1. בפני בקשה מטעם הנתבעות (להלן:"המבקשות") לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. 2. עפ"י כתב התביעה, ביום 25.5.1998 נחתם בין המשיבה לבין המבקשות, הסכם לאספקה בלעדית של דלקים, שמנים ומוצרי לוואי אחרים של נפט לתחנת תדלוק שעמדו המבקשות להקים ולהפעיל, במסגרתו שילמה המשיבה למבקשות סכומי כסף ניכרים כהשתתפות בבניית תחנת התדלוק. המבקשות הפרו את ההסכם. הן הפרו את התחייבותן לרכוש מוצרי נפט מהמשיבה באופן בלעדי ומכרו בתחנת התדלוק מוצרי נפט של חברות מתחרות למשיבה, תוך שימוש בסימניה המסחריים של המשיבה במשך שנים רבות, שלא כדין. 3. המבקשות טוענות כי בסעיף 15 לכתב התביעה טוענת המשיבה כי המבקשות הפרו את ההסכם בשנת 1999 ועל כן זהו המועד בו נולדה עילת התביעה וממועד זה החל מירוץ ההתיישנות. לפיכך, משהוגשה התביעה בשלהי שנת 2007, התביעה התיישנה. 4. תמצית טענות המשיבה: א) טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה ועל כן דינה של הבקשה להידחות על הסף. המשיבה טוענת כי במסגרת ההליכים בתובענה הגישו המבקשות 3 בקשות שונות, מהותיות ולגופם של דברים, מבלי שטענו להתיישנות התביעה ועל כן החמיצו את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות. ב) בניגוד לנטען בבקשה, המשיבה לא טענה בתביעתה להפרת ההסכם מטעם המבקשות בשנת 1999, נהפוך הוא; המשיבה מפנה לסעיפים 9, 10 ו - 15 לכתב התביעה וטוענת כי בכתב התביעה נטען כי המבקשות הפרו את הוראות ההסכם עימן בכל רגע ורגע. המשיבה טוענת כי החיובים אותם הפרו המבקשות אירעו בכל יום בו הטעו את לקוחותיהן לחשוב כי הם רוכשים מוצרי דלק של המשיבה, תוך הפרת סימני המסחר של המשיבה, ובכל חודש בו נמנעו מלרכוש מהמשיבה מוצרי דלק. המבקשות הפרו את ההסכם עם המשיבה מדי יום ביומו, הפרה נמשכת ועוולה מתמשכת, ועל כן המועד לתחילת היווצרותה של עילת התביעה אינו אך מועד כריתת ההסכם, אלא כל יום ויום בו הפרו המבקשות את ההסכם. 5. תמצית טענות המבקשים בתשובה לתגובה: א) המבקשות העלו לראשונה את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה. בטרם הגשת כתב ההגנה לא התקיים כל הליך ולא הוגשה כל בקשה שבה נטענו ע"י המבקשות טענות כנגד התביעה לגופה. לפיכך, המבקשות העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. ב) מירוץ ההתיישנות מתחיל מהמועד בו קמה זכות תביעה ומסתיים בחלוף 7 שנים ממועד זה. מכתב התביעה עולה כי הסעד היחיד המבוקש בו הוא סעד של השבה (בסכום השווה לסכום הפיצויים המוסכמים כאמור בסעיף 5.6 להסכם, שצורף כנספח ז' לכתב התביעה), שהינו סעד בגין הפרת הסכם המתגבש במועד ההפרה, ולא סעד בגין נזק שהתגבש בעקבות ההפרה הנטענת, דהינו, פיצויים. ג) לאור הבקשה המוסכמת שהוגשו הצדדים לביהמ"ש המחוזי ביום 22.11.2007, אין עוד כל רלוונטיות לעניין ההפרה הנטענת של סימני המסחר. 6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להידחות ברובה, מהנימוקים כדלקמן: א) סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח -1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". מעיון בבקשות השונות שהוגשו בתובענה, טרם הגשת כתב הגנתם של המבקשים בו נטענה לראשונה טענת ההתיישנות, מצאתי כי טענת ההתיישנות נטענה ע"י המבקשים בהזדמנות הראשונה כנדרש בתקנה 3 וזאת לנוכח מהותן של הבקשות דנן. ב) ביום 11.12.07 הגישו הצדדים לביהמ"ש המחוזי, בקשה בהסכמה להעברת הדיון לבימ"ש זה, במסגרתה צוין כי הואיל וביום 22.11.07 ניתן, בהסכמת הצדדים, צו מניעה קבוע בבש"א 19995/07, המחלוקת היחידה אשר נותרה בתביעה דנן, הינה בקשר לסעד הכספי הנתבע בסך 1,166,839. עפ"י החלטת כב' הש' א' זמיר מיום 11.12.07 הבקשה התקבלה. הסעד הכספי בסך 1,166,839 ₪ מפורט בסעיפים 24-26 לכתב התביעה ובסעיף 32.1 מבוקש סעד זה כדלקמן:"להורות לנתבעות להשיב לידי סונול את השקעותיה בתחנת התדלוק בהתאם להסכם האספקה הבלעדית, בדרך של השבת המתקנים והציוד שהותקנו בתחנת התדלוק ובדרך של השבת הכספים ששולמו לנתבעות על ידי סונול בסך של 1,166,839 ₪ (כולל מע"מ), בתוספת הצמדה וריבית מיום 25.5.98 ועד למועד הגשת תובענה זו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. לצרכי אגרה בלבד, תעמיד סונול את תביעתה על הסך של 1,166,839 ₪". מהאמור לעיל עולה כי התביעה המונחת בפני כעת הינה תביעה כספית על סך 1,166,839 ₪ להשבת השקעותיה של התובעת (להלן:"המשיבה") בתחנת התדלוק בהתאם להסכם האספקה בלעדית שנחתם ביום 25.5.1998 בין המבקשות למשיבה. זאת ועוד; הסעד הכספי מושתת על עילה של הפרת חוזה. עילת התביעה מושתת על הפרת התחייבותן של המבקשות עפ"י הסכם האספקה הבלעדית, לרכוש מוצרי נפט מהמשיבה באופן בלעדי ומכירה בתחנת התדלוק, בניגוד להתחייבותן, מוצרי נפט של חברות מתחרות למשיבה, תוך שימוש בסימניה המסחרים של המשיבה במשך שנים רבות, שלא כדין (ראה סעיפים 2 ו- 20 לכתב התביעה). ג) במקרה דנן עומדת למשיבה עילה חוזית ואין לצידה עוולה נזיקית ועל כן, חל ההסדר הכללי המצוי בחוק ההתיישנות ואין מקום להחלת ההסדר המיוחד הקבוע בהוראת סעיף89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע, כי תביעה, שאינה במקרקעין מתיישנת לאחר שבע שנים. סעיף 6 לחוק קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התובענה. המונח "עילת התובענה" נבחן בהקשר לדיני ההתיישנות, והנטיה הרווחת הינה לפרש הסדר התיישנות בצמצום, בדרך שלא תמנע, מעבר לסביר, סגירת שערי בתי המשפט בפני בעל דין התובע את זכויותיו (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים, פ"ד לח 673, 678 ; ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"ד כא (1) 85). ד) בתחום החוזים, מקובל עיקרון כי המועד לגיבושה של עילת התביעה לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות בקשר להפרת חוזה הוא בדרך כלל מועד ההפרה הנטענת (ע"א 508/64 עבדאללה נ' אפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד יט (4) 427; ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' סמסונוב, פ"ד כח (2) 228) ה) כאשר בית המשפט דן בטענת התיישנות בשלב המקדמי כטענת סף - חי הוא לצורך עניין זה מפי כתבי הטענות ועל פיהם יקום ויפול דבר. בית המשפט ימחק תביעה על הסף רק אם יגיע למסקנה כי גם אם יוכח הנטען בכתב התביעה ועל אף האמור בו לא יהיה זכאי התובע לסעד המבוקש. על כן, כל שצריך לעשות הוא, לבחון אם בהנחה שהאמור בכתב התביעה, אמנם יוכח, עדיין יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש, לאור גורם הזמן. עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בימ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן. כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". וראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478. מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לענין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156. סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לענין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ(2) 668). ו)החיוב שבנוגע אליו נטענת ההפרה קבוע בהסכם האספקה הבלעדית (נספח ז' לכתב התביעה). סעיף 6.1 להסכם קובע כי: "החברה מוסרת בזה לסונול את זכויות האספקה הבלעדיות של מוצרי הנפט אשר ידרשו להפעלת תחנת התדלוק בכל תקופת ההסכם. החברה מתחייבת שלא לרכוש מוצרי נפט להפעלת תחנת התדלוק במשך כל תקופת ההסכם מכל חברת דלק אחרת או גוף מתחרה אחר ולוודא כי מוצרי דלק כנ"ל לא ימצאו בתחום שטח תחנת התדלוק בכל צורה ואופן שהיא, ומכל סיבה שהיא". ובסעיף 4 להסכם נקבע כי תקופת ההסכם הינה החל מיום התחלת הפעלתה המסחרית של תחנת התדלוק ופתיחתה לציבור הרחב ועד ליום 15.4.2012. בנוגע להפרה הנטענת, צוין בסעיף 15 לכתב התביעה כי: "...הנתבעות מצידן, הפרו את תנאי הסכם האספקה הבלעדית באורח יסודי כאמור; הפרות הסכם האספקה הבלעדית מוצאות ביטוין בכך שמשנת 1999 ואילך, מדי יום ביומו ועד למועד הגשת התביעה. נמנעות הנתבעות במתכוון מלמלא אחר עיקריו שלההסכם לאספקה בלעדית; הנתבעות נמנעות מלרכוש מוצרי נפט מאת סונול, הן רוכשות מוצרי נפט מחברות מתחרות לסונול, הכל תוך שהן עושות שימוש שלא כדין, בציוד של סונול ובסימונים המסחריים של סונול ומפעילות את תחנת התדלוק, למראית עין, כתחנה המשתייכת לרשת תחנות התדלוק של סונול וגורמות לכך שמוצרי הנפט והשירותים המסופקים בתחנת התדלוק, נחזים כאילו הם ניתנים ו/או נמכרים ע"י סונול והכל, למרות ועל אף דרישותיה המפורשות של סונול לחדול ממעשיהן, מחדליהן והפרותיהן את הסכם האספקה הבלעדית כאמור". מכתב התביעה עולה כי עילת התביעה במקרה דנן מתבססת על הפרת התחייבותן של המבקשות לרכישת מוצרי דלק של המשיבה משך כל תקופת ההסכם, מדי יום. מהאמור עולה כי לפנינו עילה מתחדשת, כאשר כל יום של הפרה מקים על פי כתב התביעה עילת תביעה חדשה כלפי המבקשים. ז) באשר לטענת המבקשות בתשובה לתגובה כי אם נאמץ את שיטת המשיבה, נגיע למסקנה לפיה במקרים בהם מופר הסכם מדי יום לא תחול התיישנות בחלוף שבע שנים ממועד ההפרה הראשונית, ולמעשה לא תחול התיישנות לעולם, הרי שאין בידי לקבלה. אכן, אין מקום לקביעה שכל חיוב חוזי שלא בוצע מהווה הפרה נמשכת הואיל והמפר ממשיך להימנע מביצוע החיוב שהרי אז אכן, כל הפרת חוזה תהווה הפרה נמשכת ותביעות בגין הפרת חוזה, כאשר המפר לא ביצע חלקו גם במועד מאוחר יותר מזה הנקוב בחוזה לא יתיישנו לעולם. אין זה המקרה המונח בפני. במקרה דנן, מעיון בהסכם האספקה הבלעדית עולה כי עסקינן בחיוב נמשך, להבדיל מחיוב לקיום במועד מסוים, שכן היה על המבקשים משך כל תקופת ההסכם לקיים את החיוב שלגביו נטענת ההפרה, ועל כן, יש מקום לקבוע כי במקרה דנן הפרת החוזה הינה הפרה נמשכת. ח) בסעיף 32.1 לכתב התביעה מבוקש "להורות לנתבעות להשיב לידי סונול את השקעותיה בתחנת התדלוק בהתאם להסכם האספקה הבלעדית, בדרך של השבת המתקנים והציוד שהותקנו בתחנת התדלוק ובדרך של השבת הכספים ששולמו לנתבעות ע"י סונול, בסך של 1,166,839 ₪ (כולל מע"מ), בתוספת הצמדה וריבית כדין מיום 25.5.98 ועד למועד הגשת תובענה זו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. לצרכי אגרה בלבד תעמיד סונול תביעתה על סך של 1,166,839 ₪". לפיכך, משהוגשה התביעה ביום 16.10.07 התיישנה עילת התביעה בנוגע להפרות של התחייבויות המבקשות עד ליום 16.10.00, משחלפו שבע שנים מיום השתכללות ההפרות. ואולם תביעת המשיבה החל מאותו מועד, לא התיישנה. יוצא אם כן, כי בידי המשיבה הזכות לתבוע בגין התקופה שמיום 16.12.2000 ודין הבקשה, ברובה, להידחות. 7. לסיכום: א) מהנימוקים שהובאו לעיל, הנני דוחה את הבקשה ברובה. ב) המשיבה תגיש כתב תביעה מתוקן על פי הקבוע בסעיף ז' להחלטתי בתוך 14 יום, מיום קבלת החלטה זו. ג) כיוון שהבקשה התקבלה בחלקה הקטן לא אפסוק הוצאות בגין הבקשה דנן. ד)הפרה נמשכתהתיישנות