פתח דבר 1. המערער, תושב נצרת וסוכן ביטוח במקצועו, נפגע ביום 11.5.01 בתאונת דרכים שהוכרה על ידי המשיב כתאונה בעבודה. ביום 7.8.08 הגיש המערער בבית הדין האזורי בנצרת את תביעתו כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי בעניין גובה הכנסתו, ששמשה בסיס לחישוב דמי הפגיעה וגמלת הנכות להם הוא זכאי. בית הדין האזורי (השופט מירון שוורץ ונציגי הציבור מר יצחק רז ומר צבי הרשטיין; בל 2330/08, בש"א 1585/09) דחה את התביעה על הסף, בקובעו כי התביעה התיישנה במועד הגשתה. על כך הערעור שלפנינו. התשתית העובדתית הרלוונטית וההליך בבית הדין האזורי 2. ביום 9.9.02 ניתנה החלטת המשיב (להלן: המוסד) לפיה המערער זכאי לדמי פגיעה מיום 12.5.01 ועד 10.8.01, בסך הכל עבור 91 ימים, וכי דמי הפגיעה להם הוא זכאי מחושבים לפי הכנסה קובעת רבע שנתית בשיעור 7,284 ש"ח. יצוין כי לבקשה שהגיש המוסד לדחיית התביעה על הסף צורף מסמך נוסף מיום 9.9.02, לפיו אושרה תביעתו של המערער להכרה בתאונה כפגיעה בעבודה, ושולמו לו דמי פגיעה עבור 182 ימי אי כושר. אין מחלוקת כי במהלך שנת 2002 ולפי העולה מן התיק גם במועדים מאוחרים יותר, פנה המערער למוסד והביע השגותיו על גובה ההכנסה לפיה חושבו דמי הפגיעה. אין המערער מציין בכתבי טענותיו מהי הכנסתו הנכונה לחישוב דמי הפגיעה, ואין הוא מצרף מסמכים בקשר לכך. לפי העולה מן התיק טענתו היא להכנסה כפי שהייתה לפי שומת 2000, והיא גבוהה לאין שיעור מכפי שאושרה על ידי המוסד (במכתב אחד ממכתבי המערער שצורפו לתיק מצוין כי ההכנסה היא כ- 30,000 ש"ח לחודש). 3. כאמור, המערער טוען כנגד הבסיס לחשוב דמי הפגיעה וגמלת נכות. יובהר למען הסר ספק כי לפי העולה ממסמך המוסד לביטוח לאומי מיום 20.6.08 שצורף לכתב התביעה, למערער נקבעו 19% נכות בתחולה מיום 10.11.01, לצמיתות. לפי המסמך, המערער זכאי למענק חד פעמי בסכום של 5,460 ש"ח, ולא קמה לו זכאות לגמלה חודשית. 4. במהלך שנת 2007 התנהלה בין הצדדים התכתבות בנוגע לשכר הקובע המשמש בסיס לחישוב גמלתו של המערער. ביום 13.11.07 שלח המוסד אל המערער מסמכים שהיו ברשותו, הנוגעים לחישוב הכנסתו הקובעת של המערער. בין המסמכים הועבר אל המערער העתק טופס "בקשה לתיקון מקדמות" לשנת המס 2001, נושא תאריך 23.3.01. לטופס, הנחזה להיות חתום על ידי המערער, צורף אישור יועץ מס מוסמך. על פי המצוין בטופס ובמסמך יועץ המס, הכנסתו של המערער לחודשים ינואר -מרץ 2001 היא 7500 ש"ח, 2,500 ש"ח לחודש. לאחר שקיבל מן המוסד את המסמכים פנה המערער אל המוסד ב"בקשה לתיקון המקדמות". בתגובה הודיע המוסד למערער ביום 30.11.07 כי "אין אפשרות חוקית לתיקון המקדמות כבקשתך". 4. ביום 7.8.08 הגיש המערער תביעה כנגד החלטת המוסד לעניין שיעור הכנסתו שהיווה בסיס לתשלום דמי הפגיעה. בכתב התביעה טען בין היתר כי "כבר בשנת 2002 הגיש התובע ערעור על ההכנסה שלפיה חושבו דמי הפגיעה מאחר והיא אינה משקפת את הכנסתו האמיתית של התובע ערב קרות התאונה". לפי הנטען בכתב התביעה "הוא זכאי לתשלום דמי פגיעה וגמלת נכות על הכנסתו כעצמאית(כך במקור), שאין עליה מחלוקת לאור שומת מס הכנסה לשנת 2000 אשר נערכה לתובע בגין הכנסותיו". עוד טען, כי רק לאחר שהומצאו לו המסמכים על ידי המוסד בחודש נובמבר 2007, גילה כי במסמך שהוגש למחלקת הגבייה לצורך הקטנת הכנסתו, ישנה חתימה מזויפת שלו שבוצעה על ידי רואה החשבון שלו. בנוסף טען, כי מעולם לא נשלחה לו הודעה בדבר זכותו להגיש תביעה לבית הדין בקשר לקביעת בסיס השכר לצורך תשלום דמי הפגיעה. 5. המוסד ביקש מבית הדין האזורי לדחות את תביעת המערער על הסף, מהטעם שהתביעה הוגשה בחלוף שבע וחצי שנים מהמועד בו הודע לו על בסיס הכנסתו לצורך תשלום דמי הפגיעה. פסק הדין של בית הדין האזורי 6. בפסק דינו קיבל בית הדין האזורי את בקשת המוסד למחיקת התביעה על הסף מחמת התיישנות. בהסתמכו על הוראת תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) תש"ל- 1969 (להלן- תקנות המועדים), קבע בית הדין, כי למערער היו נתונים שישה חודשים להגשת תביעתו מעת שקיבל את החלטת המוסד הנוגעת לחישוב דמי הפגיעה, וכי לבית הדין אין סמכות להאריך את המועד להגשת התביעה. בית הדין ציין כי בין אם קיבל המערער את הודעת המוסד בסמוך למועד שניתנה ובין אם לאו, אין חולק כי הוא קיבל את דמי הפגיעה בסמוך לאחר מכן. כמו כן אין חולק כי עוד בשנת 2002 הוא פנה וערער בפני פקידי המוסד על ההכנסה לפיה חושבו דמי הפגיעה. בית הדין קבע כי בכך שלא הודע למערער על הזכות הנתונה לו להגיש תביעה כנגד החלטת המוסד, אין כדי להקים לו זכות להגיש את התביעה באיחור כפי שהוגשה. זאת מהטעם ש"אי ידיעת החוק איננה מהווה טעם להארכת מועד להגשת תביעה". בית הדין דחה את טענת המערער לפיה, משנודע לו על זיוף חתימתו באחד המסמכים "רק בתקופה האחרונה", לא חלה התיישנות על התביעה. בית הדין ציין כי טענת התובע בדבר זיוף לא נתמכה בתצהיר, ומעבר לכך, ואפילו טענת הזיוף נכונה, גם אז ראויה התביעה להידחות מחמת התיישנות. לעניין זה הפנה בית הדין לכך שהמסמכים בהם נמצאת לטענת המערער חתימתו המזויפת, נשלחו לידיו כבר ביום 13.11.07, בעוד שהתביעה הוגשה ביום 7.8.08, למעלה משישה חודשים לאחר שלכאורה נודע למערער אודות הזיוף. לאור כל האמור דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער על הסף נוכח התיישנותה. הערעור 7. לאחר דיון "קדם ערעור" שהתקיים בערעור, ניתנה לצדדים אפשרות להגיש סיכום טענותיהם בכתב. פסק דין זה יינתן על יסוד כלל החומר שבתיק, לרבות הסיכומים שהוגשו בכתב. להלן נפרט את עיקר טענות הצדדים. 8. לטענת המערער עוד בשנת 2002 וכן במסגרת התכתבות ארוכת שנים לאחר מכן, פנה וביקש מן המוסד לתקן את חישוב בסיס הגמלה, כאשר בכל פעם נמסר לו כי עליו להתאזר בסבלנות וכי מדובר בטעות מצד המוסד. כמו כן, במכתב מיום 9.9.02 לא צוינה זכותו לערער על גובה בסיס החישוב לבית הדין האזורי. המערער התאזר בסבלנות כבקשת המוסד, אולם המוסד לא תיקן את הגמלה ונקט בסחבת ארוכת שנים. לטענתו, המועלית לראשונה בכתב תביעה מתוקן שהגיש ביום 15.2.09, רק בחודש נובמבר 2007, עת קיבל מאת המוסד את המסמכים הנוגעים לחישוב הכנסתו, נוכח לדעת כי קיים זיוף בחתימתו על בקשה להקטנת מקדמות שהוגשה לכאורה מטעמו. לטענתו "החתימה בשמו בוצעה על ידי רואה החשבון שלו כאשר הצהרה בדבר הקטנת מקדמות חייבת להיות חתומה על ידי המבוטח עצמו", וזאת לפי הנחיות המוסד לביטוח לאומי. הוא אז פנה למוסד בבקשה לתיקון הטעות. ובקשתו נדחתה בהחלטת המוסד מיום 30.11.07 מבלי שהוזכר נושא ההתיישנות. לטענתו, המוסד החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות טענת התיישנות, משלא העלה אותה לאורך כל השנים מאז פנה אליו בשנת 2002. המערער מצביע על כך שהמסמכים הרלוונטיים לתביעתו צורפו לכתבי הטענות, ולכן אין קושי בבחינת תביעתו בשלב זה, ותכלית טענת ההתיישנות אינה מתקיימת במקרה זה. לטענתו, בשום שלב של ההתכתבויות בין הצדדים לא וויתר המערער על זכותו לקבל את הגמלה המגיעה לו בהתאם להכנסתו האמיתית. לטענתו, הוא הגיש את תביעתו לבית הדין האזורי על החלטת המוסד ביום 7.8.08, בחלוף פחות מתשעה חודשים מיום מתן החלטתו, ולכן לא היה מקום להעלות טענת התיישנות. עד כה המוסד לא בדק את הטענה לעניין החתימה המזויפת. כמו כן, לפי מהות טענותיו, אין מדובר בתביעה אלא פנייה לבירור דרך חישוב קצבתו ולקבלת הפרשי הקצבה ככל שתתקבלנה טענותיו, ולכן אין עומדת למוסד טענת שיהוי לפי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי. לטענת המערער, אין מקום להפעיל את תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) תשמ"ד-1984 (להלן- התקנות), הואיל ולא היה כל ניסיון מצידו או מי מטעמו להגדיל את השומה לאחר אירוע התאונה. 9. לטענת המוסד פסק הדין של בית הדין האזורי נכון, ודין הערעור להידחות. לבית הדין אין סמכות להאריך מועד שנקבע בדין להגשת תובענה. משהגיש המערער את תביעתו למעלה מחמש שנים לאחר מתן החלטת המוסד בתביעתו, הרי שתביעתו התיישנה. אין בהודעת המוסד מיום 30.11.07 לעניין היעדר אפשרות לתקן את מקדמותיו, כדי להאריך את המועד להגשת תובענה על החלטת המוסד מיום 9.9.02 שהפכה לחלוטה. כמו כן, אין בחליפת המכתבים בין הצדדים כדי להאריך את המועד להגשת התביעה, או כדי לחסום את המוסד מהעלאת טענת התיישנות. צדק בית הדין בקביעתו כי יש לדחות את טענת המערער הנוגעת לכך שלא הודע לו במכתב המוסד משנת 2002 על זכותו לפנות לבית הדין. כמו כן, לא חל בעניינו של המערער סעיף 8 לחוק ההתיישנות. עוד טוען המוסד כי דין תביעת המערער להידחות בשל שיהוי מכוח סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי. משלא פנה המערער לאורך השנים ליועץ המס שלו על מנת לקבל את המסמך שלגביו נטען כי הוא מזויף, ומשלא מסר דוח עדכני לגבי הכנסותיו בשום שלב, אין הצדקה לסטות בעניינו מהוראת תקנה 11 לתקנות. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינו בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר שבתיק, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות, וכי בדין נדחתה תביעתו של המערער על הסף מחמת התיישנות. לאחר שבחנו היטב את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי גם בטענת "הזיוף" שמעלה המערער בנוגע לטופס הבקשה להקטנת המקדמות אין כדי לסייע בידי המערער. כל זאת מן הטעמים עליהם נעמוד להלן. 11. ראשית, לא מצאנו ממש בטענת המערער לפיה העלה המוסד את טענת ההתיישנות באיחור. המוסד טען להתיישנות התביעה "בהזדמנות הראשונה" בכתבי טענותיו, לאחר שהוגש כתב התביעה, עם הגשת הבקשה לדחיית התביעה על הסף. המוסד התייחס לפניותיו של המערער במהלך השנים, בדק אותן והשיב להן, ובכך פעל כשורה. בהתנהלות זו, אין כדי ללמד על ויתור המוסד על ההזדמנות הראשונה הנתונה לו בדין להעלאת טענת התיישנות במסגרת הליך משפטי המוגש נגדו, ואין בה אין כדי להקנות יתרון דיוני למערער. 12. ביום 9.9.02 הודע למערער כי הוא זכאי לתשלום דמי פגיעה שיחושבו על בסיס שכר רבע שנתי שלו לפני מועד הפגיעה ובשיעור 7,284 ש"ח. יש קושי להבין מטיעוני המערער אם יש לו טענה כי לא קיבל החלטה זו לידיו. מכל מקום ברור הדבר שעוד בשנת 2002 היה בסיס החישוב ידוע לו. לא רק שקיבל לידיו דמי פגיעה מחושבים לפי בסיס השכר שעליו הוא חולק, אלא שלדבריו, עוד בשנת 2002 "ערער" על ההחלטה בפני פקידי המוסד. אלא שלפי הוראת תקנה 1(ב) לתקנות המועדים כנוסחה בשעתו, הדרך לתקוף את החלטת המוסד שניתנה בתביעת מבוטח הינה הגשת תביעה לבית הדין בתוך שישה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע. הלכה היא כי לבית הדין אין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות להגשת תובענות [עב"ל 387/07 אמאראדת מחמוד - המוסד לביטוח לאומי (2.4.08), עב"ל 681/08 אבו רמוז'- המוסד לביטוח לאומי (25.6.09)], ומכל מקום התביעה בענייננו הוגשה כמעט שש שנים לאחר שנודע למערער על ההחלטה בתביעתו. בכך שלא הודע למערער על האפשרות הנתונה בידו להגיש תביעה לבית הדין אין כדי להוות טעם להארכת המועד להגשת התביעה [עב"ל 228/97 אסתר טרבלסי- המוסד לביטוח לאומי (24.6.99), עב"ל 1281/00 אחמד אבו גאמע - המוסד לביטוח לאומי (8.5.03)]. 13. צודק המוסד בטענתו כי בהתכתבות שניהל המערער עם המוסד לביטוח לאומי בשנת 2007, ובסיומה, עם קבלת הודעת המוסד כי אין הוא מקבל את הבקשה לתיקון המקדמות, אין כדי להאריך את המועד לערעור על ההחלטה מספטמבר 2002 בעניין שיעור השכר לעניין דמי הפגיעה. בקשר לכך כבר נקבע כי "לא יכול להיות ספק שחליפת מכתבים בין המוסד לבין מבוטח אינה יוצרת מחסום מלפני המוסד לטעון טענת התיישנות" [עב"ל 564/05 תמר אבידר - המוסד לביטוח לאומי (30.11.06)] . 14. את פניית המערער אל המוסד בשנת 2007 לא ניתן לסווג כפניה לתיקון טעות חישובית גרידא. הפניה הייתה בעניין מהותי. המערער ביקש בפנייתו לתקן את שיעור המקדמות לשנת 2001, באשר לדעתו, קיימת טעות מהותית בקשר לשכר הבסיס על פיו חושבו דמי הפגיעה שהיה זכאי להם, בהיותו נמוך בצורה משמעותית משכרו האמיתי [לעניין טעות חישובית לעומת טעות מהותית ראו בדב"ע נה/38-0 אורי פשס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 269, 275, עב"ל 445/07 יוסף סעיד - המוסד לביטוח לאומי(5.5.99) עב"ל 289/דב ברנשטיין - המוסד לביטוח לאומי (21.7.09) להלן- עניין ברנשטיין]. כאמור, אין המערער מציג מסמכים בקשר לשיעור השכר הנכון שלפיו צריך היה המוסד לחשב את גמלתו. טענתו היא טענה כללית בדבר היות השכר הנכון גבוה עשרות מונים ממה שנקבע על ידי המוסד. בכל מקרה אין מדובר בטעות חישובית או בטענה בדבר מרכיב בשכר שלא הובא בחשבון ואין חולק כי המערער זכאי לו (ראו עניין ברנשטיין). 15. ויובהר- לפי הוראת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד 1984 אם ארעה פגיעה בשנת מס פלונית, תחשב כהכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית. תכלית התקנה כפי שפורשה בפסיקה היא כפולה, מחד, לדאוג להכנסת המבוטח העצמאי , כי בעת פגיעה תשולם גמלתו כשיעור הכנסתו בסמוך לפני הפגיעה, ומאידך לשמש בלם לניסיונות מרמה של מבוטחים, שינסו להגדיל בדיעבד את שיעור הכנסתם [ראו עב"ל 20/99 יעקב סדיק- המוסד לביטוח לאומי (18.2.02), דב"ע נה/68-0 המוסד לביטוח לאומי- סנונו פד"ע כח 412]. 16. המערער סבור כי בנסיבות המקרה אין לראות את תביעתו כתביעה שהתיישנה, וזאת נוכח מה שהתברר לו עם קבלת אסופת המסמכים מן המוסד לביטוח לאומי ב-13.11.07, מהם למד כי יועץ המס שלו פנה בבקשה להקטנת מקדמות במרץ 2001. לדבריו, אין הטופס חתום בחתימתו, ועל פי נהלי המוסד אין יועץ המס של המבוטח מוסמך לייצג את המבוטח בבקשה להקטנת מקדמות. במצב דברים זה התקיים לטענת המערער הנדרש על פי הוראת ס' 8 לחוק ההתיישנות שלפיו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." 17. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ושקלנו בדבר, הגענו לכלל מסקנה כי לא התקיים בנסיבות העניין הנדרש על פי הוראת ס' 8 לחוק ההתיישנות, על מנת לדחות את מועד ההתיישנות. ונבהיר- העובדות המהוות את עילת התביעה בנסיבות המקרה שלפנינו הן שיעור הכנסתו של המערער עובר לפגיעתו, וזו נקבעת בהתאם להוראת תקנה 11 לתקנות המקדמות, בהתאם למקדמות ששולמו בשנת המס שבה ארעה הפגיעה. המערער טוען כי ידע לכל אורך התקופה כי דמי הפגיעה אינם משולמים לו על פי שכרו הנכון. המערער הטוען לזיוף חתימתו על גבי טופס הבקשה להקטנת מקדמות, העלה טענתו בבית הדין האזורי כטענה בעלמא. הוא לא הגיש תצהיר במצורף לתגובתו לבקשה לדחיית התביעה על הסף, ולא תמך טענתו החמורה בדבר הזיוף כביכול שנעשה בטופס הבקשה להקטנת המקדמות בכל מסמך שהוא. זאת היה עליו לעשות בתגובה שהגיש לבקשה לדחיית תביעתו על הסף. ויתרה מכך. המערער לא טען, לא כל שכן לא הוכיח, מדוע לא ניתן היה מבחינתו זה מכבר, ו"בזהירות סבירה", לברר את העובדות "שנעלמו מעיניו" דהיינו קיומה של בקשה שהוגשה מטעמו, על ידי מי שהיה יועץ המס שלו(!) להקטנת המקדמות. הנה כי כן, לאחר ששקלנו בדבר, מקובלת עלינו טענת המוסד לביטוח לאומי כי לא התקיימו בנסיבות המקרה הוראות ס' 8 לחוק ההתיישנות, ואין בהן כדי לדחות את מועד ההתיישנות בנסיבות המקרה דנן. 18. המערער מצביע על נהלים של המוסד, לפיהם אין יועץ מס רשאי לייצג מבוטח בבקשה להקטנת מקדמות. בקשר לכך יצוין טופס הבקשה להקטנת המקדמות, נחזה להיות חתום על ידי המערער עצמו. על פי דרישת הטופס צורף אליו אישור יועץ המס. מכל מקום, אפילו התקבל הטופס בשנת 2001 שלא על פי הנהלים, ואין אנו קובעים כך, באשר העניין לא התברר, אין בכך כדי להאריך את המועדים להגשת תביעה. 19. הנה כי כן, מכל הנימוקים שפורטו, בדין נדחתה תביעתו של המערער על הסף מחמת התיישנות, ודינו של הערעור להידחות. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. דמי פגיעההתיישנות