1. לפני תביעה בסדר דין מהיר לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת רכב. 2. הנתבעת אישרה את תשלום דמי הביטוח זמן קצר לאחר שקיבלה את תביעת המבוטח, אך בשל עיקול שהוטל על הרכב לא שילמה סמוך למועד האישור. העיקול הוסר בחלוף למעלה משלוש שנים ממועד הגניבה ואז העלתה הנתבעת טענת התיישנות. התובע מצידו טוען כי טענה זו נטענה בחוסר תום לב ועל כן הוא עותר לחיובה של הנתבעת בריבית עונשית לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). רקע עובדתי: 3. התובע היה הבעלים והמחזיק של מכונית מסוג מזדה לנטיס מ.ר 4040923 שנת ייצור 2000 (להלן: "הרכב"). 4. הנתבעת היא חברה לביטוח והיא שביטחה את הרכב במועדים הרלבנטיים לתובענה. 5. ביום 28.2.05 הוגשה כנגד התובע תובענה בביהמ"ש לענייני משפחה וביום 9.3.05 הוטלו עיקולים זמניים על כספים ורכוש של התובע ובין היתר נרשם עיקול על הרכב. 6. ביום 9.3.08 גילה התובע שהרכב נגנב ממקום חנייתו בסמוך לביתו. התובע הודיע לנתבעת באופן מיידי על גניבת הרכב. 7. ביום 19.3.08 הודיעה הנתבעת לתובע כדלקמן " בנוגע לגניבת הרכב הנ"ל, על הרכב חל עיקול מבימ"ש לענייני משפחה. לא נוכל לשלם בגין גניבת הרכב, וזאת עד לקבלת הסרת העקול. מבקש להסיר העיקול בהקדם בכדי שנוכל לשלם התביעה". בכך נסמכה הנתבעת על הוראות הפוליסה שאינן שנויות במחלוקת. 8. לטענת הנתבעת היא שלחה לתובע עוד שתי התראות ובהן הבהירה לו כי היה ולא יסיר את העיקול תביעתו תתיישן. התובע מצידו טוען כי התראות אלו מעולם לא הגיעו אליו. 9. ביהמ"ש לענייני משפחה הסיר את העיקול על הרכב ביום 17.10.11 וכשבועיים לאחר מכן קיבל התובע אישור רשמי בכתב בדבר ביטול העיקול. התובע המציא את האישור לנתבעת באופן מיידי וזאת על מנת לקבל את תגמולי הביטוח. 10. הנתבעת שלחה מכתב מיום 6.11.11 ובו הודיעה לתובע כי פנייתו נדחתה בשל התיישנות. בעקבות הודעה זו הגיש התובע את התביעה שלפניי והנתבעת הגישה כתב הגנה ואף ביקשה לסלק את התביעה על הסף. 11. ביום 5.3.12 ניתנה החלטתו של כב' סגן הנשיאה השופט שמיע (כתוארו דאז) בבקשתה של הנתבעת לדחות את התביעה על הסף בשל טענת התיישנות התביעה ע"פ ס' 31 לחוק חוזה הביטוח. כב' השופט שמיע דחה את טענת ההתיישנות וקבע כי: "במקרה שבפני לא הזכירה המבטחת אפילו לא ברמז את נושא ההתיישנות נהפוך הוא, המבטחת במכתבה מיום 19.3.08 הודתה בכך שהמשיב זכאי לקבל את כספי הביטוח בגין הגניבה ובמקביל דחתה אך את מועד התשלום עד להסרת העיקול. ברור אם כן כי נוכח הודאתה של המבקשת מנועה היא כעת - משהוסר העיקול - מלהישמע בטענת ההתיישנות. המשיב לא ידע ולא יכול היה להסיק ממכתב, כי עצם ההמתנה בהגשת התביעה עד שיוסר העיקול עומדת בעוכריו ועלולה להביא להתיישנות עילת תביעתו. לו היתה המבטח מציינת זאת בריש גלי, אזי יכול היה המשיב לכלכל את צעדיו בהתאם. במקרה זה, אם היה משתהה בהגשת תביעתו והמבקשת היתה משמיעה כלפיו טענת התיישנות, לא ניתן היה לומר כי הפעילה את זכותה שלא בתום לב. ברם, בנסיבות שבפני בהן התנהל כביכול המשיב באופן מסודר, פעל להוצאת המסמך למבקשת בדבר הסרת העיקול מיד בתום ההליך המשפטי ומיד אחר כך פנה למבקשת ומזו סירבה להכיר בזכותו הגיש תביעתו והכל בהתאם למכתבה של המבקשת" 12. בסיכום הכרעתו ציין גם כי: "טענת ההתיישנות הינה מתן יד להפעלת זכותה של המבקשת שלא בתום לב ולכך בית המשפט לא יכול להסכים." טענות הצדדים: 13. התובע טוען כי על הנתבעת לשלם לו את תגמולי הביטוח ובנוסף להם תוספת של ריבית מיוחדת, בסך 8,791 ₪ שכן סירובה לשלם היה בחוסר תום לב. ראשית, הנתבעת אישרה למעשה את תביעת התובע כבר ביום 19.3.10 וסירובה לשלם לאחר הסרת העיקול באמתלה של התיישנות, היה בחוסר תום לב. שנית, הנתבעת לא יידעה את התובע בדבר הסיכון להתיישנות וגם התנהגות זו לוקה בחוסר תום לב. 14. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי התביעה התיישנה שכן היה על התובע להגיש את תביעתו לבית המשפט בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח בתוך 3 שנים ממועד התאונה. הנתבעת טוענת כי לא הסכימה להארכת תקופת ההתיישנות ואף לא הודתה בחבותה ועל כן אין לחייבה לשלם לתובע דבר. בעניין זה סומכת הנתבעת ידיה על שני מכתבים ששלחה לטענתה לתובע, ובהם דרשה ממנו להסיר את העיקול בתוך תקופת ההתיישנות. התובע טוען כי מכתבים אלו מעולם לא הגיעו אליו. 15. למעשה כיום מצומצמת המחלוקת בין הצדדים לשאלה אחת בלבד והיא - האם דחיית התביעה על ידי חברת הביטוח, היתה בחוסר תום? טענת ההתיישנות של הנתבעת כבר נדחתה על ידי כב' השופט שמיע. דיון והכרעה: 16. המחלוקות הראשונות שעומדות להכרעתי הינן מחלוקות עובדתית: ראשית, האם המכתב הראשון ששלחה חברת הביטוח לתובע מעיד על הכרה בתביעתו. שנית, האם מכתבי ההתראה הומצאו לתובע, וכיצד יש לפרשם. 17. העידו בפניי התובע ומטעם חברת הביטוח העיד מר פנחס בן עבו, מנהל מחלקת התביעות. התובע העיד כי לא קיבל את שתי הפניות המאוחרות של חברת הביטוח, אך הוא ממילא ניסה כל העת להסיר את העיקול שהוטל על הרכב. אמינה עליי עדות התובע כי הבין מהמכתב הראשון ומדברי סוכן הביטוח שלו, כי חברת הביטוח אישרה את תביעתו, ושהתשלום ידחה למועד הסרת העיקול. 18. מר בן עבו העיד כי נשלחו לתובע שני המכתבים המאוחרים, וטען שנאמר לו כי יש אישור מסירה, אך גם לאחר הפסקה בדיון ובירור בחברת הביטוח, לא הציג בפני את אישורי המסירה. על כן אני קובעת כי לא הוכח שמכתבים אלו הומצאו. מר בן עבו גם השיב בחקירתו הנגדית שכאשר התביעה הוגשה לחברת הביטוח, היא אושרה במהירות, שכן לא היה ספק בדבר הגניבה ולא הייתה מחלוקת על גובה הפיצוי. בכך הוא אישר שהמכתב שקיבל התובע אכן היה מכתב שמאשר את דרישתו לקבל את דמי הביטוח. 19. מכאן שהתובע לא היה צריך להגיש תביעה לבית משפט שכן תביעתו לחברת הביטוח אושרה מיד, והתובע בדין האמין כי עם הסרת העיקול יקבל את כספו. 20. נותר עוד לבחון אם טענות הנתבעת בדבר התיישנות הועלו בחוסר תום לב והאם הדבר מצדיק פיצוי עונשי. ס' 28א' לחוק חוזה ביטוח קובע כי: "מבטח בביטוחים אישיים, שלא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שבהם היה עליו לשלמם לפי סעיף 27, יחייבו בית המשפט, ולעניין מבטח כאמור בביטוחים שאינם ביטוחים אישיים - רשאי בית המשפט לחייבו, בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, שתחושב על תגמולי הביטוח האמורים ועל תוספת הפרשי ההצמדה על תגמולים אלה לפי סעיף 28, מהמועדים בהם היה על המבטח לשלמם עד תשלומם בפועל; הריבית המיוחדת תשולם בנוסף לריבית האמורה בסעיף 28. לענין זה, "ביטוחים אישיים" - ביטוח חיים, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח רכב (רכוש), ביטוח דירות ותכולתן, ולמעט ביטוח אחריות". 21. הריבית המיוחדת הקבועה בסעיף 28א לחוק נושאת אופי של סנקציה אשר יש לנקוט הקפדה יתרה בטרם תוטל על המבטח. יש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום לבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו (ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שמואל אבני, תק-על 2005(3), 29). 22. ניתן להטיל את הסנקציה האמורה על המבטח, במקרה בו משתכנע בית המשפט שהמבטח מתנער מחובותיו על פי הפוליסה, בטענות חסרות הצדקה משפטית או מוסרית או באותם מקרים שהמבטח עשה שימוש בהליך המשפטי כאמצעי לעכב ולהתיש את המבוטח (רע"א 3121/04 מנחם עברוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2005(2), 1801). 23. בנסיבות דומות לעניינינו נדחתה טענת ההתיישנות כאשר חברת הביטוח ניהלה מו"מ עם המבוטח ובשל השתהותה המו"מ התארך אל מעבר לתקופת ההתיישנות ורק אז העלתה חברת הביטוח את טענת ההתיישנות. ביהמ"ש קבע כי חברת הביטוח נהגה בחוסר תו"ל (עא (חי') 6398-11-08 חייט נ' דקלה חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים המשפטיים]). 24. במקרה שלפניי הרי שהנתבעת פעלה בחוסר תום לב גם בכך שלא יידעה את התובע בדבר הסיכון הקיים להתיישנות תביעתו, לשיטתה. (עא (ת"א) 2946/03 קל וחומר לבנייה ולשיווק 1985 בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים המשפטיים]). שכן המכתבים שהנתבעת טוענת ששלחה לתובע, לא הומצאו לידו. 25. בענייננו, לא מצאתי כי חברת הביטוח העלתה טעם אמיתי לדחיית תביעתו של המבוטח. וכפי שהעיד מנהל מחלקת התביעות, התביעה אושרה סמוך מאוד לאחר הגשתה, ומאז לא היה ניתן לשלם את דמי התביעה בשל העיקול. הטענה שהתביעה התיישנה בגלל שהעיקול לא הוסר במועד, אינה מהווה לטעמי טענה אמיתית אלא היא בגדר ניסיון להתחמק מתשלום דמי הביטוח. עא 11628/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מאגר ציוד למשרד ולמחשב בע"מ [פורסם במאגרים המשפטיים] עא 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר, מט (2) 749 [פורסם במאגרים המשפטיים]. והרי חברת הביטוח היתה יכולה לכאורה להפקיד את התשלומים שהיא חבה למבוטח בקופת בית המשפט לענייני משפחה, ושאלה יעוקלו תחת עיקול הרכב, ואז בוודאי שלא היתה עומדת לה טענת ההתיישנות. כאשר חברת הביטוח מודה למעשה בחבותה אך מעכבת התשלום בפועל עד להסרת העיכוב לא תשמע לה טענה לפיה זכותה שלא לשלם את אותם התשלומים משעיקול זה הוסר. ניסיון חברת הביטוח להתנער מהסכמתה המקדמית ולהיתלות במועד הסרת העיקול כתירוץ לאי תשלום - הינו חסר תום לב. 26. סעיף 28א דנן נועד להרתיע את חברות הביטוח מלהשהות את חיוביהן שאינם שנויים במחלוקת ולהוות מכשיר עונשי (הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 2), התשמ"ח - 1988, הצ"ח תשמ"ח 136). הסעיף מבטא את השאיפה להמריץ את המבטח לשלם אותם סכומים שאינם שנויים במחלוקת, סמוך ככל הניתן למועד אירוע מקרה הביטוח (ע"א 196/88 כלל חברה לביטוח נ' הפועלים ליסינג, פ"ד מו (1) 756, 771-772). 27. נראה כי במקרה זה יפים ונכונים דבריו של כב' השופט שמגר (כתוארו דאז): "לא ייתכן שכל מעייניהם של חברת הביטוח או של הסוכן הפועל בשמה יוקדשו להגדלת היקף המבוטחים המתקשרים עמם, לקביעת גובה הפרמיה ולגבייתה, לצמצום חבויותיה במסמך החוזי ולניסיונות להשתחרר מעול קיומן, משאלו התגבשו עקב התרחשות האירוע הביטוחי." (פס"ד אליהו נ' ישר עמ' 770 ). 28. בנסיבות העניין התלבטתי אם לחייב את המבטחת במלוא הריבית האפשרית בדין, קרי פי שלושה מהריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961 או שמא יש להפחיתה במעט. אלא שלאור התנהלותה החריגה של חברת הביטוח בתיק זה, הנני סבורה כי למקרים חריגים אלו בדיוק התכוון המחוקק ואני מטילה על חברת הביטוח את מלוא הריבית כאמור. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובע דהיינו, אגרת בית המשפט ובשכר טרחת בא כוחו בסך של 5,000 ₪. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכבהתיישנות