התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעת שעניינה זכויות מכוח תקופת עבודתה אצל הנתבעת (תוספת יוקר, דמי נסיעה והפרשות לקופת גמל מכוח צו ההרחבה בענף המסחר) וסיומה (הפרש פיצויי פיטורים והפרש פדיון חופשה). הנתבעת כופרת בטענות התובעת והעלתה בכתב ההגנה מספר טענות קיזוז, אשר בגינן אף הוגש כתב תביעה שכנגד. לטענת הנתבעת התובעת חבה לה דמי הבראה ששולמו ביתר; וכן השבה של דמי מחלה ותמורת הודעה מוקדמת ששולמו על ידי הנתבעת לתובעת בשעה שהתובעת היתה בתאונת עבודה וקיבלה דמי פגיעה מהביטוח הלאומי, ובכלל זה 12 ימים שנשאה בהם הנתבעת. בדיון מיום 8.12.2009 העידו בפנינו - התובעת ומר ציון עמרני - הבעלים והמנהל של הנתבעת (להלן - "המנהל"). הרקע העובדתי הנתבעת הינה חברה ישראלית רשומה המנהלת שתי חנויות נעלים בעיר רעננה. התובעת הועסקה על ידי הנתבעת מיום 1.4.1997 ועד ליום 18.8.2006, כזבנית באחת מחנויות הנתבעת, ברעננה. ביום 18.8.2006 פוטרה התובעת מתפקידה. יצויין כי יחסי העבודה נמשכו עד ליום 19.9.2006 תוך שתמורת הודעה מוקדמת שולמה לתובעת מראש במסגרת שכר חודש אוגוסט. התובעת והנתבעת סיכמו כי שכרה של התובעת יעמוד על סך של 4,500 ₪ נטו. בהתאם שולם שכרה בסכום זה עד לחודש פברואר 2005. יצויין כי בתקופה שמחודש ינואר 2004 ועד לחודש פברואר 2005, עמד השכר של התובעת לפי תלושי השכר על סך של 4,523 ₪ נטו (כולל 23 ₪ נטו כתוספת יוקר), אך כאמור - חרף הנקוב בתלושי השכר, לתובעת שולם בפועל שכר של 4,500 ₪ נטו. החל מחודש אפריל 2005 השתכרה התובעת סך 4,700 ₪ נטו לחודש. הצדדים חלוקים לגבי נסיבות הפיטורים, אולם מחלוקת זו אינה בעלת נפקות לענייננו, משאף לשיטת הנתבעת, התובעת זכאית לפיצויי הפיטורים ואלה אף שולמו לה. המחלוקת היחידה נוגעת ל'שכר הקובע' לחישוב פיצויי הפיטורים. תביעת התובעת דמי נסיעה (א) טענות הצדדים התובעת טענה כי דמי הנסיעה לא שולמו לה מעולם, חרף דבר ציון תשלום בתלושי השכר החל משכר ינואר 2004. גירסת הנתבעת לעניין דמי הנסיעה הינה כדלקמן: התובעת אינה זכאית לתשלום נסיעות בשל המרחק הקצר שבין ביתה לבין מקום העבודה. בשנת 2003 הועברה הנהלת חשבונותיה לידיו של רו"ח חדש, מר יצחק אלופי (להלן - "רו"ח אלופי"). הלה ייעץ לנתבעת להפריד מן השכר הכולל ששולם לתובעת את רכיב הנסיעות, ומשכך הוחלט לפצל את שכרה של התובעת לשכר יסוד ולנסיעות. קרי, שתשלום דמי הנסיעות נכלל לטענת הנתבעת בשכר הכולל אשר שולם לתובעת. פיצול זה (להלן - "ההפרדה") בוצע החל משכר ינואר 2004. התובעת התרעמה על ההחלטה לפצל את משכורתה בטענה כי אינה משתמשת בתחבורה ציבורית וכי פיצול משכורתה יפגע בתשלום זכויותיה הסוציאליות בשל הפחתת שכר היסוד. בחלוף זמן ולאחר דין ודברים בעניין זה ובעקבותיו קיבלה התובעת באפריל 2005 העלאה בגובה 200 ₪. (ב) האם התובעת זכאית לדמי נסיעה? הנתבעת הרחיבה טענות בעניין הסתירות שנתגלעו בעדותה של התובעת באשר לשאלה אם צעדה ברגל לעבודתה אם לאו. כך, הצביעה על טענות התובעת בדיון קדם המשפט מהן עולה מחד כי בעלה של התובעת הסיע אותה למקום עבודתה ובחזרה ומנגד, שבימי גשם נסעה באוטובוס (עמ' 1 לפרו' הדיון המקדמי, ש' 17). כך, הצביעה גם על עדותה לפיה צעדה ברגל "בשביל הספורט" (עמ' 3 לפרו', ש' 2). וכמו כן, הוזכרו טענות הנתבעת ולפיהן, כשהופרדו רכיבי הנסיעות מן השכר הכולל, ניגשה התובעת למעסיקהּ וציינה כי אינה זקוקה לדמי נסיעות כיוון שהיא הולכת ברגל - וביקשה כי המצב ישוב לקדמותו על מנת שלא תיפגענה זכויותיה הסוציאליות בשל הקטנת שכר היסוד. לטעמי אין למחלוקת עובדתית זו כל רלוונטיות, ואסביר: ס' 3 לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה קובע שכל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו זכאי לקבל ממעסיקו השתתפות בהוצאות נסיעה. עובד נחשב כ'זקוק' לתחבורה גם אם אינו משתמש בתחבורה ציבורית ובלבד שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הוא זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו. נטל ההוכחה בדבר הצורך האובייקטיבי בתחבורה מוטל על התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". על אמת המידה לבחינת ההיזקקות האובייקטיבית לתחבורה קובע בית הדין הארצי כי "ככל שלא הוכח אחרת, חזקה על עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו, שהוא מרחק הליכה סביר, שאינו זקוק לתחבורה ציבורית. אמת המידה שעניינה במרחק בין המען למקום העבודה, היא בבחינת "כלי עזר" לבחינת הזקקותו של אדם לתחבורה ציבורית, ומטבע הדברים קיימים חריגים לחזקה זאת...". המנהל העיד כי חנות הנתבעת בה עבדה התובעת מצויה בכתובת רח' אחוזה 148, רעננה. התובעת העידה - וראיה לכאורית בעניין זה עולה גם מתלושי השכר שהגישה - כי היא מתגוררת ברחוב יגאל ידין 12. עיון קל במפה מעלה כי מדובר במרחק הליכה הגבוה מ- 500 מטרים, ועומד על מעט פחות מקילומטר. זאת ועוד, התובעת העידה בחקירתה הנגדית כי היא מתגוררת מרחק של כארבע תחנות אוטובוס ממקום העבודה ואף מנתה את התחנות (עמ' 2 לפרו', ש' 23 - 30) ומשכך, חזקה כי מדובר במרחק הגבוה מ- 500 מטרים. מרחק שכזה מקים חזקה אובייקטיבית של 'הזקקות' לתחבורה ציבורית. הנתבעת לא סתרה חזקה זו. העובדה שמעת לעת התובעת הלכה ברגל למקום העבודה אינה מספיקה כדי לסתור את החזקה. שאם לא כן נמצא מכים את התובעת פעמיים: פעם אחת בכך שזכויותיה לדמי נסיעה אינן משולמות בזמן אמת, ופעם שניה כאשר זוקפים לרעתה את ההליכה ברגל שמצמצמת את הוצאותיה (שכאמור אינן משולמות כדין). לפיכך, אנו קובעים כי בתקופת העבודה התובעת היתה זכאית לתשלום דמי הנסיעות, וגם בימים בהם לא הוציאה בפועל הוצאות בגין כך. (ג) האם שולמו לתובעת דמי נסיעה? לשם הדיון, עלינו לבחון שלוש תקופות כדלקמן: התקופה שבין חודש מאי 2000 לדצמבר 2003 (להלן - "התקופה הראשונה"). זוהי התקופה שקדמה להפרדת הנסיעות משכר היסוד. גבול 'ההתיישנות' הוא 7.5.00, לפיכך - על התקופה שקדמה לתקופה הראשונה חלה התיישנות. התקופה שבין ינואר 2004 למרס 2005 (להלן - "התקופה השניה"). בתקופה זו התקיימה הפרדה בין שכר היסוד לרכיב הנסיעות, אך טרם הועלה שכרה של התובעת. התקופה שמחודש אפריל 2005 ועד למועד סיום עבודתה של התובעת - 18.8.06 (להלן - "התקופה השלישית"). בתקופה זו הועלה כאמור שכרה של התובעת. (ג1) התקופה הראשונה אין חולק כי ניתן להסכים על כך ששכר יכלול רכיב נסיעות, אלא שיש להוכיח הסכמה מפורשת וחד משמעית לכך ואין די בהסכמה על שכר נטו לצורך קביעה כי השכר כולל דמי נסיעה. הנטל להוכיח הסכמה כאמור מוטל על הנתבעת. לטעמנו, הנתבעת לא הרימה נטל זה. הנתבעת לא טענה כי התקיים כל סיכום או דין ודברים מפורש, במסגרתו הובהר לתובעת כי שכרה נטו כולל גם את רכיב דמי הנסיעה. כמו כן, לא הובאה כל ראיה המצביעה על סיכום כאמור. כל שנטען הינו טענה בעלמא ולפיה השכר עליו סוכם כולל גם רכיב בגין דמי נסיעות. יתרה מכך, בשלב בו הוצע על-ידי רו"ח אלופי לבצע הפרדה בין שכר היסוד ובין רכיב הנסיעות, לא הובהר הדבר לתובעת מבעוד מועד. סביר להניח כי מעסיק אשר משנה מסיכום מוקדם עם העובד יפנה אליו תחילה ויודיע לו על השינוי. העדרה של פניה כאמור יכולה להחליש טענה בדבר סיכום מוקדם יותר על הכללת דמי הנסיעה בשכר. מר עמרני הצהיר כי לתובעת נודע על ביצוע ההפרדה רק בדיעבד דרך תלוש השכר והיא התקוממה על כך בשיחות עם רו"ח אלופי ועם מר עמרני. גם התנהגות שכזו מחלישה את טענת הנתבעת על סיכום מוקדם בדבר הכללת דמי הנסיעה בשכר. לא זאת אף זאת, כפי שנפסק בענין אוריינט קולור, שכר כולל דורש את עדכון השכר במועד עדכון תעריפי הנסיעה. הנתבעת לא הראתה כי שכרה של התובעת עודכן בעת שחלו שינויים לאורך השנים בתעריפי דמי הנסיעה כאמור. לא שוכנענו, איפוא, כי הורם הנטל להוכחת טענת הנתבעת כי בתקופה הראשונה סוכם עם התובעת על הכללת דמי הנסיעה בשכר. לפיכך, זכאית התובעת בגין תקופה זו לדמי נסיעה. אשר לסכום: בתקופה השנייה ציינה הנתבעת בתלושי השכר כי דמי הנסיעה הם 200 ₪ לחודש. התובעת טענה כי יש להתייחס לסכום זה בחישוב דמי הנסיעה וטענתה לא נסתרה. בהיעדר כל ראיה אחרת לעניין דמי הנסיעה ובכלל זה עלותו של כרטיס 'חופשי-חודשי', אנו מקבלים את טענתה. לפיכך בגין התקופה הראשונה זכאית התובעת לדמי נסיעה בסך של 200 ₪ לחודש, ובסה"כ 8,800 ₪ ברוטו. (ג2) התקופה השניה כאמור, בתקופה השניה בוצעה הפרדה. עם זאת, התובעת המשיכה לקבל את אותו שכר נטו עליו סיכמה עם הנתבעת. כמו כן, אף לפי גירסת המנהל בתצהירו, התובעת הביעה מחאתה על ביצוע ההפרדה ו"המשיכה ללא הרף להתלונן על העניין הזה הן בפני והן בפני רו"ח אלופי". עולה, כי ההפרדה בוצעה שלא בידיעת התובעת ושלא בעצה אחת עמה. על כן, בפועל מדובר בהפחתת שכר היסוד של התובעת, אשר התובעת לא הסכימה לה. בנסיבות אלה, תביעתה של התובעת, ליתר דיוק, היא להפרשי שכר (השכר החסר), בהתאם לשכר הכולל אשר סוכם עמה לגביו מתחילת העסקתה - 4,500 ₪ נטו. על כן, תהא התובעת זכאית להפרשי שכר (דמי נסיעה) בסך 200 ₪ נטו לחודש, ובסה"כ 3,000 ₪ נטו. (ג3) התקופה השלישית בתצהירו מציין המנהל כי לאחר דין ודברים עם התובעת וכדי להיטיב עמה, הסכים ליתן לה העלאה בשכר בגובה 200 ₪ נטו, כך ששכרה נטו יעמוד על 4,700 ₪. העלאה זו החלה בשכר בגין חודש 4/2005. גירסת הנתבעת בדבר הרקע להעלאה זו הובהר בתצהירו של המנהל כך: "התובעת המשיכה ללא הרף להתלונן על העניין הזה הן בפני והן בפני רו"ח אלופי, ולכן, לאחר דין ודברים וכדי להיטיב עמה, הסכמתי ליתן לה העלאה בשכר בגובה 200 ₪ כך ששכרה נטו עמד על 4,700 ₪ החל ממרץ 2005". התובעת טענה כי ראתה בסכום זה, 200 ₪ שהוספו לה בעקבות טרוניות הנוגעות לרכיב הנסיעות, כתשלום דמי נסיעה. אנו סבורים כי למעשה אין מדובר בדמי נסיעה, משאלה שולמו כבר החל מינואר 2004. מדובר, איפוא, בתיקון הפחתת השכר, שבוצעה עקב מחאותיה של התובעת בנוגע להפחתה. לפיכך, בגין התקופה השלישית התובעת לא זכאית לדמי נסיעה, מעבר לאלה שצויינו בתלוש השכר ושולמו בפועל. (ד) דמי נסיעה - סוף דבר הנתבעת חבה איפוא לתובעת, דמי נסיעה בגין התקופה הראשונה בסך של 8,800 ₪ ברוטו (= 44 חודשים X 200), והפרשי שכר (דמי נסיעה) בגין התקופה השניה בסך של 3,000 ₪ נטו (= 15 חודשים X 200). לסכומים אלה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.9.2006 ועד למועד התשלום בפועל. תוספת יוקר התובעת טוענת כי לא שולמה לה תוספת היוקר לכל אורך שנות העסקתה והיא זכאית לה למן חודש ינואר 2003. התובעת טענה כי בתלושי השכר שלה בתקופה השניה (ינואר 2004 עד מרס 2005) צויין כאילו משולמת לה תוספת יוקר (וגם היא חלקית), אולם תוספת זו לא שולמה בפועל. כן הפנתה התובעת למכתבו של רו"ח אלופי מיום 12.9.2006 ולפיו היא זכאית לתשלום הפרשי תוספת יוקר לתקופה השניה (במכתב צויין כי הזכאות היא למעט בגין החודשים ינואר 2004 ופברואר 2005 "בהם קיבלה את השכר (שדווח כולל תוספת היוקר)"). התובעת צירפה גם כנספח ד' לכתב התביעה נתונים בדבר שיעורי תוספת היוקר ותקרת התשלומים בגינם. הנתבעת טענה כי התובעת היתה זכאית לתוספת יוקר בסך 23 ₪ בחודש בתקופה השנייה והתוספת אף צויינה בתלושי השכר, אך מתוך טעות ההמחאות ששולמו לתובעת היו על סך 4,500 ₪ ולא 4,523 ₪. משכך, הנתבעת הודתה בחוב בסך 299 ₪ בגין תוספת יוקר לתקופה השניה, למעט בגין החודשיים שצויינו במכתבו של רו"ח אלופי, ובסה"כ 13 חודשים. נטען על ידי הנתבעת כי בתקופה השלישית (החל מאפריל 2005) קיבלה התובעת העלאה - אותם 200 ₪ שנזכרו לעיל - ומשכך אינה זכאית לתוספת יוקר. עוד חלקה הנתבעת על גובה תוספת היוקר, וטענה כי לא ברור מה מקור תחשיבה של התובעת. לאחר ששקלתי את טענות הנתבעת לגבי התקופה השניה והשלישית, אני סבור שיש לדחותן: התקופה השלישית - משהגענו לכלל מסקנה כי בתקופה השלישית אין מדובר ב'העלאת שכר', אלא רק בהשבתו לרמה המוסכמת, הרי שתוספת היוקר לא יכולה 'להיבלע' באותה 'העלאה' נטענת - והתובעת זכאית לתוספת יוקר אף בגין אותה תקופה. התקופה השניה - קיימת מחלוקת לגבי החודשיים אליהם התייחס רו"ח אלופי במכתבו. עיון בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת בגין התובעת (נספח י' לתצהיר המנהל) עולה כי בגין חודש ינואר 2004 שולם לתובע שכר עבודה של 4,500 ₪ בלבד. הכרטסת בגין חודש פברואר 2005 לא הוצגה ולפיכך אנו קובעים כי הטענה כאילו שולם בחודש זה סך של 23 ₪ כתוספת יוקר לא הוכחה. התובעת צירפה לסיכומיה טבלה ולפיה יש לשלם לה את התוספות המירביות (אשר חושבו על פי סכומי תקרת השכר לתוספת יוקר). לא נוכל לקבל תחשיב זה, אשר הוגש בשלב הסיכומים. שכן גובה שכרה של התובעת, לפחות בחלק מן התקופה היה נמוך מתקרת השכר לתוספת המירבית. לפי חישובי בית הדין, התובעת זכאית לתוספת יוקר כדלהלן: בין ינואר 2003 לדצמבר 2003 (כולל) עמדה תוספת היוקר על שיעור של 2.10% עד לתקרת שכר מקסימלית של 3,266.58 ₪, כך שהתוספת המירבית עמדה על 68.6 ₪. בתקופה זו השתכרה התובעת סכום הגבוה מסכום התקרה. משכך, התובעת זכאית בגין תקופה זו לתוספת המירבית בסך 68.6 ₪, ובסה"כ 823 ₪ ברוטו. החל מחודש ינואר 2004 התובעת זכאית לתוספת יוקר שתחושב על פי ממוצע שכר היסוד ברוטו בתקופות השנייה והשלישית, תוך שבתקופה השנייה יחושב שכר היסוד כך שיכלול בתוכו תוספת בסך 200 ₪ שעלינו להוסיף לשכר התובעת. הממוצע האמור עומד על סך 4,938 ₪. מנספח ד' לכתב התביעה עולה כי החל מינואר 2004 יש להוסיף 2% על הסכום שבין רצפת שכר בסך 3,335.18 ₪ לתקרה בסך 7,700 ₪, נוסף על 68.6 ₪ להם זכאית התובעת ממילא בגין תוספת יוקר. הסכום שיתווסף לשכר התובעת הינו, איפוא, 32 ₪ ובסך הכל - 100.6 ₪ לחודש בגין 32.6 חודשים (ינואר 2004 לספטמבר 2006). קרי, התובעת זכאית לסך 3,280 ₪ בגין תוספת היוקר בתקופה זו. בסך הכל זכאית התובעת לתוספת יוקר בסך 4,103 ₪ ברוטו. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.9.2006 ועד למועד התשלום בפועל. פיצויי פיטורים לאחר פיטורי התובעת שולמו לה פיצויי פיטורים בסך של 45,624 ₪. התובעת תובעת הפרשי פיצויי פיטורים. מקורה של המחלוקת ברכיב פיצויי הפיטורים איננו עובדתי, כי אם משפטי, ונוגע לשכר הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים. בפועל שולמו הפיצויים על בסיס שכר חודשי בסך 4,818 ₪, אשר הינו השכר הקובע אליבא דנתבעת. לטענת התובעת, בסיס החישוב הנכון לחישוב פיצויי הפיטורים הינו שכר חודשי בסך 4,977 ₪. עולה, כי טענת התובעת בדבר זכאות לתוספת יוקר של 159 ₪ היא העומדת בלב המחלוקת. למחלוקת בדבר תוספת היוקר נדרשנו לעיל, כאשר קבענו כי תעמוד על 100.6 ₪. שכר היסוד האחרון על פיו השתלמו פיצויי הפיטורים עמד על סך 4,818 ₪ ברוטו, ובצירוף תוספת היוקר יעמוד על 4,918.6 ₪. לתובעת ותק של 9.4 שנים בעבודתה. משכך, פיצויי הפיטורים אמורים לעמוד על 46,235 ₪. הנתבעת תשלם לתובעת, אם כן, הפרש פיצויי פיטורים בסך 611 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.9.2006 ועד למועד התשלום בפועל. פדיון חופשה התובעת טוענת כי מנהל הנתבעת נהג למנוע ממנה יציאה לחופשה שנתית ומשכך תבעה פדיון חופשה. חוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 (להלן - "חוק חופשה שנתית), קובע את מכסות הזכאות לחופשה שנתית לפי הותק. סעיף 7 לחוק חופשה שנתית קובע כי "אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות". סעיף 13 קובע את הזכות לפדיון חופשה בתום יחסי העבודה. עוד קובע חוק חופשה שנתית, בסעיף 31 בו, כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה לפי חוק זה היא 3 שנים. הנתבעים טענו טענת התיישנות, אך התביעה לפדיון חופשה לא התיישנה, משזו גובשה בחודש ספטמבר 2006. עם זאת, טענת ההתיישנות בשילוב של מגבלת הצבירה מגבילה את מספר השנים בעדן יכול התובע לתבוע פדיון חופשה במקרה זה. הנתבעים טענו כי זכות התובעת להפרשי פדיון חופשה הינה בגין שלוש השנים האחרונות להעסקתה בלבד, ואכן בפרשת אצ'ילדייב, נקבע כי הפדיון יהיה בגין שלוש שנות העבודה האחרונות. עם זאת, בית הדין הארצי שינה מהלכה זו במספר פסקי דין לאחר מכן, וקבע כי הפדיון יהיה לכל היותר בגין שלוש השנים המלאות האחרונות להעסקת העובד בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת - ובסה"כ 4 שנים. לעניין זה נעיר כי לטעמנו, היה מקום לקבוע כי התובעת זכאית לפדיון חופשה בגין ימי חופשה שצבר בחמש השנים האחרונות להעסקתה, זאת לאור הוראת ס' 6(א) לחוק חופשה שנתית לפיה "החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה". עם זאת, אנו כבולים להלכה הנוהגת, ומשכך, התובעת תהיה זכאית לפדיון חופשה בגין ארבע השנים האחרונות לעבודתה - שלוש שנות צבירה והשנה השוטפת. כך או כך, התביעה הוגבלה ל- 4 שנים אחרונות. לטענת התובעת, הסכום ששולם עם פיטוריה - 6,561 ₪ בעבור פדיון 30 ימי חופשה שנתית - אינו מכסה את מכלול זכאותה לפדיון ימי חופשה. והיא זכאית להפרש בסך 2,180 ₪ על פי תחשיב כדלהלן: שנה זכאות ניצול יתרה 2003 14 7 7 2004 15 5 10 2005 16 4 12 2006 11 0 11 סה"כ 40 לתובעת שולמו לפי טענתה רק 30 ימי פדיון חופשה ומשכך, זכאית היא ל- 10 ימים נוספים לפי עלות 218 ₪ ליום. התובעת טוענת כי הרישום בתלושי השכר אינו משקף מצב אמיתי בדבר ניצול ויתרת ימי החופשה להם היא זכאית. לטענת התובעת, עצם התשלום בגין 30 ימים מהווה הודאת בעל דין כי הרישום אינו נכון. כך למשל, בתלושי המשכורת האחרונים שלה צויין כי יתרת החופשה שנותרה לה הינה יתרה שלילית של 15.5- ימים (נתון זה מופיע החל משכר מאי 2006). הנתבעת טענה כי התובעת קיבלה את מלוא פדיון החופשה. המנהל טען בתצהירו כי ערך מעקב אחר ימי החופשה והעביר בכל חודש דיווח לרואה החשבון. לדבריו, התובעת קיבלה פדיון 30 ימי חופשה מעבר למגיע לה והוא מבקש לקזזם. לעניין הקיזוז נעיר כבר עתה כי משלא הועלתה הטענה בכתבי הטענות, אין מקום להעלותה בתצהיר ודינה להידחות. כמו כן, לנוכח התוצאה אליה הגענו דינה להידחות אף לגופו של עניין. בטרם נמשיך ולצורך הכרעה נציין כי באנו לכלל מסקנה כי שבוע העבודה של התובעת עמד על 5 ימים. עובדה זו אנו מסיקים מהאופן שבו חושבה עלות שכר יום עבודה של התובעת לצורך פדיון חופשה. עיון בתלוש השכר לחודש אוגוסט 2006 מעלה כי לתובעת שולם 218.7 ₪ בעבור כל יום חופשה. בשים לב לנתון זה ולשכר היסוד של התובעת, עולה כי עבדה 22 ימים בחודש. כמו כן, בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה שהוגש לביטוח הלאומי צויין בסעיף יא' כי שבוע העבודה של התובעת עמד על חמישה ימים. התובעת טענה כי ניצלה בשנת 2003 7 ימי חופשה בלבד בעוד הנתבעת טענה כי נוצלו 14. הנתבעת הפנתה לריכוז השכר לשנה זו, ממנו עולה דווקא כי בניגוד לאמור בתצהיר המנהל, התובעת לקחה הן ביולי והן בספטמבר 14 ימי חופשה ובסך הכל 28. מריכוז השכר לשנת 2004 עולה כי התובעת נטלה 11 ימי חופשה בשנה זו, בעוד התובעת גרסה כי ניצלה 5 ימים; מריכוז השכר לשנת 2005 עולה כי התובעת נטלה 6 ימי חופשה בשנה זו, בעוד התובעת גרסה כי ניצלה 4 ימים; מריכוז השכר לשנת 2006 עולה כי התובעת נטלה 9.5 ימי חופשה בשנה זו, בעוד התובעת גרסה כי לא ניצלה כלל את ימי החופשה בשנה זו. בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו ירשמו בין היתר מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם. כמו כן, הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה שנטל העובד מוטל על המעביד. הרמת נטל ניצול ימי החופשה השנתית יכול ותעשה דרך הצגת 'פנקס החופשה' או על דרך הצגת ראיות אחרות. במקרה שלפנינו, לכאורה נוהל רישום חופשה. עם זאת, הגענו למסקנה כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להראות את ניצול ימי החופשה הנטענים, ולא נוכל להסתמך על הרישום בתלושי השכר משני טעמים: כבר הובהר לעיל כי תלושי השכר לא שיקפו את ששולם לעניין תוספת היוקר. משנתגלה פגם במהימנות הדיווח בתלושים והתאמתו לשאירע בפועל, נתקשה לסמוך על האמור ברישומים כתימוכין לטענות הנתבעת. הנתבעת טענה כי נוצלו 14 ימי חופשה בשנת 2003, אך כאמור, מריכוז השכר לשנה זו, עולה כי בניגוד לאמור בתצהיר מר עמרני, התובעת לקחה הן ביולי והן בספטמבר 14 ימי חופשה ובסך הכל 28. אף בכך יש כדי לפגום במהימנות הרישום בתלושי השכר. בטרם חישוב הזכאות בפועל נעיר כי מתחשיבה של התובעת ואף מן השכר ששולם לתובעת בגין פדיון ימי חופשה, עולה כי החופשה ננקבה בימי עבודה ולא בימים קלנדאריים. אף כי לפי חוק חופשה שנתית החופשה מחושבת לפי ימי קלנדאריים, החלטתי במקרה דנן ובשים לב לתחשיבי הצדדים, להתאים את החישוב לימי עבודה בפועל. משלא נסתרה טענת התובעת בדבר ניצול ימי החופשה כגירסתה, ולא הובאה ראיה מהימנה לניצול נוסף, התובעת זכאית לדמי פדיון חופשה כדלקמן: בגין שנת העבודה העשירית (2006) זכאית התובעת, על פי ותקה ל -24 ימי לוח כחופשה, ומשעבדה התובעת רק 8 חודשים בשנה זו (1/06 - 8/06) תהא זכאית לחלק היחסי של ימי החופשה, הוא 15 ימי לוח, שהם 11 ימי עבודה. בגין שנת העבודה התשיעית (2005) זכאית התובעת על פי ותקה ל- 23 ימי לוח כחופשה, שהם 17 ימי עבודה, מהם נטלה 4. בגין שנת העבודה השמינית (2004) זכאית התובעת על פי ותקה ל-22 ימי לוח כחופשה, שהם 16 ימי עבודה, מהם נטלה 5. בגין שנת העבודה השביעית (2003) זכאית התובעת על פי ותקה ל-21 ימי לוח כחופשה, שהם 15 ימי עבודה, מהם נטלה 7. בסך הכל התובעת היתה זכאית לחופשה שאורכה 41 ימי עבודה, מתוכם יש לקזז 30 ימים שכבר שולמו לתובעת ואשר בגינם אין כל מחלוקת. סה"כ זכאית התובעת להפרשי פדיון חופשה של 11 ימים. חזקה היא כי שכרה של התובעת ליום עבודה הינו כאמור בתשלום פדיון החופשה בשכר אוגוסט 2006, קרי 218.7 ₪. לפיכך זכאית התובעת ליתרת פדיון חופשה בסך של 2,406 ₪. אלא שבכתב התביעה הוגבל הסכום הנתבעת ל- 2,180 ₪, ולא נפסוק לה יותר. אשר על כן, התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך של 2,180 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.9.2006 ועד למועד התשלום בפועל. הפרשות לקופת גמל מכוח צו ההרחבה בענף המסחר התובעת טענה כי צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות חל על הנתבעת (מכוח ס' ב' 113 לתוספת לצו המתייחס ל'ענף הנעליים') (להלן - "צו ההרחבה"). מכוח צו ההרחבה טענה התובעת כי היה על הנתבעת להפקיד עבורה כספים לקופת גמל (5% בשנה). בגין אי ההפרשה תבעה התובעת פיצוי בסך של 28,277 ₪. טענות הנתבעת התמקדו בשני מישורים: במישור המשפטי נטען כי צו ההרחבה אינו חל עליה; במישור העובדתי נטען כי הנתבעת אינה יבואנית נעלים ומשכך, אין חל עליה צו ההרחבה. הנתבעת ציינה כי היא מייבאת נעליים 'ייבוא עצמי' לצורך מכירתן בשתי החנויות שבבעלותה והיא רוכשת חלק מהסחורה שנמכרת בחנויותיה גם מיבואנים אחרים וגם מיצרני נעליים בארץ. על כן, עיסוקה הוא במכירה קמעונאית של נעליים בשתי חנויותיה ולא בייבוא. (א) המישור המשפטי הנתבעת צרפה לסיכומיה את צווי ההרחבה הרלוונטיים: הראשון כפי שפורסם בי"פ 3539, התשמ"ח, 1321 (להלן "צו 1988"), ובו הורחבו הוראות ההסכם הקיבוצי בענף המסחר על "מחוזות תל אביב והמרכז". השני כפי שפורסם בי"פ 3060 התשמ"ד, 2595 (להלן - "צו 1984"), ובו הורחבו הוראות ההסכם הקיבוצי בענף המסחר על "על כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמחסר בסיטונות... בתחום המוניציפאלי של עירית תל-אביב - יפו ועיריות רמת-גן וגבעתיים, חולון והוד השרון..." (ההדגשה הוספה - א.א.). לטענת הנתבעת צו 1984 לא חל שכן ממילא הוא לא הורחב על רעננה, ואילו צו 1988 לא חל מכיוון שבענין מצובע שלתיאל נקבע כי צו זה (צו 1988) אינו תקף. דין טענת הנתבעת להדחות. אמנם צו 1984, שהוא הקודם בזמן, אינו חל על הנתבעת מאחר והוא הורחב לאזורים מוניציפאליים שאינם כוללים את העיר רעננה. אלא שלגבי צו 1988 דומה כי הנתבעת לא דקה פורתא, ואבאר: צו 1988 הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הענפי מיום 30.3.1987 (מספרו 7023/87). הסכם 7023/87 הוא הסכם אשר אימץ את ההסכמים הענפיים הקודמים בענף המסחר מהשנים 1977, 1980 ו- 1983, וזאת מטעמים שאין צורך להרחיבם ופורטו בענין י.א.ד. אלקטרוניקה. הוראותיהם של הסכמים ענפיים קודמים אלה, למעט הוראות הסכם 1980 - הוא תקנון העבודה, הורחבו הן בצו 1984 והן בצו קודם משנת 1977 (י"פ, תשל"ח, 1161). בענין מצובע שלתיאל כמו גם בענין י.א.ד. אלקטרוניקה נקבע כי פעולתו של צו 1988 תקפה רק לגבי הרחבת הוראות הסכמים 1977 ו- 1983 (כיוון שהוראותיהם כבר פורטו בצווי הרחבה קודמים כך ש'ההפניה' בצו 1988 תקפה לגביהם), אך לא לגבי הוראות הסכם 1980 (תקנון העבודה) (כיוון שהוראותיו לא פורטו בצו הרחבה כלשהו). אמנם בענין מצובע שלתיאל נדון צו 1988, אלא שכל שנקבע שם הוא כי צו 1988 כשל מלהרחיב רק חלק מתוך ההסכם הקיבוצי הענפי שנחתם בשנת 1987 (מספרו 7023/87). משהגעתי למסקנה כי צו 1988 תקף גם תקף לענין החובה להפריש לקופת גמל, להבדיל מלענין תקנון העבודה (הסכם 1980), נותר עוד להתייחס למובן מאליו ולפיו - רעננה שייכת למחוז מרכז. למעשה, אין טענה נוגדת בענין זה. לפיכך, אני קובע כי החובה להפריש לקופת גמל כפי שנקבעה הענף המסחר חלה גם על העיר רעננה, ובלבד שמדובר במעביד מהסוגים עליו צו ההרחבה. (ב) המישור העובדתי צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי בענף המסחר חל על ענפי משנה שפורטו בתוספת להסכם, לגבי מעבידים "בענפי הייבוא, הייצוא והמסחר בסיטונות". אין מחלוקת שבין ענפי משנה אלה נמנה ענף הנעליים, בו פועלת הנתבעת, וכי הנתבעת אינה מי שעוסק במסחר בסיטונות. גדר המחלוקת היא - האם הנתבעת היא מעביד בענף הייבוא. הנתבעת לא הכחישה כי היא מייבאת נעליים, אך ציינה כי היא עושה זאת לצורך מכירתן בשתי החנויות שבבעלותה ורוכשת חלק מהסחורה בחנויותיה מיבואנים ויצרני נעליים אחרים בארץ. נטען כי עיסוקה הוא במכירה קמעונאית של נעליים בשתי חנויותיה ולא בייבוא. טענה זו של הנתבעת, לפיה עיקר עיסוקה הוא במכירה קמעונאית של נעליים, לא נסתרה. עולה, כי הנתבעת מייבאת לצרכיה שלה את הנעליים. קרי, לשם מכירה קמעונאית ולא לשם מכירה סיטונאית. הבידול בין הענפים עולה גם מהסיווג הכללי של ענפי הכלכלה 1993, כאשר מסחר קמעונאי מוגדר כ"מכירה של סחורה חדשה או משומשת לציבור הרחב, לצריכה אישית או ביתית, בחנויות רגילות, בחנויות כל-בו, על ידי הזמנה באמצעות הדואר, במכירה פומבית וכו'. רוב הקמעונאים רוכשים את הטובין שהם מוכרים..." (ההדגשה הוספה - א.א.). לעומת זאת, מסחר סיטונאי מוגדר כ"מפעלים (משרדים וחנויות) המוכרים מוצרים חדשים ומשומשים לתעשייה, למוסדות, לקמעונאים, לסיטונאים, לקניינים אחרים ולקניינים הפועלים כסוכנים..." (ההדגשה הוספה - א.א.). הנתבעת מוכרת לשוק הפרטי, ובין היתר רוכשת לשם כך טובין באמצעות ייבוא, אך לא רק. כעולה מעדותו של המנהל היא רוכשת גם מיבואנים אחרים בישראל ומיצרנים אחרים בישראל. עולה אם כן, כי הייבוא אינו עיקר עיסוקה של הנתבעת וכבר נקבע בפסיקה כי בקביעה האם יחול צו הרחבה על מעביד יש ליתן משקל במקרי ספק לפעילות העיקרית של המפעל - המעביד. בדומה כבר פסקתי כי מעביד שעוסק גם בייבוא בגדים לצרכי ממכר קמעונאי לא חל עליו צו ההרחבה בענף המסחר באשר אין לראות בו מי שעוסק בענף הייבוא. לפיכך - על הנתבעת לא חל צו ההרחבה שענף המסחר, ובהתאם נדחית התביעה ברכיב הפיצוי בגין אי-הפרשה לגמל. אציין כי טענת התובעת לפיה יש לראות במכתבו של רו"ח הודאת בעל דין לענין חובת הנתבעת להפריש לקופת גמל לא ברורה. לא ברור מה במכתבו יכול לעלות כדי כך. כך או כך, אין בכוחו של רו"ח אלופי כדי להוות הודאת 'בעל דין'. התביעה שכנגד הנתבעת העלתה טענותיה בתביעה שכנגד אף במסגרת טענות קיזוז בכתב ההגנה. משהטענות זהות ונבלעות זו בזו, נתייחס רק לטענות שבתביעה שכנגד. עוד נציין כי למען הנוחות, נמשיך ונכנה את התובעת בתביעה העיקרית (והנתבעת בתביעה שכנגד) כ'תובעת', ואילו את הנתבעת בתביעה העיקרית (התובעת בתביעה שכנגד) - כ'נתבעת'. דמי הבראה לטענת הנתבעת, התובעת חבה לה 1,400 ₪ בגין דמי הבראה ששולמו ביתר. הנתבעת טוענת כי בחודש ינואר 2006 שילמה לתובעת סכום זה בגין דמי הבראה ע"ח שנת 2005, ושילמה לה סך 3,816 ₪ בגין דמי הבראה בגמר החשבון שנערך לה, בהם גם דמי הבראה לשנת 2005. נטען כי כפל התשלום נעשה בהיסח הדעת. התובעת גורסת כי שני הסכומים שולמו לה בדין, וכי הסכום בסך 1,400 ₪ שולם לה בעבור שנת 2003, שכן דמי ההבראה בגין שנה זו לא שולמו לה מעולם. אשר על כן, היתה זכאית במלואו אף לסכום ששולם בגמר החשבון בסך 3,816 ₪. לשם הכרעה, נבחן את הראיות שבפנינו: ריכוזי השכר לשנים 2002 - 2006 הוצגו בפנינו. עולה מהם כי בינואר 2003 שולם סך 2,107 ₪; בינואר 2004 שולם סך 2,142 ₪; בפברואר 2005 שולם סך 2,142 ₪ ובאוגוסט 2006 שולם סך 3,816 ₪. נציין כי כבר הגענו לעיל למסקנה כי הרישום בריכוזי ובתלושי השכר אינו משקף בהכרח נאמנה את המציאות שאירעה בפועל. על כן, אין בידינו לאמצו בלא ראיה מחזקת. הוצג העתק ההמחאה מיום 16.1.06 בסך 1,400 ₪. על ההמחאה צויין כי נמשכה "ע"ח הבראה לשנת 2005" (ההדגשה הוספה - א.א). הוצגה כרטסת השכר לשנת 2004, ממנה עולה כי בינואר 2004 נרשמה המחאה יוצאת על-סך 1,385 ₪ בגין "הפרשים", וזאת נוסף להמחאה בגין "משכורת 1/04" בסך 4,500 ₪. יוער כי סכום ההפרשים משלים את שכר הנטו, לשכר הכולל את דמי ההבראה ששולמו על ידי הנתבעת בשכר חודש זה (ואף עולה עליו ב-20 ₪, שכן שכר הנטו עמד בחודש ינואר 2004 ע"ס 5,865 ₪). מן הראיות שבפנינו עולה כי הן כרטסת השכר והן ריכוזי השכר מצביעים על כך שלתובעת שולמו דמי ההבראה בגין שנת 2004. על פי ותקה, זכאית היתה התובעת לשבעה ימי הבראה בשנה זו ודמי ההבראה, אם כן, שולמו במלואם לשנה זו. אם נצרף לכך את העובדה כי על ההמחאה בסך 1,400 ₪ נכתב מפורשות כי ניתנה בגין שנת 2005, ולא בגין שנת 2003, הרי שנמצא כי יש לדחות את גירסת ההגנה של התובעת. אשר על כן, נראה כי התביעה שכנגד של הנתבעת ברכיב זה בדין יסודה, והנטל לעניין תשלום דמי ההבראה ביתר הורם. על התובעת להשיב לנתבעת סך 1,400 ₪ בגין תשלום דמי הבראה ששולמו ביתר. החזר הודעה מוקדמת ודמי מחלה ששולמו ביתר התובעת הגישה לביטוח הלאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין תאונת עבודה מיום 24.7.2006, במסגרתה נפגעה בברך ימין. הנתבעת טענה כי מדובר בדיווח כוזב. התובעת מצידה הפנתה לטופס התביעה לקבלת דמי פגיעה, עליו חתום גם המנהל וטענה כי דיווחה לנתבעת על הפגיעה. נטען גם כי הנתבעת חתמה על טופס למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה. נציין כי המנהל חתם על הטופס רק ביום 4.10.06. למעשה, אין לנו צורך כלל להדרש לטענה של דיווח כוזב. שכן עניינה במישור היחסים שבין התובעת למוסד לביטוח לאומי. מרגע שהמוסד הכיר בתאונת העבודה, לא ניתן לתקוף את ההכרה בתביעה אל מול המעביד. יתר על כן, קבלת טענת הנתבעת כי אין מדובר בתאונת עבודה ממילא תשמיט את הבסיס תחת טענת ההשבה. לטענת הנתבעת, התובעת תבעה דמי פגיעה בגין מספר תקופת אי כושר חלקן לפני הפיטורים וחלקן לאחריהם. תקופת אי הכושר לפני הפיטורים היו: 26-27.7.2006; 2-4.8.2006; תקופת אי הכושר לאחר הפיטורים היתה: 20.8.2006 - 22.10.2006. לטענת הנתבעת: א. בגין תקופות אי הכושר שלפני הפיטורים (26-27.7.2006 ו- 2-4.8.2006), קיבלה התובעת מהנתבעת דמי מחלה, המהווים 'תשלום כפל' שכן בגין תקופה זו קיבלה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה (שלמעשה, לפי חוק נשאה בהם הנתבעת, במסגרת חובתה לשאת ב- 12 הימים הראשונים). ב. בגין תקופות אי הכושר שלאחר הפיטורים (20.8.2006 - 22.10.2006) קיבלה התובעת שכר בגין תקופת ההודעה המוקדמת שהסתיימה כאמור ביום 19.9.06. לפיכך, טענה הנתבעת שעל התובעת להשיב לה את דמי ההודעה המוקדמת ששולמו עבור תקופת אי הכושר שלאחר הפיטורים, שכן גם במקרה זה קיבלה התובעת 'תשלום בכפל'. התובעת טענה כי אין 'כפל' בין דמי הפגיעה לבין תמורת ההודעה המוקדמת. עוד טענה התובעת בחקירתה הנגדית כי החזירה את כספי דמי הפגיעה, תוך שאלה קוזזו לה מדמי האבטלה, וכך העידה התובעת (עמ' 3 לפרו', ש' 14- 20): ת. "...הלכתי לביטוח לאומי עם האישור מחלה, עם התלוש האחרון, כמה קיבלתי, מה היה שם, את ימי החופש, הכל נתתי להם." ש. יכול להיות שנאלצת להחזיר כספים לביטוח לאומי כי גילו שביקשת פעמיים? ת. לא, אני נתתי את התלוש ושם בתלוש מופיע מה ה-30 יום שקיבלתי (הכוונה לתמורת הודעה מוקדמת - א.א.) והמשכורת. כעבור כמה זמן קיבלתי מכתב שקיבלתי יותר ואני צריכה לבוא להחזיר. אמרתי שאין בעיה, אם קיבלתי יותר, אני אחזיר. ניגשתי לשם, ביקשתי שיורידו לי את זה מדמי האבטלה, ואכן הורידו לי את זה מדמי האבטלה". כן נציין כי לסיכומי התובעת צורף מכתב מיום 20.11.2006 מהמוסד לביטוח לאומי, בו צויין: "הנדון - גימלה דמי פגיעה - פגיעה בעבודה מיום 24.7.06: התקופה מ-28/7/06 עד 1/08/06 בוטלה היות ואינך זכאי לתשלום בתקופה זו" בהמשך צויינה יתרת החובה של התובעת. כן צורפו לסיכומים דיווחי התשלום של הביטוח הלאומי בגין דמי האבטלה, כאשר צויין בהם כי קוזז בשני תשלומים סכום זהה לסך יתרת החובה של התובעת בגין קיזוז הזכאות לדמי פגיעה. מובהר כבר כעת כי מן המועדים הנקובים במכתבים הנ"ל, ביטול הזכאות לדמי פגיעה אינו נוגע לתקופת ההודעה המוקדמת כי אם רק לטענה בדבר ימי המחלה. (א) דמי המחלה אשר לדמי המחלה ששולמו בגין תקופת אי הכושר שלפני הפיטורים (26-27.7.2006; 2-4.8.2006), מצאנו כי אין מקום לקבל את התביעה. זאת, מטעמים כדלקמן: לפי סעיף 10 לחוק דמי מחלה, תשל"ו - 1976 (להלן - "חוק דמי מחלה), התובעת לא זכאית לדמי מחלה מקום שהיא זכאית לדמי פגיעה. יתרה מזאת, משהתובעת זכאית לדמי פגיעה הרי שקבלת דמי המחלה מהווה 'תשלום בכפל'. יחד עם זאת, בכתב התביעה שכנגד צויין רק כי שולמו 4 ימי מחלה ביתר. לא ננקב הסכום שנתבע כהשבה בגינם. גם טענת הקיזוז נותרה סתומה בעניין זה. די בכך כדי לדחות את התביעה בגין ימים אלה בהעדר כימות. (ב) תמורת הודעה מוקדמת אשר לתמורת ההודעה המוקדמת נציין כי אף כאן מצאנו שלא לקבל את התביעה שכנגד או את טענת הקיזוז. זאת, מן הטעמים הבאים: מטרת ההודעה המוקדמת לפיטורים היא יצירת תקופה (תקופת ההודעה) במסגרתה יוכל העובד לחפש עבודה חלופית, תוך שהוא עדיין עובד ועדיין מקבל שכר. המטרה הסוציאלית העומדת ביסוד הזכות הנ"ל הביאה את בית הדין הארצי לעבודה לקבוע כי שעה שלעובד שתי זכויות חופפות לאותו פרק זמן, כגון דמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי ודמי הודעה מוקדמת, אין המעביד רשאי לפגוע בזכותו של העובד להודעה מוקדמת. כך נפסק בעניינה של עובדת בהריון ששהתה בחופשת לידה וקיבלה ממעסיקה מכתב פיטורים שתוקפו החל מיום שובה מחופשת הלידה. בית הדין הארצי קבע כי "אין לשים לאל את מטרת המחוקק בכך שיכפה עליה, על ידי המעביד שפיטר אותה, לצאת ולחפש עבודה בתקופה שבה היא זכאית על פי חוק - להקדיש עצמה אך ורק לטיפול בילדה". מאותם נימוקים נקבע כי חפיפה בין תקופת החופשה השנתית לתקופת ההודעה המוקדמת סותרת את תכליתן של שתי הזכויות הללו, שכן הכלל הוא, כי עובד אינו יכול להיות בחופשה בעת שהוא מחפש עבודה אחרת. בדומה לענין ליטבאק נפסק כי "אין לשים לאל את מטרת המחוקק בכך שיכפה על העובד, באמצעות המעביד שפיטר אותו, לצאת ולחפש עבודה בתקופה שבה הוא זכאי על פי חוק להקדיש את עצמו אך ורק לחופשה ומנוחה משנת עבודתו..." וכי "בעקבות החפיפה הנ"ל מפסיד העובד את אחת משתי זכויותיו". בית הדין הארצי פסק כך, תוך שינוי ההלכה אשר נהגה עד אז ותוך צמצום תחולת הוראת סעיף 5 (א) (7) לחוק חופשה שנתית למקרה בו העובד מרצונו הוא זה אשר מבקש לצאת לחופשה שנתית בעת ההודעה המוקדמת. בדומה כבר התייחסתי לשאלת החפיפה בין תקופת ההודעה המוקדמת לבין חופשת המחלה, שהיא זכות סוציאלית שנועדה לאפשר לעובד להקדיש את זמנו להחלמה ממחלתו. קבעתי כי "חיוב העובד לצאת ולחפש עבודה בעת המחלה, מעבר לכך שלעיתים בלתי אפשרי הוא, מרוקן מתוכן את זכותו של עובד להקדיש את הזמן להחלמה". אכן, כפי שקבענו לעיל בעניין תקופת חפיפה בין דמי מחלה ודמי פגיעה, אין מקום לקבוע כי עובד זכאי לתשלומי כפל - הן תשלום תמורת הודעה מוקדמת (תקופה בה לכאורה מועסק העובד וטרם נותקו יחסי העבודה) והן דמי פגיעה. עם זאת, אני סבור כי שעה שעובד מצוי בתקופת אי כושר בשל תאונת עבודה, הרי שתקופת אי הכושר אינה נמנית על תקופת ההודעה המוקדמת, והתוצאה תהיה כי יהיה מקום להורות על פדיון תמורת ההודעה המוקדמת בסוף התקופה. הנימוק לכך נוגע לתכליתם של תשלומי ההודעה המוקדמת, האמורים לאפשר לעובד המפוטר תקופה בה משולם שכרו והוא יכול לחפש במקביל עבודה חלופית וכן לתכליתם של תשלומי דמי הפגיעה, שעניינה תקופת החלמה ושיקום. חפיפה בין שתי תקופות אלה חותרת תחת התכליות הנ"ל. אשר על כן, יש מקום להורות על תשלום פדיון תקופת תמורת ההודעה המוקדמת. דמי מחלה ביתר לחודשים 4-5/2004 רכיב נוסף שנתבע על ידי הנתבעת בתביעתה שכנגד, הינו דמי מחלה לחודשים אפריל ומאי 2004, אשר לפי הנטען שולמו ביתר. על פי הטענה, באפריל 2004 נעדרה התובעת ממקום העבודה 6 ימים בגין מחלה ושולם לה שכר מלא, אף שהיתה זכאית ל-3 ימי מחלה בלבד; במאי 2004 נעדרה 5 ימים ושולם לה שכר מלא אף שהיתה זכאית ל-3.75 ימי מחלה בלבד. הנתבעת הציגה את כרטסת השכר לחודשים הנ"ל, ממנה עולה כי קיבלה בשני החודשים המחאה בסך 4,500 ש"ח, אף כי באפריל 2004 שכרה אמור היה לעמוד - כאמור בריכוז השכר - על 4,001 ₪ נטו ובמאי 2004 על 4,306 ₪ נטו. בסך הכל נטען כי הנתבעת זכאית להשבה של סך 693 ₪ בגין תשלומי דמי מחלה ביתר. התובעת לא הכחישה היעדרותה בגין מחלה במועדים אלה, אך ציינה כי שולם לה שכרה כדין. אכן, חוק דמי מחלה קובע בסעיף 2 (א) כי עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה יהיה זכאי לקבל ממעבידו רק החל מהיום הרביעי להעדרו תשלום בעד תקופת מחלתו, ובעד הימים השני והשלישי להעדרו - מחצית דמי מחלה. כן קובע סעיף 5 (א) כי שיעור דמי המחלה יהיה 75% משכר העבודה שהיה העובד זכאי לקבל אילו המשיך בעבודתו. על פי תחשיב זה, התובעת היתה זכאית לדמי מחלה נמוכים מכפי ששולמו לה בפועל בהמחאות שהועברו לה - 3 ימים בגין אפריל 2006 ו-2.25 ימים בגין מאי 2006. נציין כי חישובנו בגין מאי 2006 מעלה כי זכאותה של התובעת לדמי מחלה בחודש זה נמוכה עוד יותר מזו שנטענה על ידי הנתבעת, אולם אנו מוגבלים לטענה שהועלתה במסגרת התביעה שכנגד ובפרט לסכום שנתבע. כך או כך, לא הוכח כי דמי המחלה ששולמו ביתר שולמו כך מתוך טעות. בנסיבות שכאלה, אין יכולה היום הנתבעת לחזור בה מהטבה שנתנה לתובעת. לפיכך, גם רכיב זה בתביעה שכנגד נדחה. סוף דבר תביעת התובעת לפיצוי בגין אי-הפרשה לגמל נדחית. יתרת רכיבי התביעה מתקבלים. על הנתבעת לשלם לתובעת, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים: דמי נסיעה כאמור בסעיף 21 לעיל. תוספת יוקר כאמור בסעיף 27 לעיל. הפרשי פיצויי פיטורים כאמור בסעיף 30 לעיל. הפרשי פדיון חופשה כאמור בסעיף 43 לעיל. התביעה שכנגד וטענות הקיזוז נדחות בעיקרן, למעט בגין דמי הבראה ששולמו ביתר, כאמור בסעיף 59 לעיל. לאור התוצאה, משאני מביא בחשבון מחד כי רכיב התביעה העיקרי של התובעת נדחה ואת תיקון כתב התביעה ומאידך את דחיית עיקר התביעה שכנגד, החלטתי להסתפק בחיוב הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪, זאת תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. לא ישולמו במועד, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. דמי נסיעההתיישנות