רקע עובדתי 1. זוהי תביעה לתשלום החזר הוצאות נסיעה ממקום מגוריו של התובע - ראשון לציון, לעבודתו שבירושלים. התביעה התייחסה לתקופה של חודש יולי 1986 ועד יוני 1995 עת קבל התובע רכב מהנתבעת. 2. התובע, עובד אצל הנתבעת משנת 1973. בשנת 1981 נחתם הסכם קיבוצי בקשר להעברת יחידות מסויימות של משרד השיכון, מתל-אביב לירושלים. חלק מהעובדים וביניהם התובע עברו להתגורר בירושלים ורכשו דירה בסיוע הלוואות נדיבות של הנתבע. התובע עבר להתגורר בירושלים בחודש אוגוסט 1984 ולאחר פרק זמן קצר שב להתגורר בראשון לציון. נציין כי הוגשה תביעה של המדינה כנגד התובע ועובדים אחרים להחזר כספים שניתנו להם לצורך העברה לירושלים. תביעה זו התבררה בבית דין זה. לטענת התובע, ביקש החזר של הוצאות נסיעה לאחר שחזר לגור בראשון לציון כבר בשנת 1986 ולכן הוא דורש את החזר ההוצאות מיולי 1986 ואילך. 3. הנתבע טען כי אין לתובע זכאות להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לתקשי"ר מאחר והוא אינו ממלא אחר תנאים הקבועים בתקשי"ר בפרק 28.344, 28.345. שהרי הוצע לו תנאי דיור סמוכים למקום עבודתו - ירושלים. לא זו אף זו לאחר שהתובע עזב את ירושלים צריך היה להגיש בקשה מיוחדת להגדלת קצובת נסיעה בקשה כזו לא הוגשה. עוד טען הנתבע כי מדובר בתביעה בחוסר תום לב לאחר שהתובע קבל הטבות אותם מימש עת עבר לירושלים ומיד לאחר מכן חזר לגור בראשון לציון. הנתבע גם העלה טענת התיישנות בשים לב לכך שהתביעה הוגשה רק ביום 8.2.99 והיא מתייחסת לחודש יולי 1986 ואילך, היינו, התקופה שלפני פברואר 92 התיישנה. 4. ביום 22.4.02 התקיים הדיון. הצדדים וותרו על חקירתה של הגב' פרקש שתצהירה הוגש וסיכמו להגיש סיכומים. הסיכומים התמקדו בשאלת ההתיישנות. לאחר הדיון, ביום 24.4.2002 הזדרזה הנתבעת, כעולה מהמסמכים שצורפו לסיכומי התובע, לשלם לתובע את החזר הוצאות הנסיעה עבור התקופה שמחודש פברואר ועד יוני 95. בא כח התובע טוען כי תשלום זה מהווה הודאה בקיום זכות כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. בא כח הנתבע טוען כי אין לראות בכך הודאה כאמור ותשלום זה בוצע לפנים משורת הדין. פסק-דין 5. הודאה בקיום הזכות: הוראת הדין הרלבנטי הנה חוק ההתישנות התשי"ח - 1958 סעיף 9 הקובע כדלקמן: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה : ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התישנות". שני הצדדים הופנו לסעיף הנ"ל. בא כח הנתבע טוען כי התשלום ששולם לתובע לאחר ישיבת ההוכחות נעשה לפנים משורת הדין, ואין בו משום הודאה מכל מין וסוג שהוא. 6. בא כח הנתבע לא הסביר לנו, מדוע אין לראות בתשלום ששולם לאחר הדיון כמעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות שדינו כהודאה לענין סעיף 9 לחוק ההתיישנות. ראוי לעיין כאן במכתב שנשלח לתובע, ביום 24.4.02, לאחר הדיון וכך נרשם בו: לכבוד מר ראובן יום טוב מהנדס מחוז ת"א הנדון: החזר הוצאות נסיעה פברואר 1992-יוני 1995 הסמך: פ.מ ירושלים ע"ב 766/99 להלן אופן החישוב: 1. מחיר הנסיעה נכון להיום בתחבורה ציבורית, מראשון לציון לירושלים כפי שנמסר ע"י חברת אגד הינו 21.50 ₪ לכיון אחד, דהיינו 43 ₪ ליום. 2. מספר ימי העבודה בהם נסעת לירושלים ובחזרה. בתקופה שבין חודש פברואר 1992 ועד לחודש יוני 1995 הינו 368 ימים. 3. תעריף הנסיעה כפי שמצויין בסעיף 1 כפול מספר הימים כי שמצויין בסעיף 2=סה"כ הפרשי הנסיעות ברוטו. 4. בהתאם להוראת עו"ד דניאל ויטמן לסכום הנ"ל התווספה ריבית פסקי דין בשיעור של 4%. 5. הסכום הכולל הינו 16,457 ₪ ברוטו. 6. תשלום זה מהווה אסמכתא לסיום התביעה בגין אי תשלום נסיעות על התקופה הנדונה. בברכה, ברכה ראובני, ממונה מחלקת משכורות 7. מהאמור במכתב זה ברור כי אין לפנינו הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. המכתב מופנה לתובע מעניק לו החזר הוצאות נסיעה לתקופה של פברואר 92 עד יוני 95. מאי שנא בין תקופה זו לתקופה שקדמה לה. הצד השווה שבהם שבזו כמו בזו, גר התובע בראשון לציון וביצע את עבודתו בתל-אביב. 8. כאמור, לא חקרו הצדדים את הגב' פרקש. מתצהירה של הגב' פרקש עולה כי התובע פנה לראשונה בבקשה לקבלת החזר הוצאות נסיעה רק ביום 6.2.92. כאן ראוי להביא את הוראות התקשי"ר בעניין זה: 28.345-עובד העובר למקום מגורים מחוץ לשטח השיפוט של הרשות המקומית בה היה גר, ובעקבות זאת הגיש לאחראי בקשה להגדלת הקצובה, או בקשה לקצובה שלפני כן לא היה זכאי לה תישקל בקשתו לגופה ומותר לא/שרה במקרים הבאים...". 9. מעדותו של התובע עולה כי בשנת 86 הודיע שמאחר ואינו מסתגל לירושלים הוא עובר לגור בראשון לציון. יחד עם זאת לא ברור מדבריו שאכן הגיש אז בקשה להגדלת קצובת נסיעה, אלא לכל היותר מסר הודעה על שינוי כתובת. בעניין זה אנו מעדיפים את הדברים הברורים והחד משמעים העולים מסעיף 5 לתצהירה של הגב' פרקש ולפיהם: "ביום 6.2.92 פנה התובע לראשונה למחלקת כח אדם במשרד בבקשה לקבל החזר הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית במקום מגוריו בראשון לציון לירושלים (מקום עבודתו) ולאור העובדה שהוא נמנה בין העובדים אשר נתבעו על ידי המדינה בשל אי עמידתו בהסכם העברה נענה בשלילה במכתב מיום 4.3.92. ראוי לציין כי לא מצאתי בתיקו האישי של התובע פניה לפני מועד זה". 10. מהמקובץ עולה כי ניתן לחלק את התביעה של התובע להחזר הוצאות נסיעה לשתי תקופות נפרדות ושונות. התקופה הראשונה, עד 2.92 לגביה לא הגיש התובע תביעה אלא עת הגיש תביעה זו לבית הדין. התקופה השניה, הינה התקופה מחודש 2.92 ואילך אותה דרש בזמן אמת והגיש, בהתייחס אליה, בקשה לממונים עליו להחזר קצובת נסיעה. על אף הצד השווה שבהם ,כאמור,יש שוני מהותי בין השניים כדלקמן: התקופה הראשונה אין לתובע זכאות מאחר וכלל לא הגיש בקשה בהתאם לפרק 28.345. התקופה השניה התובע הגיש בקשה שלא נבחנה לגופה ונדחתה מחמת התביעה שנוהלה בבית הדין כנגדו. 11. התשלום ששולם לתובע לאחר הדיון הקודם התייחס לתקופה השניה - תקופה שלגביה הגיש בקשה מתאימה אך הבקשה נדחתה בשל התביעה שנוהלה כאמור כנגדו. הנתבעת הודתה איפא בזכותו ביחס לתקופה השניה בלבד. טוב עשתה הנתבעת שהחליטה לפנים משורת הדין, לשלם לתובע. ממעביד ציבורי ראוי לדרוש יותר מאשר מעביד אחר. כאן כיוון שהתעורר במהלך הדיון ספק ביחס לזכות בתקופה השניה, הקדים הנתבע ושילם. לא נכון לזקוף זאת לחובתו. זקיפת תשלום זה לחובתו תעודד התדיינות מיותרת בעתיד ותמנע פעולה לפנים משורת הדין, או פרשות ראויות במקרים מתאימים. 12. התקופה הראשונה הינה תקופה נפרדת וזכותו ביחס לתקופה הראשונה שונה מזכותו ביחס לתקופה השניה. זכותו לתקופה הראשונה כלל לא נבחנה בזמן אמת ולא הוגשה לה בקשה בהתאם לפרק 28.345, ממילא בקשה כזו לא נבחנה ולא אושרה ע"י המוסמכים לכך. אין בתשלום ששולם בגין התקופה השניה (בה מדובר בזכות שונה אפוא) משום הודאה בזכותו ביחס לתקופה הראשונה. לפיכך, סעיף 9 הנ"ל אינו חל על המקרה דנן אף אם תמצי לומר כי מדובר בהודאה בקיום זכות, שהרי הזכות שבה הודתה הנתבעת הינה רק ביחס לתקופה השניה ששונה מהותית ביחס לתקופה הראשונה. לפיכך, דין התביעה ביחס לתקופה הראשונה להידחות. מכלול טענותיו של התובע ביחס לחוק ההתישנות ולהפסקת מרוץ ההתיישנות מחמת הגשת הבקשה להגדלת קצובת נסיעה בחודש 2/92 אין להם כל בסיס . מרוץ ההתישנות החל עת עבר התובע להתגורר בראשון לציון. מדובר בתשלום החזר שצריך להשתלם מידי חודש בחודשו וממועד לתשלום מתחיל מרוץ ההתיישנות. בשים לב למועד הגשת התביעה הרי שדינה של התביעה ביחס לתקופה הראשונה להדחות בשל חלוף מועד ההתיישנות. 13. נוסיף ונאמר כי לכאורה התביעה לוקה בחוסר תום לב כפי שטען בצדק ב"כ הנתבע. חוסר תום לב זה עשוי במקרים קיצוניים אף לגבור על הקוגנטיות שבחוקי המגן , וראה בעניין זה, דב"ע נה/145-3 מד"י-בוכריס, פד"ע לו 1. 14. סוף דבר התביעה נדחית, התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 6,000 ₪. דמי נסיעההתיישנות