1. התובעת עובדת אצל הנתבעת, במחלקה לשירותים חברתיים, כעובדת סוציאלית, החל מחודש 3.97 ועד היום. התובעת עבדה עד לחודש 9.97 בהיקף משרה של 50% והחל מחודש 10.97 ועד להגשת התביעה לפי היקף משרה של 75%. 2. התובעת דרשה בתביעתה רכיבים שונים המגיעים לה, לטענתה, בגין תקופת העבודה וביניהם: תוספת דרגה ותוספת וותק, גמול השתלמות, תשלומים בגין דמי הבראה, תוספת מעונות וביגוד, הוצאות נסיעה, קצובת קילומטרז', החזר הוצאות ביטוח ורישוי רכב, נסיעות ללימודים באוניברסיטה, הפרשות לקרן השתלמות וקופות גמל וכן פיצויי הלנת שכר בגין הסכומים שלא שולמו כדין ולא הופרשו לקופות גמל/קרנות השתלמות. יש לציין כי התובעת התייחסה בתצהיר שהוגש מטעמה לרכיב נוסף בגין שכר לאחר שסיימה את לימודיה לתואר שני, בתאריך 17.10.04 (לאחר הגשת התביעה לבית הדין). רכיב זה לא נכלל בכתב התביעה המתוקן ולכן, כפי שטוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, ההכרעה לא תתייחס אליו. 3. הנתבעת טענה בכתב ההגנה המתוקן כי בבדיקות שערכה לצורך בחינת טענות התובעת, גילתה כי לתובעת שולמו, ככל הנראה בשל טעות, כספים ביתר, וזאת בסכומים גבוהים ביותר העולים על סכומי הקרן הנתבעים על ידי התובעת ועל כך שמרה הנתבעת על זכותה לקזזם מכל סכום אשר תחויב לשלם לתובעת. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי התובעת אינה זכאית לסכומים הנתבעים בתביעתה, או אלה שולמו לו. באשר לזכות התובעת לקבל גמול השתלמות, לדברי הנתבעת היא לא ידעה על אישור קבלת הגמול, מאחר והתובעת לא הביאה את האישור לאגף השכר. הנתבעת טענה להתיישנות של הסכומים הנתבעים ככל שחלפה תקופה העולה על 7 שנים מיום היווצרות העילה וכן, התיישנות של פיצויי הלנת שכר לגבי התקופה שמעבר לשנה ממועד הגשת התביעה. באשר להתיישנות של הסעדים הנתבעים, בהתחשב כי התובעת התחילה לעבוד אצל הנתבעת בחודש 3.97 והתביעה הוגשה לבית הדין ביום 29.3.04, הסכים ב"כ הנתבעת בדיון המוקדם לחזור בו מטענת ההתיישנות. 4. הוראות של הסכמים קיבוציים הרלוונטיות להכרעה: התובעת מבססת את תביעותיה על ההסכם הקיבוצי הכללי - דירוג עובדים סוציאליים (להלן:"ההסכם הקיבוצי"), אשר נחתם בין איגוד העובדים הסוציאליים, מצד העובדים, ומצד המעסיקים על ידי מרכז השלטון המקומי בישראל, בשמו ובשם כל הרשויות המקומיות, למעט שלוש הערים הגדולות. התובעת גם צירפה לתצהיריה חוברת "דע את זכויותיך" שפורסמה על ידי הסתדרות העובדים הכללית החדשה. הנתבעת, מצדה, מתבססת על "אוגדן תנאי שירות של עובדים ברשויות מקומיות" (להלן: "האוגדן"). ראוי להבחין בין המקור לזכויות ולחובות של הצדדים ליחסי העבודה, שהינו ההסכם הקיבוצי, לבין ריכוז ההוראות והודעות שונות לעובדים ולמעסיקים. הנתבעת הינה חלק ממרכז השלטון המקומי בישראל (ארגון מעבידים) ועל כן, ההסכם הקיבוצי חל עליה ומשמש בסיס נורמטיבי לזכויות העובדים (בכל הנוגע לחלק הנורמטיבי של ההסכם). האוגדן מהווה ריכוז של הוראות מעודכנות, אך אינו מקור משפטי מחייב בפני עצמו. בנוסף להסכם הקיבוצי, חלה על הצדדים חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל (להלן:"חוקת העבודה"). במידה וקיימות הוראות שונות בהסכם הקיבוצי ובחוקת העבודה, הפתרון ייקבע כפי שנאמר בסעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן:"חוק הסכם קיבוציים"). "היו חלים על עובד יותר מהסכם קיבוצי אחד, הולכים אחר הוראה שהיא לטובת העובד." 5. ראיות שנשמעו ושהוצגו בדיון: בדיון הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת, אשר צירפה לתצהירה חוות דעת של רואה חשבון עודד אילת. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר יהושע אלגלי, מנהל אגף משאבי אנוש אצל הנתבעת (להלן:"מר אלגלי"). התובעת ומר אלגלי נחקרו בדיון על תצהיריהם. באשר לחוות דעתו של רו"ח אילת, היא מתייחסת אך ורק לחישובי הסכומים, כאשר הנתונים הגולמיים סופקו על ידי ב"כ התובעת. התובעת התקבלה לעבודה על ידי מנהל המחלקה לשירותים חברתיים, מר דוד לוטטי (להלן: "מר לוטטי") שלא הוזמן להעיד. נתייחס לכל אחד מרכיבי התביעה תוך התייחסות לעדויות שנשמעו, מסמכים שהוגשו, הוראות הדין וההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים. 6. דרגה: התובעת התחילה את עבודתה בשנת 1997 בדרגה י' ובאפריל 2000 קיבלה דרגה ט', שבה הייתה מדורגת בזמן הגשת התביעה. לטענת התובעת, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי לאחר שנה הייתה צריכה לקבל דרגה ט' ולאחר שנתיים נוספות דרגה ח'. התובעת צירפה לתצהירה מכתב של מ"מ מנהל המחלקה לשירותים חברתיים, גב' שושנה אבוקרט, על פיו משרד העבודה והרווחה אישר לתובעת דרגה ח' מ- 1.2.02, תוך בקשה אל מר אלגלי לתקן את דרגתה בהתאם. הנתבעת טענה כי התובעת קיבלה דרגה מעל זו שהיא הייתה זכאית לקבל בעת תחילת העבודה בטעות, כאשר לפי תפקידה היא הייתה צריכה לקבל דרגה יא', ולא י' כפי שהיא דורגה בפועל. לפי ההסכם הקיבוצי, מתח הדרגות נקבע לפי סוג התפקיד שבו מדובר. באשר לתפקיד של "עובד סוציאלי", נקבע מתח דרגות מרמה יא' לרמה ט'. התובעת לא שובצה בדרגה מינימלאית לקטגוריה זו, אלא בדרגה י', כאשר בעדותה בדיון העידה כי תפקידה היה של "עו"ס לזקן" (שבו מתח הדרגות הוא מ- י' עד ח'). התובעת לא המציאה כל מסמך או ראיה אחרת, למעט הצהרתה, לגבי תפקידה כ"עובדת סוציאלית לזקן". על אף זאת, הנטל הראיתי על הנתבעת להוכיח את טענתה כי התובעת דורגה בדרגה חריגה, כאשר לא נשלח על כך כל מכתב, אזהרה או תיקון, לפני הדיון או במהלכו. ההוכחה היחידה בנקודה זו הינה עדותו של מר אלגלי. באשר לפז"מ (פרק זמן מינימלי לקידום בדרגה) הצדדים אינם חולקים כי עובד סוציאלי יקודם מדרגה י' ל-ט' אחרי שנה בעבודה ולדרגה ח' אחרי שנתיים בדרגה ט'. לאור זאת, התובעת הייתה זכאית לקבל דרגה ט' החל מחודש 4.98 ודרגה ח' החל מחודש 4.00 וזכאית להפרשים בהתאם. 7. אחוזי משרה: התובעת טענה כי עובד סוציאלי ברשות מקומית, בהיקף משרה של 50% ו- 75%, שאיננו עובד בעבודה נוספת זכאי לקבל שכר בהיקף של 60% ו-80% משרה בהתאמה. הנתבעת מצידה טענה כי לא התמלאו התנאים המזכים את התובעת בתוספת, שכן התובעת בעדותה ציינה כי היא עובדת 29 ש"ש עבודה ולא 32 ש"ש, וכי התובעת עבדה בעבודה נוספת, בהדרכת סטודנטים במכללת תל-חי, ולא הוכיחה כי ביקשה להיות מועסקת במשרה מלאה. סעיף 27.3 לחוקת העבודה קובע כי : "עובד רשות מקומית המועסק כדרישת הרשות המקומית במשרה חלקית, והרשות אינה יכולה להעסיקו במשרה מלאה ואשר אינו עובד בעבודה אחרת המשלימה את עבודתו, זכאי לשכר מוגדל מעבר לחלקיות משרתו בפועל, ויעבוד בפועל את מספר השעות השבועיות על פי הפירוט בטבלה"... (כאשר בטבלה 50% חלקיות משרה בפועל , מחייבת עבודה ב- 21.25 שעות לשבוע, המזכה בשכר בשיעור של 60%, בעוד שעבודה ב- 75% חלקיות משרה בפועל מחייבת עבודה של 32 שעות שבועיות המזכה בשכר בשיעור של 80%). יוצא אפוא, כי על התובעת להראות כי הנתבעת לא יכולה להעסיק אותה במשרה מלאה על אף בקשתה, כי אינה עובדת בעבודה נוספת, וכי עבדה את מספר השעות כמתחייב מההוראות הסעיף. התובעת העידה כי עבדה בנוסף לעבודתה בעירייה גם במכללת תל חי וציינה כי: "בצפת עבדתי חצי משרה ובמקביל עבדתי חצי משרה נוספת בתל חי, עד יוני (1997). .... "אחר כך הוסיפו לי את רבע המשרה והפסקתי לעבוד בתל חי." מעדות התובעת עולה בבירור כי היא אינה זכאית לקבל את התוספת בשיעור המשני, שכן עבדה במקביל בעבודה נוספת, וזאת עד שאחוז משרה עלה ל- 75% משרה. יתרה מזאת, התובעת לא השכילה להוכיח את מספר השעות שעבדה בתקופה הרלוונטית, דהיינו 21.25 ש"ש כמתחייב מהוראות הסעיף. באשר לתוספת אשר מבקשת התובעת לקבל בשיעור השכר המחושב, מ-75% ל- 80%, גם בעניין זה לטעמנו התובעת לא הצליחה להוכיח את תביעתה, שכן התובעת העידה כי : " בצפת עובדים משעה 08:00 ועד 15:15. אני עבדתי אותו דבר בדרך כלל". התובעת עבדה כל יום 7.25 שעות ביום, ארבעה ימים בשבוע כפי שהעידה, לפיכך התובעת עבדה 29 שעות בשבוע ולא 32 כמתחייב מהוראות סעיף 27.3 לחוקת העבודה. יתרה מזאת, התובעת העידה כי באיזשהו שלב כן רצתה לעבוד במשרה מלאה אבל לא הציעו לה, וציינה כי לא תמיד בדקה אם יש אפשרות לעבוד משרה מלאה. מעדות זו של התובעת לא ניתן ללמוד שהיא כן הייתה מעוניינת לעבוד במשרה מלאה במהלך כל התקופה, כאשר זו הדרישה שמוטלת עליה. בנוסף, התובעת ביצעה עבודה נוספת בהדרכה (לטענתה בשכר נמוך "התנדבותי"). מכל האמור לעיל עולה בבירור כי התובעת לא השכילה להוכיח שהיא עומדת בתנאים המפורטים בסעיף 27.3 לחוקת העבודה, לפיכך תביעתה בכל הקשור להגדלת אחוזי משרה נדחית. 8. תוספת ותק: התובעת סיימה את לימודיה בבית הספר לעבודה סוציאלית וזכאית לתואר מטעם אוניברסיטת חיפה בעבודה סוציאלית, מחודש 6.96. לתובעת תואר ראשון, במדעי הרוח, מטעם האוניברסיטה העיברית משנת 1988. בעת קבלתה לעבודה הוכר לתובע וותק של 8.2 שנים כאשר לדבריה היה צריך להיקבע לה וותק של 13 שנים. התובעת מסתמכת לעניין זה על סעיף 23 (ד) להסכם הקיבוצי אשר קובע: "עובדים בעלי השכלה אקדמית מושלמת אשר עברו הסבה מקצועית לעבודה סוציאלית, יחושב וותקם המקצועי על פי כל שנות עבודתם, בין בארץ ובין בחו"ל מיום קבלת התואר הראשון". מר אלגלי הצהיר בתצהירו כי מעולם לא הציגה התובעת את התעודות המצורפות לתצהירה ולכן לא ידעה הנתבעת לגבי הכשרתה בתואר ראשון במדעי הרוח. מבין ההצהרות השונות בנקודה זו, אנו מעדיפים את זו של התובעת. אנו מאמינים כי בעת קבלתה לעבודה הציגה התובעת את הנתונים הנכונים באשר להשכלתה ודאגה להציג את כל התעודות. גם אם הדבר לא נעשה ורק לאחר מכן ואף עם הגשת כתב התביעה, הגישה התובעת את התעודה המתאימה, אין מניעה כי הנתבעת תבצע את העידכונים הנדרשים, אם יש צורך בכך. בנוסף, חולקת הנתבעת על הפרשנות של הסעיף שבהסכם הקיבוצי, אשר לדעתה לא חל על התובעת, אלא על "עובדים בלתי כשירים", כאשר התובעת כשירה לעבודה סוציאלית, בהתאם לסעיף 9 (א) לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו- 1996. יש לפרש את ההוראה שבהסכם הקיבוצי בהתאם לתכליתה, שהיא לעודד עובדים סוציאליים "בלתי כשירים" (קרי, ללא תואר ספציפי בעבודה סוציאלית) ללמוד לימודי הסבה ולכן, לקבל הכשרה לעבודה סוציאלית. התמריץ שניתן לאותם עובדים הוא הכרה בוותק לעבודה - בכל תחום שהוא, לא רק בעבודה סוציאלית - מיום קבלת התואר הראשון. כך, בעצם, פרשה הנתבעת עת הכירה בותק של 8.2 שנים עת התובעת התחילה לעבוד, למרות שהיא קיבלה את התואר לעבודה סוציאלית כ- 9 חודשים בלבד לפני שהתחילה לעבוד. התובעת לא הגישה מטעמה אישורים המעידים על וותקה בעבודה לאחר קבלת התואר הראשון. ברם, הנתבעת הגישה אישורים של התובעת בגין 8 חודשי עבודה במועצה אזורית עמק-לוד ו- 4 שנים במכללת תל-חי - סה"כ 4.6 שנים ממועד תחילת העבודה אצל הנתבעת. לכך יש להוסיף עוד 3 שנים "תמריץ שווה וותק", בהתחשב כי הנתבעת נמצאת באזור עדיפות לאומית ב' (לא א' כטענת התובעת). לתובעת הוכרו 8.2 שנות וותק ולכן, היא לא הייתה זכאית לכל תוספת וותק בעת קבלתה לעבודה. התובעת גם הצהירה כי חתמה על "מסלול נמרץ א'" ו-מסלול נמרץ ב'" ועל כך מגיע לה תוספת וותק. הנתבעת הכחישה כי התובעת חתמה על התחייבויות אלה, כאשר הטופס אשר הוגש על ידי התובעת לגבי מסלול נמרץ ב', שנחתם בפני מנהל המחלקה לשירותים חברתיים, לדברי הנתבעת, לא הגיע למח' משאבי אנוש. למען הבהירות נצטט את הסעיפים הרלוונטיים בהסכם הקיבוצי: 15. מסלול נמרץ בפרק זה: "עובד" או "עובד בטיפול ישיר" פירושו עובד סוציאלי כשיר במשרה מלאה או חלקית, ואשר 50% לפחות משעות עבודתו מוקדשות לטיפול בפונים. עובד אשר התחייב בעבר, או יתחייב בעתיד, בכתב, בהתאם להסדרים הקיימים לעבודה בטיפול ישיר משך שתי שנים רצופות, יקודם בשתי שנות ותק והוא יהיה זכאי לכל התשלומים הצמודים לשנת הוותק אליה קודם. עובד אשר לפני שחתם לראשונה על התחייבות השלים שלוש שנות עבודה בטיפול ישיר, יחולו עליו ההוראות הנוגעות למסלול הנמרץ באם יתחייב לתקופה של שנה אחת בלבד. השלים העובד חמש שנות עבודה בעבודה סוציאלית ישולב במסלול הנמרץ ויקבל קידום של שתי שנות ותק גם ללא התחייבות. השלים עובד שתי שנות התחייבות ימשיך לשהות במסלול הנמרץ בתנאי שיתחייב לשנה נוספת וכן הלאה ברציפות, עד שישלים חמש שנות שירות בטיפול ישיר. מסלול נמרץ ב' לעובדים במחלקה לשירותים חברתיים עובד אשר סיים שנת עבודה בעבודה סוציאלית במחלקה לשירותים חברתיים והתחייב לשלוש שנות עבודה בנוסף למחויבות על פי סעיף א.1 (א) להסכם מיום 22.2.81 (ובסך הכל חמש שנות התחייבות) יהיה זכאי לגמול כלהלן: (על פי סעיף 5 להסכם מיום 29.11.84). משנת העבודה השניה תוגדל התוספת המיוחדת לעובדים בלשכות ל - 9.5%. משנת העבודה השלישית יקבל העובד קידום של שתי שנות וותק נוספות. עובד אשר יפר את ההתחייבות כנ"ל יהיה חייב בתשלומים העודפים אשר קיבל בגין סעיפים קטנים (1 ו - 2לעיל). יש לציין כי חתימה על מסלול נמרץ א' אינו תנאי לחתימה על מסלול נמרץ ב', וייתכן כי מדובר בשני מסלולים נפרדים. התובעת לא הביאה כל הוכחה לגבי חתימתה על "מסלול נמרץ א'". על אף זאת, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, לאחר 5 שנים ישולב העובד במסלול הנמרץ גם ללא התחייבות ויקבל קידום של שתי שנות וותק. התובעת השלימה 5 שנים במסלול של טיפול ישיר בחודש 3.01 ואז הייתה זכאית לקבל תוספת וותק של שנתיים. בנוסף, אנו מאמינים לגרסת התובעת כי היא חתמה בפני מנהל המחלקה, שהיה אחראי לכך, על מסלול נמרץ ב'. אין נפקא מינה לעובדה שהחתימה נעשתה לפני שהשלימה התובעת שנת עבודה אצל הנתבעת, מאחר וממילא ההתחייבות אמורה היתה להכנס לתוקפה רק אז. בהתאם לכך ובהתחשב כי עבודת התובעת היתה בכל התקופה במחלקה לשירותים חברתיים של הנתבעת, היא זכאית לקידום של שתי שנות וותק נוספות החל משנת העבודה השלישית. לאור זאת, הוותק של התובעת יחושב כדלקמן: ותק התחלתי של 8.2 שנים. החל מחודש 4.99 יעלה הוותק ל- 12.2 שנים. החל מחודש 4.02 יעלה הוותק ל- 17.2 שנים. 9. גמול השתלמות: התובעת הציגה אישור של הועדה המשותפת לגמול השתלמות לעובדים סוציאליים, על פיו התובעת זכאית לתשלום גמול השתלמות בשיעור 2.4% מהשכר המשולב החל מיום 1.7.02. הנתבעת טענה כי לא ידעה על האישור כאמור ובמהלך הדיון שולם על כך לתובעת סך של 2,243.40 ₪ במשכורת חודש 4.05. יש לחשב את זכאותה של התובעת לגמול בשיעור שנקבע, החל מחודש 7.02, בניכוי הסכום ששולם. 10. תוספות אחוזיות של 3.3% ו- 3.6% ותשלום חד פעמי: התובעת טענה כי לא שולמו לה תוספות שכר בשיעור 3.3% ובשיעור 3.6% (לפי הסכם מ- 1.2001). הנתבעת טענה וכך עולה מתצהירו של מר אלגלי, כי תוספות אלה שולמו כדין. התובעת הסתפקה בהצהרה כללית לגבי אי קבלת התוספות, תוך הפנייה לחישובים שנערכו על ידי המומחה מטעמה. מר אלגלי פירט בתצהירו את התשלומים לתובעת, תוך הפנייה לתלושי שכר שצורפו. מאידך גיסא, בחישובים מטעם התובעת מופיעים כל תוספות השכר אשר לטענתה מגיעים לה (כולל התוספות הנטענות) לעומת הסכומים שהתקבלו. לכן, לא ניתן להבין מדברי התובעת ומחוות דעת המומחה (שהינה בהיבט החישובי בלבד, כפי שנאמר) כי ישנם הפרשים שלא שולמו בגין התוספות הללו. לאור זאת, אנו סבורים כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה בגין התוספות האחוזיות לשכר. באשר לתשלום חד-פעמי בסך 1,250 ₪, שצריך להחשב לפי היקף המשרה, קיבלה התובעת 911.45 ₪ (במקום 937.50 ₪, שהוא הסכום המגיע לפי 75% משרה). לכן, ההפרש אשר מגיע לתובעת בגין רכיב זה הוא בסך 26.05 ₪. 11. הפרשות לקופות גמל ולקרן השתלמות: אין מחלוקת כי על הנתבעת היה להפריש עבור התובעת: א. עבור קרן השתלמות 7.5% חלק המעסיק ו- 2.5% חלק העובד, כשעל הנתבעת לשלם את שני הסכומים כיוון שהתובעת הנה תושבת יישוב שנכלל באזור עדיפות א'. ב. עבור קופת גמל פנסיונית , על הנתבעת להפריש על השכר הפנסיוני 1% (1.15% מ- 5/03), כאשר הפרשות העובד עומדות על 5%. ג. עבור קופת גמל על הרכיבים הלא פנסיוניים, על הנתבעת להפריש על רכיבי השכר הלא פנסיוניים 5%, כאשר הפרשות העובד הנן על 5%. הנתבעת צרפה לתצהירו של מר אלגלי דו"חות של הנתבעת עצמה באשר להפרשות שנעשו וטוענת בסיכומיה: "קרן השתלמות - הוכח בדו"חות העירייה שצורפו, כאמור לעיל, לתצהיר מר אלגלי, כי בהתאם להוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות הפרישה העירייה לתובעת לקרן ההשתלמות ק.ל.ע - קרן השתלמות לעובדים סוציאליים בע"מ בשיעור של 10% מדי חודש. קופת גמל - מרכיבי שכר לא פנסיוניים - הוכח בדו"חות העירייה שצורפו, כאמור לעיל, לתצהיר מר אלגלי, כי העירייה הפרישה עבור התובעת 5% חלק העובד ו - 5% חלק המעביד. קופת גמל - מרכיבי שכר פנסיוניים - הוכח בדו"חות העירייה שצורפו, כאמור לעיל, לתצהיר מר אלגלי, כי בהתאם להוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות הפרישה העירייה כספים לקופת גמל בבנק יהב עבור התובעת. (5% חלק העובד ו - 1% חלק המעביד - 1.15% החל מחודש 5/03). הטעות שנפלה בהודעה לבית הדין בהודעה מטעם העירייה תוקנה בתצהירו של מר אלגלי, והוסבר בתצהיר כי העירייה המשיכה להפריש את ההפרשות בגין מרכיבי שכר לא פנסיוניים לקופת גמל אחרת החל מחודש מאי 2003. כמפורט בנספח ז' לתצהיר מר אלגלי, במשכורת חודש ספטמבר 2003 חוייבו העובדים בהחזר כספים לקופת הגמל "גדיש" רטרואקטיבית מחודש מאי 2003, ואלה הועברו לקופת הגמל "שגיא", ואליה נמשכו ההפרשות מחודש ספטמבר 2003 ואילך. הוכח גם כי תוספת של 0.15% החל מחודש מאי 2003 הועברה גם כן באופן רטרואקטיבי לקופת הגמל "שגיא" בחודש ספטמבר 2003. כפי שהוסבר בתצהירו של מר אלגלי, לנוכח מצבה התקציבי של העירייה, אשר אין זה בגדר סוד כי כרשויות מקומיות אחרות בישראל בכלל ובאזור הצפון בפרט ,סובלת מגרעון, קורה לא אחת שהעירייה אינה מפרישה לעובדים סכומים מדויקים לקופות הגמל מדי חודש בחודשו. כשמגיע מועד פרישתו של עובד מהעירייה נערכים תמיד התאמה וחישוב רטרואקטיביים על ידי קופת הגמל, והעירייה פועלת על פי חישוב זה, על מנת להעביר לעובד את מלוא זכויות המגיעות לו בפרישתו, לרבות הפרשי הצמדה וריבית. בעניין זה, ראוי לציין, גם שבין עיריית צפת לקופות הגמל נערכו הסדרי פשרה, שקיבלו תוקף של פסקי דין, כדוגמת הסדר הפשרה בעב' 1279/04." הדרך להוכיח כי נעשו הפרשות מלאות בגין שכר התובעת, בשיעורים שאינם במחלוקת, כפי שפורט לעיל, הינה באמצעות המצאת אישור מטעם הקופות עצמן. הדו"חות באשר להעברת כספים מטעם הנתבעת לא מהווים ראיה מספקת, אך גם לא ההודעות שנשלחו מטעם הקופות לתובעת באשר לחוסרים בתשלום. זאת בעיקר בהתחשב כי בינתיים התקיימו הליכים משפטיים בין הקופות לבין הנתבעת וחלק מן הזכויות, אם לא כולן, הוסדרו. לכן, בנקודה זו, אנו קובעים כי ימונה חשב שכר מטעם בית הדין, אשר גם ייחשב את יתר הזכויות אשר הוכרו בפסק הדין החלקי, אשר יבקש מהנתבעת או ישירות מהקופות, אישורים מטעם קופות גמל וקרן השתלמות באשר להפרשות שנעשו על ידי הנתבעת עבור התובעת, ולאחר מכן ייחשב האם ישנם סכומים חסרים, ומהו ערכם העדכני. 12. דמי ביגוד, הבראה ותוספת מעונות: בהתאם לסעיף 25א להסכם הקיבוצי התובעת זכאית לקצובת ביגוד לפי הרמות שנקבעו בהסכם הקיבוצי: קצובת ביגוד ברמה 1 - מותק של שנה ועד 9 שנים. קצובת ביגוד ברמה 2 - מותק של 10 שנים ועד ותק של 15 שנים. קצובת ביגוד ברמה 3 - מותק של 16 שנים ועד ותק של 22 שנים. התובעת לא הסבירה את זכאותה להפרשים הנתבעים בגין דמי הבראה ודמי ביגוד, אלא הסתפקה בהפנייה לטבלאות שנערכו על ידי המומחה מטעמה, שכפי שנאמר לא בדק זכאויות, שניתנו על ידי ב"כ התובעת, אלא רק ערך חישובים. מעיון בתלושי שכר והטבלה מס' 4 עולה כי התובעת קיבלה סכומים בגין דמי הבראה ודמי ביגוד במהלך תקופת העבודה. לגבי דמי הבראה ההשוואה בין מה שצריך לשלם לבין התשלום היא מאוזנת, למעט תשלום אחד בחודש 10.04, שייתכן כי שולם לאחר מכן. באשר לתביעה בגין דמי ביגוד, ההפרשים אשר עולים מהטבלה הם מזעריים ביותר - כ- 4 ₪, מבלי שהוסבר כיצד אלה חושבו, אם הובא בחשבון היקף העבודה של התובעת, שכפי שנאמר הוא 75%, או האם חושבו לפי הדרישה ל- 80% משרה. בשאר התשלום של תוספת מעונות, התובעת הייתה זכאית לקבלה עד שבנה הגיע לגיל 12- בחודש 3.03. הסכומים אשר נתקבלו לפי תלושי השכר מתאימים לאלה שנקבעו בהסכם קיבוצי. לאור זאת, אנו דוחים את תביעתה של התובעת בגין דמי ביגוד, הבראה ותוספת מעונות. 13. החזרי הוצאות נסיעה, אחזקת רכב: א. החזר הוצאות מהבית לעבודה ובחזרה, נסיעות ללימודים ונסיעות בתפקיד - התובעת הפנתה את בית הדין לטבלאות בהן פורטו הסכומים ששולמו לתובעת בגין נסיעות בתפקיד בהשוואה לאלה שהיו צריכים להיות משולמים, ובין מה ששולם בגין נסיעות מהבית לעבודה ובחזרה לבין מה שצריך להיות משולם, ללא פירוט נוסף. כבר עתה נציין כי, אין בידינו לקבל את תביעתה של התובעת בעניין זה שכן הנתבעת טענה כי שילמה לתובעת את כל הסכומים כמתחייב, והתובעת מנגד לא הצליחה להראות עבור אילו נסיעות בתפקיד לא שולמו לה כספים ואף לא תמכה את טענותיה בעניין זה באסמכתא כלשהי לבד מטענות בעלמא. באשר לנסיעות מהבית לעבודה ולהפך, וכן נסיעות ללימודים, לא הוגש אישור כלשהו המעיד על תעריפי הנסיעה בתקופה הרלוונטית, ומלבד הטבלה שהוגשה, לא הוגשו ראיות כלשהן המעידות על זכאותה של התובעת לסכומים מעבר למה ששולמו. לפיכך התביעה בכל הקשור להפרשים בגין נסיעות בתפקיד והחזר הוצאות נסיעה נדחית. ב. החזר הוצאות ביטוח ורישוי רכב, ותשלום בגין קצובת ק"מ - בסעיף 32 להסכם הקיבוצי, נקבע כי עובדים סוציאליים בעלי רכב יהיו זכאים להשתתפות בהוצאות רכב על פי הקריטריונים הנהוגים לכך, בכל רשות מקומית ועל פי החלטתה. מעיון בתלושים עולה כי בחלק מהתקופה אכן שולמו לתובעת הוצאות רכב בגין 550 ק"מ וביתר התקופה מספר הק"מ המשולמים משתנה מבלי שניתן הסבר לכך, בין ששולמו לה יותר ובין ששולמו פחות. התובעת בחקירתה העידה כי קיבלה 550 ק"מ עד לחודש יוני 2002. באשר ליתרת התקופה, ומעיון בתלושים עולה כי שולם בגין 550 ק"מ גם לאחר תקופה זו. מכל האמור לעיל לא ברור על מה מבוססת התביעה של התובעת בעניין זה, וכל אשר צורף על ידי התובעת היתה הטבלה שבה פורטו הסכומים המגיעים לכאורה לתובעת מבלי שהיא דאגה לפרט כיצד חושבו הסכומים ומהו מקורם. מנימוקים אלה, התביעה בכל הקשור לתשלום בגין ק"מ נדחית. ג. הוצאות ביטוח ורישוי רכב - התובעת בעניין זה לא הצליחה להביא ולו ראשית ראיה לכך שהיא זכאית להחזר בגין ביטוח ורישוי רכב ואף לא הפנתה להוראה כלשהי בחוקת העבודה המעניקה לה זכות כאמור. לא ברור מכח מה מבקשת התובעת סעדים אלה, ומשכך התביעה בעניין זה אף היא נדחית. למותר לציין, כי התובעת צירפה כביסוס לתביעתה מכתב מטעם יעקב אגמון סמנכ"ל השלטון המקומי המופנה אל ראשי הרשויות המקומיות, בו הובהר כי עובד הזכאי לאחזקת רכב של 500 ק"מ ומעלה לחודש זכאי גם להחזר הוצאות ביטוח ורישוי. אולם, לא הוסבר ולא הוכח מהו הבסיס והמעמד המשפטי של אותו מסמך בכל הנוגע לזכאות התובעת. בנוסף, אף אילו היינו קובעים את זכאותה של התובעת להחזרים כלשהם, לא הוגשה כל ראיה באשר לבעלות על רכב, הצהרות שהוגשו ועלות של ביטוח ורשיון רכב בתקופת התביעה. 14. תביעה לפיצויי הלנת שכר: לגבי התיישנות של פיצויי הלנת השכר קובע ס' 17 א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"). "(א)הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 (להלן בית הדין האזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 יום מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 יום לתקופה של 90 ימים. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת התיישנות שלוש השנים האמורות. (ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)". הננו סבורים כי הפרשנות הנכונה שיש לתת לסעיף 17 א' של חוק הגנת השכר היא זו אשר לפיה, כל עוד השכר איננו משולם כלל וכלל, ההתיישנות הינה לאחר שנה מהמועד הקובע לתשלום, בעוד שככל שמדובר בשכר ששולם, אך באיחור, תקופת ההתיישנות הנה שלוש שנים מיום חובת התשלום, ככל שמדובר בהלנה שלוש פעמים במשך שנה אחת מבין שלוש השנים האלה. ראו בעניין זה, דברי כב' הנשיא אדלר בע"ע 1182/02 חיים קאזיס נ' תאופיק ארייט, עבודה ארצי לג (52), 34 לעניין תקופת ההתיישנות על שכר מולן שלא שולם כלל, אשר ציין כי : "יצוין, כי בהוראות סעיפים 17א(ב) ו- 17א(ג) לחוק הגנת השכר אין כדי להועיל למשיב במקרה דנן. סעיף 17א(ב) לחוק אכן קובע תקופת התיישנות בת שלוש שנים במקרים בהם מדובר בהלנת שכר חוזרת ונשנית. אולם, סעיף 17א(ג) לחוק מגביל את תחולתו של סעיף 17א(ב) לחוק למקרים בהם שולם השכר באיחור, אך לא למצב בו השכר לא שולם כלל. הווה אומר שסעיף 17א(ב) לחוק אינו חל במקרה דנן, בו מדובר באי- תשלום עד למועד הגשת כתב התביעה." לאור זאת, הזכות לפיצויי הלנה התיישנה ברובה (למעט השנה האחרונה לפני הגשת התביעה). יחד עם זאת, על הרכיבים שלא התיישנו איננו רואים מקום לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה מאחר וראינו כי שכר העבודה שלא שולם במועדו לא שולם בטעות כנה ועקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש לדעת בית הדין אשר מצדיקים לבטל פיצויי הלנת שכר. לאור זאת, אנו קובעים כי לכל סכום שעל הנתבעת לשלם לתובעת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 15. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את התביעה כפי שנאמר בסעיפים 6,8,9,10,11 לעיל. הסכומים יחושבו ע"י ב"כ הנתבעת תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין, התחשיב יישלח ישירות לב"כ התובע תוך מתן אפשרות לבדוק אותו. אם לא תהיה התנגדות מטעם ב"כ התובעת תוך 30 ימים מקבלת התחשיב, תשלם הנתבעת לתובעת, תוך 15 ימים מאז את הסכום כאמור, כשהוא משוערך ליום התשלום. היה ותתעורר מחלוקת לגבי התחשיב, יכלו הצדדים לשוב ולפנות לבית הדין בעניין זה בלבד, לא יאוחר מ- 90 יום מקבלת פסק הדין. במקרה זה, ימנה בית הדין חשב שכר והצדדים יחוייבו בתשלום שכרו. בהתחשב בקבלה החלקית של התביעה אנו לא רואים לנכון לעשות צו להוצאות. 16. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ביגוד עבודההתיישנות