השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. זהו ערעור הנסוב על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר, דן יחיד; עב 1611/04) שדחה על הסף את תביעתו של המערער, וקבע כי תביעתו התיישנה. ערעור זה מעלה שוב בפנינו את שאלת ההתיישנות בתביעות הקשורות לזכויותיו של העובד, הנרכשות במהלך תקופת עבודתו. א. ותחילה הרקע העובדתי המערער החל את התקשרותו עם המשיבה (להלן גם - מקורות) בשנת 1971. הקשר שנוצר באותה עת היה קשר שבין קבלן עצמאי לבין מזמין שירות. בשנת 1980 המשיבה החלה להעסיק את המערער כעובד לכל דבר ועניין והחילה לגביו את מלוא הזכויות החלות על עובדיה האחרים. המערער פרש לגמלאות בתאריך 30.6.03, ובתאריך 4.3.04 הגיש תביעתו לבית הדין האזורי בגין זכויות שונות שכולן נגזרות מן השאלה: האם נתקיימו יחסי עובד מעביד בין המערער לבין המשיבה בשנים שבין 1971 - 1980? מאחר ובכל הזכויות הנתבעות יש לברר את שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בתקופה שלפני כשלושים שנה, מקורות טענה, כי יש לדחות את התביעה על הסף עקב התיישנותה או השיהוי בהגשתה, באופן המקשה עליה להביא עדויות וראיות מאותה תקופה. ב. תביעתו של המערער הייתה למספר רכיבים: פיצוי על נזק בגין אי הפרשה לפנסיה בשנים שבין 1.7.71 ועד ליום 30.6.80, ולחילופין הפרשי פיצויי פיטורים, הפרשי מענק פרישה, מענק יובל, והפרשי חופשה שנתית. כל תביעותיו של המערער כלפי המשיבה נובעות כאמור לעיל מתקופת עבודתו הראשונה אצל המשיבה בשנים 1971 - 1980 (להלן: התקופה הראשונה) שאז מתכונת יחסיו עם מקורות היתה על בסיס של יחסי קבלן עצמאי עם מזמינת העבודה. ג. בית הדין האזורי קיבל את הבקשה וקבע: "15. דחיית כל התביעה בנימוק של התיישנות מבוסס על ההיגיון, העומד מאחורי טענה זו וישומו לענייננו. ברור עובדות מלפני כ-33 שנים, מעורר קושי אמיתי של מציאת מסמכים, ראיות, ועדויות של המעורבים בעניין, שספק אם ייטיבו לזכור בחלוף עשרות שנים. מעבר הזמן מאז באו לעולם העובדות והעדר התביעה מצד התובע מצביעים כעניין של חזקה, על ויתור של הזכות, כמו גם מביא לצד שכנגד - הנתבעת - לסבור כי ניתן להסתמך על כך שאין לתובע תביעות כלפי העבר ובכך לשנות את מצבה לרעה. 16. לא רק זו אף זו. עיקרה של התביעה היא בגין הפסד הפנסיה שנגרמו לתובע בסך של כ-233,000 ש"ח. בעניין זה נפסק בשורה של פסקי דין, כי מדובר בחיוב של המעביד להפריש כספים לקרן הפנסיה. מדובר בעילה שקמה מידי חודש ולכן התיישנה לכל המאוחר בתום 7 שנים מאז המועד האחרון שהיה על הנתבעת להפריש. דהיינו 7 שנים לאחר 1980 - 30.6.80, שמביא אותנו ל-30.6.1987 שחלף עבר לו לפני כ-17 שנים". ובאשר לבקשתו החלופית של בא כוח המערער כי על מקורות לשלם למערער פיצויי פיטורים בגין התקופה הראשונה קבע בית הדין האזורי כי המערער לא פוטר אלא פרש לגמלאות, ולכן אינו זכאי כלל לפיצויי פיטורים. 2. תמצית טענותיו של בא כוח המערער הן כי בתי הדין לעבודה דוחים תביעה על הסף ביד קמוצה, וכי עילת התביעה התגבשה ביום פרישתו של המערער ממקורות. על כך משיבים באי כוח מקורות, כי עילת התביעה נוצרה לכל המאוחר עם סיום התקופה הראשונה, דהיינו בשנת 1980 שאז שונה מעמדו של המערער במקורות. מאחר וכל הסעדים המתבקשים מתייחסים לעילה כי נרקמו יחסי עובד מעביד בתקופה הראשונה, כי אז תביעתו התיישנה, ולחלופין הוגשה בשיהוי קיצוני באופן שאינו מאפשר למקורות להוכיח את טענותיה כראוי לאור הזמן הרב שחלף. 3. דיון והכרעה בטרם אבחן את כל אחד מרכיבי התביעה של המערער, אקדים לאמר כי תביעה לקביעת מעמד של קבלן עצמאי כעובד, בדיעבד ולאחר סיום תקופת העבודה הינה תביעה שגרתית בבתי הדין לעבודה ואנו דנים בכאלה רבות. תביעה על עצם קביעת הסטטוס של עובד וההשלכות הכספיות הנובעות מכך ככלל, לא תידחה מפאת טענת ההתיישנות, גם אם מערכת היחסים בין העובד והמעביד החלה שנים רבות לפני הגשת התביעה. כללי ההתיישנות יבחנו לאור העילות הנובעות מיצירת הסטטוס החדש. כך למשל: תביעה לפיצויי פיטורים נוצרת עם סיום יחסי העבודה וכללי ההתיישנות יבחנו מאותו מועד. כך גם אם העובד היה זכאי לתוספת שכר כלשהי כתוצאה מקביעת מעמדו כ"עובד", כי אז יחולו כללי ההתיישנות באופן שאותו עובד יהא זכאי לאותן תוספות שבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה. בפנינו מספר תביעות כספיות כנגד מקורות הנסמכת על שאלת קיומם של יחסי עובד מעביד בין המערער לבין מקורות לפני למעלה משלושים שנה. אין חולק כי משנת 1980 ועד למועד סיום עבודתו המערער היה עובד לכל דבר ועניין ואף קיבל את זכויותיו במלואן. יש להבחין בין רכיבי התביעה השונים כפי שנרשמו בכתב התביעה והן תידונה ראשון ראשון ואחרון אחרון. א. התביעה לפיצוי בגין הפסדי פנסיה ההלכה הפסוקה בתביעות להפרשי פנסיה מבחינה בין תביעה כנגד המעסיק לבין תביעה כנגד קרן הפנסיה. באשר לתובענה כנגד קרן הפנסיה נפסק, כי העילה אכן מתחדשת מדי חודש בחודשו מאז שהעובד פרש לגמלאות. אולם, כאשר התביעה מופנית כנגד המעסיק בגין אי הפרשות לפנסיה בתקופת עבודתו, כי אז יש לבחון את המועד בו היה על המעסיק לבצע את ההפרשות ובהתאם לכך להחיל את כללי חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958. אין חולק כי תביעתו של המערער בתקופה זו מופנית כלפי מקורות על כי לא הפרישה בתקופה הראשונה עבור המערער לקרן הפנסיה, בהיותו במעמד של עובד עצמאי. אין ספק כי מאז אותה תקופה חלפה לה זה מכבר תקופת ההתיישנות. כאשר המערער טוען בכתב תביעתו, כי גובה הנזק בגין אי הפרשה לפנסיה באותו תקופה על ידי מקורות הגיעו לכדי 8,596 ש"ח בגין העבר ונזק עתידי לפי חישוב אקטוארי בסך 225,276 ש"ח, טענתו היא כי על מקורות לפצותו בגין הפסדיו אלה, בסכום חד פעמי ולא בתשלום קיצבה מדי חודש בחודשו. וכאן יש לשים אל לב כי פעמים הגמלאי תובע את מעסיקו להפרשי פנסיה וזאת כאשר המעסיק הוא גם זה שמשלם את הפנסיה החודשית כפנסיה תקציבית ואז כללי ההתיישנות יבחנו כלפיו כאילו הוגשה תביעה כנגד קרן הפנסיה. גם הטענה כי המערער לא יכול היה לדעת עד שפרש לפנסיה את עילת התביעה אינה יכולה להתקבל מאחר והמערער ידע כי מקורות החלה להפריש עבורו לקרן הפנסיה רק החל מן התקופה השניה, עת עבר למעמד של שכיר ולו סבר כי היה עליה להפריש גם בתקופה הראשונה עמדו לרשות שבע שנים מאז אותו מועד להגשת תביעתו. שונה המצב לו המעביד לא היה מפריש עבור העובד לקרן פנסיה כלשהי בכל תקופת עבודתו ועם סיום עבודתו העובד תובע פיצוי בגין הפרה זו. או אז היה מקבל את החלק שהיה צריך להיות מופרש על ידי המעביד לאורך שבע השנים ממועד סיום עבודתו. אפשרות אחרת שאנו נדרשים לדון בה מעת לעת היא כאשר מוגשת תביעה לפנסיה חודשית אשר מתחדשת מדי חודש בחודשו ואז יכול העובד לתבוע את אותה פנסיה שבע שנים לאחור. התביעה מושא הערעור שבפנינו היא לפיצוי חד פעמי בגין אי הפרשות לפני כ-שלושים שנה. אבחנה זו תואמת את ההלכה הפסוקה בעניין זה לאורך פסקי דין רבים ששבים ומדגישים זאת. בע"ע 300431/97 פרופ' רות נויברגר- גלעד גימלאות לעובדים דתיים בע"מ, עבודה ארצי כרך לג(81), 32 : "בעניין השיקולים שיש לשקול בנושא ההתיישנות, קבע בית המשפט העליון, בע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 864 -"למדיניות ההתיישנות שלשה היבטים - ההיבט של התובע, ההיבט של הנתבע, וההיבט הציבורי. כדברי השופט ברק - בע"א 165/83 בוכריס נ. דיור לעולה בע"מ (פד"י לח' (4) 554, 558):'דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו'.מנקודת מבטו של הנתבע - שקול אחד הוא להגביל ולהגדיר את התקופה שבה יוכל לראות עצמו משוחרר מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, שהרי במשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים. שיקול שני הוא לאפשר לו לדעת "במהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה... מה הן זכויותיו מה הן חובותיו" (מדברי השופט זילברג בע"א 158/54 דה בוטון נ. בנק המזרחי בע"מ פד"י י' 687, שאומצו בדברי ההסדר להצעת חוק ההתישנות, תשי"ז- 1957 בע' 283). הרעיון הוא שאין להעמיד את הנתבע במצב יותר גרוע מזה בו היה נמצא לו הוגשה נגדו התביעה תוך זמן ההתיישנות (השופט עציוני בע"א 552/77 אגוד יוצאי ווהלין נ. פינקלשטיין, פ"ד לב (2) 17 25) כך שאבדן ראיות או שנוי לרעה במצבו כתוצאה משיהוי של התובע, שיתן לו יסוד להניח שהלה אינו עומד עוד על תביעתו,לא יהיו בעוכריו. מנקודת מבטו של התובע ניתן לראות את ההצדקה בחסימת תביעתו על ידי התיישנות שתקופתה ארוכה דיה, בכך ש"השהיה ארוכה מידי בהגשת התביעה יש בה ריח של מחילה וויתור, שהנתבע רשאי להסתמך עליה"(השופט זילברג בע"א 158/54 הנ"ל (שם). יתרה מכך, הימנעות מלתבוע במשך תקופה ארוכה מעלה חשש שהיא נעשית מתוך כוונה להפחית מיכולת ההתגוננות של הנתבע. נימוקי הצדק פועלים אז נגד התובע. ... ומנקודת מבטו של הציבור - האינטרס הציבורי הוא שבית משפט לא יעסוק בהתדיינויות שאבד עליהן הכלח. (ראה השופט ברק בע"א 165/83 בוכריס נ. דיור לעולה, פ"ד לח (4) 554 בעמ' 559) מה גם ותביעות "חלודות" מציבות קושי ראיתי בפני בית המשפט ..." כל הטעמים שבדיני התיישנות מצדיקים דחיית תביעתו זו של המערער, המערער הוגדר כשכיר במקורות בשנת 1980 וידע כי החל משנת 1971 ועד לשנת 1980 לא היה לו תלוש משכורת,לא נוכו ממנו הפרשות ולא נצברו לו זכויות פנסיוניות. הלכה היא, כי תביעה לפיצוי בגין הפרשות לפנסיה שלא הופרשו מתיישנת שבע שנים לאחר המועד האחרון בו, לטענת העובד היה על המעביד להפריש לו לקרן הפנסיה. דבע לט/46-3 פלדון דוד נ' אריגי דן בע"מ פד"ע יא 107, פסקה 5 לפסק הדין: "המערער דנן רשאי היה לתבוע את המשיבה, כי תשלם ל"מבטחים" את הסכומים המגיעים ממנה ותעביר את הניכויים משכרו. תביעה מעין זו, שעילתה חוזית (הפרת חוזה), יכול היה המערער להגיש "מידי חודש בחודשו", כל אימת שהמשיבה הפרה את חובתה, היינו שתיים עשרה פעם בשנה. דא עקא שתביעות כנ"ל מתיישנות בזו אחר זו מקץ שבע שנים. כאשר קם המערער, מקץ 10 שנים, ותבע פיצויים על נזק שנגרם כתוצאה מהצטברות עילות שמספרן כמספר מחדלי המעביד, במשך 10 שנים, התברר כי מצבור העילות - "בניכוי" אלה שהתיישנו - אינו מכסה אלא 7 שנים בערך. פרק זמן זה, אינו עולה כדי תקופת אכשרה המקנה זכות לפנסיה (בגיל 65). משמע שהמערער לא זכה לרכוש, וממילא לא הפסיד, את אותה זכות (זכויות פנסיה) שבגין אובדנה, תבע סכום מהוון. נותר פער פעור, שלא ניתן היה לגשר עליו, בין זכות המתגבשת נדבך על גבי נדבך, מידי חודש בחודשו, בתום 10 שנות אכשרה, לבין מצבור של עילות שלעולם לא ישתרע על יותר משבע שנים. בדין פסק אפוא בית-הדין האזורי שאף אם יצליח המערער להוכיח נזק בגין אי-ביטוח בתקופה של כשבע שנים (1.11.70 עד 29.7.77) תקופה זו לא תקנה לו זכות לקצבת זקנה." בית הדין הארצי פסק ברוח הלכה זו בעניין דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"ע כז 3, בפסקה 47 בית הדין הארצי שקל שוב האם לשנות את ההלכה ופסק, כי אין מקום לשנות את ההלכה שנקבעה בפסק-דין בעניין פלדון - אריגי דן. הלכה זו נכונה ויש להחילה על הנדון בפנינו מקל וחומר. שהרי, מצידה של מקורות, לא קיימת ולא היתה קיימת כל מחויבת חוזית או אישית למתן הפרשות בגין השנים 1971-1980 כלפי המערער. ב. התביעה ל"מענק יובל" עילת התביעה ל"מענק יובל" נסובה על הסכמי העבודה החלים על הצדדים ולפיהם כל עובד המגיע לוותק של 25 שנים זכאי למענק יובל, דהיינו, לתשלום "משכורת 13" אחת לשנה. המערער, בהתבסס על הטענה כי נתקיימו בינו לבין מקורות יחסי עובד ומעביד גם בתקופה הראשונה, טוען כי הוא זכאי למענק יובל החל מ-1.7.96 ומאחר ומקורות לא ראתה בו עובד בתקופה הראשונה, הרי שהמענק לא שולם לו. תביעתו היא עבור שבע שנות עבודתו האחרונות. ג. עילת התביעה "למענק יובל" נוצרה לראשונה ביום 1.7.96, הוא המועד בו לגרסת המערער מלאו עשרים וחמש שנים לעבודתו במקורות. המערער בחר להחריש ולא לעורר את שאלת מערכת היחסים בינו לבין מקורות בתקופה הראשונה עד שפנה במכתב בתאריך 19.11.01 ופנייתו נדחתה. או אז בחר המערער להמתין עד לאחר פרישתו לגמלאות ואז להגיש את תביעותיו. הזכות ל"מענק יובל" מתחדשת מדי שנה בשנה ואין כל מניעה כי המערער יתבע את זכותו עבור שבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה. אומנם נכון כי עילת התביעה מתבססת על מערכת היחסים בתקופה הראשונה, שנים רבות קודם לכן אולם אין לצפות מן העובד ששינה את מעמדו בתקופת העבודה להגיש תביעה לסעד הצהרתי במהלך תקופת עבודה מראש ועוד בטרם הגיע המועד לתשלום הזכות הכספית. כאן המקום להבחין בין תביעה להפרשי פנסיה שלגביה מקורות נדרשה לבצע פעולה פוזיטיבית של הפרשה כספית באותן שנים שנסתיימה בשנת 1980 על מנת להקנות את הזכויות הנתבעות על ידו ולכן על המערער היה לתבוע ממקורות כי תבצע הפרשות עבורו בגין אותה תקופה תוך שבע שנים ממועד סיומה. מה שלא חל ברכיב תביעה זה שאז המחויבות לתשלום החלה בשנת 1996, לטענת המערער והיתה קיימת מדי שנה בשנה ולמה הדבר דומה? לתשלום "תוספת שכר" שלא שולמה לעובד ועם סיום עבודתו תבע אותה רטרואקטיבית עבור שבע שנים מיום הגשת תביעתו. אשר על כן, לא מצאתי כי התביעה למענק היובל התיישנה כל עוד היא מוגשת לגבי שבע שנים שלפני מועד הגשת התביעה. ובאשר לקושי להביא ראיות הרי שנטל ההוכחה מוטל על כתפו של העובד הוא המערער והוא הצריך להוכיח כי אכן היה במעמד של עובד לפני שנים רבות. ועל כן דין הערעור ברכיב זה להתקבל. ד. הפרשים בגין דמי חופשה שנתית עילת תביעתו של המערער הינה כי בהתאם להסכמי העבודה החלים על הצדדים כל עובד שהגיע לגיל 55 שנים והשלים עשר שנות עבודה בחברה עד תאריך 1.4.84 זכאי לארבעה ימי חופשה נוספים בשנה. המערער תבע את ההפרשים בגין חמש שנות עבודתו האחרונות וזאת בהתאם לכללי ההתיישנות שבחוק חופשה שנתית התשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית). בהתאם לאמור בכל הקשור לזכות לתבוע את מענק היובל הרי שגם בתביעה לדמי חופשה שנתית יכול המערער עם סיום עבודתו לתבוע את הפרשי הזכויות שלטענתו מגיעים לו, אולם בכפוף לכללי ההתיישנות הספציפיים שבחוק חופשה שנתית שמתחילים להימנות ממועד הגשת התביעה ולא ממועד סיום העבודה. על כן דין הערעור להתקבל כך שטענתו להפרשי חופשה שנתית תידון בהתאם לכללי ההתיישנות המיוחדים שבחוק חופשה שנתית כאשר המועד הקובע הוא מועד הגשת התביעה ולא מועד סיום העבודה. ה. הפרשי מענק פרישה - מענק הפרישה מורכב משלושה רכיבים: "חסכון 3%" שהחל רק ביום 1.1.81 כך שבגין רכיב זה קיבל המערער את מלוא הסכום. הפרשות החברה בשיעור של 2.33% ל"קופת גדיש" החל ממשכורת חודש אפריל 1973. פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים - פיצוי זה מחושב על פי חישוב מדויק, בהתאם לניצול וצבירה בפועל. מאחר והמערער לא נחשב באותן השנים כעובד, הרי שלא דיווח כמה ימי מחלה ניצל בתקופה השנויה במחלוקת, כך שלא נ יתן היום לבדוק זאת ולכמת את הזכות אם היא קיימת. מקובל עלי שאת החלק הזה של התובענה יש לדחות על הסף מאחר וברכיב של "חסכון 3% "חלקו של המערער לא נגרע ובאשר להפרשות המעסיק בשיעור 2.33% ל"קופת גדיש" כפי שכבר הבעתי דעתי בכל הנוגע להפרשות לפנסיה כאשר מקורות היתה צריכה באותה תקופה לבצע תשלום הפרשות ל"קופת גדיש" הרי שהמערער ידע שאלה לא הופרשו באותו תקופה והיה עליו לתבוע את מקורות תוך שבע שנים ממועד סיום התקופה הראשונה, משלא עשה זאת תביעתו התיישנה. באשר לאי ניצול ימי מחלה צודקים באי כוח מקורות שהמערער לא דיווח באותה עת על ימי מחלה וכאשר התשלום מתבצע לפי חישוב מדויק, לא ניתן לתבוע כעבור כשלושים שנה. ועל כן - דין הערעור להידחות בכל הקשור לתשלום הפרשי מענק הפרישה. הפרשי פיצויי פיטורין ו. בסיכומיו בבית הדין האזורי ובטיעוניו בפנינו ביקש בא כוח המערער להוסיף תביעה חלופית, כך שבמקום פיצויים בגין אי ההפרשות לפנסיה ישולמו לו הפרשי פיצויי פיטורים בגין התקופה הראשונה. אין מקום לדחות על הסף את רכיב זה של התביעה עקב התיישנות, לאור השוני בין עילת התביעה לפיצויי פיטורים לבין עילת התביעה לפיצוי בגין הפסדי פנסיה בנסיבות שבפנינו. עילת התביעה לפיצויי פיטורים נולדת במועד סיום יחסי העבודה, לפי סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) הקובע בזו הלשון: "התפטר עובד לאחר שהגיע לגיל הפרישה, כמשמעותו בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים; ואולם מותר לזקוף על חשבון פיצויי הפיטורים המגיעים מכוח סעיף קטן זה, או במקומם, כל סכום המשתלם לעובד מקופת גמל, כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה, עקב תשלומי המעביד לקופה, ושנועד לשמש כפיצויי פיטורים או לבוא במקומם, והוא אף אם לא נתקיימו התנאים האמורים בסעיף 14 או 20". המערער פרש מעבודתו בגיל פרישה ולכן עילת התביעה נוצרה עם פרישתו. שכן לטענתו, חלק מתקופת עבודתו אינו מכוסה מבחינה פנסיונית הרי שזכאי הוא לתבוע עבור אותה תקופה פיצויי פיטורים. ומאחר וכאמור עילת התביעה לפיצויי פיטורים נוצרת עם הפרישה הרי שעילה זו לא התיישנה. 4. קראתי את חוות דעתו החולקת של חברי השופט יגאל פליטמן ואין בה כדי לשנות מדעתי. אקדים לאמר, כי מסקנתי נסמכת על הפסיקה רבת השנים ואין אני סבורה כי זהו המקרה המצדיק סטיה הימנה. ראשית - אין אני מסכימה עם האבחנות שחברי עושה לכל סוגי התביעות האפשריות מאחר והן אינן דומות לתביעה מושא הערעור שבפנינו. ואף איני מקבלת את דרך פרשנותו את פסק הדין בעניין גולדין - הסוכנות היהודית. לדעתי בפסק דין גולדין קיים הבדל מהותי בין הנדון שם לבין הנדון בערעור, ולו רק משום שהמעביד וקרן הפנסיה חד הם. במקרים הללו חלות ההלכות שנפסקו לגבי תביעות המוגשות כנגד קרן הפנסיה, שהן תביעות המתחדשות מידי חודש בחודשו. בנוסף לכך, בעניין גולדין הסעד שנתבע היה שונה- גולדין תבע גמלה חודשית ואילו במקרה שבפנינו התביעה היא לפיצוי בגין התקופה בה מקורות לא הפרישה עבור המערער כספים לקרן הפנסיה. גם בע"ע 701016/98 יהושע פאול נ' תנובה (טרם פורסם) עליו סמך חברי בחוות דעתו, הנסיבות היו שונות בכך שההכרעה התבססה על הקביעה העובדתית כי טרם התחיל התובע לעבוד בתנובה הבטיח לו הגורם המוסמך לכך כי במועד בו יפרוש לפנסיה יקבל פנסיה בשווי של 40% וכשפרש התברר לו כי קיבל פנסיה בגובה של 25.5% בלבד. אין זה המקרה שבפנינו. המערער הועסק על ידי מקורות כקבלן עצמאי עד שנת 1980 וידע כי עבור אותה תקופה לא הופרשו עבורו כספים לקרן פנסיה. במועד שהמערער נקלט כעובד שכיר במקורות בשנת 1980 הופרשו למערער מלוא הסכומים לקרן הפנסיה ואין למערער כל טענה כלפי מקורות בקשר לכך. המערער גם לא טען כי מקורות הבטיחה להפריש לו כספים לקרן הפנסיה בגין השנים שקדמו להעסקתו כשכיר ואת זאת ידע המערער עוד משנת 1980. כך גם שטענה של הפרת הבטחה על ידי גורם כלשהו במקורות, לגבי התקופה שלא הוגדר כשכיר, אין בפי המערער שבפנינו. חברי מצביע על תוצאות אבסורדיות שעלולות להיווצר מן המסקנה אליה הגעתי, אולם לדידי דווקא מסקנתו של חברי עלולה להוביל לתוצאה כזו. טול דוגמא; ראובן העסיק את שמעון, בשנות העשרים לחייו, כקבלן עצמאי ושמעון ניתק את הקשר עימו כעבור מספר שנים ועבר לעבוד כשכיר אצל מעסיקים אחרים. בהגיעו לגיל פרישה, כעבור כארבעים שנה, החליט שמעון כי לו ראובן היה מפריש לטובתו כספים בקרן פנסיה יכול היה לקבל פנסיה בשיעור גבוה יותר. או אז מחליט שמעון לתבוע את ראובן בטענה כי נתקיימו בינו לבין ראובן יחסי עובד ומעביד ולכן חייב היה להפריש באותן השנים כספים לקרן פנסיה עבורו וכי כתוצאה מכך שיעור הפנסיה שלו קטן יותר. תוצאת חוות דעתו של חברי היא כי מועד היווצרות העילה הוא בהגיע שמעון לגיל פרישה ולכן הוא יכול לתבוע את ראובן, שניתק את הקשר עמו ארבעים שנה קודם לכן ולטעון כי הוא היה עובד שכיר שלו ועליו לפצותו בגין אי הפרשות כספים עבורו לקרן הפנסיה. זוהי תוצאה אבסורדית, שעל מנת למנוע אותה, נקבעה תקופת ההתיישנות בחוק. ועל כן, דעתי היא כי גם אם יש מקום להרהר ולחשוב שנית על ההלכה הפסוקה, לא זהו המקרה המצדיק את הסטיה הימנה וזאת לאור הנסיבות שבפנינו, לפיהן המערער ידע שבתקופת א י קיומם של יחסי עובד ומעביד לא הופרשו עבורו כספים לקרן הפנסיה ונמנע מלפעול בנושא בכל השנים הרבות שהיה שכיר במקורות. ובאשר לתביעה להפרשי חופשה שנתית - מסכימה אני להבהרותיו של חברי השופט פליטמן והן מקובלות גם עלי. השופט יגאל פליטמן אחר עיון בדעת חברתי השופטת ליבנה אין דעתי כדעתה. התביעה להפרשי פנסיה א. בגין התביעה של "הפרשי פנסיה" טען המערער כזאת בכתב תביעתו: "25. כאמור דלעיל התובע פרש לגימלאות ב-1/7/03, והוא מקבל פנסיה מקרן מקפת בשיעור של 56.55% משכרו. 26. מדובר בשיעורי פנסיה מופחתים, שכן התקופה שבמחלוקת (מ-1/7/71 ועד 30/6/80) לא נכללה במסגרת חישוב אחוזי הפנסיה. 27. בנסיבות אלה הפסיד התובע 8.68% פנסיה, שכן לו היה התובע מקבל פנסיה גם בגין התקופה שבמחלוקת הוא היה מקבל פנסיה בשיעור של 65.33%. 28. על פי חוות הדעת האקטוארית המצורפת (מסומנת ב') נגרם לתובע נזק כספי של 8,596 ש"ח בגין הפסד הפנסיה עד 31/12/03 וכן נזק של 225,276 ש"ח בגין הפסדי הפנסיה לעתיד. האמור בחוות הדעת האקטוארית מהווה חלק בלתי נפרד מכתב התביעה. 29. התובע יטען כי הנתבעת חייבת על פי כל דין, ומכח ההסכמים החלים על עובדיה, לפצותו על מלוא הפסדי הפנסיה שפורטו דלעיל, שכן בהיותו עובד לכל דבר ועניין הוא זכאי לזכויות פנסיוניות גם בגין התקופה שבמחלוקת". ב. כאן המקום להטעים, כי לבד מאבחנת הפסיקה בין תביעת עובד את מעסיקו לבין תביעתו את קרן הפנסיה; יש לאבחן גם בין עילות תביעה שונות כנגד המעסיק עצמו. למשל, בין תביעה כנגדו בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, לתביעה כנגדו בגין אובדן זכאות פנסיונית לסוגיה - פנסיית זקנה, נכות ושאירים. לצורך המחשה, נסתפק באיזכור האפשרויות המקובלות הפתוחות בפני העובד לתבוע את מעבידו בעניינים עליהם נסוב הערעור. וקודם כל בגין עילת אי ההפרשה. ככל שהמעביד התחייב כלפי העובד להפריש דמי גמולים לקרן פנסיה או קופת גמל, והוא הפר התחייבותו - רשאי העובד לתבוע לאכוף עליו מילוי התחייבותו זו כלפי קרן הפנסיה או קופת הגמל ולחייבו להפריש לה את אשר החסיר. לחילופין, רשאי הוא לתבוע ממנו פיצוי בגין אי מילוי חובת ההפרשה החודשית, חלק המעביד; פיצוי, ששיעורו כשיעור המצטבר של דמי הגמולים שהיה על המעביד להפריש מדי חודש בחודשו. בגין העילה הפנסיונית: ככל שהמעביד התחייב לשלם לעובד פנסיה חודשית - רשאי העובד לאחר פרישתו לתבוע אותו לשלם לו אותה פנסיה חודשית כפי שהתחייב כלפיו (ע"ע 77/99 יוסף גולן-גולדין - הסוכנות היהודית לא"י, ניתן ביום 12.08.02, להלן - פסק דין גולדין). ככל שהמעביד מפר התחייבותו כלפי העובד, כך שכתוצאה מאותה הפרה נפגעת זכאותו הפנסיונית מקרן הפנסיה - רשאי העובד לתבוע ממנו פיצוי בגין אותה פגיעה ממועד איבוד הזכאות הפנסיונית, דהיינו- ממועד היציאה לפנסיה. כיוון שמדובר כאן בתביעת פיצוי, נוהגים לתבוע את הפנסיה שהיתה אמורה להשתלם בגין העבר עד למועד הגשת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ולהוון אקטוארית את הפסד הפנסיה העתידי. והדברים ידועים. על פי האמור נפסק למשל, בע"ע 701016/98 יהושע פאול - תנובה (ניתן ביום 15.10.01) שעל תנובה, אשר הבטיחה לפאול 13 שנה לפני יציאתו לפנסיה שתשולם לו פנסיית זקנה מקרן הגמלאות בשיעור של 40%, והנה התברר לאחר יציאתו לפנסיה, כי "הוא זכאי לפנסיית זקנה בשיעור של 25.5% על פי תקנות הקרן - שעליה לשלם לו את הפרש הפנסיה; כאמור נכון להיום כשהוא מהוון בהתאם לגילו של פאול ובהתחשב בתוחלת חייו". העתירה לבג"ץ שהגישה תנובה על הנפסק - נדחתה (בג"ץ 2346/02 תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' יהושע פאול ואח', ניתן ביום 6.5.2002). ג. המערער היה ער לאבחנה, בין תביעה כנגד המעביד בשל אי מילוי חובת ההפרשה לבין תביעה כנגדו בשל פגיעה בזכאותו הפנסיונית. לכן הוא מדגיש במפורש בסיכומיו, כי: "התובע אינו תובע בכתב תביעתו כי הנתבעת תפריש עבורו לקרן פנסיה בגין תקופה שבמחלוקת, אלא הוא דורש מהנתבעת לפצות אותו בגין הפסדי הפנסיה שנגרמו לו". ד. לגבי תביעה כנגד המעביד, שעילתה פיצוי בגין אי הפרשה לקופת גמל - אכן עילתה מתחדשת מדי חודש, בגין כל חודש בו לא קוימה חובת ההפרשה במהלך תקופת העסקה. לגבי תביעה על פי עילה זו, נפסק בפסק דין גולדין, כי "ככל שמדובר בתביעה שעניינה כספי צבירה, הרי שעילתה מתיישנת על פי חוק ההתיישנות שבע שנים לאחר מועד האחרון בו היה על המעביד להפריש חלקו בדמי הגמולים עבור העובד". אולם לגבי תביעה כנגד המעביד, שעילתה פיצוי בגין הפסד פנסיה - הרי שעילתה נוצרת רק במועד בו צריכה היתה לקום הזכאות הפנסיונית ולא לפני כן. משום כך, עובד, אשר יתבע קודם לכן את קרן הפנסיה לתשלום פנסיה, או את מעבידו לתשלום פיצוי על אובדן פנסיה מקרן פנסיה - ידחה על הסף, מן הטעם של תביעה מוקדמת בגין זכאות שטרם נולדה בעת הגשת התביעה. ה. ערים אנו לכך, כי חברתי בדעתה המקיפה הלכה בתלם החרוש של הנפסק בדב"ע לט/46-3 פלדון דוד - אריגי דן בע"מ (פד"ע יא 107) (להלן - עניין פלדון) ובדב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ ואח' - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (פד"ע כז 3) (להלן - עניין הבנק הבינלאומי הראשון). אלא שלדעתנו אין ללכת באותו תלם אלא יש לפתוח תלם חדש. ו. על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". עילת התובענה לעניין התיישנות מוגדרת מקדמא דנא: "מכלול העובדות המולידות את זכות התובע לקבלת הסעד - נקרא עילת התביעה" (י. זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 133). כך גם מוגדרת עילת התביעה בספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה רביעית): "המבחן הקלאסי להגדרת העילה - מערכת עובדות המזכה בסעד משפטי, והוא מבחן הקשור לניסוח כתב תביעה" (עמ' 87). לאור המובא לעיל פשיטא, שתביעת המערער, שפרש לגמלאות ביום 1.7.03, והגיש תביעתו להפרשי פנסיה כעבור כ-8 חודשים ב-8.3.04 - לא התיישנה. והאמור הרי מובן מאליו. שכן, תביעת פיצוי בגין אובדן זכות אינה יכולה לקום בטרם נולדה הזכות עצמה. ומשזכאותו הפנסיונית של המערער אמורה היתה לקום עם פרישתו, ממילא עילת תביעתו כנגד המעביד, לפיצוי בשל אובדן אותה זכות לא יכולה לקום אף היא, אלא החל מאותו מועד. ז. כאן המקום להדגיש, שיש להבחין בין עילת התביעה ומועד היווצרותה לעניין התיישנות, לבין טענות הגנה טובות לגופה של עילת התביעה. כך למשל, אפשר שלמעביד תהא טענת הגנה טובה כנגד תביעת העובד אותו בגין אובדן פנסיה, מן הטעם של שיהוי, אי מלוי אחר חובת הקטנת הנזק, חוסר תום לב ורשלנות העובד בישום זכויותיו בשל אי הפניית שימת הלב בתקופת העבודה לחובת המעביד להפריש לקרן הפנסיה. חברתי עמדה על מקצת טענות הגנה אלה בחוות דעתה, בציינה, כי "מצידה של מקורות לא קיימת ולא הייתה קיימת כל התחייבות חוזית או אישית למתן הפרשות בגין השנים 1971 - 1980 כלפי המערער". אלא, שטענת הגנה בעניין חובת ההפרשה, אפילו אם חובת ההפרשה כשלעצמה מקימה עילת תביעה כספית נפרדת כנגד המעביד - אינה מפילה מחמת ההתיישנות תביעה שעילתה הפסד פנסיה. עירוב בין העילות הללו, והיקש מעניין מועד היווצרות עילת התביעה בגין אי הפרשה, להתיישנות עילת התביעה בשל הפסד פנסיה - הינו עירוב מין בשאינו מינו. ח. נסתפק בהבאת שתי דוגמאות להמחשת הפגיעה בזכות תביעה פנסיונית של העובד את מעבידו, אשר לא מילא חובתו כלפי קרן הפנסיה. 1. הזכאות לפנסיית נכות או לפנסיית שאירים בגין מות חבר, קמה על-פי תקנוני מרבית קרנות הפנסיה, אך ורק אם שולמו דמי גמולים במשך שנה לפני קרות הארוע המזכה, או שלוש שנים לפני קרות אותו אירוע - אם הפטירה או הנכות הינם תוצאת מחלה שנגרמה לפני הצטרפות החבר לקרן הפנסיה. לאור האמור על פי דעת חברתי, במקרה בו מעביד לא הפריש לקרן הפנסיה בשנה השלישית לפני קרות הארוע המזכה, והפטירה או הנכות הינם תוצאת מחלה שנגרמה לפני הצטרפות החבר לקרן פנסיה - ניתן יהיה לתבוע פיצוי מאת המעביד בגין אובדן הזכות לפנסיית נכות או שאירים, אך ורק תוך ארבע שנים מאז קרות הארוע המזכה ולא תוך שבע שנים מאז התרחשותו. 2. הזכאות לפנסיית זקנה קמה, על-פי תקנוני מרבית קרנות הפנסיה, אך ורק אם שולמו דמי גמולים לקרן במשך 10 שנים. הארוע המזכה באותה פנסיה הינו - מועד הפרישה מהעבודה לפנסיית זקנה. בעוד שלשיטתי, רשאי העובד להגיש תביעת פיצוי כנגד מעבידו בגין אובדן אותה זכאות פנסיונית במשך שבע שנים מאז הפרישה לפנסיית זקנה; הרי שלשיטת חברתי, ככל שהמעביד לא הפריש דמי גמולים, למשל בין השנים השביעית לעשירית לפני הפרישה לפנסיה- לעולם עקרונית, לא יוכל העובד לתבוע פיצוי לאחר פרישתו בגין אובדן הזכאות הפנסיונית, שהרי יפסק כנגדו, שתביעתו התיישנה. ט. לסיכום האמור יודגש: 1. תביעת המערער הינה לפיצוי על אובדן פנסיה ולא לתשלום דמי גמולים. 2. כאשר דנים בשאלת התיישנות אותה תביעה - ההנחה הינה לקיום עילת תביעה והשאלה הינה - האם אותה עילת תביעה התיישנה. 3. עילת התביעה לעניין בחינת טענת התיישנות מוגדרת מאז ומתמיד, כאותן עובדות הנדרשות להראות זכאות לסעד המבוקש בכתב התביעה. 4. עילת התביעה בגין פיצוי על אובדן זכאות פנסיונית, לגימלת שאירים נכות או זקנה - לא יכולה לקום לפני המועד בו צריכה היתה לקום הזכאות הפנסיונית לגימלת שאירים, נכות או זקנה. י. הפסיקה עליה נסמכת חברתי הקובעת שמרוץ ההתיישנות בתביעה על אובדן זכאות פנסיונית מתחיל ממועד אי ההפרשה מביאה לתוצאה אבסורדית לענייננו, לפיה התביעה התיישנה עוד בטרם נולדה עילתה. אין לחתום את הדברים ללא התייחסות קצרה לחוות דעתו של חברי השופט רבינוביץ. א. חברי מגדיר את תביעת המערער כתביעה "לפיצוי בגין נזק שנגרם לו בשל אי העברת תשלום ממקורות לקרן הפנסיה". דא עקא, שלא כך הגדיר המערער עצמו את עילת תביעתו. עילת התביעה כמפורט בכתב התביעה ברחל הבת הקטנה ויש לדקדק בכך, הינה - לפיצוי בגין אובדן זכאות פנסיונית. דומה, שאין בית הדין רשאי לאכוף על המערער לתבוע על פי עילת התביעה לפיה בחר שלא לתבוע; ואין טעם בבחינת התיישנות עילת תביעה שלא נתבעה תוך התעלמות מעילת התביעה הנתבעת במפורש בכתב התביעה. ב. אין לשלול את עצם קיום עילת תביעה כמפורט בכתב התביעה בדיון מקדמי בשאלת ההתיישנות. השאלה לדיון בשאלת ההתיישנות אינה על עצם קיום עילת התביעה, אלא על מועד היווצרותה של אותה עילה נתבעת, אשר בדיון זה יש להניח קיומה. חברי השופט רבינוביץ סובר כמותי, שהתביעה לפיצוי על אובדן פנסיה - לא התיישנה (פורמלית); אך מטעמים של מדיניות משפטית ראויה - דהיינו, אפשרות העובד לתבוע קודם לכן את המעביד בעילה אחרת של פיצוי על אי הפרשת דמי גמולים - הוא מגיע למסקנה, שדין התביעה להידחות בכל זאת מחמת ההתיישנות. משכך מעמיד חברי את הדברים, משמעותם האמתית, איננה דחיית התביעה מחמת התיישנות עילתה על פי חוק ההתיישנות (על פי אותו חוק נבחנת ההתיישנות אך ורק באופן שחברי מכנה "פורמלית"); אלא מחמת העדר עילת תביעה בנסיבות המקרה. דא עקא, שבערעור על החלטה שעניינה התיישנות עילת התביעה, ספק אם זו מדיניות משפטית ראויה, לדחות אותה התביעה בשל העדר עילה, מבלי שבית הדין האזורי נדרש לכך ומבלי שקוים דיון וניתנה החלטה לגופא של אותה שאלה. ג. על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת תביעה וכשם, ששום יצור חי אינו יכול להיוולד פעמיים, ראוי להניח שגם לעילת התביעה יש מועד אחד שבו היא נולדת ואשר החל ממנו נמנית תקופת ההתיישנות. ד. מסקנת האמור לגבי המקרה שלפנינו הינה, שהמועד להיווצרות עילת התביעה בגין פיצוי מהמעביד על אובדן זכאות פנסיונית, חייב להיות אחד משניים אלה: או המועד בו אמורה היתה לקום הזכאות הפנסיונית, וזוהי דעתי; או מועד אי הפרשת דמי גמולים, כדעת חברי. ה. דעתי נסמכת על ההגדרה הקלאסית של עילת התביעה המובאת בספריהם של זוסמן וגורן, בענייני סדר דין אזרחי, כלומר - מכלול העובדות המולידות את זכות התובע לקבלת הסעד הנתבע על ידו. את סעד הפיצוי בגין אובדן זכאות פנסיונית - לא ניתן לתבוע טרם המועד בו אמורה היתה לקום הזכאות הפנסיונית שבשל אובדנה נתבע הפיצוי. דעת חברי, לפיה עילת התביעה לפיצוי בגין אובדן פנסיה נולדת במועד בו צריכים היו להשתלם דמי גמולים, נסמכת בעיקר על הנפסק בעניין פדלון ובעניין הבנק הבינלאומי הראשון שאוזכרו לעיל. ו. נתעלם לרגע מן התוצאה האבסורדית בעיני של שיטת חברי לפיה אפשר לעתים שהתביעה תתיישן עוד בטרם נולדה עילתה, ונניח כי אכן עילה התביעה נולדה כדעתו במועד אי מילוי חובת הפרשת דמי הגמולים. לאור הנחה זו נבחן משמעות היווצרות עילת התביעה בשלושה מקרים של תביעה כנגד המעביד לפיצוי: בגין אובדן פנסיית זקנה, בגין אובדן פנסיית נכות ובגין אובדן פנסיית שאירים. נוסיף לעובדות המקרים כולם, כי דמי הגמולים לא שולמו במהלך השנים שקדמו לשנת עבודתו האחרונה של העובד, ועבור שנת עבודתו האחרונה כן שולמו בעדו דמי גמולים, אלא שעבודתו לאחר אותו שנה אחרונה הסתיימה: במקרה אחד עקב פרישה, במקרה שני עקב נכות ובמקרה השלישי עקב פטירה. לאור האמור, אם אכן עילת התביעה הנתבעת בכתב התביעה לפיצויים בגין אובדן זכאות פנסיונית, לפנסיית זקנה נכות או שאירים, נוצרת במועד בו אמורים היו להשתלם דמי גמולים, כדעת חברי, מתעורר קושי מסוים שראוי ליישבו לגבי תביעה שתוגש לאחר היווצרות עילת התביעה כאמור ובטרם הופסקה העבודה. כך למשל, כיצד יוכל עובד בשנת עבודתו האחרונה לתבוע פיצוי על אובדן פנסיית זקנה בטרם פרש לגמלאות? או, כיצד למשל, יוכל עובד לתבוע פנסיית נכות במהלך שנת עבודתו האחרונה עוד בטרם היה לנכה? או, כיצד למשל, תוכל אשת עובד לתבוע פנסיית שאירים בגין פטירת בעלה העובד בחייו, כאשר לכאורה אין איש יודע יום פקודתו, וקל וחומר אשתו? בהעדר מענה מניח את הדעת בשיטת חברי לשאלות אלו, לא נותרה בידי ברירה אלא לדבוק בדעה, כי עילת התביעה בגין פיצוי על אובדן הזכאות הפנסיונית לא יכולה לקום אלא החל מהמועד בה אמורה היתה לקום הזכאות הפנסיונית. לפיכך תביעת המערער במקרה שלפנינו לא התיישנה. 2. התביעה למענק יובל מסקנת חברתי השופטת ליבנה מקובלת גם עלי. 3. התביעה בגין פדיון חופשה א. לדעת חברתי, "דין הערעור להתקבל כך, שטענתו (של המערער) להפרשי חופשה שנתית תידון בהתאם לכללי ההתיישנות המיוחדים שבחוק חופשה שנתית, כאשר המועד הקובע הוא מועד הגשת התביעה ולא מועד סיום העבודה". ב. דעת חברתי באשר לכך מקובלת גם עלי. עם זאת ראוי להבהיר מעט אותם כללים בכל הנוגע להתיישנות, לפחות ביחס למקרה שלפנינו. על פי סעיף 13 לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951 (להלן - החוק) משחדל עובד לעבוד, חב לו המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי חופשה שהיו משתלמים לעובד, אילו יצא לחופשה ביום בו חדל לעבוד. משהמערער חדל לעבוד ביום 1.7.03, הוא רשאי לתבוע פדיון חופשה עבור שנות העבודה שקדמו למועד זה, בהתאם להוראות סעיפים 6 ו-7 לחוק, בנוגע למתן חופשה עבור שנת עבודה קודמת וההיתר לצבירת חופשה לשנתיים נוספות מעבר לכך, ותוך שימת לב ששנת עבודה מתחילה ב-1 באפריל. על פי סעיף 31 לחוק - תקופת ההתיישנות לכל התביעה על פי חוק זה היא שלוש שנים. כיוון שהמערער הגיש תביעתו לבית הדין ביום 4.3.04, דהיינו, לאחר כ-8 חודשים בלבד מאז קמה לו הזכות לתבוע פדיון חופשה כאמור - ברור שתביעתו על פי חוק, לא התיישנה. 4. התביעה להפרשי מענק פרישה באשר לתביעה זו, יש לאבחן, בין טענה להעדר זכאות ולו חלקית לאותו המענק, לבין טענה להתיישנות התביעה. משהזכאות לאותה תביעה קמה עם פרישה, כפי שיוכיח תשלום המענק למערער ב-2.7.03, יום לאחר פרישתו מעבודתו, אזי גם תביעתו על פי עילת תביעה זו שהוגשה ביום 4.3.04 - לא התיישנה. 5. התביעה החילופית להפרשי פיצויי פיטורים מקובלת עלי חוות דעת חברתי כי אותה תביעה לא התיישנה. סוף דבר - לו תשמע דעתי יתקבל הערעור כאמור; וכנפסק על ידי חברתי - מקורות תישא בהוצאות הערעור, בסך 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ. השופט עמירם רבינוביץ 1. השופט פליטמן קובע בפסק דינו, כי תביעתו של המערער דנא היא לפצותו בגין הפסדי הפנסיה שנגרמו לו, (להלן - הפנסיה המופחתת) לה היה זכאי החל מן המועד בו הגיע לגיל פרישה המזכה אותו על פי תקנות קרן הפנסיה לתשלום פנסיה, וכי לו תבע את מקורות קודם לכן, ודאי היה נדחה בנימוק שהתביעה מוקדמת. 2. דברים אלה של חברי הם נכונים. הזכות לקבלת פנסיה בשלה במועד בו הגיע המערער לגיל המזכה אותו בפנסיה. מבחינה זו מבוטח הזכאי בגיל פרישה לאחוזי פנסיה מסוימים והוא מקבל אחוזי פנסיה פחותים, זכאי לתבוע פיצוי על אובדנם גם בעת פרישתו לגמלאות. 3. ברם סבורני, שגם אם צודק חברי השופט פליטמן, שהתביעה פורמלית לא התיישנה. הרי התוצאה לה הוא מוביל מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה - אינה מוצדקת במקרה הנוכחי, ולכן עדיף ללכת במקרה זה, בדרך הסלולה שהותוותה על ידי הפסיקה - היא הדרך שבה הלכה חברתי, השופטת וירט ליבנה. במילים אחרות, גם אם התביעה פורמלית לא התיישנה, התוצאה לפיה בנסיבות הקיימות יש לדחות את התביעה על הסף, היא מוצדקת. 4. הנימוק לכך הוא, שראשית צמיחתה של עילת התביעה,ולמעשה כל כולה נעוץ בתקופה שמעבר לתקופת ההתיישנות, והיא באה לידי ביטוי בהפרת התחייבות מקורות להפריש דמי גמולים עבור המערער לקרן הפנסיה בתקופה 1.7.1977 - 30.6.1980 (להלן - התקופה הנתבעת). 5. על פי הפסיקה, אי תשלום דמי גמולים לקרן הפנסיה על ידי המעביד מהווה הפרת חוזה, אשר גורמת לכך שלא יצטברו בקרן הפנסיה סכומים, בהם היה המבוטח זוכה עם פרישתו לגמלאות (דב"ע לז/109-3 שבתאי פינר - דפוס ב' אוטנר ואח', פד"ע ט 160; דב"ע לט/46-3 דוד פלדון - אריגי דן בע"מ פד"ע יא 107) תרופתו של עובד נגד מעבידו המזניח את חובותיו כלפי קרן הפנסיה היא, בין השאר, לתבוע את המעביד לביצוע בעין של התחייבותו להעברת הכספים עבורו לקרן הפנסיה, או לתבוע פיצויים על הפרת חוזה העבודה (דב"ע לד/40-3 אולמי פאר באשקלון בע"מ-ארמונד אזרזר פד"ע ה 401, 411 בסעיף 5). 6. באותה עת זכאי היה המערער לתבוע את מקורות לאכוף את התחייבותה או לתבוע פיצוי על הנזק שנגרם לו כבר באותה עת בשל הפרת התחייבות זו. 7. יתר על כן, "הנזק" שנגרם למערער כתוצאה מאי תשלום דמי הגמולים בתקופה הנתבעת, לא נגרם במועד בו הגיע לגיל פרישה, אלא בכל חודש וחודש בו לא הפריש המעביד עבורו דמי גמולים לקרן הפנסיה. כידוע, הפרשת דמי גמולים יוצרת את "הותק הפנסיוני" המצטבר משנה לשנה ומביאה לסך הכל אחוזי הגמלה העומדים לזכות העובד בעת פרישתו לגמלאות. (דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', פד"ע כז 3, סעיפים 7 - 8 ; עתירה לבג"צ נדחתה). 8. כל אימת שלא מופרשים עבור העובד דמי גמולים לקרן הפנסיה, לא מצטברים אותם אחוזי גמלה הנובעים מאותם תשלומים, ובהעדר ותק פנסיוני באותם שנים, נגרעים אחוזי הגמלה כבר באותה עת. 9. לו השתמש המערער בתרופות שעמדו לו באותה עת, היה ודאי מקטין את נזקו שלו. 10. אכן, למערער קיימת תחנת תביעה נוספת לתבוע את הפנסיה המופחתת במועד פרישתו לגמלאות, אך בנסיבות הקיימות, בהן ההפרה והנזק נגרמו עוד בתקופה הנתבעת, יש מקום לשוב ולאותת, כי הדרך הראויה היא להגיש תביעות כנגד המעסיק במקרים כגון אלה בתקופה בה מתבצעת ההפרה למעשה ולא להמתין ל"סוף הדרך". דברים אלה נכונים למקרים בהם חלפה תקופת ההתיישנות מאז בוצעה ההפרה שהולידה את הנזק ודאי במקרים כמו המקרה הנוכחי, בו ידע המערער בוודאות, כי מקורות אינה מפרישה עבורו כספים, לקרן הפנסיה. אפשר בהחלט שהתוצאה הייתה שונה לו הייתה קיימת מחלוקת לגבי ידיעה זו. במקרה כזה יש מקום לשמוע ראיות. אשר על כן אני מצטרף, לדעתה של חברתי השופטת וירט ליבנה. נציג עובדים מר אפריים כחלון אני תומך בדעתם של חברי המותב, הש' וירט ליבנה והש' רבינוביץ. נציג מעבידים מר אילן שגב אני מצטרף לדעתה של הש' וירט ליבנה. 11. סוף דבר - הוא כי הערעור מתקבל בחלקו כאמור בדעת השופטת וירט-ליבנה והשופט רבינוביץ בכל הקשור לתביעות בגין מענק יובל, הפרשי דמי חופשה שנתית, והפרשי פיצויי פיטורים באשר לתביעות האחרות - הערעור נדחה ויש לקבל את טענת באי כוח מקורות כי התביעות התיישנו. לאור התוצאה - מקורות תישא בהוצאות הערעור בסך 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ בלבד, שישולמו תוך 30 יום מהיום שאילמלא כן הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. פנסיההתיישנות