מחלוקת התעוררה בין המדינה, בכובעה כנושה מרכזית של חברת דימונה טקסטיל בע"מ, לבין בעלי שליטה לשעבר בחברה, מר עודד גולד ומר שלמה וחניש. המדינה, באמצעות המרכז לעידוד השקעות הזרימה בעבר סכומי עתק לחברה, עותרת לחייב את את המשיבים בחובות החברה, זאת לאחר שבית משפט זה אישר לה ליטול את ניהול התביעה מידי המפרק, בהסכמת שני הצדדים דנן. 1. הבקשה המונחת בפני עתה הינה למעשה המשכה של בקשה שהגיש המפרק בשנת 2005, אשר עתר לסעד זהה, ואשר עוכבה נוכח הליך פלילי שהתנהל כנגד אותם משיבים, בסוגיות אשר עסקו בין היתר אף בהתנהלותם כבעלי השליטה בדימונה טקסטיל. ההליך הפלילי הסתיים בשנת 2009 בהרשעת המשיבים בחלק נכבד מעילות כתב האישום, ואילו ביום 3.9.12 דחה בית המשפט העליון את ערעור המשיבים על הרשעתם הפלילית, ובכך הפכה הרשעתם חלוטה. המדינה עותרת לאמץ את ממצאי הערכאה הפלילית ולהופכם לבסיס לחיוב המשיבים אף בדין אזרחי-כספי. זאת, על-בסיס סעיפים 42א, 42ג ו-42ד לפקודת הראיות, אשר קובעים כדלקמן: א. ממצאים ומסקנות של פסק-דין חלוט במשפט פלילי אשר הסתיים בהרשעה יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם. ב. המורשע או מי שבא בנעליו לא יוכל להביא ראיות לסתור את ממצאי פסק-הדין הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שירשמו ובכדי למנוע עיוות-דין. 2. יוצא, כי הלכה למעשה, ובהעדר נסיבות מיוחדות לסתור, הרי שניתן ואף נדרש לראות את ממצאי הערכאה הפלילית, כאילו נקבעו אף לצורך המשפט האזרחי, כל עוד כאמור העניין עוסק באותם נתבעים או חליפיהם ובאותה מערכת עובדתית משפטית. אמנם, בדרך-כלל מוסמך בית המשפט הפלילי, אשר הרשיע את הנאשם, לדון ב"תביעה אזרחית נגררת"; אלא שבנסיבותיו המיוחדות של המקרה, נוכח טיב ההליך הנוכחי המבוסס על סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, בהם קיימת מומחיות מיוחדת לבית המשפט של חדלות פרעון, הרי שהדיון נפתח בבית משפט זה. לשיטת המדינה, הרי שהתובענה דנן איבדה כל מורכבות עובדתית ככל שהיתה קיימת כזו בעבר, נוכח הממצאים המפורטים של הערכאה הפלילית, שאין אלא לאמצם כלשונם ולבסס את יסוד המרמה ושאר האלמנטים נשוא הסעיפים דלעיל אשר הוכחתם נדרשת במסגרת זו. 3. המשיבים, לעומת זאת, טוענים בלקוניות כי הבדל בין התובענות וכי קיימות להם טענות הגנה רבות; אלא שבפני, נמנעו כמעט כליל מלפרטן, והלכה למעשה השליכו את כל יהבם על טענת התיישנות. לשיטתם, משהחל הפירוק בשנת 1996 או לכל המאוחר בשנת 1997, הרי שמרוץ ההתיישנות החל כנגד המפרק (וכעת כנגד המדינה שהחליפה אותו כתובעת אזרחית); אי לכך, הרי שעל התביעה שהגיש המפרק עוד בשנת 2005 חלה התיישנות. המשיבים נסמכים, בין היתר, על פסק-דינו של כב' השופט ברוך ז"ל אשר ניתן בעניין של חברה מקבילה בבעלות המשיבים, אשר המדינה תבעה הן אותה והן את המשיבים עצמם כמנהליה, בעילות דומות מאד המבוססות פחות או יותר על אותם מעשים. בפסק-דין זה קיבל כב' השופט ברוך את טענת ההתיישנות, זאת כאשר הוא דוחה את טענת המדינה, כי העילה קמה אך מקום בו התגבשה החובה הפורמלית של המשיבים להשיב את הכספים למרכז ההשקעות. נקבע, כי המועד הנכון לתחילת מירוץ ההתיישנות, הינו המועד בו ניתן היה לדעת על מעשי התרמית הנטענים, זאת ברמה קונקרטית, להבדיל מהשערות ערטילאיות, אולם לא בהכרח ברמה מוגמרת ווודאית מבחינה ראייתית. בית המשפט העליון, אשר נדרש לערעורים וערעורים שכנגד בין הצדדים, קבע כי כל הערעורים ימחקו ללא צו להוצאות, תוך שהמשיבים רשאים להגיש תובענה כספית כנגד המדינה; לכל בעלי הדין שמורות כל טענותיהם; והתקופה שעד למועד פסק-הדין בהליך הפלילי לא תחשב לעניין התיישנות. 4. לעניננו, הרי אמנם אין ספק כי המערכת העובדתית אליה התייחס כב' השופט ברוך ז"ל היתה דומה למדי לעניננו, ולו בכך כי עסקינן באותם משיבים ובחברה אחרת בבעלותם, אשר נטען אף כנגדה כי קיבלה כספים ממרכז ההשקעות בגין תרמית. עם זאת, בעניננו אנו עוסקים בחברה אחרת, ובפרשיה אחרת, אף אם דומה במידה מסויימת, וזאת כאשר אף בית המשפט הפלילי סירב לקבוע כי כל התנהלות המשיבים בכל החברות שבבעלותן התנהלה לפי שיטה אחת, ופסק בכל עניין ובכל אישום לגופו ולפי נסיבותיו המיוחדות. זאת ועוד; אף שגם במקרה שבפני, המדינה היא התובעת, הרי עניין לנו בתביעה מסוג אחר קמעה, והיא תובענה שמגיש מפרק בהתאם לסעיף 373 ו-374 ל פקודת החברות . זאת, כאשר לאחר שהתובענה הוקפאה נוכח ההליך הפלילי שהתנהל באותו עניין ממש, הוסכם בדיעבד כי המדינה תבוא בנעליו. אי לכך, ובניגוד למקרה שנידון בפני כב' השופט ברוך ז"ל, הרי היחס אל המדינה בתיק זה הינו לא כתובעת אזרחית גרידא, אלא כמי שבאה בנעלי המפרק, על זכויותיו וחובותיו המיוחדות להליך המיוחד נשוא הבקשה - ומכאן אף הגשתה בבית המשפט של פירוק, וזאת שלא בכדי. יוצא, כי אין צורך להכביר מילים שאף כי וודאי שראוי להתחשב וליתן את הדעת לפסק-דינו של כב' השופט ברוך, הרי שאין מדובר במעשה בי-דין החל ומחייב באורח גורף בעניננו, ובוודאי שאין עסקינן ב"כזה ראה וקדש", המתעלם מן ההבדלים המסויימים שבין הפרשיות. זאת ועוד; חרף העובדה כי, באורח כללי, היטיב כב' השופט ברוך לתאר את הדין החל, הרי שבעניינים מסויימים יתכן כי אין אני רואה עימו לחלוטין את הדברים עין בעין; ויתר על כן - בפני כב' השופט ברוך לא הועלתה כלל ועיקר טענה, שהיא טענת מפתח בנסיבות המקרה שבפני, כדלקמן: 5. אין ולא יכול להיות ספק, כי עניין לנו בפרשיה סבוכה ביותר מבחינה עובדתית, אשר הצריכה חקירה מקיפה ומאומצת, שבוודאי לא ניתן להשלימה לאלתר (ולעניין זה, די לעיין בפסק-הדין הפלילי, אשר משתרע על פני כרך של למעלה מ-200 עמודים, ולהתייחסות למסכות ראייתיות סבוכות המופיעה בו לכל אורכו). אלא מאי? נטען בפני, ולא נסתר, כי בנסיבות המקרה רשויות אכיפת החוק הם אלו שפנו אל המפרק, עוד בשלב מוקדם, ודרשו ממנו להקפיא את חקירותיו, נוכח החקירה הפלילית שהן עצמן ניהלו כנגד המשיבים. חקירה, אשר אכן הבשילה לכדי אישום בעקבותיו ניתן פסק-הדין הפלילי המפורט המונח בפני היום, ועליו משתיתה המדינה את בקשתה. יוצא, כי במשך למעלה משנתיים, ולמעשה עד שלהי 1999, היה המפרק מנוע הלכה למעשה מלחקור, ודי בכך הלכה למעשה בכדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענת ההתיישנות. 6. לא זאת, אלא אף זאת; עיון במהלך ההתדיינות בפרשיה, כמעט מראשיתה ועד היום, מלמדות על אומד-דעת ברור לרכז את החקירה, ובעקבותיה גם את ההתדיינות, שמיעת העדויות וההכרעה, במסגרת האפיק הפלילי, ורק בסיומו להדרש למשמעותו האזרחית. לא בכדי, עוכבה בסופו של דבר התובענה לפי סעיף 373 ו-374 בלא הכרעה, כאשר הוסכם להותיר את הדברים לבית הדין הפלילי, הדן ממילא במסכת עובדתית מקבילה ואף באספקלריה רחבה יותר; יוצא, אם כן, כי הדברים הללו משתלבים היטב זה בזה, ומעידים על כוונה מושכלת, להשהות את הבירור האזרחי ולברר את מלוא התשתית הרלוונטית במסגרת החקירה, ולאחר מכן התובענה הפלילית. למושכלות אלו, שקשה למדי לחלוק עליהן בדיעבד, ישנה השלכה כפולה- הן בכל הנוגע לעיכוב ישיר של מרוץ ההתיישנות, למצער בין 1997 לדצמבר 1999 (ודי בכך בכדי לפסוק כי כאשר הגיש המפרק את התובענה המקורית לפי סעיף 373, לא חלה עליה התיישנות), והן ואף יותר מכך במישור המהותי הנוגע לעצם הרציונל נשוא דיני ההתיישנות והחלתו בנסיבות המקרה. 7. במה דברים אמורים? מן המפורסמות הוא, כי תכליתם של דיני ההתיישנות, הינם להגן על נתבעים מפני "תביעות חלודות", ולמנוע מצב בו אנוסים יהיו, לאחר שנים רבות, להתגונן מפני טענות עובדתיות ש"הועלו מהאוב" ואשר אין זה בטוח כלל ועיקר כי יוכלו לזכור את הדברים כאשורם, להעלות טענות נגד ולמצוא מסמכים נגדיים. אלא, שבנסיבות המקרה ממילא אין עסקינן ב"תביעה חלודה" המועלית כעת לראשונה, אלא בהמשך דה-פקטו של הליך פלילי מקיף וארוך-שנים שהתנהל וקבע שורה ארוכה של ממצאים עובדתיים ומשפטיים, אשר ניתנו בידי הערכאה הדיונית בשנת 2009, והפכו חלוטים אך ורק בשנת 2012, כאשר דחה בית המשפט העליון את ערעורם של המשיבים. קשה עד מאד להתייחס לנגזרת כספית המבוססת על אותם ממצאים כ"תביעה חלודה" שיש להתייחס אליה כאילו ניתן היה להגישה כבר בשנת 1997; האם אכן רצו המשיבים, באמת ובתמים, להאלץ להתנהל, כל אותה עת, במסלול של תובענה כפולה, אזרחית ופלילית, הדנה במערכות עובדתיות דומות, כל אחת בנפרד? ספק רב; זאת, שלא לדבר על נזקה האפשרי של כפל-התדיינות שכזו, הן ברמת הסרבול ואובדן הזמן השיפוטי וזמנם של כל הצדדים, והן בכל הנוגע לאפשרות להגעה לתוצאות סותרות. 8. יוצא, כי בדין פעלו הצדדים, כאשר בחרו להתמקד בהליך הפלילי, ולמעשה להקפיא את ההליכים האזרחיים עד לסיומם. לעניין זה, הרי משקל ניכר קיים דווקא לעובדה כי העילה לחיוב המשיבים לפי סעיפים 373 או 374 לפקודת החברות, מבוססת על הטענה להוצאת כספים במרמה ואי לכך, להתנהלות במרמה בתפקידם כמוצאים והמביאים בפועל בעסקי החברה. זאת, להבדיל ממועד התגבשות החבות הרשמית להשבת כספים למרכז ההשקעות. אלא, שנראה כי דווקא אבחנה זו פועלת לרעת טענתם הנוכחית של המשיבים, באשר היא מבהירה היטב, מדוע ממילא לא היה מקום לנהל הליכים מקבילים, אזרחי ופלילי גם יחד, בעת ובעונה אחת; וכי הרציונל שהביא להקפאת תביעתו של המפרק, כשהוגשה, היה יפה אף קודם לכן, ונראה כי עמד אף לנגד עיני בית המשפט העליון, בעת שדן בערעורים על החלטת כב' השופט ברוך, ובחר למחוק אותם, בנוסחם דאז, בלא צו להוצאות. 9. לסיכומה של נקודה זו: במישור המהותי, ספק גדול אם במקרה המיוחד שבפני, יש מקום לטענה כי בפנינו "תביעה חלודה", אשר ההזדקקות לה מסיבה למשיבים עוול. עניין לנו, למעשה, במעין תביעה נגררת המבקשת להסתמך, כל-כולה, על ממצאי הערכאה הפלילית. ממצאים אשר כאמור, ניתנו בשנת 2009, והפכו חלוטים סופית בשנת 2012. יוצא, כי הזדקקות לטענת התיישנות במצב כזה, מחטיאה את מטרתו המהותית של דין זה, ומאפשרת למי שהורשע לחמוק, בשל טיעון פורמאלי גרידא, מן המשמעות הכספית של ממצאים שנקבעו ברמת נטל הוכחה של מעל לכל ספק סביר, שהוא כידוע הרבה מעל ומעבר למאזן ההסתברות הנדרש בתובענה להשבת כספים. 10. יוצא אם כן, כי דין טענותיהם הדיוניות של המשיבים להדחות, הן בעניין ההתיישנות והן בעניין אי-התאמת ההליך למסגרת בקשה למתן הוראות. הבעייתיות שבטענה אחרונה זו מתחדדת במיוחד, נוכח השילוב בין שתי אלו: א. האחד: התשתית העובדתית המסועפת שכבר נקבעה בבית המשפט הפלילי, ואשר על-פניו מרשיעה את המשיבים בחלק נכבד מן האישומים נשוא אותו חלק מכתב האישום שעסק בעניין החברה בדימונה. זאת, כאשר פקודת הראיות לא רק הופכת את התשתית דנן לקבילה במשפט אזרחי בה נתבעים אותם צדדים בגין אותם מעשים, אלא אף אוסרת על נסיון מחודש להפריך את התשתית ואת ההאשמות שבבסיסה, מלבד מקום בו הוכחו טעמים חריגים ומיוחדים בתכלית שיש לפרטם פרט-היטב. ב. האחר: העובדה כי המשיבים, לכל אורך הדרך, נמנעו הלכה למעשה מכל תשובה מהותית לתביעה, כשהם שמים יהבם על הטענות הטכניות בדבר התיישנות ואי-התאמה למסגרת בקשה למתן הוראות, הא ותו-לא. כך עשו, הן בגלגול הראשון של התביעה בשנת 2005; והן בדיון החדש. זאת, כשהם מנסים לדחות את הדיון בתואנות מתואנות שונות, שחלקן התגלו כאי-אמירת אמת גרידא. כך למשל, העלה מר וחניש טענות כי החומר לא נמסר לו, וכי "לא הבין מדוע שירות בתי הסוהר ארגן לו נסיעה"; וכי נודע לו על הבקשה רק בבוקר הדיון. טענה, אותה סתר הוא עצמו כאשר הודה, בלשון רפה ודקות ספורות לאחר מכן, כי "כן ניסה ליצור קשר עם עורך-דין אבל לא ידוע אם זה יסגר איתו" (לעניין זה, ראה החלטת הביניים מיום הדיון, עמ' 4 לפרוטוקול). לאחר מכן, ולאחר שבקשת פסילה אד-הוק שהתבססה על לא-כלום נדחתה על-ידי על-אתר, התברר בסופו של דבר, כי כבר חודשיים קודם לכן (!!) דובר עם בא-כוחם הנוכחי של המשיבים, עו"ד רייטר, על האפשרות כי יקבל על עצמו את היצוג בתיק; אותו תיק, לגביו טענו המשיבים כי עצם קיומו נודע להם בבוקר הדיון... ודומה כי הדברים מדברים בעד עצמם, ומעידים העד היטב על נסיונותיהם של המשיבים להשתמש בתמרונים דיוניים כדי לדחות את ההתדיינות ללא צורך. 11. אלא שמעבר לכל האמור לעיל, הרי שבכל הנוגע לשאלה המהותית, לא היתה בפי המשיבים כל תשובה ממשית, מעבר לטענה לקונית כי מדובר במערכת עובדתית שונה; ולא כך הוא. די לעיין בכתב האישום ובפסק הדין, בכדי להבין אל נכון כי צודקת המדינה בטענתה, כי הוא עוסק, כמעט בדיוק נמרץ, באותה מסכת עובדתית. זו, שבליבה הטענות בדבר עסקאות סיבוביות שביצעו המשיבים, ואשר יועדו להוציא סכומי עתק, שלא כדין, ממרכז ההשקעות, וזאת תוך יצירת מצג שווא כאילו הם מושקעים בחברת דימונה טקסטיל בע"מ. וכך מתואר האישום הרלוונטי, בתמצית, במסגרת פסק-הדין הפלילי: "במסגרת האישום השלישי, נטען כי בתחילת 1994 קשרו הנאשמים 1 ו-2 קשר לקבל במרמה סכומי כסף גדולים ממרכז ההשקעות, וכן לקבל ערבות מדינה להלוואות. לשם השגת מטרה זו, רכשו הנאשמים את חברת דימונה טקסטיל בע"מ, וזאת על מנת שניתן יהיה לקבל באמצעותה כתב אישור וכספי הטבות". זאת, תוך שימוש בחברה קשורה לשם הצגת עלויות כוזבות ומצגי שווא; הכל כמפורט כדבעי בפסק-הדין הפלילי; והרי עסקינן באותה מסכת עליה מבוססת אף התביעה שבפני (והלכה למעשה, אף המשיבים גורסים כך כאשר הדבר נוח להם, במסגרת טענת ההתיישנות שהעלו). הבקשה שהגיש המפרק, כאשר כאמור, במאוחר נכנסה המדינה לנעליו, מבוססת על טענות לקבלת כספים שלא כדין ממרכז ההשקעות; ריקון הקופה מהכספים דלעיל, כאשר הללו הגיעו בסופו של דבר לכיסם הפרטי של המשיבים ולתאגידים אחרים שבשליטתם. 12. בעניין זה, קובע פסק-הדין הפלילי, בסעיף 51, כי הבקשות להלוואות בערבות מדינה מס' 6,9,11,14,15 ,16 ו-18 והבקשות למעניקם מס' 2, 4, 6, 7 ו-8 הן, כלשון השופט המלומד, כוזבות; וכי נופחו במתכוון עלויות הנוגעות אף לרכש ציוד נשוא כתב האישום, ואי לכך התקבלו במרמה מענקים והלוואות בערבויות מדינה ממרכז ההשקעות, בסכומים ובהיקף שלא היו זכאים לקבלם, מורשעים המשיבים בשלוש עשרה עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. רק במספר סוגיות אחרות, שעניינן הון עצמי, והתקשרויות עם קבלני משנה, קובע כב' השופט כי הדבר לא הוכח כדבעי; וממילא, הרי די בסעיפי ההרשעה, בכדי לבסס את הטענה כי בכל הנוגע לקבלת הכספים דנן מן המדינה, בוססה אף בוססה עבירת מרמה בנסיבות מחמירות - והיא-היא הטענה העומדת בבסיס התובענה הנגררת שבפני; ספק גדול, ושמא אף יותר מכך, אם היה כלל ועיקר מקום כי המשיבים יעלו טענה כי בפועל זוכו מרוב האישומים בעניין טקסטיל דימונה; די לעיין בפסק-הדין הפלילי בכדי ללמוד כי ההיפך הוא הנכון. 13. הלכה למעשה, הרי די באמור לעיל כדי לחרוץ במידה רבה את גורל התובענה שבפני, אלא אם כן יוכחו טעמים מיוחדים שירשמו, מן הסוג המאוזכר בפקודת הראיות, שיש בכוחם בכדי לאפשר למשיבים וליתן להם רשות לכפור ולפתוח לדיון חלק מהקביעות נשוא פסק-הדין הפלילי. אלא, שבנסיבות המקרה שבפני המשיבים לא טרחו להעלות טענות הגנה מהותיות כלל ועיקר, וזאת חרף העובדה כי הבקשה נמסרה להם וקיומה היה ידוע להם מזה זמן, וכפי שהובהר קודם, טענתם לא-ידיעה הוכחה בדיון ככזו שאינה אמת, וזאת בלשון המעטה. יוצא, כי מעבר לטענה הלקונית כי יש בידם "טענות רבות וטובות", לא הונחה בפני כל הגנה ממשית, וזאת מטעמים השמורים עם המשיבים; וכל מאמציהם של האחרונים נועדו בכדי להכשיל את התובענה מטעמים טכניים, ולמצער לדחות את את הדיון. 14. יוצא, כי המשיבים, אשר נמנעו ממתן תשובה עניינית מפורטת, קל וחומר כזו הדרושה בכדי להכנס לחריגים המצומצמים לתוך הממצאים שנקבעו בפסק-דין פלילי, נטלו על עצמם סיכון כאשר התמקדו אך ורק בטענות סף; ומשאלו נדחו, אין להם להלין אלא על עצמם. בנסיבות אלו, אין לי אלא לתהות, האם אין הדבר כך, משום שיתכן שאף המשיבים יודעים, כי נוכח הקביעות המפורטות בפסק-דין פלילי שהפך חלוט, הרי שאין בפיהם כל מענה או טענת נגד ממשית לחיובם בתוצאות הכספיות של מעשיהם. וודאי וודאי, שלא ניתן לאפשר למשיבים כאלו "זכות וטו" על ההליכים כנגדם, באמצעות מחדל של אי מענה תחילה, והתממות בטענת "לא ניתן לי יומי" לאחר מכן. 15. סוף דבר; עניין לנו בפרשיה חמורה, שראשיתה בשנות ה- 90, ואשר במסגרתה, כפי שנקבע בפסק-דין פלילי שהפך חלוט (ואי לכך הוכח מעל לכל ספק סביר), חברו שני המשיבים בכדי להונות את המדינה ולהוציא ממנה כספים רבים שלא כדין, הכל תוך שימוש ציני במעמדו של מפעל הטקסטיל בדימונה ובמאמצי המדינה לשמרו כמוקד תעסוקה. בגין מעשים אלו, הורשעו בדין, ונגזר עליהם מאסר ממושך. אין כל צורך להכביר מילים, אודות חומרת המעשים, כמו גם צדקתו של בא-כוח המדינה בטענתה, כי על בתי המשפט להעביר מסר חד-משמעי, כי מעשים שכאלו לא ישתלמו בשום פנים ואופן לעושיהם, ואף ישיבה של מספר שנים בבית האסורים, אין פירושה כי העבריינים יוכלו "ליטול את שללם" לאחר ריצוי המאסר ולהנות במישרין או בעקיפין מן הרווחים שהושגו שלא כדין; מצב, שאם יותר, עשוי להפוך את העבירה למשתלמת עבור חלק מן העבריינים הפוטנציאליים. על כן, אין מנוס מהשלמת נפקותו של פסק הדין הפלילי בחיוב אזרחי נגרר, המטיל על העבריינים חבות כספית בגין הכספים שהוציאו שלא כדין מן המדינה, ובעקיפין מכל ציבור משלמי המיסים. אי לכך, צדקה המדינה בעמידתה על מתן פסק דין זה; ואין לי אלא להעתר לבקשה. 16. אי לכך, ונוכח העובדה כי המשיבים נמנעו, מטעמיהם, מהעלאת טענות שכנגד מהותיות, תוך האחזות בטענות סף שנמצאו בלתי נכונות, אין מנוס מקבלת הבקשה. זאת תוך קביעה כי עסקיהם של המשיבים, בטקסטיל דימונה, התנהלו למצער בכל הנוגע להשגת ההלוואות והמענקים, מתוך כוונה ברורה להונות את המדינה, שהפכה בכך לנושה מרכזי של החברה בפירוק; והדברים דנן הולמים אף הולמים את יסודות סעיף 373 לפקודת החברות התוצאה היא, כי יש לחייב אישית את המשיבים שבפני ביחד ולחוד, בחובות שיצרה דימונה טקסטיל כלפי המדינה דרך מרכז ההשקעות, כפי שפורטו ונדונו בפסק-הדין הפלילי. זאת, למען "יראו ויראו", ולמען ידעו נאשמים פוטנציאליים, כי התוצאה המתבקשת ממעשים כאלו, אף אם תתמהמה שנים, בוא תבוא; ואין מאסר פוטר אותם מן התוצאות הכספיות של התנהלות שכזו. אעיר, כי נוכח מהותו של סעיף 373, הרי חרף העובדה כי המדינה החליפה את המפרק, הרי אין כל אפשרות חוקית להורות על השבת הכספים ישירות לקופת המדינה. זאת, כאשר לאחרונה אין אלא זכות תביעה אולביגטורית אשר נידונה בהתאם לדיני חדלות הפרעון. תחת זאת, על הכספים להיות מועברים לקופת הפירוק, ולהתחלק לפי דיני חדלות הפרעון. כך, כאשר מניה וביה תהא המדינה, במעמדה כנושה מרכזית, זכאית לחלק ניכר, אם לא לחלק הארי של הכספים דנן. 17. בנסיבות המקרה, ישאו המשיבים, ביחד ולחוד, בהוצאות המדינה ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 100,000 ש"ח, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל. משפט פליליהתיישנות