף 9 לחוק צריכה להיות כזו המכירה בקיום זכות התובע או, למצער, שהנתבע יודה בכל העובדות שיש בהן כדי לבסס זכות זו, כך שניתן יהיה להסיק שהנתבע מודה גם בקיום הזכות. תוקפה של הודאה בביצוע עבירה במסגרת הליך פלילי לעניין אתחול מרוץ ההתיישנות של עילת התביעה האזרחית בבית הדין לעבודה, נדונה בבית הדין הארצי לעבודה בפרשת ע"ע (ארצי) 346/05 שלמה שלום - א.ק (ניתן ביום 15.6.06; עתירה לבג"ץ 5913/06 שלמה שלום - בית הדין הארצי לעבודה ואח', נדחתה ביום 25.9.2006 (להלן: עניין שלום). באותה פרשה נדונה השאלה האם ניתן לראות בהודאה של המערער בכתב אישום שהוגש כנגדו במסגרת הליך פלילי בגין מעשים מגונים שביצע במשיבה, משום "הודאה" (כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות), בזכות המשיבה לפיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית. זאת מקום בו התביעה בבית הדין הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק למניעת הטרדה מינית. הנשיא (בדימוס) אדלר קבע, בדעת רוב, כי הודאת נאשם בהליך פלילי כמוה כ"הודאה בקיום זכות", וזאת נוכח ההלכה שנפסקה בעניין פסח שלעיל. כן נקבע כי ההודאה בעובדות כתב האישום מבססת באופן ברור את זכות התובעת לפיצוי, נוכח נטל ההוכחה המוגבר הדרוש לשם הרשעה בפלילים, שבוודאי יש בו כדי לבסס את עילת התביעה האזרחית. זאת ועוד, הודאה בנפקות הפלילית של מעשה חמורה לאין ערוך מהודאה בנפקות האזרחית שלו, באשר עומד בצידה הסיכון לשלילת החירות האישית. משכך, ברי הוא כי הנאשם בהודאתו בהליך הפלילי הודה גם בצורך לפצות את הקרבן במישור האזרחי אף אם קיים בין הצדדים פער ביחס לשיעור הנזק או הפיצוי. על כן קבע הנשיא (בדימוס) אדלר כי הודאת המערער בדינו הפלילי החלה מחדש את מרוץ ההתיישנות והתביעה האזרחית לא התיישנה. לאחרונה, קבע כב' הנשיא שפיצר בעניין תע"א (ת"א) 12272/08 הסתדרות העובדים הלאומית - עובדיה כהן ואח' (ניתן ביום 8.12.2011), ובהסתמך גם על עניין שלום, כי הודאה בהליך פלילי בגניבה ממעסיק יש בה כדי ל'אתחל' את מרוץ ההתיישנות של התביעה האזרחית של המעסיק בבית הדין לעבודה. בתוך כך קבע כי "אין לך הודאה ברורה וחד משמעית מזו הניתנת ע"י נאשם המודה בעבירות המיוחסות לו, תוך ציון סכום הגניבה המדויק"(סעיף 27 לפסק הדין), וכי אין זה ראוי שאדם שהודה בגניבה ממעסיקו יעלה טענת התיישנות. 10. מן הכלל אל הפרט החברה צירפה לתגובה מטעמה את גזר הדין שניתן בת"פ 4568-06 מדינת ישראל נ' יוסף, שם התבררה, בין היתר, השאלה האם הנתבע עבר עבירה של גניבת עובד ממעביד. גזר הדין ניתן ביום 20.6.2011 ועולה ממנו כי המבקש הורשע בעבירה זו על יסוד הודאתו וכך נקבע: "הנאשם....הורשע על יסוד הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון שלא כנף את עונשו, בעבירות של גניבה ממעביד...בכך שבמהלך החודשים מרץ עד יולי 2004, בהיותו מנהל עבודה בחברה לעבודות עפר (היא התובעת שבפנינו - ר.ב.ה), מכר 5,000 ליטר סולר של החברה שהוציא ממיכל שהוצב באתר עבודה של החברה, ומכרו לאחרים תמורת 15,000 ₪...כשלושה שבועות לאחר מכן נפגש עם מנהל החברה וניסה לשכנעו לבטל את תלונתו למשטרה תמורת כיסוי הנזקים על ידי הנאשם". יצוין כי המבקש טען בסעיף 10 לכתב הגנתו, כי פסק הדין הפלילי אינו מהווה מעשה בית דין אך לא פירש טענתו. עיון במאגר המידע מעלה כי פסק הדין חלוט ואין ערעור תלוי ועומד בעניינו. 11. כאמור, לטענת החברה, הנתבע הודה במהלך שנת 2010 בביצוע עבירה של גניבה ממעביד, קרי גניבה ממנה. נציין כי מגזר הדין עולה כי הודאת הנתבע בעבירה אכן נמסרה במועד כלשהו במהלך שנת 2010. בהודאה זו, ולחלופין בגזר הדין, יש לטענת התובעת כדי להתחיל מחדש את מרוץ ההתיישנות. במועד הגשת כתב התביעה - 5.9.2011 - טרם חלפו 7 שנים ממועד הודאת הנתבע בהליך הפלילי ועל כן תביעתה לא התיישנה. לטעמנו, טענה זו נכונה בחלקה ונבאר. 12. כעולה מגזר הדין, ובניגוד לטענת התובעת, הנתבע לא הודה בעבירה של גניבה ממעביד על כל הפנים הנטענות בכתב התביעה מטעמה, כי אם בגניבה של סולר בלבד. אשר על כן ונוכח הלכת בית הדין הארצי בענין שלום, יש לומר כי הודאה זו יש בה משום הודאה בקיום זכות התובעת, כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות ומתחילה היא מחדש את מרוץ ההתיישנות. ממועד ההודאה בגניבת הסולר ועד ליום הגשת התביעה בהליך העיקרי שבפנינו טרם חלפו 7 שנים ועל כן חלקה זה של התביעה לא התיישן. אולם אין אלו פני הדברים באשר ליתר רכיבי התביעה שעניינם, כלשון כתב התביעה, גניבה של מצעים, אבנים וציוד יקר ערך אחר. על פי העולה מכתב התביעה, ארועים אלה התרחשו, לשיטת התובעת, לכל המאוחר ביולי 2004. משהוגש כתב התביעה בגינן ב - 5.9.2011 חלפו למעלה מ - 7 שנים ממועד היווצרות העילה ועל כן רכיבי תביעה אלה התיישנו, ואין בהודאת הנתבע בהליך הפלילי שאינה נוגעת להם משום "הודאה בזכות התובעת", כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. 13. מעבר לצריך, נטעים באשר ליתר טענות החברה בדבר הפגמים שנפלו לכאורה בבקשה כך: טענת ההתיישנות נטענה על ידי הנתבע בכתב הגנתו ועל כן נטענה בהזדמנות הראשונה כדין. בהתאם לסדרי הדין הנהוגים בבתי הדין אי תמיכת הבקשה בתצהיר אין בה, בהכרח, כדי להוביל לדחייתה. 14. סוף דבר: על יסוד כל האמור, הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת חלקית, באופן שנקבע כי כל רכיבי התביעה שאינם נוגעים לגניבת הסולר התיישנו ועל כן נדחים על הסף. באשר לגניבת הסולר הנטענת ימשיך ההליך להתברר לגופו וכסדרו. בנסיבות אלה ישא כל צד בהוצאותיו. התיישנותגניבה