המחלוקת העיקרית בתיק דנא נסובה סביב שאלת זכותו - או אי זכותו - של הנתבע לגביית דמי היתר, בגין שינוי ייעודם של מקרקעין אשר הוחכרו למוֹרישי התובעות בשִלהי שנות ה-60. מבוא ורקע עובדתי 1. התובעות הינן היורשות על פי דין (מכוח ירושה או צוואה) של האחים שטיינמץ - המנוחים גדליה, יחזקאל ודוד ז"ל (להלן: "המנוחים" או "החוכרים המקוריים"). 2. על בסיס המלצת משרד המסחר והתעשייה מיום 31/7/60, נכרת בינות רשות הפיתוח והמנוחים הסכם חכירה מיום 22/11/1960 (להלן: "חוזה החכירה" או "ההסכם המקורי") לפיו הוחכר לאחרונים מגרש ששטחו 3,000 מ"ר, הידוע כיום כחלק מחלקה 23 (לשעבר חלקה 393 א') בגוש 6711 והמצוי באזור התעשייה יהוד (להלן: "המגרש"). תקופת החכירה נקבעה בהסכם ל-99 שנים, והמטרה שלשמה הוחכר המגרש הוגדרה לשם הקמת "בית חרושת לסריגה". להסכם החכירה צורף נספח מס' 1 הנושא תאריך 22/11/60 - הוא מועד חתימת ההסכם (להלן: "הנספח להסכם"). 3. יצויין, כי בעת חתימת הסכם החכירה חלה על המגרש תוכנית בניין עיר (תב"ע) גמ/365א' מיום 7/8/60 (להלן: "תב"ע 365 א'") וביום 2/12/71 פורסמה למתן תוקף תב"ע ממ/865 (להלן: "תב"ע 865"). המגרש, על פי שתי התב"עות דלעיל, יועד לתעשייה. 4. בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת יזמו התובעות - בצוותא חדא עם חברת דור אנרגיה 1998 בע"מ (להלן: "דור אנרגיה") - קידומה של תוכנית מפורטת (יד/מק/6112) המשנה את ייעודו של המגרש, מתעשייה לייעוד מסחרי ולהקמת תחנת תדלוק (להלן: "התוכנית החדשה" או "תב"ע יד/6112"). פנייתן של התובעות לנתבע, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל" או "הנתבע"), למתן הסכמתו לשינוי הייעוד בהתאם לתוכנית החדשה סורבה, והודעה על כך נמסרה לתובעים (15/3/92) ולדור אנרגיה (2/6/92). 5. חרף סירובו של המינהל כאמור, ולמרות שזה האחרון לא חתם על התוכנית החדשה, זו הופקדה בוועדה המקומית לתו"ב יהוד, ופורסמה למתן תוקף ביום 19/1/95. 6. זאת לדעת כי התוכנית החדשה משתרעת על פני שטח של 3,447 מ"ר, שטח הגדול ב-477 מ"ר (להלן: "השטח הנוסף") מזה שהוחכר למנוחים בהסכם החכירה (המגרש והשטח הנוסף ייקראו להלן: "המקרקעין"). עוד יש לידע כי המקרקעין פוצלו בתוכנית החדשה לשני מגרשי משנה ולייעודים שלהלן - האחד בשטח של 1,050 מ"ר להקמת תחנת דלק (להלן: "שטח תחנת הדלק") והשני, למסחר בשטח של 2,397 מ"ר (להלן: "השטח המסחרי"). 7. בסמוך לאחר אישורה של התוכנית החדשה פנו התובעים, באמצעות ב"כ דאז, למינהל בדרישה לאפשר בנייה על המקרקעין בהתאם לתב"ע המאושרת. המינהל סירב לדרישה האמורה והיתנה מתן הסכמתו לשינוי הייעוד בתשלום דמי היתר והקצאת חלק מזכויות החכירה בשטח תחנת הדלק לנכה צה"ל - כמתחייב מנוהליו. 8. משנתקבלה המלצת משרד הביטחון (לבקשת התובעות) להקצאת שטח תחנת הדלק לתובעות בשיתוף עם נכה צה"ל מר יורם קיכל (להלן: "קיכל") - אישר המינהל ביום 4/1/98 את שינוי ייעוד המקרקעין בהתאם לתוכנית החדשה (להלן: "עסקת שינוי הייעוד") והנפיק לתובעות מיפרט כספי ביחס לכל אחד מהייעודים דלעיל (להלן: "דמי ההיתר"). 9. דמי ההיתר בגין שטח תחנת התדלוק נקבעו על ידי שמאי המינהל לסך 465,992 ₪ בצירוף מע"מ נכון ליום 24/6/99 (להלן: "היום הקובע"). סכום זה שולם במלואו על ידי התובעות ביום 2/3/98. ביחס לשטח המסחרי הועמדו דמי ההיתר, נכון ליום הקובע, על סך 656,792 ₪, הכוללים חיוב בדמי חכירה מהוונים (463,786.96 ₪) בגין השטח הנוסף בשיעור 91% מערכו בייעוד מסחרי (להלן: "דמי החכירה"). הסכום הנ"ל שולם בחלקו (75%) ביום 27/9/2000 ובגין היתרה הופקדה ערבות בנקאית צמודה (להלן: "הערבות הבנקאית"). יצויין, כי עוד קודם לתשלום דמי ההיתר והחכירה ביחס לשטח המסחרי, הגישו התובעים ביום 30/8/99 השגה בגין חיובם בדמי היתר בעסקת שינוי הייעוד (להלן: "ההשגה"), זאת באמצעות המהנדס ושמאי המקרקעין מר נחום פרמינגר (להלן: "פרמינגר"). 10. ביום 30/7/2000 נחתמו חוזי חכירה בין המינהל לתובעות ולמר קיכל בהתאם לייעודים החדשים של המקרקעין. במסגרתו של חוזה החכירה בייעוד לתחנת התדלוק, הוקצו לקיכל זכויות חכירה בשיעור 49%. שני חוזי החכירה ייקראו להלן יחדיו "חוזי החכירה החדשים". 11. החלטת השמאי המחוזי בהשגה ניתנה אך ביום 10/3/02 (להלן: "ההחלטה בהשגה") בעקבותיה חילט המינהל את הערבות הבנקאית, אשר עמדה אותה העת על סך 192,112 ₪. התובעות נדרשו לשלם, לאחר חילוט הערבות, סכום נוסף בסך 77,455 ₪. 12. לשלמות התמונה העובדתית יצויין כי ביום 7/7/98 מכרו התובעות את מלוא זכויותיהן במקרקעין לחברת אדמה מפעלי תחנות דלק בע"מ (להלן: "חברת אדמה") תמורת תשלום סך של 2,200,000 דולר (להלן: "עסקת המכר"), וזכויות התובעות בהתאם לחוזי החכירה החדשים הועברו על שמה של חברת אדמה ביום 18/4/01. 13. לבסוף יצויין כי התביעה דנא הוגשה במקורה גם כנגד חברת אדמה (כנתבעת פורמאלית) כשזו האחרונה הגישה מצידה הודעת צד ג' כנגד המינהל ומר קיכל, וזה האחרון הגיש הודעת צד ד' כנגד חברת דור אנרגיה. על בסיס הסכמת הצדדים הוריתי, בהחלטתי מיום 17/5/10, על דחיית התביעה כנגד חברת אדמה וכפועל יוצא דחיתי ההודעות לצידי ג' ו-ד', זאת בלא לעשות צו להוצאות. פסק דין זה יתייחס, איפוא, אך לחזית המריבה שבין התובעות למינהל. התביעה וטענות הצדדים 14. בתביעה שבכאן עתרו התובעות לחייב הנתבע להשיב להן את דמי ההיתר ודמי החכירה ששולמו על ידן כשהם משוערכים ליום הגשת התביעה (30/8/07) - הן בגין שטח תחנת הדלק (919,892 ₪) והן ביחס לשטח המסחרי (1,181,799 ₪). עוד עתרו התובעות לחייב הנתבע לשפותן בגין הנזק הכספי (700,000 ₪) שנגרם להן, לטענתן, עקב דרישת המינהל להקצות למר קיכל חלק מזכויות החכירה (49%) בשטח תחנת הדלק. התובעות העמידו תביעתן, לטענתן לצורכי אגרה, על סך 2,500,000 ₪. 15. התובעות טוענות כי הנתבע אינו ולא היה זכאי לגבות דמי היתר בגין שינוי הייעוד והניצול של המקרקעין. לטענתן, ההסכם המקורי הינו הסכם חכירה ייחודי שכמוהו כ"הסכם מכר", המקנה להן מעמד של בעלים במקרקעין ולמצער, מעמדן הוא כשל חוכרים בתנאי חכירה מיוחדים - "כעין בעלות". לשיטת התובעות, ההסכם המקורי היקנה להן את הזכות לבצע כל דיספוזיציה שהיא במקרקעין בלא להיזקק לאישור ו/או הסכמת המינהל - לרבות שינוי ייעודם מתעשייה לייעוד מסחרי. בנסיבות אלה, כך לתובעות, המינהל היה מנוע מלדרוש דמי היתר כתנאי למתן הסכמתו לשינוי ייעודם של המקרקעין, ואין צריך לומר שלא היה זכאי לקבלת תשלום בגין שינוי הייעוד. התובעות מוסיפות וטוענות כי לא קיימת בהסכם המקורי הוראה כלשהי המעגנת את זכותו של המינהל לגבות דמי היתר בגין שינוי ייעודם של המקרקעין ובהעדר הוראה, כאמור, חיובן בתשלום דמי היתר - נעשה שלא כדין. לשיטת התובעות, החלטת מועצת מקרקעי ישראל 402 (להלן: "החלטה 402"), אינה יכולה להוות מקור לזכות המינהל לגביית דמי היתר, שכן החלטה זו נתקבלה אך ביום 19/12/88 - שנות דור לאחר מועד כריתתו של הסכם החכירה. 16. עוד טוענות התובעות כי המינהל חייבן, שלא כדין, בתשלום דמי חכירה בגין השטח הנוסף, משל עסקינן בהקצאה חדשה של תוספת שטח. לטענתן, השטח הנוסף היה כלול מלכתחילה בשטח המגרש שהוקצה להן בהסכם המקורי, ו"תוספת השטח" הינה תוצר של מדידה מחודשת של המגרש שנערכה במסגרת התוכנית החדשה. לשיטת התובעות, המינהל ידוע ידע בזמן אמת, קרי: בסמוך לאחר חתימת ההסכם המקורי, ששטחו של המגרש גדול מזה הנקוב בהסכם, גלל כן הוא מנוע מלטעון, לאחר שנות דור, כי השטח הנוסף לא היה כלול בהקצאה המקורית. התובעות טוענות, לחילופין, כי במידה וייקבע כי המינהל זכאי לתשלום בגין השטח הנוסף, הרי שבמקרה כאמור יש לקבוע את דמי החכירה בהתאם לייעודו במועד כריתת ההסכם (31/7/60) ולא על פי ייעודו העכשווי. 17. התובעות מוסיפות ומלינות על כי המינהל אילצן להקצות למר קיכל זכויות חכירה בשטח תחנת התדלוק (49%), זאת כתנאי למתן הסכמתו לביצוע עיסקת שינוי הייעוד. נוכח העובדה, כך לתובעות, כי זכויותיהן במקרקעין עולות כדי בעלות, לא היה בסיס חוקי לדרישת המינהל לשילובו של נכה צה"ל בזכויות החכירה בתחנת הדלק. בגין הדרישה האמורה, כך לטענת התובעות, נגרם להן הפסד כספי שעל הנתבע לשפותן בגינו - אשר הוערך על ידי השמאי פרמינגר בסך 700,000 ₪. לשיטת התובעות, הנתבע לא היה רשאי לפגוע בזכויותיהן המוקנות, רק בשל שינוי ייעודם של המקרקעין ושומה היה על האחרון להותיר על כנן את הוראות החוזה המקורי. התנהלות הנתבע המתוארת לעיל מהווה, כך לתובעות, פגיעה שלא כדין בזכויותיהן ועולה לכדי חוסר תום לב. לבסוף טוענות התובעות כי הן נאלצו, בדלית ברירה, להיכנע לתכתיבי המינהל שהיוו תנאי לביצוע עסקת שינוי הייעוד - זאת בשל העובדה כי הן נקלעו למצב כלכלי קשה, בעטיו אף מכרו את זכויותיהן במקרקעין לחברת אדמה. 18. הנתבע מצידו עתר לסילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי, ובשל העדר עילה וחוסר יריבות. לגופה של התביעה טען הנתבע כי אין שחר לטענת התובעות לפיה ההסכם המקורי הינו במהותו "הסכם מכר", אשר היקנה לאחרונות זכות בעלות במקרקעין או "מעין בעלות". לשיטת הנתבע, עסקינן בהסכם חכירה לכל דבר ועניין לפיו הוקצה המגרש לחוכרים המקוריים למטרה ספציפית, לשם הקמת "בית חרושת לסריגה", כאשר ייעודו של המגרש במועד חתימת ההסכם - היה לתעשייה. ברי בנסיבות האמורות, כך לנתבע, כי כל שינוי במטרת החכירה או בייעודו של המגרש - מצריך קבלת הסכמתו של המינהל לכך, ומחייב תשלום דמי היתר המשקפים את שוויו המעודכן של המגרש, בהתאם לייעודו החדש. הנתבע כפר בטענת התובעות כאילו על פי הוראות ההסכם המקורי הוא מנוע מלגבות דמי היתר בגין עסקת שינוי הייעוד. לטענת הנתבע, זכות המינהל לגבות דמי היתר מעוגנת בהסכם החכירה ובנספח לו, כמו גם בהחלטת מועצתו מס' 402. הנתבע הוסיף וטען כי חיוב התובעות בדמי חכירה בגין השטח הנוסף - בדין יסודו. לטענתו, השטח הנוסף לא הוקצה לתובעים בהסכם המקורי, ואף אין חולק כי החוכרים המקוריים לא שילמו בגינו מאומה. בהינתן כזאת, כך לנתבע, שומה על התובעות לשאת במלוא דמי החכירה (91%) בגין הקצאת השטח הנוסף, זאת בהתאם לשוויו בייעוד החדש, קרי: לשטח מסחרי. הנתבע כפר בטענת התובעות כאילו השטח הנוסף הוקצה למנוחים במועד חתימת ההסכם המקורי, וכי הוא "נתגלה" אך במדידה מחודשת שנערכה במסגרת שינוי הייעוד. לטענת הנתבע, השטח הנוסף מקורו בתב"ע ממ/865 במסגרתה גדל שטחו של המגרש המקורי ב-477 מ"ר, ואף מיקומו שוּנה. הנתבע דחה נחרצות את טענת התובעות לפיה הדרישה לשילובו של נכה צה"ל בזכויות החכירה בשטח תחנת הדלק - הייתה בלתי חוקית. לשיטת הנתבע, הדרישה האמורה בדין יסודה והיא מעוגנת בהחלטת מועצתו מס' 545 מיום 29/6/92, אשר הייתה תקפה במועד ביצוע עסקת שינוי הייעוד. הנתבע הוסיף וטען כי התובעות מנועות מלכפור בחוקיות הדרישה לשילובו של נכה בשטח תחנת הדלק, שכן אלמלא שילובו של מר קיכל בזכויות החכירה בשטח זה - עסקת שינוי הייעוד לא יכולה הייתה להתממש כלל ועיקר. דיון והכרעה 19. נמצא, מטיעוני הצדדים שהורצו לעיל, כי שלוש הן השאלות העיקריות הצריכות הכרעה בתיק דנא, ואלו הן - א. האם - אם לאו - זכאי היה המינהל לדרוש ולגבות דמי היתר בגין שינוי ייעודם של המקרקעין? ב. זכות המינהל לגבות דמי חכירה בגין השטח הנוסף. ג. חוקיות דרישת המינהל לשילובו של נכה צה"ל (מר קיכל) בזכויות החכירה בשטח תחנת הדלק. טרם תוכרענה השאלות דלעיל לגופן, שומה עלינו להידרש לטענות הסף שבפי הנתבע בשלהן, כך על פי הטענה, יש לסלק התביעה דנא - באִיבּה. התיישנות ושיהוי 20. לטענת המינהל דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות או למצער מחמת שיהוי. לשיטת המינהל, עילת התביעה השתכללה ביום 4/1/98, המועד בו אושרה עסקת שינוי הייעוד או, לחילופין, במועד תשלום מלוא דמי ההיתר בגין שינוי הייעוד (14/1/00) ולכל המאוחר ביום 30/7/2000 - מועד חתימת חוזי החכירה החדשים. בהינתן, כך לנתבע, כי התביעה שבכאן הוגשה אך ביום 30/8/07, הרי שחלפה עברה לה תקופת ההתיישנות. לחילופין נטען, כי יש לסלק התביעה על הסף מחמת שיהוי, זאת לנוכח העובדה כי טענת התובעות בדבר היות החוזה המקורי הסכם מכר במהותו - הועלתה אך בשנת 1995, המועד בו נקטו התובעות בהליכים לשינוי ייעוד המקרקעין. אקדים ואומר כי דין טענות הנתבע בדבר התיישנות התביעה כמו גם השיהוי בהגשתה - להידחות. 21. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה ..." בשאינו מקרקעין, מתיישנת בחלוף 7 שנים מהמועד "שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק). ההגדרה המקובלת של המונח "עילה" לצורך חוק ההתיישנות היא: התקיימותן של כלל העובדות הנדרשות לביסוס תביעה המזכות את התובע בסעד המבוקש [ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 118; ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נ"ז(5) עמ' 175]. נוכח האמור, עילת התביעה, בענייננו, נולדה לכל המאוחר במועד בו נחתמו חוזי החכירה החדשים, קרי: ביום 30/7/00, שכן אלה נחתמו לאחר תשלום דמי ההיתר - שהשבתם מבוקשת בתביעה דנא. מכאן, כך לכאורה, עילת התביעה התיישנה במועד בו הוגשה התביעה (30/8/07). דא עקא, כי בענייננו הגישו התובעות, ביום 30/8/99, השגה על חיובן בדמי היתר, בה טענו, בין היתר, כי אין לחייבן בתשלום כלשהו בגין שינוי ייעוד המקרקעין, נוכח הוראות ההסכם המקורי (נספח ד'1 לתצהיר ת/2). החלטת השמאי המחוזי בהשגה ניתנה אך ביום 10/3/02 (נספח ח'1 לת/2). בנסיבות האמורות, כך אני סבור, מירוץ ההתיישנות בתביעת ההשבה של דמי ההיתר - כמו גם תביעת התובעות לשיפויין בגין ההפסד, הנטען, ביחס לשטח תחנת הדלק - מתחיל מן המועד בו נדחתה ההשגה. ודוק'. הלכה נודעת היא כי מירוץ ההתיישנות יחל מאותה נקודת זמן, אשר ממנה ואילך הבשילה עילת התביעה שבידי התובע להכרעה בידי ערכאות [ראו: ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ ואח' ( 2010)]. לטעמי, כל זמן שלא הוכרעה ההשגה שהוגשה על ידי התובעות על עצם חיובן בדמי היתר, תביעת ההשבה והשיפוי הייתה "תביעת בוסר" במובן זה שהיה עליהן למצות את הליכי ההשגה והערר הנתונים להן על פי הדין. אדרבה. לו היו התובעות מגישות תביעתן טרם הוכרעה ההשגה, היה הנתבע טוען כי עסקינן בתביעה מוקדמת, שכן לא מוצו הליכי ההשגה טרם פנייה לבית המשפט בתביעת השבה. נמצא, איפוא, לאור האמור, כי מירוץ ההתיישנות בתביעה דנן מתחיל למן המועד בו הוכרעה ההשגה, קרי: ביום 10/3/02. מכאן שבמועד הגשת התביעה דנא, טרם חלפה תקופת ההתיישנות. 22. בבחינת למעלה מן הצורך יצויין כי אף אם יונח כי מירוץ ההתיישנות, בענייננו, מתחיל במועד תשלום דמי ההיתר (14/1/00) הרי שגם במקרה האמור - טרם התיישנה התביעה במועד בו הוגשה. וכל כך למה? שכן סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי מקום בו "הוגשה תובענה לפני בית המשפט ... והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה לבין דחייתה". בנדון דידן, הגישו התובעות ביום 29/3/05 תובענה (ה"פ 447/05) בה עתרו, בין היתר, למתן פסק דין המצהיר כי הינן הלכה למעשה הבעלים של המקרקעין (להבדיל מחוכרות) ולחילופין כי הנתבע איננו זכאי לגבות מהן דמי היתר בגין שינוי ייעוד המקרקעין (נספח י' לת/2). התובענה הנ"ל נמחקה, בהמלצת בית המשפט, ביום 30/4/06 באופן שנתאפשר לתובעות להגיש תביעה כספית לבית המשפט המוסמך (נספח י"א לת/2). בנסיבות אלה, הרי יש לנכות פרק זמן של 13 חודשים שאינם באים במניין תקופת ההתיישנות, כך שהתביעה טרם התיישנה במועד הגשתה, אף אם מירוץ ההתיישנות יחל להימנות ממועד תשלום דמי ההיתר. 23. טענת השיהוי שבפי הנתבע - אף היא דינה להידחות. כידוע לכל נותרה על כנה סמכות בית המשפט לדחות תובענה מחמת שיהוי גם בתוך תקופת ההתיישנות, זאת חרף קיומן של תקופות התיישנות בחוק. עם זאת, ההלכה הפסוקה קבעה כי טענת השיהוי המועלית כנגד תביעה אזרחית, טרם חלוף תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, תתקבל אך במקום בו יש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לרעה בזכות התביעה הנתונה לתובע, ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע [ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושליים, פ"ד נ"ז(5) 433, 443-445]. עוד קובעת ההלכה, כי אין די בחלוף הזמן, כשלעצמו, כדי שתקום לו לנתבע טענת השיהוי, אלא שעל האחרון להוכיח כי בנסיבות המקרה הקונקרטי זנח התובע את תביעתו, או כי במשך חלוף העיתים שינה הנתבע את מצבו לרעה (שם, עמ' 446). בענייננו, לבד מטענה סתמית בדבר ההשתהות בהגשת התביעה, לא הוכיח הנתבע מאומה. לא הוכח כי הוסב לנתבע נזק כלשהו בגין השיהוי בהגשת התביעה ואף לא הוכח כי התובעות ויתרו על זכות התביעה העומדת להן. אדרבה. התובעות כפרו כל העת בזכות המינהל להתנות הסכמתו לשינוי ייעודם של המקרקעין בתשלום דמי היתר, הן במסגרת ההשגה שהוגשה על ידן כבר בשנת 1999 והן במסגרתה של התובענה הקודמת (ה"פ 447/05). ברי, איפוא, בנסיבות האמורות, כי התובעות לא ויתרו, בשום שלב, על זכות התביעה מושאת תהליך דנן. העדר עילה ויריבות 24. לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות באִיבּה בשל העדרה של עילת תביעה. לשיטת הנתבע, עילת התביעה בנדון דידן מושתתת, רובה ככולה, על הוראות ההסכם המקורי מהן עולה, כך כל פי הטענה, כי המינהל איננו זכאי לדרוש ולגבות דמי היתר בגין עסקת שינוי הייעוד. דא עקא, כך לנתבע, שההסכם המקורי בוטל עם חתימתם של חוזי החכירה במסגרתם נקבע כי " ... עם חתימת חוזה זה, חוזה החכירה המקורי, בין המינהל לשטיינמץ מיום 22/11/06, ככול שהוא מתייחס למגרש, בטל" [נספח כ'(2) לנ/1, עמ' 3]. טוען, איפוא, המינהל כי משבוטל ההסכם המקורי על הוראותיו, אין בידי התובעות עילה כלשהי המזכה אותן בהשבת דמי ההיתר ששולמו על ידן. עוד טוען הנתבע כי בהינתן שביום 7/7/98 העבירו התובעות את זכויותיהן לחברת אדמה במסגרת עסקת המכר (נספח כ'(2) לנ/1), הרי שלא קיימת יריבות בין המינהל לתובעות - כך שדין התביעה להיות מסולקת על הסף גם בגין כך. 25. אקדים ואומר כי לא מצאתי ממש בטענות הנתבע - ודינן להידחות. אודה ולא אבוש, לא הבינותי את טענת הנתבע בדבר העדר יריבות בינו לבין התובעות, שכן אין בקיומה של עסקת המכר עם חברת אדמה כדי לשלול את זכותן של התובעות להשבת הסכומים ששולמו על ידן כדמי היתר. כאמור לעיל, עיקר טענות התובעות בתביעה דנא מכוונות כלפי חיובן, לטענתן שלא כדין, בתשלום דמי היתר אשר שולמו על ידן למינהל. בנסיבות אלה קמה לתובעות עילה - ככול שיימצא כזאת - להשבת הכספים, חרף כריתתה של עסקת המכר עם חברת אדמה. כך גם אמורים הדברים באשר לעתירת התובעות לשפותן בגין הנזק הכספי שנגרם להן, לטענתן, בשל דרישת המינהל להקצות חלק מזכויות החכירה (49%) למר קיכל. לשיטת התובעות, התמורה שנתקבלה בגין מכירת שטח תחנת הדלק לחברת אדמה הייתה קטנה מזו שהייתה מתקבלת בעסקת המכר, אלמלא הן נדרשו לשתף את מר קיכל בזכויות החכירה בשטח תחנת הדלק. ברי, איפוא, כי אין במכירת זכויות התובעות לחברת אדמה כדי לאיין את היריבות שבין התובעות למינהל. כך גם אמורים הדברים באשר לטענת "העדר העילה" שבפי הנתבע. בכתב התביעה טענו התובעות כי המינהל לא היה רשאי להתנות הסכמתו לשינוי ייעוד המקרקעין בתשלום דמי היתר כמו גם להחתימן על חוזי חכירה חדשים, אשר תנאיו נחותים בהשוואה להסכם המקורי. עוד טענו התובעות כי הן נאלצו לחתום על חוזי החכירה החדשים אך בשל מצבן הכלכלי הקשה והיותן על סף פשיטת רגל. נוכח הטענות האמורות, וכל עוד אלה לא הוכרעו לגופן - אין מקום להורות על דחיית התביעה על הסף בהעדר עילה, זאת חרף ביטול ההסכם המקורי במסגרת חוזי החכירה החדשים. 26. משהסרנו מדרכנו את טענות הסף שבפי הנתבע, פתוחה בפנינו הדרך לדון בשאלות דלעיל לגופן וכסדרן. זכות המינהל לגביית דמי היתר 27. כזכור, טענתן העיקרית של התובעות הינה כי המינהל אינו ולא היה זכאי לגבות דמי היתר בגין שינוי ייעודם של המקרקעין. טענה זו של התובעות שני ראשים לה - האחד, שההסכם המקורי הינו, הלכה למעשה, הסכם מכר המקנה להן זכות בעלות במקרקעין או זכויות "מעין בעלות". השני, שההסכם המקורי איננו מקנה למינהל את הזכות לגבות דמי היתר בגין שינוי ייעודם של המקרקעין. אקדים את המאוחר ואומר כבר מבראשית כי לא מצאתי ממש בטענת התובעות - על שני ראשיה - בדבר העדר סמכות המינהל לגביית דמי היתר. נבהיר עמדתנו. ההסכם המקורי - מהותו 28. לטענת התובעות ההסכם המקורי (נספח ב' לנ/1) מהווה הסכם חכירה ייחודי, העולה לכדי הסכם מכר. לשון אחרת, לשיטת התובעות החוכרים המקוריים רכשו זכות בעלות במגרש ולא זכות חכירה. טענה זו של התובעות הושתתה על הוראות שונות בהסכם החכירה מהן ניתן להסיק, כך לטענתן, כי המינהל "התפרק" מזכויותיו והעניק למנוחים זכות בעלות מלאה או כעין בעלות. התובעות מפנות לזכויות שהוענקו לחוכרים המקוריים לנהוג במקרקעין כמנהג בעלים, ובכלל אלה אף להעביר הזכויות לצד ג' מבלי להידרש לאישורו של המינהל. עוד מפנות התובעות להסכם המכר שנכרת בשנת 1962, בין רשות הפיתוח לבין חופן אגודה שיתופית לתעשיית מרצפות ביהוד בע"מ (להלן: "חופן") הנושא כותרת "הסכם מכר" (מוצג במ/1) - המתייחס למקרקעין סמוכים למגרש. לטענת התובעות הסכם החכירה, בענייננו, דומה במהותו ובמרבית הוראותיו להסכם חופן. הדמיון האמור מלמד, כך לתובעות, על כי כוונת הצדדים להסכם המקורי הייתה להקנות למנוחים זכויות העולות לכדי בעלות ולמצער, יש להכיר בתנאיו ככאלו " ... שאינם מאפשרים לחייב את התובעים בתשלומים מכוחו". 29. כאמור, לא מצאתי ממש בטענות התובעות. לבד מהעבודה שההסכם המקורי מוכתר בכותרת "הסכם חכירה", הרי שמהוראות ההסכם עולה ברורות כי עסקינן בהסכם אשר היקנה לחוכרים המקוריים זכויות חכירה - הא ותו לא. כך, נקבע מפורשות כי רשות הפיתוח הינה הבעלים וכי המנוחים רכשו זכויות חכירה בלבד. סעיף 1(א) להסכם קובע כי "תמורת דמי החכירה ושאר התחייבויותיו של החוכר לפי הסכם זה מתחייב המחכיר להחכיר את הנכס לחוכר והחוכר מחוייב לחכור את הנכס מהמחכיר". בסעיף 4 להסכם פורטו תנאי החכירה, כאשר תקופתה נקבעה ל-99 שנים המסתיימת ביום 6/11/2058 (סעיף 4א' להסכם). סעיף 4(ב) להסכם מגדיר את התנאים לחידוש החכירה לתקופה נוספת בקובעו כי "בתום תקופת החכירה לפי הסכם זה תחודש החכירה לתקופה נוספת לפי תנאים שיהיו מקובלים אז בהתחשב עם העובדה שדמי החכירה ו/או דמי השימוש שולמו על ידי החוכר מראש בעד תקופת החכירה" (ההדגשה לא במקור - ח.ט.). הנה כי כן, לשון ההסכם ברורה היא ואינה ניתנת לפרשנות כלשהי. המגרש הוחכר למנוחים לתקופה קצובה ולצורך מטרה מוגדרת וספציפית לשם הקמת "בית חרושת לסריגה" זאת על פי " ... החלטת הממשלה המתירה להחכיר את הנכס לחוכר למטרה הנ"ל" (ההואיל השלישי בהסכם). בנסיבות האמורות, נפלאת היא בעיניי טענת התובעות לפיה ההסכם המקורי היקנה למנוחים זכויות בעלות או זכויות "מעין בעלות", באופן המפקיע מהמדינה את זכות הבעלות במגרש. 30. לא מצאתי תימוכין לטענת התובעות כאילו יש באיזו הוראה מהוראות ההסכם כדי ללמד על כי הוקנו למנוחים זכויות בעלות או מעין בעלות במגרש. אדרבה. מן ההוראות אליהן מפנות התובעות בסיכומי טענותיהן עולה ברורות כי הזכויות שהוקנו לחוכרים המקוריים - אינן אלא זכויות חכירה בלבד. כך באשר להוראת סעיף 6(ג) המקנה לחוכרים לעשות בנכס כבתוך שלהם. דא עקא כי מלשון הוראה זו ניתן ללמוד ברורות כי הזכות לנהוג במקרקעין "כאדם העושה בתוך שלו" כפופה למשך "תקופת החכירה" ולא זו בלבד אלא שזכות זו הוקנתה "מתוך כפיפות להוראות ההסכם". וכך אמורים הדברים באשר להוראת סעיף 12(א) להסכם המאפשר לחוכרים להעביר זכויותיהם במגרש לצד השלישי. אכן, הסעיף האמור מקנה לחוכרים המקוריים את הזכות למכור זכויותיהם לאחרים, לשעבדם או להחכירם בחכירת משנה, מבלי להיזקק להסכמת המחכיר. אולם זכות זו הוגבלה, בעליל, בתנאי שהנעבר " ... או מישהו אחר שיבוא במקומו יקבלו עליהם למלא אחרי כל הוראות ההסכם ויהיו אחראים עבור מילוי כל הוראותיו כאילו ההסכם נערך איתם מלכתחילה". לו, כטענת התובעות, ההסכם המקורי העניק לחוכרים המקוריים זכויות בעלות ולא זכויות חכירה, נפלא ממני על מה ועל שום מה נדרש החוכר - הנעבר, למלא אחר הוראות ההסכם. ברי לכל, כי זכות בעלות איננה מוגבלת במאומה, כך שלא היה מקום להתנות את זכות ההעברה "החופשית" בהתחייבות הנעבר למלא אחר הוראות ההסכם המקורי. אמור מעתה: על פי לשונו ותכליתו של ההסכם המקורי עסקינן בחוזה חכירה לתקופה קצובה ולמטרה ספציפית, כך שעניין לנו בהענקת זכויות חכירה להבדיל מזכויות בעלות. ניסיון התובעות להיבנות מהסכם חופן נועד לכישלון. לא זו בלבד שאין בהסכם האמור כדי לתמוך בטענת התובעות, אלא שההסכם האמור מלמד היפוכם של דברים. עיון בהסכם חופן מלמד כי זה הוכתר בכותרת "הסכם מכר" ובכל הוראותיו מופיעות המילים "מוכר" ו"רוכש". כך, בהואיל השלישי נאמר "הואיל והרוכש ביקש מהמוכר למכור לו את הנכס ..." וכך בסעיף 1(א) להסכם נכתב "תמורת כל התחייבויתיו של הרוכש לפי הסכם זה מתחייב המוכר למכור לרוכש את הנכס והרוכש מתחייב לקנות את הנכס מאת המוכר". להבדיל מהסכם חופן, בהסכם החכירה מופיע מפורשות - בכל סעיפי ההסכם - ה"חוכר" תחת "הרוכש" ו"המחכיר" תחת "המוכר". ברי, איפוא, כי הסכם חופן הינו הסכם מכר, זאת להבדיל מההסכם המקורי שהינו הסכם חכירה לכל דבר ועניין. 31. זאת ועוד. לא רק שלשון ההסכם המקורי מורה על כי המנוחים רכשו זכויות חכירה ולא זכויות בעלות, אלא שהתנהלות החוכרים המקוריים כמו גם התובעות לפני ואחרי כריתת ההסכם -מלמדת כזאת. כחודש ימים לפני חתימת הסכם החכירה, שיגרו המנוחים לרשות הפיתוח מכתב מיום 21/10/60 (נספח ג' לנ/1) במסגרתו הופקד פיקדון בסך 330 ל"י, אשר שימש כביטחון לחתימת ההסכם. והנה, לא למרבה הפליאה, בהואיל הראשון נאמר כך "הואיל ובקשתי את רשות הפיתוח שתחכיר (התיקון במקור בכתב יד - ח.ט.) לי את המגרש א'393 בתב"ע מס' ג/365 ... ששטחה הוא בערך 3000 מ"ר במחיר 1 ל"י עבור כל ממ"ר ובסך הכל 3000 ל"י". ניתן איפוא לראות, כי המנוחים כמו גם נציג רשות הפיתוח, הקפידו לתקן את המילה "שתמכור" המופיעה בטופס למילה "שתחכיר". עובדה זו מלמדת כמאה עדים כי הצדדים להסכם ידעו אל נכון שעסקינן בהחכרת המגרש ולא במכירתו. כך גם אמורים הדברים במועד שלאחר חתימת ההסכם. במכתב מיום 5/4/94 [נספח ג(2) לנ/1] נתבקש המינהל להמציא לאחים שנטיינמץ תמצית רישום בעלי הזכויות במגרש. והנה אף במכתב זה מבהירים האחים שטיינמץ כי "אנו והורינו מחזיקים בזכויות החכירה לדורות בחלקה שבנדון" (ההדגשה שלי - ח.ט.). ואם לא די באמור הרי שבכל חוזי השכירות שנערכו בין האחים שטיינמץ ודור אנרגיה למן יום 10/4/1991 ואילך הצהירו המשכירים " ... כי הם או מי מהם החוכרים לדורות עפ"י הסכם החכירה עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") מיום 22/11/1960 לתקופה המסתיימת בשנת 2059 ..." [הואיל ראשון לנספחים ה(1) - ה(6) לנ/1]. 32. אני קובע, איפוא, כי אין שחר לטענת התובעות כאילו הן רכשו זכויות בעלות או "מעין בעלות" במגרש. הזכויות שהוקנו למנוחים בהסכם המקורי הינן זכויות חכירה בלבד לתקופת החכירה הקבועה בהסכם. גביית דמי היתר - מקור הזכות 33. משבאנו לכלל מסקנה כי ההסכם המקורי היקנה למנוחים (וממילא לתובעות שבאו בנעליהם) זכויות חכירה, יש לדון בטענתן הנוספת של התובעות לפיה המינהל לא היה זכאי לגבות דמי היתר בגין שינוי ייעודם של המקרקעין, לאור הוראות הסכם החכירה. התובעות טוענות, כזכור, כי ההסכם המקורי אינו מכיל הוראה כלשהי המעניקה לנתבע זכות לגבות דמי היתר או תוספת תשלום על דמי החכירה ששולמו - עת ישונה ייעודם של המקרקעין. בהעדר הוראה חוזית, כך לתובעות, הנתבע לא היה זכאי להשית עליהן תשלום דמי היתר כתנאי להסכמתו לשינוי הייעוד. התובעות סמכו יתדות טענתן על ההלכה שנקבעה בע"א 6518/98 הוד אביב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נ"ה (4) 28 (להלן: "הלכת הוד אביב") לפיה, כך הטענה, אין למינהל הזכות לחייב חוכר בתשלום כלשהו, אשר אינו מעוגן בחוזה שבינותם. אקדים ואומר כי טענה זו כקודמתה דינה להידחות. לא זו בלבד שההסכם המקורי מכיל הוראה המסמיכה את המינהל לגבות תשלום בגין שינוי ייעודם של המקרקעין, אלא שאין תחולה בענייננו להלכת הוד אביב. נבהיר דברינו! 34. כזכור, להסכם החכירה צורף נספח להסכם אשר נחתם בד בבד עם חתימת ההסכם (נספח ב' לנ/1). סעיף 1 לנספח קובע לאמור - "הוסכם על הצדדים כתנאי יסודי, כי אם הרוכש לא ימלא אחר מטרות העסקה ו/או התנאים המפורטים בסעיף 2(א) דלעיל יהיה המוכר רשאי על יסוד הפרות אלה של ההסכם .... לבטל את ההסכם ... אם לא ישתמש המוכר בזכותו לביטול העסקה ... יהיה רשאי לדרוש מהקונה תשלום ההנחה שניתנה לו ו/או תשלום ההפרש בין המחיר ובין שווי הנכס בזמן שינוי המטרה בהתאם להערכת הנכס על ידי המעריך הממשלתי והקונה מתחייב לשלם את ההפרש האמור למוכר תוך 14 יום מיום דרישתו" (ההדגשות לא במקור - ח.ט.). מלשון הכתוב עולה, איפוא, בעליל כי המגרש הוחכר למטרה ספציפית, קרי: הקמתו של "בית חרושת לסריגה". עוד עולה מההוראה האמורה כי אי מילוי מטרת החכירה יקנה למינהל את הזכות לבטל ההסכם ולחילופין לגבות את הפרש השווי בין המחיר ששולם על פי ההסכם " ... ובין שווי הנכס בזמן שינוי המטרה ...". נוכח הוראה מפורשת זו שבסעיף 1 לנספח להסכם, נפלאת ממני טענת התובעות כאילו ההסכם המקורי איננו מקנה למינהל את הזכות לדרוש "תוספת תשלום" בעקבות שינוי ייעודו של המגרש. בסיכומי טענותיה טענה באת כוח התובעות כי הנספח להסכם, על הוראותיו, מתייחס אך לתקופה שקדמה להסכם החכירה שבמהלכה צריכים היו החוכרים המקוריים להקים את המפעל נשוא מטרת ההסכם, וכי לאחר תקופה זו " ... משקיים החוכר/הקונה את המטרה, לא היה תוקף לנספח כולו!" (סעיף 20 לסיכומים). אודה ולא אבוש, לא הבינותי פִּשרה של טענה זו ועל מה היא נסמכת. הפכתי, פעם אחר פעם, בהוראות הנספח ולא מצאתי כל תימוכין לטענה כאילו הוא נועד להסדיר את היחסים החוזיים שבינות לצדדים אך בתקופה הקודמת להקמתו של המפעל. בהעדר הוראה מפורשת, או למצער מרומזת, המגבילה את תחולתו של הנספח למועד כלשהו, ברי שהוראותיו שרירות וקיימות - טרם בניית המפעל ולאחר בנייתו, וכל זמן שהקשר החוזי בינות הצדדים שריר וקיים. יתר על כן. אף אם יונח כי הוראותיו של הנספח מתייחסות לתקופה שקדמה להקמתו של המפעל, אין בכך כדי לשנות במאומה את התוצאה. מהוראות הנספח להסכם עולה ברורות כי המגרש הוחכר למנוחים למטרה ספציפית, בשלה גבה המינהל דמי חכירה לתקופת החכירה. כל שינוי במטרת החכירה - כך עולה מהוראות הנספח - מחייב תשלום למינהל בדמות הפרשי השווי של הנכס על פי המטרה המוצהרת בהסכם לבין השווי "בזמן שינוי המטרה ...". נוכח האמור, אני תמה, מה לי אם המטרה שונתה על ידי החוכרים המקוריים טרם בניית המפעל, ומה לי אם זו שונתה לאחריו?, כך או כך סעיף 1 לנספח קובע כי שינוי מטרת החכירה גורר אחריו תשלום הפרשי השווי אותו מתחייב החוכר לשלם " .... תוך 14 יום מיום הדרישה בכתב". נמצא, איפוא, מהאמור כי ההסכם המקורי קובע מפורשות, או למצער במשתמע, כי המינהל זכאי לתשלום בגין שינוי מטרת החכירה, בהתאם לשוויו של הנכס " ... בזמן שינוי המטרה ...". 35. אף אם יונח - מה שאינו - כטענת באת-כוחן המלומדת של התובעות כי אין תחולה להוראות הנספח להסכם משהוקם המפעל - הרי גם במקרה כאמור, זכאי היה המינהל לדרוש תוספת תשלום בגין שינוי ייעודם של המקרקעין. ובמה דברים אמורים! כאמור, התובעות השליכו יהבן על הלכת הוד אביב הקובעת כי בהעדר " ... תניה מפורשת בעניין זכות המינהל לדרוש תוספת תמורה עם הגבלת קיבולת הבנייה, מן הדין שיתפרש כנגד המינהל בתורת מי שניסח את ההסכם. תוצאה אחרת עשוייה לפגוע פגיעה ממשית בציפייתו הסבירה של המתקשר הפרטי בחוזה מינהל". לשיטת התובעות, ההסכם המקורי איננו כולל הוראה מפורשת או משתמעת המזכה את המינהל לגבות דמי היתר. מכאן, כך הטענה, שדרישת המינהל לדמי היתר בגין שינוי ייעוד המקרקעין, בענייננו, איננה חוקית. דומה, כי ב"כ התובעות גילתה פנים שלא כהלכה בהלכת הוד אביב וביישומה בנסיבות מקרה דנן. 36. בפסיקה מאוחרת לפסק דין הוד אביב, נעשתה הבחנה בין שני סוגי חוזי חכירה בכל הקשור לזכות המינהל לגביית דמי היתר בגין תוספת בנייה במקרקעין. כאשר עסקינן בחוזה בו קיים הסדר שלילי המונע מהמינהל לגבות דמי היתר, כאמור, או אז מנוע האחרון לגבות דמי היתר חרף החלטות מועצתו. ברם, כאשר חוזה החכירה שותק לעניין זה, אין כל מניעה שהמינהל יתנה הסכמתו לבנייה במוחכרים, בתשלום דמי היתר על פי נוהליו והחלטות המועצה. כך נקבע בה"פ 10160/99 טייגפלד נ' מינהל מקרקעי ישראל מפי כב' השופט סטרשנוב. בתובענה הנ"ל רכש העותר זכויות חכירה בשתי יחידות דיור. ביחס ליחידה הראשונה לא נקבעה כל הוראה באשר לזכות המינהל לדרוש דמי היתר בגין הבנייה במוחכר. בית המשפט הגיע למסקנה כי עסקינן בחוזה שותק ובשל כך " ... אין למבקשים שם כל טענה או זכות לפטור מתשלום דמי היתר למשיב, ויהיה עליהם לשלמם על פי הוראות המינהל וכלליו ..." (סעיף 10 לפסק הדין). אולם באשר ליחידה השנייה, בגינה נקבע בחוזה החכירה כי " ... המחכיר לא יטיל על החוכר כל תשלום, היטל או אגרה בעד מתן הסכמתו או חתימה על התוכניות האמורות" - קבע בית המשפט כי ניתן לעותרים, דשם " ... פטור ברור ומפורש מהטלת כל תשלום, היטל או אגרה ... ועל המשיב לעמוד בהתחייבות ברורה זו". כך גם נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, המאוחרת לפסק דין טייגפלד ברע"א 110/06 מיום 4/7/06, ב.צ.ל. השקעות וייעוץ בע"מ נ' מינהל מקרקעין ישראל (להלן: "פרשת ב.צ.ל. השקעות"). במקרה האמור ביקשה החוכרת לבנות בית חדש בשטח של 320 מ"ר, תחת הבית שהיה קיים במקרקעין (70 מ"ר). לאחר תשלום דמי ההיתר שנדרשו על ידי המינהל, עתרה החוכרת להשבתם שכן, לטענתה, הם נגבו שלא כדין. בחוזה החכירה, דשם, לא נכללה הוראה בדבר תשלום דמי היתר בגין בנייה במקרקעין לבד מהוראה האוסרת ביצוע בנייה "מבלי לקבל הסכמה קודמת בכתב על כך מהקרן". בית המשפט (כב' השופט ג'ובראן) קבע כי " ... שתיקתו של הסכם 54 בעניין דמי היתר, אינה שוללת את זכות המינהל לגבות דמי היתר. די בכך כדי להכיר בסמכות המינהל לגבות דמי היתר ולפיכך לדחות את בקשת הערעור". הנה כי כן, מהמקובץ עולה כי כאשר עסקינן בחוזה שותק, זכות המינהל לגביית דמי היתר איננה נשללת, להבדיל מחוזה חכירה בעל הסדר שלילי - מפורש או משתמע - שאז הזכות האמורה נשללת. מניין, איפוא, קמה למינהל הזכות לגבות דמי היתר בגין תוספת בנייה במוחכר עת חוזה החכירה שותק? על כך משיב בית המשפט העליון בע"א 5492/04 מיום 7/5/06 מצלאוי חברה לבניין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "פרשת מצלאוי") וזה לשונו - "בהנחה שעניינים אלו לא הוסדרו בהסכם הפיתוח, לא במפורש ולא מכללא, כי אז למינהל אומנם לא הייתה זכות מכוח הסכם הפיתוח לדרוש תמורה נוספת עבור הגדלת קיבולת הבנייה. אולם, בנסיבות אלה, אם חפצה המערערת לעשות במגרש שימוש שלא הוסדר בהסכם הפיתוח, הדבר חִייב השגת הסכמה חדשה בין הצדדים. במסגרת הסכמה חדשה כזו, משהמערערת ביקשה לזכות ביתרון שלא עמד מכוח חוזה הפיתוח, לא הייתה מניעה מלפני המינהל לדרוש תמורה נוספת על זו שנקבעה באותו הסכם (שם, עמ' 12 לפסק הדין) (ההדגשה שלי - ח.ט.). נמצא, כי כל אימת שעסקינן בחוזה חכירה שאיננו קובע, במפורש או מכללא, על כי המינהל איננו זכאי לגבות תשלום בגין תוספת בנייה במקרקעין, רשאי האחרון לדרוש דמי היתר בגין בנייה נוספת, שכן המדובר ב"עיסקה" חדשה שאינה מוסדרת בחוזה. בית המשפט בפרשת מצלאוי היה ער להלכת הוד אביב והבהיר כי הואיל ובעניין הוד אביב נכללה בחוזה הוראה " ... המקנה למינהל זכות לדרוש תמורה נוספת בגין שינויים שיחולו בשטח המגרש וגבולותיו ... למד בית המשפט מהוראה זו ובהעדר הוראה מקבילה המסמיכה את המינהל לדרוש תמורה נוספת בשל שינוי בקיבולת הבנייה, על קיומו של הסדר שלילי אשר שולל את סמכותו לדרוש תמורה נוספת במקרה האחרון" (סעיף 14 לפסק הדין) (ההדגשות שלי הן - ח.ט.). אמור מעתה: כל אימת שמהוראות חוזה החכירה עולה, במפורש או מכללא, כי קיים הסדר שלילי המונע מהמינהל לגבות תשלום בגין תוספת בנייה, או אז מנוע המינהל מעשות כן. ברם, בכל מקרה בו החוזה שותק בכל הקשור לבנייה נוספת במקרקעין - על זה שהיה קיים במועד חתימת החוזה - אין בשתיקה זו של החוזה כדי לשלול מהמינהל זכות כזו. 37. ומן הכלל אל הפרט לנדון דידן. כאמור, אף אם יונח בענייננו, מה שאינו, כי ההסכם המקורי איננו מקנה למינהל, במפורש או במשתמע, את הזכות לגבות דמי היתר בגין שינוי ייעודם של המקרקעין - הרי שעסקינן לכל היותר בחוזה "שותק", שכן אין כל הוראה בהסכם המקורי השוללת, אף לא במשתמע, את זכותו של המינהל לגביית תשלום, עקב שינוי הייעוד. במקרים כגון דא, בהם ההסכם "שותק", יש להתחקות אחר רוח החוזה " ... הווה אומר: תכליתו, מטרתו העסקית, תוכנו והגיונו, המשפטי והכלכלי" (עניין מצלאוי פיסקה 11). במקרה שלפנינו, המגרש הוחכר לחוכרים המקוריים למטרה ספציפית לשם הקמת "בית חרושת לסריגה", כאשר במועד בו נחתם ההסכם ייעודו של המגרש היה לתעשייה בהתאם לתב"ע גמ/365א', והתמורה אשר שולמה על ידי המנוחים למינהל הייתה בהתאם. בנסיבות אלה, הגיונו המשפטי והכלכלי של ההסכם המקורי מחייב את המסקנה שכוונת הצדדים הייתה ששינוי ייעודו של המגרש - מייעוד לתעשייה לייעוד מסחרי והקמת תחנת תדלוק - תחייב תשלום נוסף, בדמות תשלום דמי היתר. כאן המקום להזכיר כי לאחר שינוי ייעודם של המקרקעין בהתאם לתוכנית החדשה, מכרו התובעים את המקרקעין לחברת אדמה בסכום עתק בסך 2.2 מיליון דולר!! (נספח כ"ב לנ/1). היעלה על הדעת, בנסיבות האמורות, שציפייתם הסבירה של הצדדים הייתה שהמנוחים יהיו רשאים לשנות את ייעודו של המגרש בלא תשלום תמורה כלשהי למינהל - בעלת המקרקעין? ברי, כי התשובה לתמיהה האמורה הינה שלילית. יתר על כן. האינטרס הציבורי מחייב כי אל מול הרווח המשמעותי (לשון המעטה) שהיה מנת חלקן של התובעות, עקב שינוי ייעודם של המקרקעין - תשולם לנתבע תמורה הולמת המשקפת את ההטבה בה הן זכו. ואם ישאל השואל, מהו המקור החוקי על פיו זכאי המינהל לגבות דמי היתר בגין שינוי ייעודם של המקרקעין? אף אתה אמור לו: כי זה מעוגן בהחלטת מועצת המינהל מס' 402 (נספח ז' לכתב התביעה), אשר הייתה בתוקף במועד כינונה של עסקת שינוי הייעוד (4/1/98). טענת באת כוח התובעות בסיכומיה כי אין תחולה להחלטה 402 בענייננו, שכן עסקינן בהחלה רטרואקטיבית - לאו טענה היא. וכל כך למה? שכן עסקת שינוי הייעוד מהווה "הסכמה חדשה" בינות הצדדים, מכוחה נתאפשר לתובעות ליהנות מ"פירות" שינוי ייעוד המקרקעין, אשר לא הוקנו למורישיהן בהסכם המקורי (ראו: סעיף 15 לפסק דין מצלאוי). 38. הפועל היוצא מהאמור והמקובץ לעיל הוא, כי המינהל זכאי היה לגבות מהתובעת דמי היתר בגין שינוי ייעודם של המקרקעין על פי החלטת מועצתו 402 - זאת נוכח הוראות הנספח להסכם החכירה המקנה לו זכות זו במפורש, ולמצער עקב העדרה של הוראה בהסכם השוללת ("הסדר שלילי") הימנו את הזכות לחייב התובעות בתשלום דמי היתר. החיוב בדמי הסכמה בגין השטח הנוסף 39. אין חולק כי שטחו של המגרש שהוחכר למנוחים בהסכם המקורי הינו 3,000 מ"ר, בה בשעה ששטח המקרקעין שייעודם שונה בתוכנית החדשה הינו 3,477 מ"ר, קרי: תוספת שטח של 477 מ"ר (לעיל ולהלן: "השטח הנוסף"). אין גם חולק כי בגין השטח הנוסף חוייבו התובעות בדמי חכירה מהוונים בשיעור 91% בייעודם החדש (למסחר), זאת להבדיל מיתרת השטח המסחרי (2,000 מ"ר) בגינו גבה המינהל דמי היתר בשיעור 51% - בהתאם להחלטה 402. לטענת התובעות, המינהל מנוע היה מלגבות דמי חכירה בגין השטח הנוסף, שכן שטח זה היה כלול מלכתחילה בשטח המגרש אשר הוקצה למורישיהן בהסכם החכירה. לחילופין, טענו התובעות, כי לכל היותר יש לחייבן בדמי חכירה בגין השטח הנוסף, בשיעור הקבוע בהסכם המקורי, 1 ל"י לכל מטר רבוע, קרי: 3,000 ל"י נכון למועד כריתת ההסכם. מנגד טען המינהל כי השטח הנוסף לא הוקצה, כלל ועיקר, בהסכם החכירה וכי שטח זה נתוֹסף בשלב מאוחר יותר, במסגרת תב"ע 865 אשר קיבלה תוקף ביום 2/12/1971. בנסיבות האמורות, כך למינהל, עסקינן בהקצאה חדשה של קרקע (477 מ"ר) שבגינה לא שולמה תמורה כלשהי למינהל, ומן הדין שהתובעות יחוייבו בתשלום דמי חכירה מלאים (91%) נכון למועד ההקצאה. עם מי הדין? על מנת להשיב על שאלה זו שומה עלינו להכריע תחילה במחלוקת שבינות הצדדים אימתי צורף השטח הנוסף למקרקעין - האם במועד מאוחר להסכם החכירה - כטענת המינהל, או שמא זה הוקצה לחוכרים המקוריים במועד כריתתו של ההסכם - כטענת התובעות. הקצאה מקורית או מאוחרת 40. חרף העובדה שההסכם המקורי קובע מפורשות כי שטח המגרש שהוקצה למנוחים במסגרתו הינו 3,000 מ"ר, טוענות התובעות כי שטחו של המגרש היה בפועל 3,500 מ"ר. לא בכדי, כך לתובעות, נקבעה בהסכם הוראת סעיף 1ג' הקובעת כי "אם יתברר לאחר מדידה על ידי מודד מוסמך ששטח הנכס גדול יותר או קטן יותר מהשטח הנזכר לעיל, יוגדלו או יופחתו בהתאם לכך דמי החכירה ... הכל לפי העניין במידה והם נקבעו לפי ממ"ר של השטח". בהינתן, כך לתובעים, ששטח המגרש לא נמדד על ידי מודד מוסמך עובר לחתימת ההסכם המקורי, אין כל אפשרות לשלול טענתן כי שטחו של המגרש במועד הקצאתו, היה בשטח של 3,500 מ"ר. התובעות סמכו טענתן על תעודת עובד ציבור (במ/3) מיום 1/9/11 של הוועדה המקומית לתו"ב יהוד מונוסון (להלן: "התע"צ"), לה צורף רישיון הבנייה מיום 4/7/60 שעל בסיסו הוקם בית החרושת לסריגה (להלן: "רישיון הבנייה"). לשיטת התובעות, עיון ברישיון הבנייה מלמד כי שטחו של המגרש הינו 3,500 מ"ר, כאשר השטח המבונה המבוקש היה 610.89 מ"ר. מכאן, כך לתובעות, עולה המסקנה כי שטחו של המגרש במועד כריתת ההסכם היה 3,500 מ"ר ולא 3,000 מ"ר, כפי הקבוע בהסכם החכירה. אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה, כי לא זו בלבד שהתובעות לא השכילו להוכיח טענתן כי המגרש, במקורו, היה בשטח של 3,500 מ"ר, אלא שהוכח להנחת דעתי כי השטח הנוסף נתוֹסף למגרש בשנות ה-70 - כטענת המינהל. נבהיר דברינו. 41. לא מצאתי ממש בטענת התובעות כאילו רישיון הבנייה מלמד על היות המגרש בשטח 3,500 מ"ר. עיון ברישיון (נספח 2 לתע"צ) מלמד כי הרישיון מתייחס לחלק מחלקה 393 אשר שטחה הכולל הינו 3,500 מ"ר. וכך קובע הרישיון "ביום 4/7/60 אישרה הועדה .... את בקשתך ל-הקמת בניין בית חרושת לסריגה ומקלט בגוש 6711 חלקה 393 - חלק בשטח תב"ע גמ/2/365 יהוד" (ההדגשה שלי - ח.ט.). יתר על כן, גם מטופס הבקשה למתן היתר (נספח 3 לתע"צ) למדים אנו כי הבקשה מתייחסת לחלקה " ... 393(חלק)", כאשר שטח החלקה כולה הוא 3,500 מ"ר. נמצא, איפוא, כי אין שחר לטענת התובעות כאילו שטחו של המגרש, בבקשת ההיתר בשנות ה-,60 היה בשטח של 3,500 מ"ר, שכן שטח החלקה כולה היה 3,500 מ"ר אך שטחו של המגרש היווה אך חלק ממנה. ראייה ניצחת לנכונות האמור לעיל מצוייה בתשריט אשר צורף להסכם החכירה (מוצג במ/2) ממנו עולה כי חלקה 393 פוצלה לשני מגרשים, האחד: 393א' והשני 393ב'. והנה, לא למרבה הפלא, נקבע מפורשות בהסכם המקורי בהאי לישנא "הואיל והמחכיר הוא הבעלים הרשום של / העומד לרשום על שמו את חלקה(ות) מס' 393א' בגוש 6711 ... לפי תרשים המצורף בזה ומהווה חלק בלתי נפרד של הסכם זה ואשר שטחה/ן הרשום הוא 3000 ממ"ר לערך ...". הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא כי לא זו בלבד שאין בתע"צ כדי לסייע לתובעות בטענתן כאילו שטח המגרש המקורי היה 3,500 מ"ר, אלא שיש בתע"צ על נספחיו כדי לסתור טענתן. בהינתן כי שטח חלקה 393 כולה הינו 3,500 מ"ר הרי שהמגרש, המהווה חלק הימנה (393א') הינו בשטח 3,000 מ"ר לערך - כמצויין בהסכם המקורי. 42. ואם נותר ספק אחר הדברים האמורים, באשר להיקף שטחו של המגרש במועד חתימת הסכם החכירה, בא תצהירו של מר ויקטור לוזון (להלן: "לוזון") מנהל תחום מיפוי ומדידות, מחוז המרכז, וסותם את הגולל על טענת התובעות. בתצהירו מיום 16/4/12 (נ/2) ערך לוזון השוואה - באמצעות תרשים קומפילציה אשר צורף לתצהיר - בין מגרש 393א' מושא הסכם החכירה לבין המגרש מושא תב"ע/865 אשר קיבלה תוקף, כאמור, ביום 2/12/1971. מסקנת מר לוזון הייתה כי מהתרשים "עלה בבירור כי המדובר בשני מגרשים שונים בתכלית האחד ממשנהו, הנבדלים הן בצורתם, הן בגבולותיהם והן בשטחם הכולל" (סעיף 4 לנ/1). ואכן, עיון בתשריט אשר צורף להסכם החכירה (במ/2) מגלה כי שטח המגרש שהוקצה למנוחים הינו שטח מלבני הממוקם לשמאלה של הדרך בתב"ע גמ/365א, כאשר המגרש בתב"ע מח/865 (במ/2א') ממוקם לימין הדרך וצורתו כעין ריבוע. בחקירתו הנגדית, שב מר לוזון והבהיר כי "בתב"ע 865 צורת המגרש השתנתה וגם שטח המגרש השתנה, נוסף כחצי דונם לשטח המגרש המקורי" (פרוטוקול מיום 4/6/2012 עמ' 20 שורות 10,11). 43. הפועל היוצא מהאמור הוא כי התובעות לא השכילו להוכיח, אף לא לכאורה, ששטחו של המגרש המקורי שהוקצה למנוחים בחוזה החכירה היה, במקורו, בשטח 3,500 מ"ר כנטען על ידן. אדרבה, מחומר הראיות עולה במידה רבה של ודאות כי המגרש המקורי היה בשטח 3,000 מ"ר כפי הקבוע בהסכם, וכי השטח הנוסף נתוֹסף למקרקעין במסגרת תב"ע ממ/865, בחלוף למעלה מעשור (1971) ממועד כריתת ההסכם המקורי. שיעור דמי החכירה 44. משבאנו לכלל מסקנה כי השטח הנוסף נתוֹסף לשטח המגרש אך בשנת 1971 במסגרתהּ של תב"ע 865, קמה וגם ניצבה השאלה מה היקף דמי החכירה שיש להשית על התובעות בגין תוספת השטח? לשיטת התובעות, כזכור, יש לחייבן אך בתשלום דמי החכירה המקוריים, קרי: 1 ל"י למ"ר, קרי: בסך 477 ל"י נכון למועד כריתת הסכם החכירה (22/11/60). מנגד טען המינהל, כי שומה על התובעות לשלם דמי חכירה מהוונים בשיעור 91% משווי השטח הנוסף נכון למועד ביצוע עסקת שינוי הייעוד. 45. ייאמר מיד, כי לא מצאתי ממש בטענת התובעות שיש לחייבן בדמי חכירה בהתאם לקבוע בחוזה המקורי. דמי החכירה הקבועים בהסכם המקורי, בשיעור 1 ל"י למ"ר, התייחסו למגרש המקורי ששטחו 3,000 מ"ר על פי ייעודו דאז, בגינו שילמו המוכרים המקוריים את דמי החכירה, מראש לכל תקופת החכירה (49 שנה). בגין השטח הנוסף, לא שילמו המוכרים מאומה ושטח זה לא הוחכר להם מעולם. ברי, איפוא, בנסיבות האמורות כי אין תחולה להוראות סעיפים 1(ג) להסכם ו-2 לנספח להסכם - המתייחסות אך לשטח אשר הוחכר בפועל במועד חתימתו של ההסכם המקורי. משהוכח כי השטח הנוסף נתוֹסף למקרקעין בחלוף עשור (1971) ממועד כריתתו של הסכם החכירה, לא יהא זה מן הדין להשית על התובעות את ערכי התמורה שהשתלמו עבור המגרש בשנות ה-60. כפי שהובהר לעיל, שינוי ייעודם של המקרקעין מתעשייה לייעוד מסחרי ותחנת דלק העלה את שוויים עשרת מונים (לכדי 2.2 מיליון דולר) ואין זה מן המידה כי בגין השטח הנוסף ישולמו, במועד הקובע, דמי חכירה לפי ערכו טרם שינוי הייעוד. בנסיבות האמורות ובהעדר הסכמה חוזית באשר לדמי החכירה בגין השטח הנוסף, יש להתאים את גובה דמי החכירה שיושתו על התובעות, לשוויו של השטח הנוסף במועד ביצוע עסקת שינוי הייעוד (השוו: ע"א 69/89 מחאג'נה נ' מחאג'נה, 8/6/05). 46. חרף האמור לעיל, אני סבור כי לא נכון וראוי היה לחייב התובעות, בנסיבות מקרה דנן, בדמי חכירה מלאים בשיעור 91% משווי השטח הנוסף בייעודו החדש - משל עסקינן בהקצאה חדשה של השטח הנוסף, במועד ביצוע עסקת שינוי הייעוד. לדעת הכל, השטח הנוסף נתוֹסף לשטחו של המגרש כבר בשנת 1971 במסגרת תב"ע ממ/865, אשר קיבלה תוקף ביום 2/12/71. מני אז, כך מוסכם על הכל, החזיקו המנוחים (ואחריהם התובעות) את השטח כחלק מהמגרש ועשו בו שימוש שנות דור טרם שינוי ייעודם של המקרקעין על פי התוכנית החדשה, אשר פורסמה למתן תוקף ביום 19/1/1995. סבורני כי בנסיבות האמורות ולנוכח השימוש רב השנים שעשו המנוחים והתובעות בשטח הנוסף, בלא אומר ודברים - לא יהא זה לנכון ולצודק לחייב התובעות במלוא דמי החכירה (91% משווי השטח). לטעמי, יש להחיל על התובעות את החלטת מועצת המינהל 402 ולחייב התובעות בדמי היתר (להבדיל מדמי חכירה) בשיעור 51% משווי השטח הנוסף לפי ייעודו לשטח מסחרי - בלא הפחתת ערכו של השטח הנוסף "במצב קיים", שכן שטח זה לא הוחכר, כאמור, למנוחים בהסכם המקורי. לא למותר יהא לציין, בהקשר זה, כי במהלך ניסיון בית המשפט להביא את הצדדים להסדר (אשר למרבה הצער לא צלח) - הוצע על ידי המינהל (לצורכי פשרה בלבד) לערוך שומה מחודשת ביחס לשטח הנוסף (397 מ"ר, שכן 50 מ"ר מהשטח הנוסף הוקצו לתחנת התדלוק) לפי חיוב דמי היתר, בשיעור של 51% משוויו בייעוד מסחרי. המינהל חישב ומצא, כי ההחזר המגיע לתובעות, על פי החישוב האמור, הינו 171,677 ₪, הכולל הפרשי הצמדה. סבורני, לאור האמור לעיל, כי יהא זה לנכון ולצודק לחייב המינהל להשיב לתובעות את הסכום האמור, הגם שעל פי שורת הדין זכאי היה המינהל להשית על התובעות תשלום דמי הסכמה מלאים, קרי: בשיעור 91% משווי השטח הנוסף למועד הקובע. 47. אני קובע, איפוא, כי על המינהל להשיב לתובעות סך של 171,677 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין. חוקיות הדרישה לשילוב נכה צה"ל בתחנת התדלוק 48. בכתב תביעתן עתרו התובעות, כזכור, לחייב המינהל בתשלום הנזק הכספי או הפסד הרווח בסך 700,000 ₪, אשר נגרם להן, לטענתן, עקב דרישת המינהל לשילובו של מר קיכל (נכה צה"ל) בזכויות תחנת התדלוק בשיעור 49%. לטענת התובעות לדרישה זו של המינהל, אין ולא היה עיגון חוקי בנסיבות מקרה דנן, זאת לאור טענתן כי ההסכם המקורי היקנה לחוכרים המקוריים, זכויות שוות ערך לבעלות במגרש. עוד טענו התובעות כי המינהל לא היה רשאי לשנות מהותית את זכויותיהן במגרש עקב שינוי ייעודו, ולהחתימן על חוזי החכירה הפוגעים בזכויות המוקנות להן בהסכם המקורי. יוקדם וייאמר כבר עתה, כי דינן של הטענות דלעיל, כקודמותיהן, להידחות. 49. אין חולק כי טרם ביצוע עסקת שינוי הייעוד, לא ניתן היה להקצות מקרקעין שבבעלות המדינה, בפטור ממכרז, למטרת הקמה ותפעול של תחנות דלק. הקצאת מקרקעין בפטור ממכרז, הוסדרה בהחלטת מועצת המינהל מס' 545 מיום 29/6/1992 (להלן: "החלטה 545"), על פיה המינהל יקצה קרקע, כאמור, לנכה צה"ל לפי המלצת אגף השיקום במשרד הביטחון. החלטה 545 עמדה בתוקפה ממועד קבלתה ועד למועד ביטולה בהחלטת מועצת המינהל מס' 827 מיום 4/5/1998. נמצא, כי בקשת התובעות לשינוי ייעודם של המקרקעין לשם הקמת תחנת דלק (1,050 מ"ר) בפטור ממכרז - לא יכולה הייתה לצאת אל הפועל, אלא אם כן ישולב נכה צה"ל בזכויות החכירה בשטח תחנת התדלוק. בנסיבות האמורות נפלאת היא טענת התובעות כאילו דרישת המינהל לשילובו של נכה צה"ל בזכויות תחנת התדלוק הייתה בלתי חוקית. לטעמי, לא זו בלבד שהמינהל רשאי היה להתנות הסכמתו לשינוי הייעוד לתחנת דלק בשילובו של מר קיכל בזכויות תחנת הדלק, אלא שזה הראשון חייב היה לדרוש זאת, כמתחייב מהחלטת מועצתו מס' 545. זאת ועוד זאת. הסכמת המינהל לשינוי ייעוד חלק מהמקרקעין לתחנת דלק, נסמכה על הצהרת התובעות והתחייבותן לשילובו של נכה צה"ל בהפעלתה, וזו לשונה - "ידוע לנו כי כל עסקה בקשר להקמתה והפעלתה של תחנת התדלוק כפופה לשילובו של נכה צה"ל מומלץ אגף השיקום בהפעלת התחנה, ואנו נפעל בעניין זה לפי הנחוץ, ובכלל זה נחתום לצורך כך על כל המסמכים הדרושים על פי הוראות המינהל והחלטות מועצת מינהל מקרקעי ישראל, לעניין שילובו של נכה צה"ל עלתה של תחנת התדלוק" (ראו מכתב מיום 15/7/96 נספח י"ב לנ/1) (ההדגשה שלי - ח.ט.). על בסיס ההתחייבות האמורה ולצורך עמידה בדרישות המינהל כמתחייב מהחלטת מועצתו (545), פנו התובעות לאגף השיקום במשרד הביטחון בבקשה מתאימה (נספח י"ג לנ/1) וקיבלו את אישורו של האגף לשילובו של מר קיכל בתחנת התדלוק. לנוכח הסכמתן של התובעות לשילוב מר קיכל בזכויות החכירה בתחנת הדלק, אני תמה על מה ועל שום מה טוענות הן, עתה, כי דרישת המינהל הייתה שלא כדין? הדעת אינה סובלת מצב שיוּתר לתובעות לחזור בהן מהסכמתן האמורה, זאת לאחר שמולאו כל מאווייהן, קרי: ביצוע עסקת שינוי ייעוד חלק מהמקרקעין (1,050 מ"ר) למטרת תחנת תדלוק. משקבענו לעיל, כי ההסכם המקורי הינו חוזה חכירה לכל דבר ועניין, במסגרתו הוקנו לחוכרים המקוריים זכויות חכירה במגרש (להבדיל מבעלות או מעין בעלות) - הרי שהמינהל זכאי היה להתנות שינוי ייעודו מתעשייה לתחנת תדלוק בשילובו של נכה צה"ל, כמתחייב מהחלטת מועצתו. 50. כך גם אמורים הדברים באשר לטענת התובעות לפיה לא רשאי היה המינהל להחתימן על חוזי חכירה חדשים השונים מהותית מהוראות ההסכם המקורי - ולא היא. משבאנו לכלל מסקנה כי ההסכם המקורי לא הקנה לתובעות הזכות לשנות ייעודו של המגרש, מתעשייה למסחר ולתחנת דלק בלא תשלום תמורה בגין כך - ברי, בנסיבות אלו, כי שינוי הייעוד חִייב " ... השגת הסכמה חדשה בין הצדדים ..." במסגרתה רשאי היה המינהל להתנות הסכמתו לשינוי הייעוד בתשלום דמי היתר על פי החלטת מועצתו מס' 402, כמו גם בחתימה על חוזי חכירה חדשים התואמים את ייעודם החדש של המקרקעין (השוו: עניין מצלאוי, סעיף 15 לפסק הדין). התוצאה 51. סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן: א. אני מחייב המינהל לשלם לתובעות סך של 171,677 ₪, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן יישא סכום זה הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ב. בכפוף לתשלום הנקוב בסעיף קטן א' לעיל, התביעה על כל הסעדים המבוקשים בה - נדחית. ג. בנסיבות העניין ולאור התוצאה אליה הגעתי, אין אני עושה צו להוצאות, כך שכל צד יישא בהוצאותיו. בניהדמי היתרהתיישנות