1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ס' ג'ובראן) מיום 7.6.2000 בבר"ע 981/99 שבה דחה בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחיפה בתיק הוצל"פ 02-09632-85-5. באותה החלטה דחה ראש ההוצאה לפועל את בקשת המבקש, שהוגשה במסגרת סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, להשיב לו סכום, שלטענתו, שילם ביתר מעל חובו הפסוק. 2. בקשת רשות ערעור זו נועדה להביא את המחלוקת בין הצדדים לדיון בגלגול שלישי בפני ערכאה זו. לאחר שנתתי דעתי על מכלול נסיבות העניין על רקע טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות על בירור נוסף בערכאה זו, ובעיקרם של דברים, יש לאמץ את גישת הערכאות הקודמות שלפיה אין להיענות לבקשת המבקש לצוות על הזוכה כי יחזיר תשלומים שקיבל מהמבקש על חשבון החוב, שהם בבחינת תשלומי-יתר. רקע 3. הרקע הצריך לעניין הוא כדלקמן: המבקש חויב על-פי פסק-דין מיום 27.2.1985 לשלם למשיב סכום כסף בשיעור 5,629,562 שקל ישן. במהלך אוקטובר 1985 הגיעו הצדדים להסכם פשרה בדבר פריסת החוב וההסכם אושר בפסק-דין מיום 8.10.1985. המבקש לא מילא אחר הסכם הפשרה, וכתוצאה מכך נפתח נגדו תיק הוצאה לפועל ביום 1.12.1985. לאחר פתיחת הליכי הוצאה לפועל שילם המבקש סכומי כסף על חשבון החוב, אך עשה כן מחוץ למסגרת הליכי ההוצאה לפועל. ביום 20.8.1995 הוכנה לבקשת המבקש חוות-דעת מומחה שממנה עולה כי עומדת למבקש יתרת זכות בגין תשלומי-יתר לזוכה בסך 1,049,619 ש"ח, נכון ליום עריכת הדוח. בעקבות זאת פנה המבקש בבקשה לראש ההוצאה לפועל כי יורה לזוכה להחזיר את תשלומי-היתר במסגרת צו שיוציא על-פי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל דחה את הבקשה משני טעמי סף: האחד - סעיף 20 האמור חל רק על כספים ששולמו ביתר במסגרת הליכי הוצאה לפועל, ולא על כספים ששולמו מחוץ למסגרת הליכים אלה, גם אם בעת ששולמו היו הליכי הוצאה לפועל תלויים ועומדים באותו עניין. השני - עילת הבקשה התיישנה, משעברו למעלה מ-7 שנים מאז נתגבשה עילת התביעה להשבת תשלומי- היתר. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה. בית-המשפט דחה את הבקשה, בקובעו: (א) סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל, שמכוחו עתר המבקש לצו להשבת סכומים ששולמו על-ידיו ביתר, חל רק על סכומים שנגבו במסגרת הליכי הוצאה לפועל, ואין הוא חל על תשלומים ששולמו מחוץ למסגרת ההוצאה לפועל. הוא הסתמך לעניין זה על הלכה שנפסקה ברוב דעות בבית-המשפט העליון בע"א 4199/97 אוריאלי נ' סמואל (להלן - פרשת אוריאלי [1]) וכן על ניתוח מטרותיו של חוק ההוצאה לפועל ובחינת מהות תפקידו של ראש ההוצאה לפועל. (ב) עילתו של המבקש התיישנה עם עבור 7 שנים מיום שנתגבשה. עילת השבה בגין גביית-יתר על-פי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל עשויה להיות כפופה לשתי תקופות התיישנות: האחת - של 7 שנים על-פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, והשנייה - של 25 שנה על-פי סעיף 21 לחוק ההתיישנות, בהתייחס לשני מצבים אפשריים אלה: אם הוגשה בקשה לפי סעיף 20 לראש ההוצאה לפועל, וטרם ניתן צו על-ידיו, תחול תקופת התיישנות רגילה של 7 שנים המחושבת החל מביצוע תשלומי-היתר. אם לעומת זאת ניתן צו ראש ההוצאה לפועל לגבי הבקשה, יש לראותו כפסק-דין לצורך התיישנות, ואז תחול לגביו תקופת התיישנות ארוכה של עשרים וחמש שנים לצורך ביצועו, כמקובל לגבי פסק-דין על-פי דין ההתיישנות. מאחר שבענייננו עברו למעלה מ-7 שנים מאז ביצוע תשלומי-היתר ועד להגשת בקשת המבקש לראש ההוצאה לפועל, ולא ניתן צו לגבי הבקשה, חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה החלה על העניין, ודין הבקשה להידחות. 4. המבקש טוען בפנינו כי מושא המחלוקת מעלה שתי שאלות חשובות בעלות היבט ציבורי ומשפטי מיוחד המצדיקות הכרעה בערכאה זו: האחת - אם מוסמך ראש ההוצאה לפועל להפעיל את סמכותו על-פי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל לצוות על השבת תשלומים ששולמו ביתר על-ידי חייב, גם אם הסכומים שולמו שלא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל; והשנייה - מהי תקופת ההתיישנות החלה על הליך על-פי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל - האם תקופת התיישנות רגילה בת 7 שנים או שמא תקופת התיישנות ארוכה המיוחדת לביצוע פסק-דין. לגישת המבקש, את סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל יש לפרש באופן רחב המתפרש גם על תשלומים ששולמו מחוץ למסגרת ההוצאה לפועל, ובדרך זו יוגשמו מטרות החוק שהינן פישוט הליכים, ריכוזם, הגברת יעילותם וצמצום הצורך לתבוע השבת סכומים ששולמו ביתר במסגרת תובענה רגילה. המבקש מוצא חיזוק לגישתו הפרשנית בהשוואת נוסח סעיף 20(א) לסעיף 20(ב). אשר לטענת ההתיישנות טוען המבקש, כי התיישנות רגילה על-פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות מוגדרת כתקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה. "תובענה" מוגדרת בסעיף ההגדרות בחוק כ"הליך אזרחי לפני בית משפט", ואילו "בית משפט" מוגדר כ"כל רשות שיפוטית או בורר, ולמעט בית דין דתי". על-פי הטענה, ראש ההוצאה לפועל אינו בבחינת "רשות שיפוטית" אלא מהווה מנגנון טכני לביצוע פסקי-דין, ולכן אינו עונה להגדרה של "רשות שיפוטית". מכאן, שאין מדובר כלל בבקשה המהווה הליך הכפוף לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, אלא לסעיף 21 לו המחיל תקופת התיישנות ארוכה החלה על ביצוע פסק-דין. לעניין זה יש, לטענתו, לראות את פסק-הדין המקורי שקבע את החוב הפסוק כמועד שממנו מתחילה תקופת ההתיישנות בת 25 שנים לרוץ, ותקופה זו חלה גם על דרישת השבה של תשלומי-יתר שמגיש החייב במסגרת הליכי אכיפת פסק-הדין העיקרי. כן נטען, כי ראוי, כעניין של מדיניות פרשנית, לצמצם את מרחב תחולתם של דיני ההתיישנות ולעשות במידת האפשר להארכת תקופת ההתיישנות כדי לא לסכל זכויות מהותיות, וגם מטעם זה יש להחיל על העניין את תקופת ההתיישנות הארוכה המיוחדת לביצוע פסקי-דין. 5. המשיב חולק על גישת המבקש הן לעניין תחום התפרסותו של סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל והן בסוגיית ההתיישנות. לגישתו, יש לאמץ את עמדת בית-משפט קמא ביחס לשתי הסוגיות כאחת. אשר להתיישנות הוא טוען כי סעיף 21 לחוק ההתיישנות הדן בהתיישנות פסק-דין נועד ליתן טענת הגנה בפי החייב לעניין ביצוע הפסק כלפיו לאחר עבור 25 שנים מאז ניתן. בקשה להשבת תשלומים ששולמו ביתר אינה בגדר בקשת אכיפה המוגשת כלפיו, אלא תובענה עצמאית שהוא מגיש מטעמו ולפיכך חלה עליה תקופת התיישנות רגילה. כן נטען, כי יש לראות את ראש ההוצאה לפועל "כרשות שיפוטית" ואת ההליך על-פי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל כהליך שיפוטי לכל דבר, ולכן מתמלאים תנאי סעיף 5 לחוק ההתיישנות ומכוחו חלה על העניין תקופת התיישנות רגילה. אשר לסעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל נטען, כי הוא חל רק על כספים שנגבו באמצעות ההוצאה לפועל, ואילו תביעה להשבת כספים שנגבו ביתר בהליכים חיצוניים להוצאה לפועל יש להגיש במסגרת תביעה רגילה בבית-המשפט. נתתי דעתי על כל הטיעונים, ולא מצאתי עילה להתערב בפסיקת הערכאות דלמטה. 6. נפתח בסוגיית ההתיישנות: יפה הגדיר בית-משפט קמא את תחולתה של ההתיישנות על בקשת החייב להשבת סכומים ששולמו ביתר כתופעה משפטית שלה שני פנים: הפן האחד - הגשת הבקשה לצו השבה טרם מתן צו על-ידי ראש ההוצאה לפועל. הפן האחר - הליך שבגינו כבר ניתן צו כזה. משעה שניתן צו כאמור, רואים אותו לצורך הוצאה לפועל כאילו היה פסק-דין לטובת החייב כנגד הזוכה, כלשון סעיף 20(א) לחוק ההוצאה לפועל. ככזה, חלה עליו הוראת ההתיישנות הארוכה של 25 שנים מכוח סעיף 21 לחוק ההתיישנות, הנתונה לצורך ביצוע פסק- דין. לא כך הדבר בשלב שבו טרם ניתן הצו. במצב דברים כזה חלה תקופת התיישנות רגילה בת 7 שנים ממועד גיבוש עילת התביעה, כאמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, שעל-פיו תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. למושג "עילת תביעה" עשויות להיות פרשנויות שונות בהקשרים שונים. באשר להתיישנות, ניזון מושג זה מהגישה המקובלת שלפיה ראוי לפרש את הסדרי ההתיישנות בחוק בצמצום, בדרך שתימנע באורח סביר סגירת דלתות בתי-המשפט בפני בעל-דין הבא לתבוע את זכויותיו (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל [2], בעמ' 678). מועד התגבשותה של עילת תביעה לצורך התיישנות אינו נושא משמעות טכנית, אלא הוא ניזון ממגמות העומדות ביסוד מוסד ההתיישנות תוך ניסיון לאזן ביניהן. על מגמות אלה עמד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ [3], בעמ' 559-558: "דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים... הגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין תביעתו כראוי ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח" (ראה גם ע"א 158/54 דה בוטון נ' בנק המזרחי בע"מ, ת"א [4]). הגדרת "עילת התביעה" ומועד גיבושה לצורך התיישנות נגזרים אפוא משילוב המטרות שתוארו לעיל ואיזונן. ההגדרה המקובלת ל"עילת תביעה" לצורך עניין זה היא מכלול העובדות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על-ידי התובע. היא נולדת בדרך-כלל במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [7], בעמ' 134; ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס נ' (ISRAEL BRITISH BANK (LONDON) (IN LIQUIDATION [5], בעמ' 271). בענייננו התגבשה עילת התביעה של החייב להשבת תשלומי-היתר בעת ביצוע תשלומים אלה. מאותה עת קמה לו הזכות לתבוע את השבתם. אין לקבל את טענת המבקש שלפיה יש לראות בפסק-הדין המקורי שקבע את החוב הפסוק מקור לעילת התביעה שבגינה נדרשת השבת תשלומי-היתר. טענה זו הועלתה בניסיון לבסס קיומה של התיישנות ארוכה של 25 שנים המיועדת לביצוע פסקי-דין. אולם הפסק האמור מהווה עילה בידי הזוכה לצורך אכיפתו ולא בידי החייב לעניין דרישתו להשבת תשלומים ששילם ביתר. אין מבוקש כאן לאכוף את פסק-הדין שקבע את החוב הפסוק לטובת הזוכה, אלא מבוקש להשיב תשלומי-יתר ששולמו במסגרת ביצועו של פסק-הדין. ברי, כי לא פסק-הדין אלא עצם תשלומי-היתר הם המהווים את עילת התביעה לצורך התיישנות, ועילה זו עבר זמנה. חובת ההגינות כלפי המבקש-החייב מחייבת כי תינתן לו אפשרות לממש את תביעתו, ולצורך כך ניתנת לו בדין תקופת התיישנות בת 7 שנים. לעומת זאת עניינו של הנתבע- הזוכה מצדיק כי לאחר תקופה סבירה של זמן ישתחרר מסכנתה של תביעה נגדו, ולצורך כך תקופת התיישנות בת 7 שנים נראתה בעיני החוק תקופה ראויה. מעבר לתקופה זו אין לדרוש ממנו כי ישמור על ראיותיו. אינטרס הציבור גם הוא מצדיק כי לאחר 7 שנים ממועד גיבוש עילת התביעה בידי המבקש לא תעסוק עוד מערכת האכיפה בעניינים ישנים, כאשר המעוניין הישיר בבירורם ישן על זכויותיו, אלא תתפנה לעסוק בענייני השעה הדוחקים. מאחר שלא נטען על-ידי המבקש כי נתקיימו עובדות כלשהן המעכבות את תחילת מירוץ ההתיישנות או דוחות אותה, המסקנה היא כי חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה באשר לבקשתו של המבקש. למען הסר ספק יש להוסיף: לצורך העניין יש לראות את הליך הבקשה של החייב לצו להשבת תשלומי-יתר מהזוכה כעניין שחל עליו סעיף 5 לחוק ההתיישנות, וכעניין הנכנס להגדרה של "תביעה שלא הוגשה עליה תובענה" במשמעות אותה הוראה. יש לראות בקשה זו כ"הליך אזרחי לפני בית משפט" ולהחיל את הגדרת "בית משפט", הכוללת כל "רשות שיפוטית", גם על ראש ההוצאה לפועל (ראה סעיף 1 לחוק ההתיישנות). ראש ההוצאה לפועל מהווה "רשות שיפוטית" לצורך העניין, בהינתן סמכותו להכריע בעניינים שונים המצויים במחלוקת בין צדדים המעורבים בהליך ההוצאה לפועל (ראה למשל סמכויותיו בטענת "פרעתי" על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל; בעניין אחריותו של נאמן (סעיף 25 לחוק); בעניין חיוב של צד שלישי על-פי סעיף 48 לחוק ובעניין אחריותו של כונס נכסים (סעיף 58 לחוק)). ניתן לומר כי גם סמכותו על-פי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל להחליט בעניינים של תשלומי-יתר עשויה לכרוך מתן החלטה שיפוטית במחלוקת בין החייב לזוכה. ניתן להשוות לעניין זה את הגדרת "רשות שיפוטית" בסעיף 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, הקובע: "בחוק זה - "רשות שיפוטית" - בית משפט, בית דין או רשות אחרת המוסמכת על פי דין לפסוק תשלום לבעל דין, או לקבוע סכום המשתלם לבעל דין, לרבות בורר וכן ראש ההוצאה לפועל כשהוא מוסמך על פי דין לפסוק או לקבוע סכום כסף" (ההדגשה שלי - א' פ'). הפונקציות השונות, בעלות אופי שיפוטי שממלא ראש ההוצאה לפועל, מקנות לו אפוא מעמד של "רשות שיפוטית" לעניין חוק ההתיישנות אשר בפניו ניתן להגיש "תובענה" כמשמעותה לצורך חוק התיישנות. מכאן, שיש לראות את הבקשה לצו השבה בענייננו כהליך אזרחי בפני "רשות שיפוטית" וככזו היא כפופה לדין ההתיישנות על כל השלכותיו. אכן, בעניין ע"א 402/77 גולדמן נ' הרמן (להלן - פרשת גולדמן [6]), בעמ' 428 קבע בית-המשפט לעניין זה כי "המחוקק חיווה דעתו במפורש כי כל מקום שבו נותן החוק סמכויות שיפוטיות לגוף כלשהו, יחולו גם הוראות חוק ההתיישנות". כך הוחלה ההגדרה גם על נאמן בפשיטת רגל ומפרק חברה. בהינתן קיומן של סמכויות שיפוטיות גם בידיהם להכריע במחלוקות בעלות אופי משפטי בין צדדים נוגעים בדבר. הוא הדין במעמדו של ראש ההוצאה לפועל בענייננו. מסקנה אחרת פירושה הוא כי בקשה לצו השבה של תשלומי-יתר במסגרת הליכי הוצאה לפועל משוריינת מתחולת דיני ההתיישנות ואפשרות כזו אינה מתיישבת עם לשון הדין ורוחו. אין דבר בחוק ההתיישנות או בחוק ההוצאה לפועל שיש בו כדי להצביע על כוונת המחוקק לשלול את תחולת ההתיישנות על הליכים בעלי אופי שיפוטי בפני ראש ההוצאה לפועל (השווה פרשת גודלמן [6], ביחס לתחולת ההתיישנות על הליכי פשיטת רגל). לאור האמור, יש לראות את בקשת המבקש לקבל צו השבת תשלומי-יתר על-פי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל כעניין שחלה עליו התיישנות, וטעם זה די בו כדי לדחותה. 7. משכך, ההכרעה בסוגיה הנוספת העוסקת במרחב התפרסותו של סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל אינה נדרשת. אין הכרח לקבוע עמדה סופית בשאלה אם הסמכות הנתונה לראש ההוצאה לפועל לצוות על השבת סכומים ששולמו ביתר מוגבלת אך לסכומים ששולמו כך במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, או שמא היא מתרחבת גם על פני סכומים ששולמו מחוץ למסגרת הליכים אלה. לעמדת הרוב בפרשת אוריאלי הנ"ל [1], באשר לפרשנות סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, יש משקל רב גם ביחס לפרשנות סעיף 20 לחוק בענייננו על שום הדמיון בנושאים הנדונים. על-פי גישה זו, בקשת חייב להשבת כספים ששולמו על-ידיו במסגרת אכיפת פסק-דין יכולה להיות מוגשת רק כהליך משני במסגרת בקשה עיקרית של זוכה לביצוע פסק-דין בהוצאה לפועל, וסמכות ראש הוצאה לפועל להורות על השבה על-פי בקשה כזו מוגבלת לכספים שנגבו מהחייב במסגרת הליך הביצוע העיקרי בהוצאה לפועל (שם, בעמ' 215). זאת, בעיקר נוכח התפיסה העקרונית של חוק ההוצאה לפועל שלפיה סמכות ראש ההוצאה לפועל להכריע בסכסוכים במסגרת תפקידו מוגבלת למקרים שבהם היא הוקנתה לו במפורש. סמכות זו מוגבלת בדרך-כלל לעניינים הנובעים ישירות מהליך ההוצאה לפועל שהוא מופקד עליו, ולרוב אין היא מתרחבת על פני עניינים החורגים ממסגרת הליכים כאלה. וכך, ניתן לכאורה להבין את סמכותו בענייננו כמוגבלת לבדיקת הנתונים הנדרשים לקביעת שיעור ההשבה לעניין סכומי-יתר ששולמו בהוצאה לפועל, משאלה מהווים חלק מהליך הביצוע המתנהל בפניו וניתנים לבירור בקלות. משלא נאמר במפורש אחרת, ניתן, לכאורה, לומר כי הסמכות הזו אינה מתפרסת גם על פני סכומים ששולמו מחוץ להליך ההוצאה לפועל. עם זאת, מאחר שבקשת החייב בענייננו ממילא התיישנה, אין צורך שנכריע בסוגיה זו באורח פסקני, ואין הכרח בבחינת השלכתה הישירה של פרשת אוריאלי [1] על ענייננו, והדבר ימתין לעת מצוא. 8. בהינתן כל אלה דין הבקשה להידחות. המבקש ישלם למשיב את הוצאות הבקשה בסכום של 8,000 ש"ח. הוצאה לפועלהתיישנות