מהי ההזדמנות הראשונה להעלאתה של טענת התיישנות? האם כתב הגנה שהוגש בהליך קודם שנמחק עקב אי מילוי אחר הוראות בית הדין הוא בבחינת "הזדמנות ראשונה". האם יזקק בית הדין לטענת התיישנות שהעלה הנתבע לראשונה בכתב ההגנה שהגיש בתביעה זהה חדשה שהגיש התובע נגדו? האם התקופה שבה נוהל אותו הליך, שנמחק, תבוא במנין לעניין בחינת התיישנותה של התביעה החדשה, הזהה, שהגיש התובע לאחר שנמחקה תביעתו? אלו הן השאלות העומדות להכרעתנו במסגרת החלטה זו, בה אנו נדרשים לבקשת הנתבעת למחוק על הסף חלק מן התביעה שהגיש נגדה התובע מחמת התיישנות. העובדות הרלבנטיות: א. התובע עבד אצל הנתבעת בתקופה שמנובמבר 1983 ועד לפברואר 1997. התובע שהה בחופשת מחלה בחדשים מרץ-יוני 1997, ומשזו נסתיימה - פרש לגמלאות עם הגיעו לגיל 65. ב. תביעתו של התובע שבפני בית הדין מתייחסת להפרשי שכר שלהם הוא זכאי, לדמי מחלה, לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות, להפרשי פיצויי פיטורים, להפרשים בגין פדיון חופשה ולפיצוי בגין אי הפרשות למבטחים. בחלקן של התביעות הכספיות מצוינת התקופה הרלבנטית לתביעה, בחלק אחר אין בכתב התביעה פירוט וציון של התקופה הרלבנטית. ג. התובע הגיש תביעה ראשונה כנגד הנתבעת ביום 27.12.01 (עב 3176/01, להלן: כתב התביעה הראשון). ד. הנתבעת הגישה כתב הגנה (להלן: כתב ההגנה הראשון), ובו לא נטענה טענת התיישנות. ה. במסגרת הדיון בתביעה הראשונה, ניתנו על ידי בית הדין מספר החלטות, שבאחרונה שבהן, מיום 30.4.03, ניתנה החלטת הרשמת שטיין בדבר מחיקת התביעה מאחר שהתובע לא פעל על פי החלטת בית הדין (החלטות קודמות - 9.12.02, 20.3.03). ו. ביום 15.4.04 הגיש התובע תביעה נוספת (להלן: כתב התביעה השני). ז. הנתבעת הגישה כתב הגנה נוסף (להלן כתב ההגנה השני), ובו טענה טענת התיישנות. עניינה של החלטה זו בטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת בכתב ההגנה השני שהגישה במסגרת הליך זה (התביעה השנייה). השאלות שבמחלוקת בין הצדדים, בעניין טענת ההתיישנות, הן אלו: א. מה משמעותה של העובדה שטענת ההתיישנות לא נטענה בכתב ההגנה הראשון, כעת לאחר שכתב התביעה הראשון נמחק. האם יזקק בית הדין לטענת ההתיישנות למרות שלא נטענה במסגרת ההליך הראשון. ב. האם יש למנות בתקופת ההתיישנות את התקופה שממועד הגשת כתב התביעה הראשון ועד למועד מחיקתו, לרבות התקופה שעד להגשת כתב התביעה החדש. נדון בשאלות כסדרן. מועד העלאת טענת ההתיישנות: התובע נסמך על הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן חוק ההתיישנות) שלפיה - "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". לטענת התובע, היה על הנתבעת לטעון את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, שהיא כתב ההגנה שהוגש מטעמה בהליך הראשון. אין משמעות לעובדה שכתב התביעה הראשון נמחק. הנושא הוא אותו נושא, ומשכך יש לראות המשכיות בין ההליך הראשון להליך השני. משלא נטענה טענת ההתיישנות באותה הזדמנות, אין "לשמוע" לטענה, שהועלתה באיחור, וממילא יש לדחותה על הסף. לטענת הנתבעת, החלטת המחיקה מאיינת את ההליך הראשון וכאילו לא היה כלל, ועל כן מדובר כעת בהליך חדש שאין לו כל קשר להליך הקודם שנמחק. לפיכך לא איחרה הנתבעת בהעלאת הטענה, ועל בית הדין להזדקק לה. ובאשר לדעתנו - מהי אותה "הזדמנות ראשונה" שבה על הנתבע לטעות טענת התיישנות, ואם לא טען בה אין נזקקים לטענתו? בפסיקה טרם נקבע בבירור "הזדמנות ראשונה" מהי (ראו ע"א 630/90 רוז'נסקי שרה נ' ארגון מובילי לוד, פ"ד מה(5), 365; ב"ל (ת"א) 3695/05 המוסד לביטוח לאומי - חבזה יעקב, טרם פורסם, ניתן ביום 28.6.05). בשים לב לעקרון בדבר זכות הגישה לערכאות, מצאנו כי בית המשפט העליון ביקש להרחיב את פרשנות המושג, כך שאם לא הועלתה טענת ההתיישנות בשלבים מוקדמים לא ניתן יהיה להעלותה במועד מאוחר יותר (על כך ראו פסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, בע"א 9245/99 ארנון ויינברג נ' משה אריאן, ניתן ביום 22.4.04 וטרם פורסם). עם זאת, ככל זכות, כך גם זכות הגישה לערכאות איננה מוחלטת. גם בקשר לזכות הזו, יש למצוא איזון בינה לבין זכויות ואינטרסים אחרים (ראו ע"ע 251/03 דוד אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ, ניתן ביום 22.6.04 וטרם פורסם). השאלה הנשאלת היא אפוא, מהו האיזון הראוי בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים, במקרה שבו כתב התביעה הראשון נמחק עקב חוסר מעש של התובע עצמו, שלא פעל על פי החלטות בית הדין ועקב כך נמחקה תביעתו. האם בהתבסס על זכות הגישה לערכאות ראוי לקבוע כי כתב ההגנה בהליך שנמחק היה ההזדמנות הראשונה לטעון טענת ההתיישנות, ואם לא נטענה הטענה באותה הזדמנות אין להתיר העלאת הטענה במסגרת ההליך המחודש, או שמא, בשים לב לזכויות הדיוניות והמהותיות של הנתבע אין לקבוע כך, ואין למנוע ממנו העלאת טענת ההתיישנות במסגרת ההליך המחודש. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו קובעים כי אין לראות בהליך הראשון, שנמחק בנסיבות כפי שתוארו, את ה"הזדמנות הראשונה", כמשמעו בחוק, במובן זה שאי העלאת טענת ההתיישנות באותה הזדמנות לא יהיה בה כדי לשלול מהנתבעת העלאת טענה זו בהליך הנוכחי. עם החלטת המחיקה, מן הטעם שצוין, בוטל ההליך הראשון לחלוטין, על כל המשתמע מכך. אין הוא מהווה מעשה בית דין כלפי התובע. התובע רשאי לשוב ולהוסיף על תביעתו שנמחקה או לגרוע ממנה, לשנות מטענות כאלה או אחרות שלו, וכל זאת מבלי צורך לבקש רשות מבית הדין. זכות הגישה של התובע לערכאות פתוחה בהליך השני, כפי שהיתה בעת שפתח בהליך הראשון. אם כך הוא המצב, ככל שמדובר בתובע, ואף לאור הגישה המכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות הראויה להגנה כזכות יסוד, אין למנוע אף מן הנתבעת את אותה הזכות, על ידי הצבת מכשול בפניה מפני העלאת טענות משפטיות שלא נטענו בהליך הקודם, לרבות טענת ההתיישנות. ההליך הנוכחי הוא הליך חדש. הדין מאפשר לתובע גישה חוזרת לערכאות על אף שלא ניצל ולא מיצה את אותה הזכות בהזדמנות הקודמת שניתנה לו, וכל זאת מטעמים הקשורים בו עצמו. התובע לא השכיל לנצל את זכות הגישה לערכאות בהזדמנות הראשונה שניתנה לו. על כן לא יישמע בטענה כי אותה הזדמנות, אותה לא ניצל ולא מיצה, היתה ההזדמנות הראשונה עבור הנתבעת, שאם לא ניצלה אותה היא, פגה זכותה. משכך, אנו סבורים כי אין באי העלאת טענת ההתיישנות בהליך שנמחק בנסיבות כפי שפורטו משום החמצת ה"הזדמנות הראשונה" להעלאת הטענה. בית הדין יזדקק אפוא לטענת ההתיישנות המועלית בכתב ההגנה, בהיותה ההזדמנות הראשונה להעלאת הטענה בהליך זה. הפסקת מרוץ ההתיישנות: טענת התובע בדבר הפסקת מרוץ ההתיישנות ממועד הגשת כתב התביעה הראשון, שנמחק, נסמכת על הוראות סעיפים 15-16 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, שזו לשונם: "15. תובענה שנדחתה הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה. 16. תקופת ההתיישנות לאחר עיכוב נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב". לטענת התובע, כתב התביעה הראשון שנמחק עונה על הגדרת "תובענה שנדחתה" כמובנה בסעיף 15, משום שלא נבצר ממנו להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה. ממילא, אין להכליל את התקופה שבין מועד הגשת כתב התביעה הראשון לבין מועד הגשת כתב התביעה השני, בתוך תקופת ההתיישנות, מאחר שבין מחיקת ההליך הראשון לפתיחת ההליך השני לא עברה שנה, בהתאם לסעיף 16. על כן, לטענתו, מרוץ ההתיישנות נעצר בעת הגשת התביעה הראשונה. לטענת הנתבעת, מאחר שההליך הראשון נמחק מחוסר מעש של התובע, הרי שאין לראות בהליך הראשון כמפסיק את מרוץ ההתיישנות, וכאילו לא היה הליך כלל. ובאשר לדעתנו - בסוגיית סוגי התובענות בהם עוסק סעיף 15 לחוק ההתיישנות עסקו מספר פסקי דין. בפסק הדין ווהלין (ע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין, פ"ד לב(2) 17) נדונה השאלה האם הליך של בוררות נכלל במסגרת סעיף זה. בית המשפט התייחס באותו עניין, כבדרך אגב, גם לעניין כתב תביעה שנמחק. וכך נוסחה שם השאלה: "גדר המחלוקת היא מה פירוש המונח "תובענה שנדחתה", אם הכוונה אך ורק לתובענה שנדחתה במובן השימושי המקובל בלשון המשפטנים, שהוא המובן שיש למונח זה בתקנות סדר הדין האזרחי, או אם יש לכלול בה גם תובענה שבאה לקצה מסיבה אחרת, כגון תובענה שבוטלה או שהופסקה על-ידי התובע או שנמחקה או שהגיעה לקצה מסיבה אחרת כל שהיא". באותו פסק דין נקבע, כי יש להבחין בין תביעה שנדחתה לבין תביעה שנמחקה, משום שהשוני ביניהם אינו סמנטי בלבד, וכי סעיף 15 עוסק אך ורק בתביעה שנדחתה. בפסק דין מאוחר יותר נקבע על ידי השופט שלמה לוין (ברע"א 68/89 "צור" חברה לבטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד פ"ד מג(2) 624, להלן: עניין צור), כי גם תביעה שנמחקה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות (כך גם מובא בספרו של י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה), פסקה 260). לדעת השופט לוין אין להביא את התקופה שבה נוהל ההליך במנין תקופת ההתיישנות מן הטעם הבא: "בכל המקרים הנזכרים לעיל (דחיית התביעה או מחיקתה או הפסקתה) התנהל בפועל הליך שבו גילה התובע את דעתו, בתוך תקופת ההתיישנות, שהוא עומד על זכויותיו" (ההדגשה הוספה ר.ר). נכונה בעינינו טענת הנתבעת, המאבחנת את המקרה שלפנינו מזה שנדון על ידי השופט לוין בפסק הדין בעניין צור. בענייננו כאן נמחקה התביעה עקב מחדלי התובע וחוסר עניין שגילה בניהול ההליך הראשון. התובע לא שעה להחלטות בית הדין במשך מספר חודשים ולא עמד על תביעתו ועל זכויותיו. רק לאחר תקופת זמן, לאחר שלא פעל התובע על פי החלטות בית הדין ולא שעה להתראותיו כי התביעה תימחק ללא תגובה מצידו, החליט בית הדין למחוק את התביעה. בדרך התנהלותו בתקופת ההליך הראשון גילה התובע דעתו שאין הוא עומד על זכויותיו. משכך, נמצא כי ההנמקה העומדת בבסיס פסק דינו של השופט לוין בעניין צור, לפיה התנהל הליך שבו התובע גילה דעתו שהוא עומד על זכויותיו, אינה רלבנטית לענייננו, ולא תוכל לבסס טענה בדבר תחולת סע' 15 לחוק ההתיישנות על תביעתו של התובע בתיק זה. יוצא אפוא, כי כאשר התובע מגלה דעתו, שהוא אינו עומד על תביעתו ועל זכויותיו, הרי שאין כל סיבה שלא להכליל את התקופה בה נוהל ההליך הקודם - שנמחק ושהתובע הביע בו חוסר עניין - במניין תקופת ההתיישנות. ברוח זו פסקו בתי המשפט כמה פעמים. כך למשל, ראו בפסק דינה של השופטת הדס יהלום בע"ב (תל-אביב-יפו) 5016/01 בלאל גרה - אגודת הפועל קלנסואה כדורסל ואח', טרם פורסם, שם נקבע כי - "אין לפרש את הסעיף כפי שטוען ב"כ התובע, דהיינו שעה שתביעה קודמת נמחקת מחוסר מעש של התובע, אזי יהיה רשאי התובע להגישה פעם נוספת אף בחלוף תקופת ההתיישנות. קבלת טענה זו של התובע, משמעה כי התובע תמיד יוכל להאריך את תקופת ההתיישנות ע"י הגשת תביעות לבית הדין, תביעות שימחקו לאחר מכן מחוסר מעש. בספרו דיני ההתיישנות בישראל, כרך א' עמ' 254, מפנה המחבר זלמן יהודאי לפסה"ד בעניין ע"א 279/53 שרה לוי נ' קלינגר, פדי' י' 802 נאמר מפי כב' השופט זילברג: "… "מי שתבע לפרקים את חברו …ולא נגמר הדין" - אך אינו מציל הימנו תביעה שהוגשה ונכשלה. דינה של זו (לגבי ההתיישנות) כאילו לא הוגשה כלל. שאם לא תאמר כן, הרי כל תובע אשר טרם הצליח לאסוף את חומר הראיות שלו, יוכל להאריך עד אין קץ את תקופת ההתיישנות, בהגישו מדי פעם תביעה שסופה להכשל, מטעמים פורמליים, אם בשל צורתה הלקויה ואם בשל חוסר סמכות" (ההדגשה הוספה - ר.ר). וכן ראו ע"א (חיפה) 4292/98 א.פ. פרי בע"מ נ' גבאי רחל (טרם פורסם), הקובע עיקרון דומה: "במקרה שבו התובע ביקש בעצמו לדחות התביעה או למחקה או להפסיק הדיון בה ... הוא שולח מסר ליריבו שאכן הוא ויתר על הליך של הכרעה משפטית, ואם החליט התובע לאחר מתן החלטה שלא להכריע שניתנה לפי בקשתו לחדש את הפניה לערכאות (אם לאותה ערכאה או לערכאה אחרת), הוא יוכל לעשות זאת רק בתוך תקופת ההתישנות". 14. אנו קובעים אפוא, כי יש להביא במניין תקופת ההתיישנות את הזמן שבין הגשת כתב התביעה הראשון ועד להגשת כתב התביעה מושא דיון זה. לסיכום - 15. משקבענו כי בית הדין יזדקק לטענת ההתיישנות שמעלה הנתבעת, וכי במניין תקופת ההתיישנות תובא גם התקופה שמיום 27.12.01 ועד 15.4.04, אנו קובעים בזאת כי התיישנו התביעות של התובע כמפורט להלן: א. הפרשי שכר עבור התקופה שקדמה ליום 15.4.97. ב. תשלום בגין ימי מחלה עבור תקופות שקדמו ליום 15.4.97. ג. פיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה עבור התקופה שקדמה ליום 15.4.97. ד. פיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות עבור התקופה שקדמה ליום 15.4.97. דינן של התביעות הללו להימחק על הסף, מחמת התיישנותן. 16. התיק יוחזר לרשמת לשם קביעת אופן ניהול ההליך בהמשך. הרשמת תשקול אם יש מקום להורות לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן בהתאם לקביעותינו כפי שפורטו, ובו גם יפרט טוב יותר את הסכומים הנתבעים על ידו בכל עילה. טענות שיש להעלות בהזדמנות הראשונההתיישנות