1. בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, שבמסגרתו נדחתה מחמת התיישנות תביעת המבקשת לתשלום הפרשי שכר בגין ותק שירות צבאי לתקופה שמחודש אוגוסט 1995 ועד לחודש דצמבר 2002 (הרשם תומר סילורה; דמ"ר 37947-04-11; ניתן ביום 10.4.13; להלן - "פסק הדין"). רקע הדברים 2. המבקשת היא עובדת מדינה מאז שנת 1993. תחילה הועסקה בחוזה ובהמשך הועברה למעמד של עובדת קבועה. עבודתה בוצעה במשרד לשירותי דת, במשרד האוצר ומשנת 2004 ואילך היא מועסקת בהנהלת בתי המשפט. בין השנים 1995 ועד לשנת 2010 לא שולמה למבקשת תוספת שכר בגין ותק צבאי בהתאם להוראות התקשי"ר (סעיף 24.431; להלן - "התוספת"). בשנת 2010, עקב פניית המבקשת לאגף השכר בהנהלת בתי המשפט, שולמו לידיה הפרשי שכר בגין התוספת לתקופה רטרואקטיבית של 7 שנים החל מחודש ינואר 2003. המבקשת עתרה לבית הדין האזורי לתשלום הפרשי השכר בגין התוספת עבור התקופה שמחודש אוגוסט 1995 ועד לחודש דצמבר 2002. בין היתר טענה המבקשת, כי עם קבלתה לעבודה בשירות המדינה ועם כל מעבר תפקיד, מילאה בשאלון את פרטיה האישיים, לרבות פרטים על שירותה הצבאי (להלן - "שאלון"). 3. המחלוקת בבית הדין האזורי התמקדה בשתי שאלות עיקריות. האחת - שאלה שבעובדה - האם דיווחה המבקשת למדינה על שירותה הצבאי. השנייה - שאלה שבמשפט - האם חלה התיישנות על תביעת המבקשת. בית הדין האזורי קבע כי המדינה לא הרימה את הנטל להוכיח שהמבקשת לא הגישה, עובר לתחילת עבודתה אצל המשיבה 1, את השאלון שבו דיווחה על שירותה הצבאי. עם זאת, דחה בית הדין את תביעת המבקשת, תוך שקבע כי תביעתה התיישנה. פסק דין זה הוא מושא בקשת רשות הערעור שבפנינו. בקשת רשות הערעור 4. בבקשת רשות הערעור עותרת המבקשת לביטול פסק הדין. לדידה, יש לקבוע כי תביעתה לא התיישנה ויש להורות על תשלום מלוא התוספת שהיתה זכאית לה. לדברי המבקשת, בית הדין קמא שגה במסקנתו כי תביעתה התיישנה; הודאת המדינה בזכותה לתוספת במכתב מיום 29.11.10 מתחילה את מרוץ ההתיישנות מחדש, אף אם חלפה התקופה הקבועה בדין; מרוץ ההתיישנות נעצר כל פעם שהמבקשת דיווחה למדינה על שירותה הצבאי ומשדיווחה על כך מספר פעמים, היה מקום לקבוע כי מרוץ ההתיישנות נעצר; המשך עבודתה בשירות המדינה יש בו כדי לאיין את טענת ההתיישנות; תקופת ההתיישנות החלה רק כשנודע לה על שלילת זכאותה לתשלום התוספת - בתחילת עבודתה שולמה לה התוספת, אולם תשלום זה הופסק עם מעברה לתפקיד אחר ועם שינוי היקף משרתה. מאחר שבתלושי השכר אין כל זכר לתשלום התוספת, לא יכולה היתה לאתר את הפסקת התשלום; על המדינה החובה לבצע בדיקה של תשלומים בחסר בדיוק כפי שהיא בודקת תשלומי יתר; השימוש שעשתה המדינה בטענת ההתיישנות, שהיא טענה דיונית במהותה, אינה ראויה ואינה סבירה. 5. ביום 23.4.13 ניתנה החלטת בית דין זה, ובמסגרתה הוצע לצדדים ההסדר הדיוני הבא - משבפני בית הדין הארצי תלוי ועומד ערעור שהגישה המדינה בתיק ע"ע 44047-05-12, בעניינה של אתי אוטמזגין (ערעור על פסק הדין בתיק ס"ע 5387-11-11; להלן - "עניין אוטמזגין") ומשעל פני הדברים, בתיק הנ"ל ובהליך נשוא בקשה זו מתעוררות שאלות זהות ו/או דומות הן לעניין של משפט והן לעניין של עובדה, תינתן רשות כך שהדיון בשני התיקים יישמע במשותף (החלטה מיום 23.4.13; להלן - "ההסדר שהוצע"). 6. המבקשת הודיעה על הסכמתה להסדר המוצע, אולם המדינה התנגדה לו מהטעמים שהערעור בעניין אוטמזגין והבקשה דנן נסובים על תשתית עובדתית שונה, ושהקביעה בעניין אוטמזגין נגעה אך לשאלת ההתיישנות, וזאת בשונה מהקביעה בעניינה של המבקשת דנן, שניתנה לגופו של עניין. עוד טענה המדינה כי אם תינתן רשות ערעור, על הערעור לידון בפני שופט בית הדין האזורי שבו מכהן הרשם שנתן את פסק הדין ולא בפני בית דין זה. 7. לאור עמדת המדינה לעניין ההסדר שהוצע, ולבקשתה, הוארך המועד למתן תגובתה לבקשת רשות הערעור וזאת עד ליום 17.6.13. עד היום לא נתקבלה כל תשובה מטעם המדינה. 8. המבקשת ביקשה לצרף כראיה לבקשת רשות הערעור הודעה שהופצה לעובדים על ידי החשב הכללי במסגרת תלוש שכר חודש אפריל 2013 המפנה לדבריה, את שימת לבם לכך שבאחריותם "לבדוק את תלוש השכר תוך ציון מיקומו המדויק של הוותק הצבאי בתלוש תחת הכותרת 'נתונים אישיים'". לעמדתה, יש לראות בכך משום הודאה מצד המשיבה כי לא ניתן לאתר את רישום הוותק הצבאי בתלוש (להלן - "ההודעה"). המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי אין לראות בהודעה משום "הודאה". לעמדתה, מדובר בכלי המצוי בידי החשב בכללי שבאמצעותו הוא מסב את שימת לב העובדים לנושאים חשובים שעליהם יש ליתן את הדעת. לדבריה, מדובר בהודעה כללית ושגרתית הנוגעת לנושאים שונים ואין לראותה כהודאה כלשהיא מטעם המדינה בקושי לאתר את רישום הוותק הצבאי בתלוש. 9. הצדדים נדרשו למסור עמדתם ביחס לאפשרות שבית הדין ידון בבקשת רשות הערעור כבערעור על פי תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, וזאת על יסוד הבקשה והתגובה בכתב. הצדדים נתנו הסכמתם לאמור. הכרעה 10. לעניין הבקשה לצירוף ראיה, מצאתי כי דינה להידחות. ככלל, אין לצרף ראיות חדשות בשלב הערעור ועל בעלי הדין להביא את ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית בלבד. קבלת ראיות חדשות בשלב הערעור מתאפשרת במשורה ובית הדין יעשה כן רק אם הוא סבור שהדבר נדרש לשם עשיית צדק או לשם מניעת עיוות דין (ע"א 11294/05 אלון מורדוך נ' מגן חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 2.7.08; רע"פ 7709/12 שאדי סולטאן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 4.11.12). לשם כך על בית הדין לשקול קיומם של אלה - המבקש לא ידע על הראיה ולא יכול היה לגלותה בשקידה סבירה במהלך הדיון בערכאה הקודמת; אינטרס השמירה על עקרון סופיות הדיון; טיב הראיה החדשה והסיכוי שהגשתה תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה דלמטה; הערכאה הדיונית סירבה שלא כדין לקבל את הראיה, וזו נחוצה לשם מתן פסק הדין, או שאותה ראיה כלל לא היתה קיימת בעת ניהול הדיון בערכאה הראשונה; בית הדין שוכנע כי המבקש היה בלתי כשיר לנהל את עניינו בערכאה הדיונית (רע"פ 2122/13 יצחק דבש נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 9.5.13; עב"ל 307/07 עמליה יאזמה - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 7.11.07). בענייננו - אכן, ההודעה לא היתה קיימת בעת שהובאו הראיות בפני בית הדין האזורי ועל כן על פניו היה מקום לקבלה אלא שאין בכך כדי לסייע למבקשת. עיון בהודעה מעלה כי לא ניתן לראותה כ"הודאה". ההודעה אינה כוללת כל התייחסות ספציפית לוותק הצבאי כנטען על ידי המבקשת. ההודעה כוללת הפניית העובד לנתוני ותק, מיסוי, ניכויים ועוד ולמיקומם של נתוני שכר אלה בתלוש תוך ציון כי באחריות העובד לבדוק את הנתונים. בעניין הוותק נרשם - "וותק - כל סוגי הותק שלהם השפעה על שכרו של העובד והמופיעים תחת הכותרת 'נתונים אישיים'." הנה כי כן, אין בהודעה כל התייחסות ספציפית לוותק צבאי ואין לטענת המבקשת בעניין זה על מה לסמוך. משאין בהודעה כדי להוסיף דבר ומשאינה נחוצה לשם מתן פסק הדין - דין הבקשה לצירוף הראיה - להידחות. 11. לגופה של בקשה - לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר שבתיק, סבורה אני כי דין הבקשה להידחות. 12. בית הדין האזורי קיבל את טענת המבקשת, שלפיה לא הוכח כי לא מילאה את השאלון באופן שאִפשר למדינה לשלם לה את התוספת. בית הדין הוסיף וקבע כי אין חולק שהמבקשת זכאית לתשלום התוספת וכי רק מכשול "פרוצדוראלי" עומד לה לרועץ. עם זאת סבר בית הדין קמא, כי "בהתנגשות החזיתית בין זכות התובעת לתשלום תוספת הוותק לבין 'מוסד ההתיישנות'... ידי חוק ההתיישנות על העליונה" (סעיף 22 לפסק הדין). בית הדין האזורי קבע כי עניינה של המבקשת אינו שונה מעניינם של רבים אחרים אשר אינם יכולים לקבל את זכויותיהם בשל מגבלות התיישנות; כי אין משמעות לשאלה על כתפי מי מוטלת האחריות למחדל, אף שלגופה של מחלוקת נקבע כי אילו היתה המבקשת בודקת את תלושי השכר אחד לאחד, היתה מבחינה בחסרונו של תשלום התוספת; כי המבקשת קיבלה את כל התשלום בגין התקופה שלא התיישנה ואף למעלה מכך; כי אין לקבוע שמרוץ ההתיישנות נעצר בכל פעם שהמבקשת הגישה שאלון ודיווחה על שירותה הצבאי; כי נסיבות העניין אינן מצדיקות קביעה כי העלאת טענת ההתיישנות על ידי המדינה מהווה שימוש בזכות בחוסר תום לב; וכי אין מקום להחיל במקרה דנן את החריגים לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - "חוק ההתיישנות" או "החוק"). 13. המבקשת אינה משיגה על קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא ועל כן, את הוראות חוק ההתיישנות יש לבחון על רקע הקביעות כאמור. 14. הוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובעות תקופת התיישנות בת שבע שנים. סעיפים 7-9 לחוק מפרטים מקרים חריגים שבהם מוארכת תקופת ההתיישנות. וכך נקבע בסעיפים אלה - "7. היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה. 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. 9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות." (להלן - "החריגים לחוק"). 15. לא מצאתי כי המבקשת עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי עניינה נכלל באחד מהחריגים לחוק, המצדיקים את הארכת תקופת ההתיישנות. המבקשת אינה טוענת לתרמית או להונאה מצד המדינה, ועל כן החריג שבסעיף 7 לחוק אינו חל בענייננו. בית הדין קמא קבע כעובדה, שאילו היתה המבקשת בוחנת את תלושי השכר באופן סביר, היתה מבחינה כי התוספת אינה משולמת לידיה. קביעה עובדתית זו, שכאמור לעיל המבקשת אינה מערערת עליה, שומטת את הקרקע מתחת לטענת המבקשת כי העובדות המקימות את עילת תביעתה נעלמו מידיעתה או שבזהירות סבירה לא יכולה היתה לגלותן. מכאן, כי גם החריג שבסעיף 8 לחוק אינו חל. 16. באשר לחריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, שעניינו הודאה בזכות, המאריכה את תקופת ההתיישנות או מאפשרת לה להתחיל מחדש - אין לראות בתשלום שניתן למבקשת עבור התקופה שלא התיישנה משום הודאת המדינה בזכות המבקשת לתוספת מעבר לתקופת ההתיישנות. בסעיף 9 לחוק נקבע במפורש כי הודאה (בזכות של התובע) - "למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". בענייננו שילמה המדינה למבקשת את התוספת עבור תקופה העולה במעט על תקופת שבע השנים, היינו 7 שנים ועשרה חודשים (2003 - 2010) וזאת על אף שלכתחילה ביקשה המבקשת את התשלום מתחילת העסקתה בשנת 1995. עוד עולה מהתכתבות בין הצדדים כי בד בבד עם אישור התשלום הרטרואקטיבי שבה המדינה ועמדה על דעתה כי אין לשלם למבקשת מעבר לתקופה של 7 שנים (ראו החלטת הועדה לבחינת הפרשי שכר וגמלאות מיום 29.11.10 (נספח ט' לכתב התביעה); מכתבו של מר הראל, מנהל תחום שכר מיום 11.4.11 (נספח י"ג לכתב התביעה)). בכך יש לראות את המדינה כמי שעמדה על טענת ההתיישנות ואין לראות בתשלום התוספת כ"הודאה" המקימה את החריג שבסעיף 9 לחוק. 17. כך, לא ברורה טענת המבקשת שלפיה יש בהמשך עבודתה במדינה או בדיווחה מעת לעת על שירותה הצבאי כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, ולא מצאתי כי יש בטענה זו כדי לאיין את טענת ההתיישנות. 18. בנסיבות אלה, לא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית הדין קמא. 19. סוף דבר - בקשת רשות הערעור נדחית. משלא ניתנה תגובת המשיב - אין צו להוצאות. הפרשי שכרהתיישנות