ערעור מנהלי זה מופנה כנגד החלטת ועדת הערר לענייני ביוב, (בראשות כב' השופטת י' קלוגמן), מיום 20.5.03, בה נקבע כי ההסדר הקבוע בסעיף 16 לחוק ההתיישנות גובר על ההסדר הקבוע בסעיף 30 לחוק הביוב, ומכאן החלטת הועדה כי ההתיישנות על עררים בגין היטל ביוב שנגבה ביתר, תחל בתום 12 חודשים מיום סילוקה של התביעה מבית המשפט האזרחי. וזאת בניגוד להחלטת ועדת הערר לענייני ביוב , מיום 26.12.01 (בראשות כב' השופט ה' גרובס). העובדות הצריכות לענייננו המערערת גבתה מהמשיבים היטלים ואגרות לרבות היטל ביוב לפי חוק הרשויות המקומית (ביוב), התשכ"ב - 1962 (להלן: "חוק הביוב"), כתנאי למתן היתרי בניה לשלושה בניינים. בתאריך 6.4.00 השיגו המשיבים על תשלומי היתר שגבתה המערערת והגישו תביעה אזרחית לבית משפט השלום בפתח תקווה, בה ביקשו השבת הכספים שנגבו על ידי המערערת ובין היתר נתבעה השבת היטל הביוב ששולם על ידם. בעקבות פסיקת בית המשפט העליון מתאריך 12.9.00, ברע"א 2425/99 עיריית נס ציונה נ' י.ח. ייזום, פ"ד נד(4) 481 (להלן: "פס"ד ייזום"), משכו המשיבים את תביעתם לנוכח ההלכה שנפסקה לפיה תביעות בסוגיות הקשורות להיטלי ביוב תוגשנה לועדת הערר לענייני ביוב שלה הסמכות העניינית לדון בסוגיות אלו. אם כי שאלת היות סמכותה ייחודית הושארה בצריך עיון (שם, עמ' 501). בתאריך 20.12.00 ניתן על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה, תוקף של פסק דין, להסכם פשרה בין הצדדים לפיו תביעת המשיבים בכל הקשור לסוגיית היטל הביוב תסולק על הסף ללא צו להוצאות. בתאריך 13.5.01 כ-5 חודשים לאחר סילוק תביעת המשיבים, בענין היטל הביוב, על הסף , הגישו המשיבים ערר לועדת הערר לענייני ביוב בגין תשלומי היתר ששילמו למערערת. בערר הסתמכו המשיבים בין היתר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ד"ר ע' אזר) בע"ש 2538/99 עיריית כפר סבא נ' י.א. בר-עוז ואח' דינים - מחוזי, כרך לב(9) 790. (החלטה אשר בוטלה לאחר מכן על ידי בית המשפט העליון ברע"א 8745/00 שפורסם בתאריך 15.1.03), בה נקבע כי הוראות חוק הביוב לא יחולו במקום בו דרישת תשלום עבור היטל ביוב אינה מפרטת את היסודות לקביעת התעריפים שנקבעו והמשיבים טענו כי לא מצאו בדרישת התשלום הסבר המהווה פרוט של יסודות דרישת התשלום בעבור היטלי הביוב ומכאן הסיקו כי הוראות חוק הביוב לעניין מרוץ ההתיישנות אינו חל בעניינם אלא עליהם להגיש את עררם על פי המועדים שנקבעו בחוק ההתיישנות. כן נסמכו המשיבים על הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות המקנה להם ארכה של שנה להגשת עררם לועדת הערר לענייני ביוב. לעומתם טענה המערערת, כי המועד להגשת הערר על פי חוק הביוב הוא המועד הקבוע על פי מהות הנושא בגינו מגישים את הערר ולפיכך, סברה כי תמו 60 הימים שבתחומם היו המשיבים זכאים להגיש ערר. בתאריך 26.12.01 דחתה ועדת הערר לענייני ביוב בראשותו של השופט ה' גרובס את עררם של המשיבים על הסף, בהעדר הצדדים, בנמקה את ההחלטה בכך שהערר הוגש באיחור מכיוון שחלפו למעלה מ- 60 יום מביטול הדיון בבית המשפט ועד להגשת הערר בפני הועדה. על החלטת הועדה הוגש בתאריך 22.5.02 ערעור מנהלי לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עמ"נ 107/02). כב' השופטת רות שטרנברג-אליעז אשר דנה בערעור החליטה להחזיר הדיון לועדת הערר לענייני ביוב על מנת שזו תדון בטענות הצדדים לעניין ההתיישנות ולאחריה יינתן פסק דין חדש. בתאריך 20.5.03 התכנסה ועדת ערר לענייני ביוב בראשותה של כב' השופטת י' קלוגמן אשר הפכה את החלטת קודמתה וקבעה כי סעיף 16 לחוק ההתיישנות גובר על ההסדר הקבוע בסעיף 30 לחוק הביוב ועל כן על מניין ימי ההתיישנות יש להחיל את הוראת חוק ההתיישנות כטענת המשיבים, ולא את חוק הביוב כטענת המערערת. לאור מסקנה זו נקבע כי לא חלפה תקופת ההתיישנות להגשת הערר. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המחלוקת המשפטית הודעת הערעור מתמקדת בשאלה המשפטית מהי הוראת החוק אשר לפיה תקבע תקופת ההתיישנות להגשת ערר בפני ועדת הערר לענייני ביוב לאחר מחיקתה על הסף. חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 קובע בסעיף 30: "בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו הדרישה, לערור עליה לפני ועדת הערר, והועדה רשאית לאשר את דרישת התשלום, בשינויים או בלי שינויים, או לבטלה; יושב ראש הועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום הששים מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך." ואילו בהוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") נקבע: "סעיף 15. הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה. סעיף 16. נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; ..." במרוץ ההתיישנות, טוענת המערערת, יש להסתמך על הוראות חוק הביוב ואילו המשיבים גורסים כי יש להסתמך על חוק ההתיישנות אשר לדעתם הוא המסדיר נורמטיבית את מצבם המשפטי. התיישנות תכליתו של חוק ההתיישנות לקבוע טווח זמן מוגדר לפתיחת הליכים משפטיים לשם מימוש זכותו של תובע. דיני ההתיישנות הינם בבחינת חוק כללי ואין הם באים לפגוע בכל דין אחר (סעיף 27 לחוק). לצד חוק ההתיישנות קיימים חוקים ספציפיים המגדירים מהו מועד ההתיישנות החל בעניינם, והם המועדים הספציפיים הדוחקים את הוראת חוק ההתיישנות מאחר שהוראת החוק הספציפית היא המחייבת. אחד העקרונות המרכזיים עליהם מושתת חוק ההתיישנות נועד להביא לאיזון אינטרסים בין אינטרס המזיק לאינטרס הניזוק בהקשר הכולל של אינטרס הציבור כפי שנאמר ע"י כב' הנשיא ברק בע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4) 554, 561-560: "דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים.... הגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין תביעתו כראוי ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח. איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין, לפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו...". (ראה גם בר"ע (תל-אביב-יפו) 3036/02 - מנולייף נ' עווני דראושה . תק-מח 2003(2), 1748 ,עמ' 1749). חוק מיוחד מול חוק כללי. על מנת לבחון את היחס בין חוק הביוב לחוק ההתיישנות יש לעמוד על משמעותם הפרשנית של החוקים. סוגיה דומה של יישום הוראות ההתיישנות בחוק מיוחד מול חוק ההתיישנות נדונה בע"א 3812/91 - ג'רייס ברבארה נ' "אריה" חברה ישראלית. פ"ד מח(3) 441 ,עמ' 454-455. "...לא ניתן לקבל את הגישה הגורפת, לפיה בכל מקרה יש לפרש הוראות התיישנות באופן מצמצם. מאחורי מוסד ההתיישנות עומדים שיקולים והצדקות מסויימים. אכן, כאשר במקרה נתון לא מתקיימים שיקולים והצדקות אלו, ניתן להתייחס אל טענת ההתיישנות המועלית בו כאל טענה דיונית, טכנית, ולנסות לצמצם היקפה ככל שניתן. לא כן כאשר השיקולים וההצדקות שמאחורי מוסד ההתיישנות תקפים ורלבנטיים. במקרים כאלו יש ליתן להוראות ההתיישנות את מלוא תוקפן." (ההדגשה שלי ש.ד.) במצב בו קיימת נורמה חוקית כללית אל מול נורמה חוקית ספציפית או מיוחדת גוברת הוראת החוק הספציפית, עמד על כך כב' הנשיא ברק בספרו פרשנות במשפט כרך ראשון (נבו הוצאה לאור - תשנ"ב ) עמוד 570: "דין פלוני הוא מיוחד (ספציפי) ביחס לדין אלמוני, אם דין פלוני כולל את כל המרכיבים של דין אלמוני, בתוספת מרכיב נוסף." אולם כאשר הוראת החוק הספציפית שותקת ולמולה הוראת חוק כללית מתייחסת באופן ספציפי למקרה נשוא הדיון, גוברת הוראת החוק הכללית בעלת ההתייחסות המיוחדת על הוראת חוק "השותקת", למרות שלכאורה נראה שמדובר בחוק מיוחד. ראה ע"א 3812/91 בעניין ג'רייס ברבארה בעמ' 449-450. "עצם השימוש במונח 'התיישנות' בסעיף 31 מצביע, לכאורה, על כוונה להתיישנותה של זכות תביעה שמבקשים לממשה בהליכים משפטיים דווקא. הביטוי 'תקופת התיישנות' קנה לו מובן בדין הכללי כביטוי לתקופה, שאם זו חלפה קם מחסום דיוני להגשת תובענה לבית משפט. הדין הכללי, חוק ההתיישנות, קובע את תקופת ההתיישנות הכללית, והמחוקק ברצותו לקבוע לתביעות מסויימות תקופת התיישנות שונה עושה זאת במפורש בחוק מיוחד. משעשה כן, יראו את התקופה הקבועה בחוק ההתיישנות כנדחית בפני התקופה המיוחדת. ואולם, דיני ההתיישנות הכלליים יחולו לגבי אותה תקופת התיישנות מיוחדת שבדין המיוחד. כותב על כך חברי, השופט ברק, בד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים (פ"ד מא(1) 589, 601). 'הגישה היא איפוא, כי חוק ההתיישנות חל גם במקום שדין קובע תקופת התיישנות פלונית, השונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות. הטעם לגישה זו הוא כפול, מעשי ועיוני גם יחד. הטעם המעשי הוא זה: כל הסדר של התיישנות מעלה רשימה ארוכה של שאלות, שהן טבעיות לעצם ההסדר. חוק ההתיישנות עוסק בשאלות אלה. אם תימנע תחולתו של חוק ההתיישנות, יהא על המחוקק ליתן תשובה על שאלות אלה בכל חוק בנפרד. כך, למשל, על מי מוטל הנטל לטעון התיישנות, ומה השפעתה של תרמית מצד הנתבע על תקופת ההתיישנות, והאם רשאים הצדדים להסכים על תקופת התיישנות שונה מזו הקבועה בחוק? כדי למנוע את הצורך בחזרה על עקרונות אלה בכל חוק וחוק הקובע תקופת התיישנות מיוחדת, עדיף הוא, מהבחינה המעשית, לראות בחוק ההתיישנות 'מסגרת כוללת של דינים', מעין 'מטריית התיישנות', החלה בכל מקרה בו נקבעת תקופת התיישנות, אלא אם כן תחולתו נדחית מכוח הסדריו של החוק המיוחד' ... דרך זו של קביעת תקופת התיישנות מיוחדת, כשהכוונה לכך שפרט לעניין התקופה דיני ההתיישנות הכלליים אשר מצאו את ביטויים בחוק ההתיישנות יחולו, היא מקובלת." (ההדגשות שלי ש.ד.). לגופו של עניין, בסעיף 27 לחוק ההתיישנות נקבע כי אין החוק בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה על פי כל דין אחר אלא אם נאמר מפורשות כי חוק ההתיישנות גובר. "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה..." ראשיתו של הסעיף מגבילה את חוק ההתיישנות מלפגוע בהוראות חוק הקובעות הסדר ספציפי לעניין ההתיישנות כגון סעיף 30 לחוק הביוב. ברם, על פי הסיפא של הסעיף היה ונקבעה בחוק ההתיישנות מפורשות נורמה נוגדת לחוק ספציפי הרי הוראת חוק ההתיישנות גוברת והיא הספציפית לעניין ההבחנה בין נורמה כללית לנורמה ספציפית. על פי רישת הסעיף אכן טענת המערערת נכונה שכן הוראת חוק הביוב קובעת הסדר נורמטיבי באשר למועד האחרון להגשת ערר בפני ועדת הערר לענייני ביוב הוראה זו הסתמך כב' השופט גרובס בהחלטת הועדה הראשונה אולם מאחר שבסעיף 16 לחוק ההתיישנות נקבעה הוראה מפורשת המבחינה בין אדם שנפגע עקב דרישת תשלום ועליה הוא מתעתד לערור (סעיף 30 לחוק הביוב) ובין מי שתביעתו נמחקה על הסף בשל הליך העוצר את מרוץ ההתיישנות אין הוא מנוע מלהגיש ערר בפני הועדה באותה עילה(סעיף 15 לחוק ההתיישנות). לאור האמור לעיל נראה כי הוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות היא הנורמה המיוחדת, הנמצאת אומנם בחוק כללי, ולא סעיף 30 לחוק הביוב כפי שטוענת המערערת. חוק הביוב קובע הוראה ספציפית באשר למועד ההתיישנות בהגשת ערר בדרך הרגילה. אלא שבענייננו, חל החריג אשר לגביו אין התייחסות בחוק הביוב. חוק ספציפי זה שותק באשר לאפשרות עצירת תקופת ההתיישנות בנסיבות של סילוק תביעה על הסף. ועל כן יש להחיל את חוק ההתיישנות על המקרה נשוא הדיון שבפני. כב' השופט טירקל בבג"צ 4445/02 ורדה מור נ' ראש עיריית הרצליה , הגב' יעל גרמן פ"ד נו(6) 900 , 909-910 . מתייחס לשאלת סיווגה של נורמה כללית או מיוחדת ואומר: "על האבחנה בין נורמה מיוחדת ונורמה רגילה אומר פרופ' י' פלר שאם מחייב מקרה מיוחד הסדר שונה מזה שנקבע לגבי התחום כולו, מסדיר המחוקק את המקרה המיוחד בנורמה מיוחדת. הנורמה המסדירה את התחום כולו היא נורמה רגילה, ואילו הנורמה הקובעת את ההסדר המיוחד היא נורמה מיוחדת (פלר, לעיל, בעמ' 158). יוער, כי נורמה עשויה להיות מוגדרת כרגילה או כמיוחדת ביחס לנורמות אחרות, וכן עשויה היא להיות מוגדרת כרגילה לענין מסוים וכמיוחדת לענין אחר. כך נאמר 'דין פלוני הוא מיוחד ביחס לדין אלמוני, אם דין פלוני כולל את כל המרכיבים של דין אלמוני בתוספת מרכיב נוסף' (א' ברק פרשנות במשפט (כרך ראשון, תשנ"ב) 570). בין נורמה מיוחדת לבין נורמה רגילה עדיפה הנורמה המיוחדת ואין להחיל את שתיהן על אותו מעשה פלילי; לפי הכלל (LEX SPECIALIS DEROGAT GENERALI) פלר, לעיל, בעמ' 167; ברק, לעיל, בעמ' 545-555 ובעמ' 569 ואילך. ... בסיכום: נורמה מיוחדת עדיפה על נורמה רגילה; בין שתי נורמות אפשריות יש לבחור בנורמה המקלה ; הרשות אינה רשאית לקבוע לפי שיקול דעתה איזו נורמה יש להחיל." ויפים דברים אלה מקל וחומר בענייננו. מאחר ששני הצדדים פעלו על פי ההלכה שנהגה עד אותה עת לפיה השגות לעניין היטל ביוב יש להגיש לבית משפט אזרחי ושניהם הניחו כי תקופת ההתיישנות להגשת התביעה היא 7 שנים. עדות לגישה זו אני מוצאת במכתבה של היועצת המשפטית של הנתבעת אשר כתבה לב"כ - המשיבים. בתאריך 25.2.99 במהלך מו"מ לפשרה שנוהל בין הצדדים. "באופן עקרוני, כל דרישה מנומקת שתוגש לעיריית פ"ת בדבר דרישות להחזר אגרות והיטלים שתוגש טרם מועד התיישנותה תעצור את מרוץ ההתיישנות.לפיכך, גם במקרה זה, באם יוגשו לגבי הפרוייקטים דרישות טרם מועד ההתיישנות - לא תיטען טענת התיישנות." אני סבורה שבהמשך לעמדה ברורה זו מנועה המערערת מלהעלות טענת התיישנות הנסמכת על חוק הביוב אשר לא היה לעיני ב"כ הצדדים בעת שהגיעו להסכמה הדיונית למחיקתה של התביעה. משכך, לא היתה למשיבים כל סיבה להניח שבניגוד לעמדתה המפורשת של עו"ד פריי תשנה המערערת טעמה ותטען התיישנות. מה גם שבעת מחיקת התביעה היה ברור לשני הצדדים שהמועד להגשת הערר, אותו יש למנות ממועד קבלת ההודעה, חלף זה מכבר וכי הסכמתם לדיון בפני הועדה נשענת על הוראות חוק ההתיישנות, הדנות בהפסקת מרוץ ההתיישנות בתקופה בה תלוי ההליך בבית משפט. ב"כ המערערת מפנה לע"א 1842/97 עיריית ר"ג נ' מנחמי מגדל דוד רמת-גן בע"מ, פ"ד נב(5) 15, (בעמ' 23). שם קבע כב' הנשיא ברק כי זכות הערר תעמוד לטובת המשיבה תוך 60 יום מיום מתן פסק הדין בערעור וטוען כי באמצעות הוראה זו נקבעה הלכה לפיה המועד להגשת ערר הינו 60 יום מתום הדיון בערכאה המקבילה. אין דעתי כדעתו, ואני סבורה שאין לראות בהוראה אופרטיבית מיוחדת זו פסיקה המכריעה את המחלוקת המשפטית בשאלת העדפתה של הוראת חוק זו או אחרת. בעניין מנחמי, בית המשפט לא דן כלל בשאלת ההתיישנות ובעיקר לא נתן דעתו להשוואת הוראת סעיף 30 לחוק הביוב מול סעיפים 16-15 לחוק ההתיישנות. לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את הערעור. המערערת תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. אגרות והיטלי פיתוחהיטל ביובביובהתיישנות