בפניי תובענה כספית על סך של 2,000,000 ₪ . עיקר טענות התובעת 1. א. התובעת והנתבע נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1970 והתגרשו בגט פיטורין בשנת 2000 . ב. במהלך תקופת נישואיהם נולדו לבני הזוג שלושה ילדים משותפים, הצעיר שבהם, ט. יליד 1980 והוא כבן 31 שנים כיום (להלן: "הבן הצעיר"). 2. א. בשנת 1982 נקלעו בני הזוג לחובות כבדים והנתבע הגיע למצב של פשיטת רגל; בעקבות כך החליטו בני הזוג לעזוב את מדינת ישראל והיגרו לאנגליה, שם חיו במשך 9 שנים. ב. בזמן שהותם באנגליה, רכשו הצדדים בית מגורים וגידלו ילדיהם. בשנת 1993 פרץ משבר בין בני הזוג והנתבע החליט לעבור ולהתגורר בויאטנם עם בת זוגו החדשה ואילו התובעת שבה ארצה, יחד עם הבן הצעיר. ג. לטענת התובעת למן שובה ארצה, נותק הקשר עם הנתבע כמעט לחלוטין; התובעת נהגה לפנות לנתבע לעיתים רחוקות ולבקש שישלח כסף עבור הבן הצעיר אולם למעט זאת, לא קוים כל קשר בין הנתבע לתובעת ו/או לבן הצעיר (ראה סעיף 21 לכתב התביעה). 3. א. בשנת 1995, באחד מן הביקורים של הנתבע בישראל, החליטה התובעת ,לטענתה, לסיים את מערכת היחסים שבין הצדדים ועל כן פנו שניהם לעורך דין שערך עבורם הסכם אשר במסגרתו ביקשו להסדיר את הזכויות הממוניות של התובעת ובנה לאחר שנים רבות בהן לא נשא הנתבע, כך לטענת התובעת, בחובתו לפרנס את ילדיו (להלן: "ההסכם"); עורך הדין שערך את ההסכם הכתיר אותו כ"הסכם ממון" אלא שלטענת התובעת, מדובר למעשה בהסכם גירושין שכן הצדדים סיכמו בע"פ להתגרש בסמוך לאחר הסדרת נושאי הרכוש והמזונות. ב. בהתאם להוראות ההסכם, הצדדים היו אמורים לבקש מבית המשפט המוסמך לאשר ההסכם ולתת לו תוקף של פסק דין אולם , לטענת התובעת, במספר הזדמנויות, בהן ביקשה האחרונה לאשר את ההסכם בבית המשפט, דחה אותה הנתבע וההסכם לא אושר עד היום. ג. לטענת התובעת , פנתה היא אל הנתבע ,במהלך השנים, אינספור פעמים ודרשה ממנו לעמוד בהתחייבויותיו שבהסכם אלא שהנתבע חזר תמיד על הטענה כי מצבו הכלכלי קשה וכי אין בידו אפשרות לשאת בהתחייבויותיו. ד. התובעת אשר ידעה כי מצבו הכלכלי של הנתבע אכן היה רע, לא טרחה ,לטענתה, לנקוט בהליכים משפטיים שכן גם אילו היו אלו מצליחים "על הנייר", לא היה בהם תוחלת שכן לא היה ממי לגבות את הסכומים שייפסקו. ה. לטענת התובעת,במהלך השנים שבין 1995 לשנת 1998 , התמצה הקשר בינה לבין הנתבע במספר שיחות טלפון בודדות, בהן התובעת ביקשה את עזרתו בכספים לצורך גידול הבן הצעיר אולם פניות אלו העלו חרס (סעיף 26 לכתב התביעה). 4. א. במהלך השנים 1998-2000 שהה הנתבע בבית כלא במדינת וושינגטון; לטענת התובעת,בנה הבכור מימן עבור הנתבע ייעוץ משפטי והוצאות נסיעה בסך כולל של כ- 300,000$ . ב. בשנת 2000 ועם שחרורו, הגיע הנתבע לישראל וביום 04.09.2000 התגרשו הצדדים בגט פיטורין. ג. טוענת התובעת כי היא שומרת על קשר טוב עם אמו של הנתבע במהלך כל השנים, והיא נהגה תמיד לבקרה ולארחה בחגים; בשנת 2007 פגשה היא את הנתבע בבית אימו ושם הפצירה בו להעביר את הבעלות בדירתה של אימו, לכשהיא תלך לעולמה - על שמה, אלא שהנתבע הסתפק בלומר לה: "בסדר מגיע לך" ונעלם לחו"ל . ד. לטענת התובעת, בשנה האחרונה שבטרם הגשת התביעה, נודע לה כי הנתבע התבסס כלכלית ועל כן יכול הוא סוף סוף לעמוד בהתחייבויותיו ובנסיבות אלה דורשת היא רק כעת את אשר מגיע לה. ה. על שום אלו עתרה התובעת לחייב הנתבע בתשלום הסכומים להם התחייב בהסכם. עיקר טענות הנתבע 5. א. טוען הנתבע כטענת סף, כי יש לסלק התובענה מחמת התיישנות שכן על אף שלתובעת עמדו כל האמצעים ולא עמדה בפניה כל מגבלה להגיש התובענה זה מכבר, בחרה היא להגיש את התובענה כנגד הנתבע אך ורק כעבור כחמש עשרה שנים תמימות מהיום בו נולדה , עילת התביעה הנטענת. ב. הנתבע טוען כי עילת התביעה היתה ידועה לתובעת כבר בשנת 1995 - חיוב הנתבע עפ"י סעיף 4.2 להסכם היה אמור להיות החל משנת 1995 וחיובו עפ"י סעיף 5 להסכם היה אמור להתחיל לכל המאוחר בשנת 2001 (עת הגיע בנם של הצדדים לגיל 21). ג. אשר על כן טען הנתבע כי עילת התביעה (המוכחשת לדידו) נולדה בשנת 1995 לפי המועד המוקדם, ובשנת 2001 לכל המאוחר והייתה ידועה לתובעת כבר אז ועל כן, דין תביעתה של התובעת להידחות על הסף מחמת התיישנות. ד. עוד טען הנתבע לשיהוי כבד בהגשת התובענה. 6. א. לגופו של עניין טען הנתבע כי ההסכם אשר כותרתו "הסכם ממון", לא השתכלל לכדי הסכם גמור ומחייב; המדובר לטענתו בהצהרת כוונות בלבד - הן התובעת והן הנתבע ידעו שאין לנתבע כסף או רכוש וכי אין כל כוונה לקיימו; מפנה הנתבע גם להוראות חוק יחסי ממון הדורשות אישור הסכם הממון בפני בית המשפט ובהעדרו כאמור, לא משתכלל זה ואין לו כל תוקף. ב. ראייה לחוסר כוונת הצדדים לקיים את ההסכם היא העובדה שההסכם מעולם לא אושר בפני בית המשפט או בפני כל ערכאה אחרת. גם בשנת 2000 ,כאשר הופיעו הצדדים בפני בית הדין הרבני בישראל, לצורך סידור הגט, לא הגישו הם את ההסכם לאישור. ג. לא זו אף זו, אף אחד מהצדדים לא פעל על פי ההסכם והתובעת מעולם לא פנתה לאף גורם ו/או ערכאה כלשהי לקיים את ההסכם או לראותו כמסמך מחייב מבחינה כלשהי. 7. א. הנתבע טוען גם כי בכל הנוגע לחיובו במזונות הבן הצעיר- הרי שמדובר בבחור שהינו כיום כבן שלושים שנה, הנתבע לטענתו לא חויב מעולם ע"י ערכאה כלשהי במזונות הבן ובוודאי, שלא חויב הוא בתשלום מחצית הוצאותיו החריגות והתובעת ממילא לא הוכיחה הסכומים הנטענים. ב. לטענת הנתבע, אף אם נראה את ההסכם כהסכם למזונות קטין, הרי שעפ"י סעיף 12 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959 הסכם כזה טעון אישור בית משפט ומשלא אושר במקרה דנן- אין כל תוקף לנאמר בו ובהעדר חיוב על הנתבע, הרי שלא היתה הפרה ואין כל עילת תביעה ו/או השבה. ג. על שום כל האמור, מבקש הנתבע לדחות את התביעה על כל סעיפיה. דיון 8. א. ראשית אדון בטענת הסף של הנתבע בדבר התיישנות עילת התובענה. ב. טוען הנתבע כי במקרה דנן ונוכח העובדה כי התובענה מבוססת רובה ככולה על ההסכם, הרי שתקופת ההתיישנות בת שבע השנים חלפה. ג. התובעת בסיכומיה לא דחתה את טענות הנתבע לעניין חלוף מועד ההתיישנות שבדין אלא טענה כי תקופת ההתיישנות המתאימה להליכים דכאן היא זו העומדת להסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין קרי, עשרים וחמש שנים, וזאת מאחר והנתבע הוא שסיכל את האפשרות של מתן תוקף של פסק דין להסכם. ד. בנסיבות אלה ולטענת התובעת, מאחר והנתבע סיכל במו ידיו את אישור ההסכם, בחוסר תום לב, יש לראות בהסכם ככזה שאושר על ידי בית המשפט ומשכך יש להחיל עליו תקופת התיישנות בת עשרים וחמש שנים. ה. יודגש כי התובעת בסיכומיה, לא כפרה בעובדה אשר נטענה אף ע"י הנתבע, כי כל הסעדים להם עתרה היא בתובענה, נובעים ישירות מן ההסכם הנדון ולא מכל מקור חובה אחר; כך במילותיה של התובעת: "המחלוקת בתיק זה היא פשוטה ביותר. בלב התיק עומד הסכם מיום 6.12.1995..שלא כובד על ידי הנתבע." (סעיף א 1 לסיכומים). 9. א. סעיף 2 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כדלקמן: "תביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה.." ב. מטרתם של דיני ההתיישנות, היא להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין- התובע, הנתבע, וכלל הציבור. מטרתו של איזון זה, הוא לאפשר לבעל דין, המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך, ומנגד- לקצוב מראש, תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה, אשר מעבר לה, תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחוייב עוד בשמירת ראיותיו. ראה לענין זה: ת"א (י-ם) 6344/04 חיים שושן ואח' נ' א.ב.א ואח' ,(פורסם במאגרים משפטיים; פסק דין מיום 15.03.2011 בעמוד 50.) ג. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה..היא:.. בשאינו מקרקעין-שבע שנים.." וכך בסעיף 6 לחוק ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". "עילת התובענה" אינה אלא גיבוש העובדות הדרושות, כדי להראות, שהתובע זכאי לתרופה המבוקשת; היום שבו נולדה עילת התובענה הוא היום שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החוב כלפיו על ידי החייב (הנתבע) ומיום זה מתחילה "לרוץ" תקופת ההתיישנות. ראה ע"א 9382/02 בולוס ובניו- חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים; פסק דין מיום 10.06.2008) . במקרה דנן, אף לטענת התובעת עצמה , נובעת עילת התביעה, מאי תשלום הכספים ע"י הנתבע ומשכך נולדה העילה ביום בו חדל הנתבע לשלם הכספים לתובעת כאשר דה פקטו-הלה מעולם לא החל לשלם. קרי, העילה נולדה מיד עם חתימת ההסכם או מיד לאחריו. בהמשך להכרעתי להלן בדבר תוקפו של ההסכם הנדון ובדבר העדר אישורו, לא מצאתי לקבל טענת התובעת כי תקופת ההתיישנות הרלוונטית היא זו החלה על ביצוע פסקי דין שכן עסקינן בהסכם גרידא אשר לא קיבל תוקף של פסק-דין. נוכח האמור לעיל, הרי שכל עתירה הנוגעת לתקופה שלפני שנת 2003 (שבע שנים קודם להגשת התובענה) התיישנה ואין היא יכולה להתברר בפניי. ד. מן המקובץ עולה כי - · עתירת התובעת הנוגעת לתשלום מזונות הבן הצעיר (אשר היו אמורים להיות משולמים משנת 1995 ועד לשנת 2001 - המועד בו הגיע הבן לגיל 21) התיישנה במלואה וכך גם התביעה להוצאותיו החריגות של הבן באותן שנים; · בכל הנוגע לעתירת התובעת לחלקה היחסי ברכוש המשותף- התיישן חלק מהסכום הנתבע, אלו הם הסכומים הנטענים לגבי השנים 2001-2003 . נותר לגביה רק הסך שנותר לתשלום בין השנים 2003 ועד 2005. · בנוגע להתחייבות הנתבע בהסכם לשלם לתובעת סך 100,000 $ במשך עשר שנים ממועד עריכת ההסכם- הסכומים שהיו אמורים להיות משולמים עד לשנת 2003 התיישנו ונותרו לתשלום רק הסכומים משנת 2003 ועד שנת 2005 כברי תביעה. ה. נוכח העובדה כי רק חלקה של התובענה אשר בפניי התיישן ונוכח מסקנתי אשר תובא להלן בדבר תוקפו של ההסכם, עליו נשענת התובענה, לא מצאתי לנכון לדחות התובענה על שום ההתיישנות שבה אלא לדון גם בעתירות לגופו של עניין, וכדלקמן. 10. א. כאמור, ביום 06.12.1995 חתמו הצדדים על הסכם קצר בן שישה סעיפים, שכותרתו "הסכם ממון" ,ולפיו: · משמורתו של הבן הצעיר שהיה אז כבן 15 שנים, תישאר בידי התובעת (סעיף 3 להסכם); · הנתבע ישלם לחשבון התובעת עבור מזונות הבן הצעיר סך של 1,000$ לחודש מיום חתימת ההסכם ועד הגיע הבן לגיל 21 שנים וכן ישלם הנתבע לחשבון התובעת מחצית ההוצאות החריגות לגביהן תהיה הסכמה (סעיף 4 להסכם); · הנתבע ישלם לתובעת בגין הרכוש המשותף אשר נצבר במהלך החיים המשותפים 500$ לחודש במשך 5 שנים מיום הגיע הבן לגיל 21; · בנוסף הנתבע ישלם, במהלך עשר השנים ממועד חתימת ההסכם, סך בשקלים של 100,000$ (סעיף 5 להסכם). ב. סעיף 6 להסכם, נוסח כדלקמן: "6.1 הסכם זה יהווה הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני הזוג תשל"ב-1973 . (הטעות בשנה העברית במקור- מ.ד) 6.2 הצדדים מתחייבים לבקש מבית הדין הרבני המוסמך או בית המשפט המוסמך לאשר הסכם זה וליתן לו תוקף של פסק דין בהקדם האפשרי" ג. כאמור לעיל- כל הסעדים להם עתרה התובעת, נובעים, גם לשיטתה ישירות מן ההסכם הנדון ולא מכל מקור חובה אחר. 11. א. סעיף 2 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג , התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") קובע כי הסכם ממון או שינויו, כמשמעם בחוק, טעונים אישור בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג; סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון קובע כי האישור לא יינתן אלא לאחר שבית המשפט או בית הדין ייווכחו לדעת כי בני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותם ואת תוצאותיהם. ב. ומהו אותו הסכם ממון אשר לצורך אישורו בית המשפט נדרש לעמוד בתנאים דווקנים אלו? סעיף 1 לחוק יחסי ממון מגדיר הסכם ממון כ"הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם"; הפסיקה פירשה הגדרה כוללנית זו בצמצום וקבעה כי על הסכם ממון להסדיר את יחסיהם הממוניים של בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין עקב גירושין או פטירת מי מהם. היטיבה לבטא זאת המשנה לנשיא השופטת בן פורת בע"א 169/83 שרעבי שי נ' שרעבי פד"י לט(4) 776 בקובעה כי: "לא כלליותו של ההסכם או היותו מתייחס (למשל) לנכס בודד מני רבים, הוא המבחן הקובע, כי אם התייחסותו ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם... סיכומה של השקפתי היא שהמבחן אם הסכם פלוני בין בני זוג הוא הסכם ממון אם לאו טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, בפנינו הסכם ממון יהיו מימדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני אדם- לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות- בפנינו הסכם רגיל שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו". 12. א. מהו איפוא טיבו של ההסכם הנדון? העידה התובעת כי לצורך עריכת ההסכם, פנו הם לעורך דין,אשר אף קיבל שכר על עבודתו. הצדדים סיכמו התנאים ואו אז חתמו על ההסכם אשר הוכתר בשם : "הסכם ממון" . במבוא להסכם נכתב: "והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר ביניהם את עינינהם האישיים והרכושיים" (טעות הכתיב במקור- מ.ד) ב. ההסכם הנדון מסדיר את עניין משמורתו של הבן הצעיר, מתייחס למזונותיו והוצאותיו החריגות וכן קובע ההסדרים הרכושיים שבין הצדדים,כפי שפורט לעיל. לבסוף קובע סעיף 6.1 להסכם ,ברחל בתך הקטנה, כי "הסכם זה יהווה הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני הזוג תשל"ב-1973 " (הטעות בשנה העברית במקור -מ.ד). ג. עינינו הרואות כי מעבר לעובדה שהצדדים, באמצעות בא כוחם דאז, בחרו לציין מפורשות בהסכם כי המדובר בהסכם ממון עפ"י חוק יחסי ממון ולציין זאת אף בכותרתו של ההסכם, הרי שלאחר בחינת תוכנו עולה כי מטרת ההסכם הנדון, צופה גם פני איזון משאבים בענייני ממון, ובו ביקשו הצדדים להסדיר גם את יחסיהם הממוניים הכוללים; משכך נחה דעתי כי אכן המדובר בהסכם ממון,כהגדרתו בחוק יחסי ממון. 13. א. בהמשך לקביעה האמורה כי לפנינו הסכם ממון וכאמור דלעיל, טעון ההסכם אישור בית המשפט ועפ"י הוראות סעיף 2 (ב) לחוק יחסי ממון. ב. אחת המטרות המונחות בבסיס ההוראה הינה לוודא כי הצדדים ערכו את ההסכם בהסכמה חופשית וכי הבינו את משמעותו ותוצאותיו. כך דברי כב' השופט בך בע"א 4/80 מונק נ' מונק פד"י לו (3) 421 בעמוד 428 : "לפנינו חוק מיוחד, שיש בו משום תוספת על דיני החוזים הכלליים בנקודה הרלוואנטית לערעור זה. בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם". ג. הסכם ממון שלא אושר כנדרש בחוק יחסי ממון, הוראותיו הנזקקות לאישור לפי חוק זה חסרות כל תוקף מחייב לנוכח היעדר הבטחת גמירת הדעת. ראה לעניין זה: הש. שאול שוחט "סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה" הוצאת מחשבות תש"ע-2009 בעמוד 381 . ד. במקרה דנן, הצהירו הצדדים מפורשות בהסכם כי הם מתחייבים לאשר ההסכם וליתן לו תוקף של פסק דין "בהקדם האפשרי " (ראה סעיף 6.2 להסכם); נראה כי הדברים היו ברורים ונהירים והתובעת העידה כי ידעה שיש צורך באישור בית המשפט להסכם: "ש. מפנה אותך להסכם בסעיף 6.1 ו- 6.2- את רואה שכתוב שצריך אישור בית המשפט ופסק דין? ת. נכון. ש. ואת גם כותבת שאמרת לו באותו מעמד שצריך לאשר את ההסכם והוא אמר לך שהוא צריך לטוס. ואחרי זה את אומרת שפנית אליו אין ספור פעמים שיבוא לאשר את ההסכם. ז"א את ידעת שצריך אישור ותוקף של פסק דין להסכם? ת. אני לא יודעת.אני ראיתי שצריך אישור של בית המשפט אז אמרתי לו לבוא. זה שאני חתומה והוא חתום, וזה היה במעמד של עו"ד אז מבחינתי זה בסדר. ש. למה זה חשוב לאשר את ההסכם? ת. כי זה כתוב" - ראה פרוטוקול מיום 10.10.2010 בעמוד 23, שורות 2-8 . ה. אף מר נ.א, גיסה של התובעת אשר היה עד, לטענתו, להתנהלות לפני ההסכם, נכח בחתימתו של ההסכם ואף שילם לעורך הדין אשר ערך את ההסכם העיד כהאי לישנא: "ש. ואתה ראית שכתוב בסעיף 6 להסכם שכתוב שאת ההסכם הזה צריך לאשר ולקבל פסק דין או בבית משפט או בבית הדין נכון? ת. היה סעיף כזה ש. עוה"ד שלך הסביר לצדדים מה זה אומר? ת. בוודאי ש. אמר להם שצריך לאשר את ההסכם? ת. כן-עוה"ד הסביר להם את זה ש. גם אתה ידעת וגם התובעת ידעה נכון? ת. כן- באותו יום דובר על זה שצריך ללכת ולאשר את זה" ראה פרוטוקול מיום 10.10.2010 בעמוד 7, שורות 14-23. וכן- "ש. והוא (הנתבע מ.ד ) הבין גם שצריך לאשר את ההסכם בבית משפט? ת. נכון ש. ושבלי זה אין הסכם? ת. נכון. אבל לא היה רגע שהוא אמר שהוא לא ישלם" - עמוד 14 לפרוטוקול מיום 10.10.2010 בשורה 31 עד עמוד 15, שורות 1-2 . ו. מן המקובץ , נהיר כי הסכם הממון שנחתם, היה טעון אישור עפ"י הוראות חוק יחסי ממון ואף כהצהרת הצדדים מפורשות בסעיף 6.2 בו. חרף זאת ,וחרף העובדה כי התובעת, הנתבע ואף הגיס אשר סייע בידי התובעת משך כל השנים ידעו היטב כי יש צורך באישור ההסכם ומתן תוקף להוראותיו- הדבר לא נעשה מעולם. 14. א. ודוק, חרף הוראות חוק יחסי ממון המפורשות, נראה כי הפסיקה והספרות המשפטית תומכות בדעה כי אם החלו הצדדים בביצוע ההסכם לאחר כריתתו ושאלת תוקפו של ההסכם הועלתה רק בשלב מאוחר יותר, אזי מכח עקרון תום הלב ומכח דיני החוזים הכלליים, יש להכיר בנפקותו המשפטית חרף העדר אישורו בפני בית המשפט. ב. כך, לדוגמא, בע"א 151/85 רודן נ' רודן פד"י לט (3) 186, שם דחה בית המשפט את הטענה שהסכם הממון חסר תוקף משום שלא אושר על ידי בית המשפט, שכן האישה שם פעלה על פי הסכם זה במשך תשע שנים. בית המשפט קבע שם כי העלאת טענה זו על ידה בשלב כה מאוחר,היא שימוש בזכות שלא בתום לב; כן ראה מקרים דומים: (1) ע"מ (י-ם) 557/00 אהרונסון נ' אהרונסון (פורסם במאגרים משפטיים ;פסק דין מיום 20.2.2001) (2) בג"ץ 5385/95 ורבר נ' ורבר (פורסם במאגרים משפטיים ; פסק דין מיום 24.12.1998); (3) תמ"ש (חיפה) 53930/97 א.ל נ' ו.ל (פורסם במאגרים משפטיים ; פסק דין מיום 13.2.2000). ג. הלך מחשבה זה לפיו במקרה בו הסכם ממון לא אושר, ניתן לראות במימוש ההסכם וביצועו, ולו החלקי, כתחליף לדרישת האישור, אומץ כאמור בפסיקת בית המשפט; אף מלומדים רואים בדרך זו כדרך הראויה לטפל במקרה בו צד להסכם אשר פעל על פיו, מבקש לאחר זמן, להתנער מתכני ההסכם בשל העדר אישור בביהמ"ש. ראה דברי פרופ' ליפשיץ בעניין זה: "ככלל, נכונות בתי המשפט להגמיש את דרישת האישור ולתת תוקף להסכמי ממון במקרים שבהם החוזה הלא מאושר החל להתבצע נראית לי ראויה. בוודאי שזה המצב כאשר הצד המבקש להתנער כעת מן ההסכם נהנה ממנו בעבר" ("הסדרת החוזה הזוגי במשפט הישראלי: מתווה ראשוני", קריית המשפט כרך ד' בעמוד 317 ) ויודגש, ריכוך הדרישות החיצוניות והפורמליות המעוגנות בחוק יחסי ממון נעשה במשורה, במקרים מתאימים, בזהירות ובאופן הדרגתי תוך שימוש בעקרון תום הלב (סעיף 12 לחוק החוזים) הפורש מצודתו על כלל המערכת המשפטית בישראל; אין להקיש מהחלה זו ביטול גורף בכל מקרה של הדרישות הפורמאליות בחוק שכן בכך נאיין את הרציונל המונח בבסיס הדרישות ונהפוך את הוראות החוק לפלסתר. ראה גם: אריאל רוזן צבי- "דיני המשפחה בישראל, בין קודש לחול", התש"ן בעמוד 369-367 . ד. חרף מדיניות הריכוך האמורה, לא מצאתי כי המקרה שבפניי מצדיק התערבות בדרישות החוק ובהצהרת הצדדים עצמם בהסכם; ראשית יודגש כי הצדדים אף לא החלו בביצוע ההסכם , התובעת לא הראתה ולו ראשית ראייה לכך שהצדדים פעלו עפ"י ההסכם ואף לא על פי חלק מהוראותיו- הנתבע מעולם לא שילם מזונות הבן הצעיר כפי שהתחייב בהסכם, הנתבע מעולם לא שילם לתובעת כספים בגין חלקה ברכוש המשותף וכפי שנכתב בהסכם; נדמה כי לאחר חתימת ההסכם בשנת 1995 , הכניסו הצדדים את ההסכם למגירה נידחת, לא אישרו אותו, לא פעלו על פיו, לא הגישו תביעות על יסוד ההסכם ולא פעלו בכל דרך לאכיפתו משך כחמש עשרה שנים. לטענת הנתבע - ידע הלה כי אין להסכם כל תוקף מחייב, כי לא ניתן לקיימו ולבצעו וכל כולו הצהרת כוונות טובות בלבד- שאם ירצה הנתבע יוכל לקיימו ואם לאו אין הסכם. מצאתי כי גרסתו של הנתבע אמנם מרחיקת לכת אולם מכאן ועד טענת התובעת כי המדובר בהסכם מחייב ואכיף, עוד רחוקה הדרך. ה. לא קיבלתי את טענת התובעת כי פנתה לנתבע פעמים רבות בדרישה לקיים את התחייבויותיו שבהסכם; בסעיף 24 לכתב התביעה טוענת התובעת כי פנתה אל הנתבע אינספור פעמים ודרשה ממנו לעמוד בהתחייבויותיו, אולם בסעיף 26 לכתב התביעה כתבה התובעת כי במשך השנים 1995-1998 התמצה הקשר בינה לבין הנתבע במספר שיחות בודדות בלבד ובשנת 1998 נכנס הנתבע לכלא האמריקאי למשך שנתיים- לא ברור מהי הגרסה התואמת למציאות- האם פנתה התובעת לנתבע בדרישה לשלם את שהתחייב פעמים רבות או שמא התקיימו מספר שיחות בודדות?! 15. א. התובעת טענה כי הנתבע הוא שסיכל את אישור ההסכם וכי בעטיו לא הגיעו הצדדים להשלמת הליך האישור הנדרש; עם כל הכבוד, אף טענה זו לא הוכחה בפניי ולו במיקצת. ב. כאשר נשאלה התובעת מדוע לא הגיע הנתבע לאישור ההסכם בבית המשפט, ענתה: "ת. כי הוא לא רצה. אנו ירדנו מעוה"ד ואמרתי לו שניסע מחר לשופט. הוא אמר לי שיש לו כרטיס טיסה והוא מבטיח שפעם הבאה שהוא יבוא לארץ הוא יגיע לחתום. כל הזמן הוא הבטיח" ראה פרוטוקול מיום 12.10.2010 ,עמוד 40 בשורות 3-6. עדותו של גיס התובעת, מר נ.א, לא סייעה בעניין באופן משמעותי לטובת התובעת, שכן הלה העיד כי שמע שיחות "מהצד" בין התובעת לנתבע, בהם לא השתתף, ולטענתו שמע את התובעת "ארבע או חמש פעמים" מבקשת מהנתבע לאשר ההסכם (ראה עמוד 15 לפרוטוקול מיום 10.10.2010 בשורות 9-19 ) כן העיד מר א. כי הוא אישית מעולם לא ניסה לחפש אותו, ליצור עימו קשר או לבקש ממנו להגיע לאישור ההסכם (שורות 27-32 לעמוד 15 לפרוטוקול היום). ג. לא זו אף זו, כחמש שנים לאחת חתימת ההסכם, בשנת 2000 ועם שחרורו מהכלא, הגיע הנתבע לישראל וביום 04.09.2000 התגרשו הצדדים בגט פיטורין בבית הדין הרבני. לתובעת היתה זו הזדמנות פז, לכאורה, לדאוג לאישור ההסכם ואם חפצה בכך- בין בפני בית הדין הרבני שבו היה סידור הגט ובין בקביעת מועד לאישורו בבית המשפט שכן הנתבע נכח בארץ והתייצב, כפי שדרשה, במועד ובמקום שנקבע. ברם, התובעת לא עשתה כן- לא פעלה לאישור ההסכם וכן לא נקטה בכל הליך כנגד הנתבע כגון הגשת תביעות, הליכי ביצוע בהוצאה לפועל וכיו"ב. למעלה מהצריך אציין כי, התובעת העידה על כך כי משך חמש עשרה השנים האמורות, ניהלה האחרונה שיחות טלפון , התכתבויות ומיילים עם הנתבע ברם לא הוצגה כל ראיה בדבר בקשה ו/או דרישת התובעת מהנתבע להתייצב ולאשר ההסכם במסגרת מי מאלו; כמו כן העידה התובעת כי היתה בקשר טוב ורציף עם אימו של הנתבע משך כל השנים ועד היום אולם היא לא ניצלה זאת על מנת לקבל פרטים אודות מקום הימצא הנתבע ו/או העברת מסרים לנתבע דרך אימו, בכל הנוגע לאישור המיוחל. ד. מר נ.א העיד כי לצורך חתימת ההסכם- שיתף הנתבע פעולה באופן מלא ומעורר השתאות וכדבריו: "ש.אתה אמרת לו להגיע ביום ושעה והוא הגיע ? ת.תיאמנו יום ותיאמנו אצל איזה עו"ד נפגש ש.על זה דיברתם ? ת.כן - על החוזה לא דיברנו בטלפון, אצל עוה"ד היה מו"מ . שלום הוא איש מנוסה בחוזים אני לא מנוסה. ש.הוא הגיע ביום ושעה בלי שדיברתם - ובאותו יום הוא הגיע ובאותה פגישה נחתם ההסכם ? ת.אמת. ישבו שעתיים שלוש, סיכמו את החוזה. ש.אז אתה אומר שבמסגרת ההדברות סביב ההסכם לא היתה שום הדברות ? ת.היתה שם הדברות. ההדברות הטכנית היתה לפני כן לגבי מתי נפגש ואיפה . ש.מפנה לסעיף 2 לתצהירך - אתה אומר שמדובר בהסכם שהיית עד לכל ההתנהלות, כאילו היה מו"מ לפני כן ? ת.לא היו טיוטות. רק באותו יום נעשו שינויים לצורך מה שהוא ביקש לתקן. במקום זה נעשה. ש.היה מוכן משהו והוא ביקש לשנות ? ת.לא - עוה"ד עשה נוסח במקום על פי מה שביקשו, נתן למזכירה להדפיס, עשו תיקונים. אני אפילו שהוא יהיה יותר נדיב, אמרתי לו שזה הולך לאשתו והילדים. "- פרוטוקול מיום 10.10.2010 בעמוד 5 ,שורות 14-29. לאור דבריו של מר א. לעניין התגייסות הנתבע לחתימה על ההסכם וכן נוכח הגעתו במועד הנדרש, לסידור הגט חמש שנים לאחר חתימת ההסכם, קיבלתי הרושם שאילו היו מתכוונים הצדדים לאשר ההסכם וליתן להוראותיו תוקף של פסק דין, היה הדבר נעשה והנתבע היה משתף פעולה, כפי שעשה בשתי ההזדמנויות לעיל. ה. נוכח קביעתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבע הוא שסיכל את אישור ההסכם ונוכח העובדה כאמור, כי הצדדים לא פעלו לקיום ההסכם ולא התנהלו על פיו, אף לא מיד ובסמוך לעריכתו וחתימתו, לא מצאתי לנכון לקבל הטענה כי יש לראות את ההסכם כאילו אושר וכאילו בפנינו הסכם מחייב. ו. בהמשך למסקנתי דלעיל, לא יחולו ,על הנתבע כאן, דיני המניעות וההשתק מלטעון כנגד ההסכם; דינים אלו יחולו כאשר צד קיים את חיוביו עפ"י ההסכם ואילו הצד השני , כאשר נדרש לקיים הוא את חיוביו, מעלה טענה בדבר העדר אישור ההסכם. לא זהו המקרה אשר מצוי על המדוכה כיום. 16. כל הסעדים להם עתרה התובעת בכתב התביעה, מבוססים כולם על הוראות ההסכם: א. העתירה לתשלום 100,000$ הינה בהתאם להתחייבות הנתבע בהסכם , בפרק "ענייני הרכוש" לשלם הסך האמור במשך עשר שנים. ב. תשלום דמי המזונות בגין הבן הצעיר בסך 1,000$ לחודש- הינה כפי שהתחייב הנתבע בסעיפים 4.1-4.3 להסכם. ג. התשלום לתובעת בגין חלקה היחסי ברכוש המשותף - הינה עפ"י סעיף 5 להסכם. ד. ההשתתפות במחצית הוצאות חריגות של הבן הצעיר, הינה עפ"י סעיף 4.4 להסכם. ה. ולבסוף ,הפיצוי הנדרש בגין עגמת נפש הינו בגין עוגמת הנפש שנאלצה התובעת לספוג ,לטענתה, עקב הפרת ההסכם. 17. א. לעניין תביעת המזונות הרי שראשית חלה התיישנות על כל רכיב תביעה זה, לרבות התביעה בגין ההוצאות החריגות שנדרשו עבור הבן הצעיר וכמפורט לעיל; לא זו אף זו, התחייבות הנתבע בהסכם לא הובאה לאישור בית המשפט ולקבלת תוקף של פסק דין, כפי שהתחייבו והצהירו הצדדים מפורשות בהסכם ; כיום, לא קיים חיוב על פי פסק דין בגינו יכלה התובעת לעתור למזונות הבן הצעיר או החזר הוצאותיו החריגות . ב. ב"כ הנתבע טענה כי ההסכם הנדון לעניין המזונות, לא אושר אף עפ"י החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המזונות") הקובע בסעיף 12 שבו את חובת אישורו ע"י בית המשפט (ראה סעיף 51 לסיכומי הנתבע). סעיף 3 לחוק המזונות קובע כי אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, הוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה. במקרה דנן ונוכח היות הצדדים יהודים, אשר אף נישאו כדמו"י, חל עליהם הדין האישי, הוא הדין העברי, ולא יחולו הוראות חוק המזונות ואף לא הפרוצדורליות שבו. ראה לענין זה: (1) ע"א 250/83 סחר עומרי נ' מוחמד עבדאלפתאח אברהים זועבי (פורסם במאגרים משפטיים ; פסק דין מיום 8.5.1985) (2) ע"א 610/88 קופלביץ נ' קופלביץ (פורסם במאגרים משפטיים ; פסק דין מיום 11.6.1989) (3) תמ"ש (ת"א) 25661/03 פרלמן נ' פרלמן (פורסם במאגרים משפטיים ; פסק דין מיום 28.7.2004). 18. א. לעניין העתירה לחייב הנתבע בסכומים שונים, כפי שמופיע בהסכם ופורט לעיל, הרי שנוכח העדר תוקף מחייב להסכם, לא יכולות עתירות אלו לעמוד. ב. לעניין חיוב הנתבע בפיצוי בגין הפרת ההסכם - הנתבע לא פעל עפ"י הוראות ההסכם ברם לא היתה בכך הפרה שכן ההסכם לא קיבל תוקף של פס"ד המחייבו לפעול על פיו; למעלה מהצריך אציין כי התובעת לא הוכיחה באופן הנדרש והנאות את הרכיב הכספי שבעתירה זו; במקרה דנן היה על התובעת להוכיח הסכומים הנטענים בתביעתה הכספית (הן אלו שברכיב ההוצאות החריגות והן לעניין הפיצויים בגין עגמת הנפש) ולהביא ראיות בדבר היקפם; התובעת לא עמדה בנטל זה ולא צירפה כל ראיה המצביעה כיצד הגיעה לאומדנא של 400,000 ₪, אף מטעם זה, לא היה מקום לקבל התביעה. ראה לעניין זה: ספרו של א . ידין, חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) , תשל"א- 1970 פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ט), 95-96 ) . 19. א. לסיום אתייחס לטענת התובעת כי נוכח מועד נישואי הצדדים (לפני שנת 1974) , הנורמות החלות על הצדדים הינן הלכות השיתוף ועל רקע זה אין כל חשיבות לכך שהסכם הממון לא אושר על ידי בית המשפט שכן לא "הסדר איזון המשאבים" הוא שחל על הצדדים ודי בכך כדי לדחות את טענות הנתבע; אין בידי לקבל טענה זו. ב. סעיף 14 לחוק יחסי ממון קובע כי סעיף 3 לחוק וכן הוראות הפרק השני לו, לא יחולו על בני-זוג שנישאו זה לזה לפני ראשית מועד תחולת החוק קרי, 1.1.1974 ; משמעות הוראה זו היא כי, סעיף 2 לחוק יחסי ממון, המצוי בפרק הראשון לחוק חל גם על בני-זוג שנישאו לפני תחילת החוק, ולכן על הסכם ממון בין בני-זוג שכאלו, אשר נערך לאחר תחילת החוק, חלות הוראות הפרק הראשון לחוק, לרבות סעיף 2 בו. למעלה מהצריך אציין ,בשנית, כי הצדדים דנן בחרו לציין מפורשות בהסכם שערכו כי המדובר בהסכם ממון אשר יוגש לאישור בית המשפט או בית הדין, בהקדם האפשרי. אין התובעת יכולה לאחוז בחבל בשתי קצותיו- מחד להגיש התביעה לאכיפת הסכם ממון והפרתו הנטענת ומאידך לטעון כי הנורמות החלות על הצדדים אינן אלו שבחוק יחסי ממון ועל כן לא היתה חובה לאשר ההסכם. אילו היתה התובעת מגישה תובענה חדשה ובה טענות בדבר יחסיהם הרכושיים של הצדדים, אכן המסגרת הנורמטיבית אשר היתה פורשת כנפיה על הקרע היתה הלכת השיתוף ברם, משניצב על המדוכה הסכם ממון שנערך ונחתם עפ"י חוק יחסי ממון- אין לבית המשפט אלא לפנות להוראות החוק ולקבוע בו. ג. גם את טענתה של התובעת כי בפנינו הסכם גירושין אשר אינו טומן בחובו חובה אינהרנטית לאשרו, אינני יכולה לקבל- בהסכם הנדון לא דובר כלל על גירושין (אשר הגיעו כחמש שנים לאחר החתימה עליו). כך העיד גם מר נ.א לעניין: "ש. היא החליטה להתגרש? ת. לא יודע. לגבי הגירושין לא המלצתי על זה. היתה רק שאלה איך לחלק את הכסף וכמה שלום מתחייב לתת למשפחה כסף, על זה היה ההסכם. לא ניהלתי איתם משפטים של גירושין לא הלכתי איתה"- עמוד 10 לפרוטוקול מיום 10.10.2010, שורות 10-13. ד. כפי שפורט בהרחבה דלעיל, בפנינו הסכם ממון, אשר לא אושר ואשר נזנח אף על ידי התובעת עצמה משך חמש עשרה שנים ואשר על בסיסו, אין יכולה התובענה לעמוד. 20. א. סוף דבר, הריני מורה על דחיית התובענה. ב. בשל התנהלות הצדדים וקורות חייהם משך השנים, קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו. חוזההסכם ממוןהתיישנות