1. התובעת ילדה את בתה, במזל טוב, ביום 5/7/09. 2. במכתבו מיום 5/7/12, דחה הנתבע את תביעת התובעת לדמי לידה בגין עבודת התובעת כשכירה, וזאת בטענה שהתביעה לדמי לידה הוגשה לנתבע לאחר שיהוי. בעמדתו זו, התיימר הנתבע להסתמך על הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). 3. התובענה שבפנינו הוגשה על ידי התובעת בעת שהיא לא היתה מודעת למכתבו של הנתבע מיום 5/7/12. לפיכך, עתרה התובעת בכתב התביעה לחייב את הנתבע להחליט בתביעתה. התובענה טופלה במשך מספר שבועות בידי העוזר המשפטי במחלקת המנ"ת. משהתובענה הוצאה מטיפולו - ניתנה, ביום 28/4/13, החלטה שלפיה אם לא תובע התנגדות של הצדדים, תיראה התובענה כמכוונת כנגד עמדת הנתבע כפי שהיא בוטאה במכתבו מיום 5/7/12. הצדדים אכן לא התנגדו לכך. מכאן שבתובענה זו עלינו לדון בשאלה אם הנתבע צדק בדחותו את תביעת התובעת בטענה של "שיהוי", על פי סעיף 296 לחוק. בטרם נעשה כך - נביא (במספר פרקים) פרטים נוספים על השתלשלות העניינים בתביעתה של התובעת, אשר הגישה גם תובענות קודמות כנגד הנתבע, בגין דמי לידה בעבור אותה לידה. פרק א' - התביעות הראשונות שהוגשו לנתבע 4. כאמור לעיל, ביום 5/7/09 - התובעת ילדה את בתה. הלידה היתה בבית החולים הצרפתי בנצרת. (נעיר כי לטענת התובעת, בטרם אותה לידה, היא עבדה תחילה כשכירה ובהמשך כעצמאית). 5. ביום 14/7/09, התקבלה אצל הנתבע, הודעה בדבר לידת בתה של התובעת. הנתבע התייחס להודעה זו כאילו היא תביעה לדמי לידה. 6. הנתבע סבר כי התובעת לא צברה תקופת אכשרה מספקת לדמי לידה כעובדת עצמאית, בטרם הלידה, ולפיכך - הוציא הנתבע לתובעת מכתב מיום 14/7/09, שבו נכתב כי הנתבע דוחה את התביעה לדמי לידה. כך, בין השאר, נאמר במכתב מיום 14/7/09: "א. בהתאם להודעה שהתקבלה מבית החולים על לידה מיום 05.07.2009 נבחנה זכאותך ה [כך במקור] כעובדת עצמאית. הננו להודיעך בזאת כי אינך זכאית לדמי לידה, מאחר ולא צברת תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת לפני יום הפסקת עבודתך כנדרש בסעיף 50 לחוק. ב. אם בידך אישורים נוספים על עבודתך, כשכירה או כעצמאית, עליך להגישם בצירוף תביעה לדמי לידה לסניף הביטוח הלאומי באזור מגוריך לבחינת זכאותך מחדש. ...". 7. כפי הנראה, המכתב האמור לא הגיע אל התובעת. 8. ביום 18/11/09, הגישה התובעת לנתבע תביעה לדמי לידה על גבי טופס תביעה לדמי לידה (טופס בל/355). פרק ב' - התובענה הראשונה בבית הדין 9. משהתובעת לא קיבלה כל תשובה על התביעה שהגישה ביום 18/11/09, וכאמור לעיל - נראה שהיא לא קיבלה גם את מכתב הנתבע מיום 14/7/09, היא פנתה לבית דין זה, ביום 14/7/10, בתובענה, שבה היא עתרה לחייב את הנתבע להחליט בתביעתה. התובענה האמורה נדונה בתיק ב"ל 23497-07-10 והיא תיקרא להלן: "התובענה הראשונה"). 10. התובענה הראשונה נדונה בפני השופטת עדית איצקוביץ. במהלך ההתדיינות בתובענה הראשונה, על פי הוראתה של השופטת איצקוביץ, הגיש הנתבע העתק של מכתבו מיום 14/7/09, כך שב"כ התובעת היה יכול ללמוד על תוכנו - במהלך הדיון בתובענה. בעת דיון שנערך בתובענה הראשונה ביום 10/11/10, הסבירה באת כחו של הנתבע, כי טענת הנתבע היא לחוב דמי ביטוח אשר לא הוסדר. 11. בדיון שהתקיים בתובענה הראשונה ביום 13/7/11, הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה נמחקה התביעה בתובענה האמורה. בפרוטוקול הדיון נרשם מפי באת כחו של הנתבע, כך: "אני מקבלת את המלצת בית הדין שבמידה ותוגש תביעה כנגד דחיית התביעה לדמי הלידה עד ליום 5/9/11, לא יעלה הנתבע טענת התיישנות בהתחשב במועד שבו הוגשה התביעה הנוכחית לבית הדין.". לא ברור לנו מה בדיוק נאמר בעל פה באותו דיון, אך מהחלק המצוטט מדברי ב"כ הנתבע, נראה כי דובר על כך שהתובעת תגיש לבית הדין תובענה חדשה כנגד עצם דחיית התביעה לדמי לידה, במקום התובענה הראשונה, אשר בה התבקש, כאמור, לחייב את הנתבע להחליט בתביעה. (במאמר מוסגר נעיר כי לא ברור מדוע לא הגיעו הצדדים להסכמה על כך שההתדיינות בענין דחיית התביעה לדמי לידה תידון כבר במסגרת התובענה הראשונה (בדומה למה שנעשה בתובענה הנוכחית, כאמור בסעיף 3 לעיל), אך נראה שהצדדים סברו שיש להם סיבה טובה לכך). פרק ג' - התובענה השניה 12. אכן, ביום 24/7/11, הגישה התובעת תובענה שמכוונת כנגד עצם דחיית התביעה לדמי לידה. התובענה האמורה הוגשה בתיק ב"ל 40631-07-11 והיא תיקרא להלן: "התובענה השניה". 13. בכתב התביעה שהוגש בתובענה השניה, נטען על ידי ב"כ התובעת, כי התובעת זכאית לדמי לידה הן בגין עבודתה כשכירה והן בגין עבודתה כעצמאית. 14. בכתב ההגנה שהגיש הנתבע בתובענה השניה, טען הנתבע כי התובעת אינה זכאית לדמי לידה בגין עבודתה כעצמאית, וזאת בשל פיגור בתשלום דמי ביטוח. אל ענין עבודת התובעת כשכירה, התייחס הנתבע בסעיף 8 לכתב ההגנה שהוגש בתובענה השניה, אשר בו נאמר כך: "הנתבע יטען כי התובעת לא הגישה תביעה לתשלום דמי לידה בהיותה עובדת שכירה, ולכן הנתבע לא דן בתביעה כזו. במידה והתובעת תגיש תביעה שכזו אז הנתבע ידון בה.". 15. גם התובענה השניה נדונה בפני השופטת עדית איצקוביץ. במהלך ההתדיינות בתובענה השניה, בעת דיון ביום 7/12/11, הורתה השופטת איצקוביץ לב"כ התובעת להגיש הודעה ובה פרטים על עבודתה של התובעת כשכירה וכעצמאית. בהודעתו שהוגשה בתובענה השניה, ביום 12/3/12, נטען על ידי ב"כ התובעת כי התובעת עבדה כשכירה עד חודש פברואר 2009. בהודעתו האמורה, הציע ב"כ התובעת כי עניינה של התובעת יוחזר אל פקיד התביעות, כדי שהוא יבדוק מחדש את זכאותה של התובעת לדמי לידה, גם בשל היות התובעת שכירה. 16. ביום 22/4/12, הגיש הנתבע את תגובתו על הודעת ב"כ התובעת מיום 12/3/12. בתגובת הנתבע נטען כי התביעה שהתובעת הגישה לנתבע ביום 18/11/09, לא עסקה כלל בעבודת התובעת כשכירה. בסעיף 4 להודעתו האמורה של הנתבע, נאמר כך: "הנתבע יטען כי על מנת שתיבחן זכאותה של התובעת לתשלום דמי לידה כעובדת שכירה, עליה להגיש תביעה חדשה אשר תיבחן בכפוף לסעיף 296 לחוק...". 17. בהחלטת השופטת איצקוביץ מיום 22/4/12, התבקש ב"כ התובעת להודיע אם בכוונתו לפעול כאמור בהודעת הנתבע (כלומר - בדרך של הגשת תביעה חדשה). ב"כ התובעת הגיש, ביום 6/5/12, הודעה שבה נאמר כך: "בזיקה להחלטת כב' ביח"ד מיום 22.4.12 מתכבדת התובעת להודיע כי היא תפעל בהתאם לאמור בסעיף 4 להודעת הנתבע ותגיש תביעה לדמי לידה כשכירה תוך 60 יום, מבלי שיטען הנתבע להתיישנות בהגשת התביעה.". בהחלטה נוספת של השופטת איצקוביץ, מיום 6/5/12, התבקש ב"כ התובעת להבהיר את עמדתו בענין המשך ההתדיינות בתובענה השניה. בתגובה, הגיש ב"כ התובעת ביום 28/5/12, הודעה שבה נאמר כך: "בזיקה להחלטת כב' ביח"ד מיום 6.5.12 מתכבדת התובעת להודיע כי טרם השלימה את הכנת מלוא המסמכים על מנת שתפעל בהתאם לאמור בסעיף 4 להודעת הנתבע. בנסיבות הענין התובעת מתכבדת להודיע כי היא תגיש תביעה לדמי לידה כשכירה תוך 30 יום, מבלי שיטען הנתבע להתיישנות בהגשת התביעה.". 18. בהחלטת השופטת איצקוביץ מיום 28/5/12, נאמר: "לתגובת ב"כ הנתבע עד ליום 14.6.12. העדר תגובה יתפרש כהסכמה ובכפוף לה, התביעה תימחק.". בתגובה, הגיש הנתבע הודעה, ביום 31/5/12, שבה נאמר כך: "1. הנתבע חוזר על האמור בהודעתו מיום 22/04/12, ויובהר כי ככל שהתובעת תגיש תביעה לתשלום דמי לידה כעובדת שכירה, הרי שהיא תיבחן בכפוף לסעיף 296 לחוק... 2. הנתבע יטען כי סעיף 296 לחוק אינו מתייחס לטענת התיישנות אלא לטענת שיהוי, ואינו נתון כלל לשיקול דעתו של פקיד התביעות, כך שככל שהתובעת תגיש תביעה לדמי לידה כשכירה היא תיבחן בכפוף לסעיף 296 לחוק.". 19. לאחר הודעת הנתבע שצוטטה בסעיף 18 לעיל, ניתן ביום 3/6/12, פסק דין על ידי השופטת איצקוביץ, שבו נאמר כך: "לאור עמדת הצדדים, התובעת תגיש תביעה לדמי לידה לפקיד התביעות של הנתבע, כשכירה עד ליום 5.7.12, שתבחן בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי. התביעה הנוכחית נמחקת ללא צו להוצאות.". פרק ד' - ההליכים לאחר התובענה השניה 20. ביום 2/7/12, הומצא לנתבע טופס נוסף של תביעה לדמי לידה (טופס בל/355) שהתובעת הגישה. 21. ביום 5/7/12, שלח הנתבע את מכתב הדחיה שהוזכר כבר בסעיף 2 לעיל. נביא כאן ציטוט של חלק ממנו: "הנדון: תביעה לדמי לידה לידה מיום 5.7.09- עבודתך כשכירה הננו להודיעך כי נאלצנו לדחות את תביעתך לדמי לידה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי. ... סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי קובע שתביעה לגימלה יש להגיש תוך 12 חודשים מהיום בו נוצרה העילה. אולם המוסד רשאי ליתן גימלה, כולה או מקצתה, אף אם נתבעה אחרי המועד האמור. לאחר ששקלנו בתביעתך, שהגשת באיחור של יותר מ-12 חודשים מיום העילה לתביעה, לא מצאנו אפשרות לאשר תשלום הגימלה.". 22. כאמור בסעיף 3 לעיל, נראה שמכתבו של הנתבע מיום 5/7/12, לא הגיע לידיה בטרם הגתש התובענה הנוכחית. לפיכך, בכתב התביעה, עתר ב"כ התובעת לחייב את הנתבע להחליט בתביעה. בהמשך - משהוברר כי הנתבע כבר החליט בתביעה, הוחלט כי התובענה תיראה כמכוונת כנגד האמור במכתב הדחיה מיום 5/7/12. הוראות חיקוקים רלוונטיים 23. בסעיף 296 לחוק, נאמר כך: "(א) כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. (ב) (1) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה. ...". בעבר, התקופה של 12 חודשים שנקצבה באותו סעיף היתה ארוכה יותר (בת 48 חודשים). בעבר הרחוק יותר, נקצבה תקופה בת 12 חודשים, אך הנתבע היה רשאי להפעיל שיקול דעת ולשלם גמלת כסף גם אם התביעה הוגשה לאחר שחלפו יותר מ-12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. בעת שזה היה המצב החוקי, נקבעה הלכה פסוקה שכאשר עילת התביעה ניתנת להוכחה במסמכים רשמיים - אמור הנתבע לאשר את תשלום הגמלה גם כשחלפו עד 7 שנים מהמועד להיווצרות העילה. 24. בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח-1998 (שתיקראנה להלן: "תקנות הגשת תביעה"), נאמר: "תביעה לגמלה וכן תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה כאמור בסעיף 118 לחוק (להלן - תביעה), יוגשו בטופס שהורה עליו המוסד.". 25. תקנה 5 לתקנות הגשת תביעה, קובעת: "(א) על אף האמור בתקנה 1 רשאי המוסד לשלם גמלה מסוג מסוים בהסתמך על נתונים שבמאגר מידע, אף אם לא הוגשה לו תביעה. (ב) המוסד רשאי לעשות שימוש במאגר מידע לצורך הוכחת זכות לגמלה, לצורך אימות פרטים ומסמכים המוגשים למוסד לענין תשלום גמלה, וכן לצורך שיפוי מעביד ששילם גמלה. (ג) בתקנה זו, 'מאגר מידע' - כהגדרתו בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ואשר נמצא ברשות המוסד.". בענין זה, נעיר כי הדיווח מבית החולים הצרפתי בנצרת, על לידת בתה של התובעת, ביום 5/7/09, נראה על ידי הנתבע כהגשת תביעה לדמי לידה, כפי שניתן להסיק ממכתב הדחיה מיום 14/7/09. בחינת התנהגות הנתבע, ביחד עם משמעות פסק הדין מיום 3/6/12 26. כשאנו בוחנים את התנהגותו של הנתבע בעניינה של התובעת, קשה לנו להצליח שלא לראותו כמי שנהג עם התובעת בחוסר תום לב. התנהגות הנתבע בעניינה של התובעת נראית ככזו שאינה יכולה להתיישב עם תום לב, וזאת - או במהלך ההתדיינות בתובענה השניה, או לאחר מכן, או גם במהלך ההתדיינות האמורה וגם לאחר מכן. להלן נסביר מדוע אנו סבורים כך, וננסה בכל זאת, למצוא לנתבע כף זכות שתעמיד אותו באור מחמיר פחות. 27. כזכור, התובענה השניה נולדה בעקבות ההסכמה בין הצדדים בתובענה הראשונה. אותה הסכמה היתה על רקע העובדה שבתובענה הראשונה עתר ב"כ התובעת רק לכך שהנתבע יחליט בתביעת התובעת, וזאת - בשל כך שהתובעת לא קיבלה את מכתב הנתבע מיום 14/7/09. לדעתנו, לא היתה כל סיבה הגיונית שמנעה מהצדדים להגיע להסכמה דיונית כבר במסגרת התובענה הראשונה, על כך שאותה תובענה תיראה כמכוונת כנגד מכתב הדחיה מיום 14/7/09, כך ששאלת הזכאות לדמי לידה תיבחן כבר באותה תובענה. למרות זאת, כאמור בסעיף 11 לעיל, הגיעו הצדדים להסכמה שאליה הגיעו ובהתאם לאותה הסכמה - הוגשה התובענה השניה. במהלך ההתדיינות בתובענה השניה, התברר כי מצד אחד יש לתובעת טענה על כך שבטרם עבודתה כעצמאית, היא עבדה כשכירה, ומצד שני - הנתבע טען כי כדי לבדוק את זכאותה של התובעת לדמי לידה גם בקשר לעבודתה כשכירה, על התובעת להגיש טופס תביעה חדש. בענין זה, ציין הנתבע בסעיף 8 לכתב הגנתו שהוגש בתובענה השניה, כי הוא ידון בשאלת זכאותה של התובעת לדמי לידה עקב עבודתה גם כשכירה - אם התובעת תגיש תביעה כזו. (ראו את הציטוט שהבאנו לעיל, בסעיף 14 לפסק דין זה). בסעיף 16 לעיל, ציטטנו את האמור בסעיף 4 להודעת הנתבע, שהוגשה בתובענה השניה ביום 22/4/12, ושבה הודיע הנתבע כי אם יוגש טופס תביעה חדש בגין עבודת התובעת כשכירה, הנתבע יבחן את התביעה בכפוף לסעיף 296 לחוק. רק על רקע זה, של אזכור סעיף 296 לחוק, ניתן להבין את המונח "התיישנות" שננקט בהודעות ב"כ התובעת שהוגשו בתובענה השניה בימים 6/5/12 ו-31/5/12. לא יכול להיות ספק בכך שכוונתו של ב"כ התובעת לא היתה ל"התיישנות" אלא לשיהוי על פי סעיף 296 לחוק. הרי אם הנתבע היה אמור להחליט מחדש בתביעה לדמי לידה, המועד להגשת תובענה כנגד ההחלטה המחודשת, היה מתחיל להימנות רק מיום המצאת ההחלטה המחודשת לתובעת. על כן, שהיתה צפויה החלטה חדשה של הנתבע - לא היה כל מקום לחשש של ב"כ התובעת מפני "התיישנות" כמשמעות הנכונה של המונח. החשש של ב"כ התובעת היה מכך שהנתבע יטען ל"שיהוי". 28. את העובדה שכוונתו של ב"כ התובעת בהודעותיו מיום 6/5/12 ומיום 31/5/12, היתה לגבי "שיהוי", אף שהוא השתמש במונח "התיישנות", ניתן ללמוד גם מהעובדה שהוא הגביל באותן הודעות את המועד שהוא קצב לעצמו להגשת טופס התביעה החדש לנתבע. אם הוא היה מבין שממילא הנתבע אמור לטעון שהתביעה הוגשה לאחר שיהוי, לא היתה לו כל סיבה להגביל את עצמו במועד הגשת הטופס החדש. הרי גם בעוד עשרות שנים תוכל התובעת להגיש תביעה לדמי לידה בגין הלידה מיום 5/7/09, וגם אז יוכל הנתבע לטעון לשיהוי (וטענה זו תהיה, כנראה, מוצדקת). 29. אמנם, ב"כ התובעת טעה במינוח, הן בהודעתו מיום 6/5/12 והן בהודעתו מיום 31/5/12, בכך שנקט את המונח "התיישנות" כשברור שהוא התכוון ל"שיהוי", אך טעותו זו, אינה אמורה, לדעתנו, להיות מנוצלת על ידי הנתבע. 30. את התנהגותו של הנתבע - קשה להבין. הנתבע, אשר מיוצג על ידי עורכי דין מיומנים שעיסוקם בדיני הביטוח הלאומי, לא התבלבל במונחים; הנתבע הבדיל היטב בין "שיהוי" לבין "התיישנות". הודעת הנתבע שהוגשה בתובענה השניה ביום 31/5/12, כפי שצוטטה על ידינו לעיל בסעיף 18 של פסק דין זה, ממחישה את מודעותו של הנתבע להבדל בין "שיהוי" לבין "התיישנות". בסעיף 2 לאותה הודעה הסביר הנתבע כי לפקיד התביעות אין כלל שיקול דעת בעת שתביעה מוגשת לו לאחר שיהוי, אלא עליו לדחות אותה לפי סעיף 296 לחוק. (אכן, כפי שצויין על ידינו בסעיף 23 לעיל, זה המצב המשפטי הנוכחי). הנתבע היה מודע לא רק להוראתו של סעיף 296 לחוק, ולא רק למשמעות המונח "שיהוי", אלא היה מודע גם למועד הלידה (5/7/09) ולכך שההתדיינות בתובענה השניה נעשתה במהלך שנת 2012. אם מצרפים את כל הנתונים שהנתבע היה מודע אליהם בעת שהגיש בתובענה השניה את הודעתו מיום 31/5/12, מבינים כי המשמעות האמיתית של הודעתו זו של הנתבע, היתה לומר משהו כמו: "התובעת יכולה להגיש טופס תביעה חדש, והנתבע ידחה את התביעה מייד, בשל השיהוי". כלומר - אין כל טעם בהגשת טופס תביעה חדש. 31. ברור לנו שאם הנתבע היה מבהיר במפורש שאין כל טעם בהגשת טופס תביעה חדש, היה ב"כ התובעת עומד על כך שהדיון בתובענה השניה יימשך. (אנו מעריכים שבמקרה כזה, היתה השופטת איצקוביץ מוצאת את הדרך להביא לכך שהנתבע יבדוק את תביעת התובעת לגופה). אולם, הנתבע - כמצוטט לעיל - לא אמר במפורש שאין טעם בהגשת טופס תביעה חדש. הנתבע, אשר, כעולה מנוסח ההודעה מיום 31/5/12, היה מודע לבלבול שב"כ התובעת בלבל בין "התיישנות" ובין "שיהוי" הודיע כי התביעה תיבחן בכפוף לסעיף 296 לחוק. ("בחינה" שהנתבע עצמו ציין כי לא ניתן להפעיל בה שיקול דעת, אלא יש לדחות את התביעה). 32. אילו נראה את התנהגות הנתבע בתובענה השניה כהתנהגותו של מי שידע מראש הוא ידחה את התביעה בשל שיהוי ולמרות זאת השים את עצמו כמי שסבור שיש טעם שיוגש לו טופס תביעה חדש - נגיע למסקנה שהנתבע נהג בחוסר תום לב קיצוני. (נעיר כי אנו מודעים לטענת ב"כ הנתבע, בסעיף 16 לסיכומיה, על כך שהנתבע "לא הזמין" את התובעת להגיש תביעה חדשה. אולם, אם נבחן את האמור בסעיף 8 לכתב ההגנה שהוגש בתובענה השניה ואת האמור בסעיף 4 להודעת הנתבע שהוגשה בתובענה השניה ביום 22/4/12, כפי שסעיפים אלה צוטטו לעיל, הרי שלא נוכל לראות את הנתבע כמי שלא "הזמין" את התובעת להגיש טופס תביעה חדש). לפיכך, נראה לנו כי נכון יותר לראות את הנתבע כמי שסבר שיש טעם בהגשת טופס התביעה החדש. הטעם בהגשת טופס התביעה החדש, הוא רק למקרה שבו הדבר יביא לכך ששאלת זכאותה של התובעת לדמי לידה, אכן תיבחן לגופה. 33. גם השופטת איצקוביץ, בעת שנתנה את פסק דינה מיום 3/6/12, שבו נמחקה התובענה השניה, הבינה כי עמדתו של הנתבע היא שאין מדובר במצב שבו אם יוגש לנתבע טופס תביעה חדש - לא תיבחן התביעה לגופה, אלא היא תידחה מייד, בלא שיקול דעת, בשל שיהוי. השופטת איצקוביץ הבינה כי בהודעותיו של ב"כ התובעת ננקט המונח "התיישנות" בטעות, כשהכוונה היתה למעשה ל"שיהוי". רק כך ניתן להבין את העובדה שבפסק הדין מיום 3/6/12, שבו נאמר כי הוא בא על סמך הודעותיהם של הצדדים, נקבע מועד אחרון (5/7/12) להגשת טופס התביעה החדש. הרי גם השופטת איצקוביץ מכירה את סעיף 296 לחוק כפי נוסחו היום. אילו היא היתה סבורה כי אחת דינו של טופס התביעה החדש - להידחות מחמת שיהוי, היא לא היתה קוצבת את יום 5/7/12, כמועד אחרון להגשתו. כפי שכבר צויין על ידינו בסעיף 28 לעיל, אם מדובר על תביעה שאמורה ממילא להידחות מחמת שיהוי, ניתן יהיה להגיש אותה גם בכל מועד עתידי. 34. בפסק הדין מיום 3/6/12 נאמר שהוא ניתן "לאור עמדות הצדדים". עמדות אלה, כללו את עמדתו של ב"כ התובעת שהודיע ביום 31/5/12, כי התובעת תגיש טופס תביעה תוך 30 ימים (אם הנתבע לא יטען טענת "התיישנות", מונח שכוונתו, כפי שהוסבר לעיל, היתה "שיהוי"). לפיכך, משפסק הדין מיום 3/6/12 קצב את יום 5/7/12, הרי שהפרשנות הסבירה היחידה של משמעותו של פסק הדין היא - שאם טופס התביעה החדש יוגש עד יום 5/7/12, לא תהיה אותה תביעה כפופה לענין השיהוי. 35. פרשנות כזו של פסק הדין מיום 3/6/12, מאפשרת לנו לא לראות את הנתבע כמי שבהתנהגותו כמתדיין בתובענה השניה נפל פגם חמור של חוסר תום לב. אכן, גם בשל כך מתיישבת פרשנותנו זו עם המצב הרצוי. 36. התוצאה מהאמור לעיל היא שאת פסק דינה של השופטת איצקוביץ, שניתן בתובענה השניה ביום 3/6/12, יש לפרש ככזה שמכחו היתה התובעת יכולה להביא לכך שהנתבע יבחן את תביעתה לדמי לידה, לגופה של התביעה (מבלי לדחותה מחמת שיהוי), אם התובעת תגיש לנתבע טופס חדש של תביעה, עד יום 5/7/12. מאחר שכאמור לעיל, הטופס החדש של התביעה הומצא לנתבע ביום 2/7/12, הרי שבהתאם לפסק הדין מיום 3/6/12, היה על הנתבע לבדוק את התביעה לדמי לידה, מבלי לדחותה מחמת שיהוי. 37. מסקנתנו האמורה לעיל, מספיקה לשם קבלת התביעה, אך אנו סבורים שראוי להעיר עוד מספר הערות, ואת זאת נעשה להלן. הערה ראשונה - גם אלמלא פסק הדין מיום 3/6/12, נראה שהיה מקום לקבל את התביעה 38. מעבר לנדרש, ברצוננו להעיר שנראה שגם אם לא היה ניתן ביום 3/6/12 פסק דין בתובענה השניה, כפי שניתן, לא היה זה נכון שהנתבע ידחה את תביעת התובעת מחמת שיהוי בהגשת התביעה, וזאת - מאחר שטופס התביעה שהוגש לנתבע ביום 2//7/12, היה אמנם טופס חדש של תביעה, אך הוא לא היה תביעה חדשה, אלא היה תוספת לתביעה שהוגשה לפני כן, ביום 18/11/09 (שגם היא - כשלעצמה - לא היתה הראשונה, אלא התביעה הראשונה היתה זו שנשלחה אוטומטית מבית החולים, ביום הלידה, יום 5/7/09). 39. אנו מודעים, כמובן, להלכה הפסוקה שהנתבע נסמך עליה בסיכומיו, זו שנקבעה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, בתיק עב"ל 677/08 ברש - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 14/6/09 שייקרא להלן: "ענין ברש"), אלא שאין אנו סבורים שנכון ללמוד מפסק הדין האמור על עניינה של התובעת. פסק הדין בענין ברש התייחס למצב שבו התקבלה תביעה לדמי לידה, אך המבוטחת היתה מעוניינת להביא לכך שהכנסות נוספות שלה יובאו בחשבון בעת חישוב דמי הלידה. מה שאותה מבוטחת הגישה לנתבע ונפסק בענין ברש שהוא הוגש לאחר שיהוי, היה תביעה להפרש דמי לידה. בענין תביעה להפרש דמי לידה נפסק בענין ברש שיש להתייחס אליה כתביעה נפרדת ולבחון את שאלת השיהוי על פי מועד הגשתה. עניינה של התובעת שבפנינו - שונה. אצל התובעת, אין מדובר במצב שבו היא עבדה במקביל הן כעובדת שכירה והן כעצמאית. התובעת עבדה (לטענתה) תחילה כשכירה ובהמשך כעצמאית. תביעתה לדמי לידה נדחתה על ידי הנתבע, מאחר שהוא בחן רק את תקופת עיסוקה של התובעת כעצמאית. אין לתובעת כל סיבה לבקש "הפרש דמי לידה" והטופס שהיא הגישה לנתבע ביום 2/7/12, לא היה תביעה להפרש דמי לידה. הטופס האמור היה לשם חידוש הדיון בתביעתה לדמי לידה, באופן שיוכל להביא בחשבון תקופת אכשרה נוספת (כשכירה) שאולי תוכל לזכות אותה בדמי לידה (כשלפני כן, היא לא זכתה בדמי לידה כלל). 40. נזכיר בענין זה את הוראת תקנה 5 לתקנות הגשת תביעות, אשר מאפשרת לנתבע להחליט בתביעות גם בלא הגשת תביעה, על פי מאגר מידע שנמצא אצלו. הנתבע, כזכור, אכן התייחס לדיווח מבית החולים הצרפתי כאל תביעה לדמי לידה. הנתבע דחה את אותה תביעה, במכתבו מיום 14/7/09 (שלא הומצא לתובעת בטרם הגשת התביעה הראשונה), כשהוא התבסס על מאגר המידע שלו בענין עיסוקה של התובעת במשלח ידה כעצמאית, אך משום מה - לא בחן הנתבע את מאגר המידע שלו בענין עיסוקה של התובעת כשכירה. לפיכך, אין מקום לראות את טופס התביעה שהוגש ביום 2/7/12 כ"תביעה" חדשה, אלא כהוספת פרטים בקשר לתביעה הראשונה. 41. עוד נזכיר באותו ענין את ניסוחו של מכתב הנתבע מיום 14/7/09. אכן, המכתב האמור לא הגיע אל הנתבעת לפני שהיא הגישה את התובענה הראשונה, אך אילו הוא היה מומצא לנתבעת - היא לא היתה יכולה ללמוד ממנו שאת המסמכים בדבר עבודתה כשכירה, יש להגיש דווקא תוך 12 חודשים מיום הלידה. הערה שניה - מכתבו של הנתבע מיום 5/7/12 אינו משקף את הדין 42. בסעיף 21 לעיל, ציטטנו את מכתבו של הנתבע מיום 5/7/12. המכתב האמור משקף את סעיף 296 לחוק אופן עדכני מבחינת העובדה שהוא מאזכר את תקופת 12 החודשים ולא תקופה של 48 חודשים כמו שהיתה מוזכרת בסעיף בטרם התיקון לחוק משנת תשס"ג, אלא שמשום מה, מתייחס המכתב לכך שהנתבע רשאי להפעיל שיקול דעת ולשלם גמלה אף אם נתבעה לאחר המועד האמור (כפי שהיה בעבר הרחוק יותר). על כן, משבתובענה זו עלינו לבחון אם להשאיר על כנה את דחיית התביעה כאמור במכתב הנתבע מיום 5/7/12, הרי שגם אם לא היו לנו סיבות אחרות לקבל את התביעה, ייתכן שהיינו מחייבים את הנתבע לפעול בהתאם למכתבו, ולהפעיל שיקול דעת בשאלה אם לקבל את התביעה לדמי לידה, גם אם היינו סבורים שהתביעה הוגשה לאחר שיהוי. לסיכום 43. בשל האמור בפסק הדין שניתן ביום 3/6/12 בתובענה השניה, ומאחר שטופס התביעה החדש הוגש לנתבע ביום 2/7/12, בטרם המועד האחרון שנקצב בפסק הדין (5/7/12), היה על הנתבע לדון בתביעה לגופה ולא לדחות אותה מחמת שיהוי. על כן, אנו מקבלים את התביעה באופן שבו אנו מבטלים את האמור במכתב הדחיה מיום 5/7/12, ומחייבים את הנתבע לדון בתביעת התובעת לדמי לידה, לגופה של התביעה. 44. בהתחשב בדעתנו על כך שהנתבע לא נהג כשורה בעת שהוא לא דן בתביעת התובעת לגופה, אך מנגד - בהתחשב בדעתנו על כך שגם ב"כ התובעת תרם לבלבול, ובהעדר טעויות מצדו, הוא היה יכול להביא לכך שתביעת התובעת תידון לגופה עוד בשנת 2009, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 2,360 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/5/14, אם הוא לא ישולם לפני כן. 45. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. לידהדמי לידההתיישנות