כללי תביעה זו עניינה הכרה ביחסי עבודה בין הצדדים ביחס לתקופה שמשנת 1982 ועד לשנת 2004, ולזכויות הנובעות מכך. בפניי בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי. התובע מתנגד לבקשה לנוכח אי חלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, משהתביעה הוגשה ביום האחרון בטרם תחל ההתיישנות. טענות הצדדים לטענת הנתבעת, התביעה התיישנה, הואיל וחלפו שבע שנים מיום סיום יחסי העבודה בין הצדדים, יום 30.9.04, ועד להגשת התביעה ביום 2.10.11.לטענת הנתבעת התקיימו התכליות שביסוד טענת ההתישנות. כן טוענת הנתבעת להתיישנות ספציפית של עילות הפנסיה, ההבראה, והחופשה. לחילופין טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי קיצוני. לטענת התובע, תביעתו לא התיישנה. זאת מכיוון שיום 30.9.11 היה יום חג, ראש השנה, ויום 2.10.11 היה היום הראשון בו ניתן היה להגיש כתב התביעה לאחר החג. התובע משאיר לשיקול דעת בית הדין את דחיית התביעה ברכיב ההפרשות לפנסיה והסעד החלופי. התובע טוען כי אין מקום להחיל התיישנות קצרת מועד לענין החופשה וההבראה, שכן החופשה הנתבעת הינה חופשה חוזית, על יסוד ההסכמים הקיבוציים, וביחס להבראה הזכות קמה לה בסיום העבודה, והוא תבע שנתיים אחורנית ותו לא. דיון והכרעה נקדים ונאמר, כי הסעד של מחיקה על הסף ניתן ביד קמוצה ובמשורה על ידי בתי המשפט ובבתי הדין לעבודה "קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע מד/15-3 אפנר נ' מפעלי הדסה לחינוך עבודה ארצי, כרך כ(2) 242 ; דב"ע נא/31-3 חיפה כימיקלים נ' אברהם רמי כלפון פד"ע כב 518). מגמתם של בתי משפט בכלל ובתי הדין לעבודה בפרט, לברר ולהכריע בתובענה לגופם של דברים על פני סילוקה על הסף במטרה לאפשר לתובע להביא את עניינו לדיון ולממש זכות משפטית. (ע"ע 1637/04 קרשון נ' קריכלי (לא פורסם, ניתן ביום 9.5.05), העתירה בענין לבג"ץ נדחתה -ר' בג"צ 5185/05 קריכלי נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, ניתן ביום 16.6.05)). כדי שבית דין יאות למחוק תביעה על הסף "חייב להיות בית הדין בטוח ומשוכנע כי גם אם יוכיח התובע את כל אשר טוען בכתב תביעתו לא יהיה בכך כדי להועיל לו, מאחר שאין באותה מסכת עובדות כדי ליצור עילת תביעה" (דב"ע נו/140-3 כי"ל - כימיקלים לישראל נ' ליאונרד שור פד"ע ל 152). בענייננו, לא התרשמנו כי יש מקום לסילוק התביעה, לפחות ברובה, בשלב זה. כמתחייב מההלכה הפסוקה, על מנת שבית הדין יעשה שימוש בסמכותו למחיקת כתב תביעה על הסף, עליו להיות בטוח ומשוכנע, כי גם אם יוכיח התובע את כל אשר הוא טוען לו - לא יועיל לו הדבר, מאחר ואין במסכת העובדות כדי ליצור עילת תביעה. פגם זה של היעדר עילת תביעה אמור להתגלות מקריאת כתב התביעה עצמו ללא חקירה ודרישה בעובדות. כפי שנראה, בהתייחס לטענות ההתיישנות והשיהוי להן טוענת הנתבעת, לא כך הדבר בענייננו. התיישנות על התכליות העומדות ביסודה של הוראת ההתיישנות נאמר בע"א (עליון) 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (טרם פורסם, ניתן ביום 2.7.03) (להלן: "ענין עץ חיים") כדלהלן: "תכלית מוסד ההתיישנות הוא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי, ושמירה על עניינו של הציבור (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4) 554, 558-9). עניינו של התובע מחייב כי ינתן לו מירווח זמן מספיק להכין ולהגיש את תביעתו, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה בה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל; האינטרס הציבורי מחייב מצד אחד כי תינתן לתובע שהות לעשות לפתרון הסכסוך מחוץ למערכת השיפוט. מצד שני, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגיטימיים של גורמים שונים, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק." סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק") מורה על תקופת התיישנות של 7 שנים, הנמנית לפי ס' 6 לחוק, מהיום שבו נולדה עילת התביעה. בענייננו, עילת התביעה נולדה - ביחס לרוב רכיבי התביעה ובכללם הזכות לפיצויי פיטורים, לחופשה ולהבראה - עם סיום יחסי העבודה, ביום 30.9.04. לכאורה, אם כן, התאריך בו תמה תקופת ההתיישנות הינו אכן, יום 30.9.11. עם זאת, לא ניתן לקבוע את תקופת ההתיישנות בענייננו במנותק מההקשר של התאריך הספציפי בו חל יום זה, בהתאם להוראת חוק הפרשנות בענין.חוק הפרשנות בענין. סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 קובע כך: "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". ראש השנה הינו יום מנוחה. היום הראשון בו ניתן היה להגיש התביעה לאחר ראש השנה שחל ביום שישי 30.9.11, (ולאחריו שבת), היה יום 2.10.11. ביום זה אכן הוגשה התביעה. לפיכך, חלה הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות המאריכה את מועד תום תקופת ההתיישנות עד ליום 2.10.11. הנתבעת למעשה טוענת להתיישנות קצרה מזו שהחוק קבע, התיישנות שאינה מתחשבת בהוראות החוק המאריכות את מועדי ההגשה של כתבי בי דין במידה ונפלו בימי מועד, ליום החול הראשון שלאחר המועד. אין מקום לקביעה כזו, החורגת מדיני ההתיישנות המקובלים. תכליות עקרון ההתיישנות, עליהן עמדו הצדדים בהרחבה, וכפי שהובא לעיל, אינן חלות כל עוד לא תמה תקופת ההתיישנות במלואה, גם אם מדובר ביום האחרון לה. כך הוא טיבו של חוק הקוצב מועדים, אשר מי שנכנס בגדרי התקופה, גם אם ב"דקה האחרונה" - נכנס בו. הדבר תואם את עקרון הוודאות המשפטית ואת לשון החוק. אין לנתבעת בסיס לציפיה לגיטימית לפיה מיד עם תום שבע השנים לא תיתבע יותר, אף אם תום התקופה חל בפגרה או בחג, וממילא לא ברור מדוע היתה הסתמכות מצידה בענין זה. אין מקום אפוא לקיצור התקופה כפי שחפצה הנתבעת, לשבע שנים שלמות ותו לא, המסתיימות ביום 30.9.11, שהינו ראש השנה, חלף המועד הראשון האפשרי להגשה לאחר מועד זה, שהוא יום 2.10.11, בו הוגשה התביעה. טענות הנתבעת בענין זה נדחות אפוא. התיישנות הבראה לענין הבראה - התובע תבע דמי הבראה בגין שנתיים אחורנית מיום סיום העבודה. זכאות התובע לקבל יתרת דמי הבראה שלא שולמו לו קמה אף לטענת הנתבעת, בחודש ספטמבר 2004, בהגיע המועד לתשלום דמי ההבראה. כמו כן, התובע זכאי לקבל יתרת דמי הבראה שלא שולמו לו עם סיום יחסי העבודה. כפי שקבענו לעיל, בסיטואציה שנוצרה באותה שנה, הואיל ויום השבתון, חג ראש השנה, חל ביום 30.9.11, הגשת התביעה ביום 2.10.11 דינה כדין תביעה שהוגשה ביום 30.9.11 בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות. לפיכך, לא חלה התיישנות על תביעת התובע ברכיב זה ודין טענות הנתבעת להידחות בענין זה. התיישנות הפרשות לפנסיה לענין רכיב הפרשות לפנסיה או הסעד החלופי לו - התובע הסכים עם הנתבעת והודה כי תביעתו בענין זה התחדשה מדי חודש עבודה, כאשר בפועל התיישנה עם חלוף תקופת ההתיישנות ביחס לרוב ככל תקופת עבודתו. התובע השאיר לשיקול דעת בית הדין את סילוק התביעה ברכיב זה על הסף. אכן, משהתיישן רכיב זה, ולו התיישנות דיונית, כפי שמודה התובע, אין מקום להמשיך ולעסוק בו. התביעה נדחית אפוא על הסף ברכיב זה. התיישנות חופשה לענין חופשה - ס' 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 קובע כי "תקופת ההתישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים". (ראו יצחק לובוצקי חוזה עבודה וזכויות העובד (מהדורת 2008), פרק 14, עמ' 22). לטענת התובע, מדובר בחופשה על יסוד ההסכמים קיבוציים ולא מכוח החוק. לטענת הנתבעת, ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות ביחס לפדיון חופשה הנובע מכוח ההסכמים הקיבוציים, כל עוד מדובר ביתרת חופשה העולה על זו לה זכאי התובע מכוח החוק. לתובע, שתקופת עבודתו הנטענת היא 17 שנה, יש זכאות ל-28 ימי עבודה בהתאם לסעיף 3(א)(5) לחוק האמור, או פחות, בהפחתת שבתות. התובע תבע תקופה של חודש מכוח הנוהג במקום העבודה. בנסיבות אלו, החופשה החוזית הנובעת מההסכמים הקיבוציים חורגת במספר ימים מתקופת החופשה על פי חוק, לגביה נקבעה תקופת ההתיישנות הקצרה בחוק. הואיל וממילא רכיב זה לא התיישן במלואו ודינו להתברר, ולו בחלקו, אין מקום לדחותו על הסף מחמת התיישנות כבר בשלב זה. שיהוי לא מצאנו טעם המצדיק דחיית התביעה משום שיהוי, החוסם הגשת התביעה, כאשר טענת ההתיישנות נדחתה. (ראו ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי פ"ד יח(1) 47, 53; ע"א 410/87 ליברמן נ' יונגר פ"ד מה(3) 749, 755); ענין עץ חיים שהובא לעיל; ע"א 485/90 מזאריב נ' מזאריב (לא פורסם); ע"א 5793/96 חיים נ' חיים פ"ד נא(5) 625, 635). אין המדובר במקרה של תביעה להשבה לעבודה, המצדיק סילוק על הסף מחמת השתהות יתירה, כי אם בתביעה לסעד כספי. כמו כן לא מדובר במקרה בו היה לנתבעת יסוד סביר להאמין שהתובע לא יגיש כנגדה תביעה. זאת בייחוד לנוכח העובדה שרק חודשים ספורים קודם לכן העיד התובע בתיק דומה של אחד מעמיתיו. בנסיבות אלו, דין טענות הנתבעת לענין השיהוי להידחות אף הן. סוף דבר הבקשה מתקבלת בחלקה, ונדחית ברובה. התביעה מסולקת על הסף לענין רכיב ההפרשות לפנסיה והסעד החלופי. ביחס ליתר רכיבי התביעה - הבקשה נדחית. ההליכים יימשכו כסדרם. כתב הגנה יוגש תוך 30 יום. שאלת ההוצאות תידון בסיום ההליך. הפרשה לפנסיהפנסיההתיישנות