1.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.6.2003 בתיק המ' 232/00. בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקבל את תביעתם של המשיבים לביטול הרישום הקיים בעניינם של מקרקעין בשכונת קריית משה שבירושלים, חלקה 27 בגוש 30153 (להלן: המקרקעין), בהתבסס על סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר). התשתית העובדתית 2.עניינו של הסכסוך שבפנינו במקרקעין המשמשים היום שלושה בתי כנסת שונים. המערערת, עמותת אהל יצחק ע.ר. (להלן: המערערת), הינה עמותה המאגדת את קהילת המתפללים בבית הכנסת האשכנזי הבנוי במקרקעין. המשיבים הינם עמותה המאגדת קהילת מתפללים בבית כנסת הספרדי המצוי באותם המקרקעין, עמותת אוהל דוד לצרכי דת (ע"ר), וחלק מבני הקהילה (להלן: המשיבים). קהילה שלישית, אשר אינה צד ישיר לסכסוך שבפנינו, מתפללת בבית כנסת נוסף העומד במקרקעין, בית כנסת "מדרש משה". 3.יש להקדים ולציין כי רוב רובן של העובדות נשוא הערעור שנויות במחלוקת ומוטלות בספק. זאת, עקב הזמן הממושך שחלף בין ראשית האירועים הרלוונטיים שהחלו עוד בראשית המאה הקודמת ובין מועד הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. עם זאת דומה כי לפחות המסגרת הכללית של העובדות אינה שנויה במחלוקת ממשית ואותה אפרוס להלן. 4.המשיבה 2, קרן משה מונטיפיורי (להלן: הקרן), נוסדה בשלהי המאה ה-19 במטרה להנציח את שמו של סר משה מונטיפיורי על ידי הקמת חמש שכונות בירושלים שישאו את שמו. בשנת 1924 רכשה הקרן את האדמות עליהן בנויה היום שכונת קריית משה ובכללן המקרקעין נשוא הערעור שבפנינו. המשיבה 3, חברת קריית סר משה מונטיפיורי - אגודה הדדית בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה) נוסדה בשנת 1925, והיא שהקימה בפועל את השכונה מטעם הקרן. ככל הנראה לא אפשר המצב המשפטי בתקופה זו רישום מקרקעין, ובכללם המקרקעין נשוא הערעור דנן, על שם הקרן ישירות ולכן נרשמו הם על שם נאמני הקרן. 5.בשנת 1932 הוקם על המקרקעין בית הכנסת המשרת את קהילת המערערת ובשנת 1937 הוקם בית כנסת נוסף המשרת את קהילת המשיבים. בשנת 1938 הוכרזו המקרקעין, יחד עם מקרקעין נוספים שהיו בבעלות הקרן, כהקדש על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. 6.בשנת 1949, לאחר הליך הסדר, נרשמו המקרקעין על שם החברה. נסיבות רישום זה הינן יסוד המחלוקת שהובילה לערעור שבפנינו. בשנת 1967 החליטה החברה, בישיבה כללית, להעביר את המקרקעין על שם המערערת ללא תמורה ובשנת 1970 נרשמו המקרקעין על שמה של המערערת. תביעת המשיבים לביטול הרישום (המ' 232/00) הוגשה בשנת 2000, לאחר שנתגלעו סכסוכים בין הקהילות בשאלות הקשורות לפיתוח ובניה במקרקעין. 7.טענות המשיבים בבקשתם נגעו הן לשלב בו נרשמה החלקה לאחר הליך ההסדר בשנת 1949 על שם החברה (להלן: ההעברה הראשונה) והן לשלב בו הועברה הבעלות על שם המערערת (להלן: ההעברה השנייה). לאור התוצאה אליה הגיע, לא נדרש בית המשפט המחוזי לטענות באשר להעברה השנייה. בעניין ההעברה הראשונה נטען כי רישום זה נעשה במרמה ומכאן שיש לבטלו ולהשיב את הרישום על שם הקרן. המערערת התנגדה לבקשה לגופה ואף העלתה טענות מקדמיות רבות נגד עצם הגשתה. נטען כי למשיבים אין כלל זכות עמידה בפני בית המשפט, כי אין יריבות בין המשיבים והמערערת היות וכל הסוגיה נוגעת למעשיהן של הקרן ושל החברה, כי חלה התיישנות על תביעתם של המשיבים וכי הם אף מושתקים ומנועים מלהעלות את טענותיהם לאור זאת שידעו מזה שנים רבות על רישום המקרקעין על שם המערערת ולא פעלו בנידון. החברה, אשר התפרקה זמן רב טרם הליכים אלו, לא הגישה כל תגובה לבקשה ואילו המשיבים 4 ו-5, פקיד הסדר המקרקעין בירושלים ולשכת המקרקעין בירושלים, הצהירו כי אין ברצונם להיות צד להליך וכי יכבדו כל החלטה שתינתן על ידי בית המשפט המחוזי. באת כוח הנאמן הציבורי מטעם הקרן, אשר מונה עקב ההליכים דנן, הודיעה כי לא עלה בידו לאתר מסמכים רלוונטיים נוספים לאלו שצרפו הצדדים לעתירתם, וכי על פי מסמכים אלו לא נראה כי ניתן לשלול את האפשרות שהייתה הסכמה של הבעלים הרשומים לשינוי רישום הבעלות והעברתה על שם החברה. עם זאת, לא נקט הנאמן הציבורי עמדה בבקשה גופה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 8.ביום 29.6.2003 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' חבש). ראשית דן בית המשפט בטענות המקדמיות שהעלתה המערערת ודחה אותן לגופן. בעניין זכות העמידה נקבע, כי אף שאין זה אפשרי בשל חלוף הזמן לקבוע ממצאים ברורים בעניין הזכויות בנכסים, למשיבים יש אינטרס לגיטימי במקרקעין מכוח העובדה כי הקהילה התפללה בבית הכנסת כבר משנת 1937, דבר המצמיח לה זיקת הנאה בנכס. בית המשפט הבחין בעניין זה מההלכה שנקבעה ברע"א 2735/99 עמותת בית הכנסת לספרדים בשכונת אבו טור בירושלים נ' אורנשטיין, פ"ד נה(3) 433 (2001) (להלן: עניין אורנשטיין), מאחר שבמקרה הנזכר לא היה ציבור המתפללים מאוגד כאישיות משפטית נפרדת, נידונה שם רק הסוגיה הספציפית של זכות דיירות מוגנת, והקביעה כי אין בכך כדי לפגוע בזכות העמידה של המשיבים בענייננו כבעלי אינטרס לגיטימי בנכס. טענת היעדר היריבות נדחתה משנקבע כי אף שרוב הטענות נוגעות אכן לפעולותיה של החברה, הסעד המבוקש הינו מחיקת רישום המערערת כבעלת המקרקעין ומכאן שהיא הנתבעת הנכונה. 9.בעניין טענת ההתיישנות קבע בית המשפט כי ככל שמדובר בהתיישנות הזכות במקרקעין, אין מקום לקבל את הטענה היות ומדובר במקרקעין מוסדרים אשר על פי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) לא חלה עליהם התיישנות. ככל שמדובר בהתיישנות של טענת המרמה קבע בית המשפט כי אין לקבל אף זאת לאור כך שהתביעה עוסקת בבעלות במקרקעין ומכאן שתקופת ההתיישנות הרלוונטית היא זו של תביעה במקרקעין שכאמור לא חלה לטעמו. נקבע גם כי המערערת לא הוכיחה במידה הנדרשת שהמשיבים ידעו על הרישום עד לשנת 1999 ומכאן שלא חלפה תקופת ההתיישנות כך או כך. טענות ההשתק והמניעות נדחו אף הן מהטעם שבית המשפט לא שוכנע כאמור כי המשיבים ידעו על רישום המקרקעין על שם המערערת טרם לשנת 1999. 10.בשלב זה, לאחר שדחה את הטענות המקדמיות, פנה בית המשפט לבחון את טענות המשיבים לגופן והכריע, כאמור, לטובת המשיבים. ראשית בחן בית המשפט את שאלת מהות המקרקעין וקבע, כי אף שמדובר במקרקעין מסוג הקדש, מכוח פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים משנת 1938 (להלן: פסק הדין המנדטורי), אין בכך כדי לקבל את טענת המשיבים שלא ניתן היה לעשות בהם כל פעולה. מה גם שעלה אף מהודעת נאמן הקרן כי במשך השנים נעשו עסקאות בנכסי הקרן. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי על פי תנאי פסק הדין המנדטורי, רשאי היה רק משרד עו"ד הורוביץ לערוך פעולות בנכסים והחברה לא הייתה רשאית להעביר את המקרקעין על שמה אלא באמצעותו. 11.מכאן, עבר בית המשפט המחוזי לבחון את ההליך בו נרשמה הבעלות על שם החברה על ידי פקיד ההסדר בשנת 1949. בית המשפט הגיע למסקנה כי אף אם קיים קושי בשל חלוף הזמן להוכיח כי הרישום נעשה במרמה, ניתן לבסס על פי המסמכים שהיו מצויים לפניו שהרישום נעשה בטעות ובניגוד לרישום קודם ודי בכך כדי להורות על ביטולו על פי הוראות סעיף 93 לפקודת ההסדר. שאלת המפתח שדומה כי הציב לפניו בית המשפט המחוזי הייתה האם ניתנה הסכמת הבעלים, היינו נאמני הקרן, להעברת הבעלות על שם החברה. בשנת 1946, עוד טרם הקמת מדינת ישראל, הוגשו שני תזכירי תביעה לפקיד ההסדר המנדטורי בעניין המקרקעין דנן. בתזכירי תביעה אלו צוין כי הזכות הנתבעת היא של בעלות שנרכשה על ידי קניין וחזקה מהקרן בשנת 1925. רישומו של פקיד ההסדר המנדטורי על גבי תזכירי התביעה היה לא ברור אולם, ברי כי הפקיד לא רשם את המקרקעין על שם החברה, והרישום נעשה כאמור רק בשנת 1949 על ידי פקיד ההסדר הישראלי. מכך, הסיק בית המשפט המחוזי כי פקיד ההסדר המנדטורי דחה את תביעתה של המערערת. עוד הסתמך בית המשפט על הסכם משנת 1925 שנערך בין הקרן ובין החברה, בו צוין כי הבניינים הציבוריים והקרקע שעליה נבנו או שעליה הם עומדים יישארו קניינם של אפוטרופסי מונטיפיורי. הסכם זה העיד, כך נקבע, כי הקרן לא התכוונה להקנות את הבעלות בבית הכנסת לחברה ולא הובא כל מסמך או עדות היכולים להפריך מסקנה זו. חיזוק נוסף ראה בית המשפט בתקנות החברה מהן עולה כי חבריה התחייבו לשמור ולקיים את החוזה בו נקבע שמבני ציבור יישארו בבעלות הקרן. כמו כן, לא הייתה אינדיקציה כי העברת הבעלות נעשתה על ידי משרד עו"ד הורוביץ כשם שנדרש כאמור לטעמו. מכלול ראיות אלו הוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה כי רישום בית הכנסת על שם החברה נעשה בטעות, ומכאן שיש לבטלו. בעניין העברת הבעלות השנייה, היינו, העברת הבעלות על שם המערערת, נקבע, כי מאחר ואין מחלוקת שזו נעשתה ללא תמורה ועל כן אינה מונעת את ביטול הרישום על פי הסיפא של סעיף 93 לפקודת ההסדר, אין צורך להידרש לטענות המשיבים בעניינה לגופן. טענות הצדדים בערעור 12.המערערת חוזרת בגדר הערעור על טענותיה כפי שעלו בפני בית המשפט המחוזי לרבות הטענות המקדמיות. 13.בעניין זכות העמידה של המשיבים נטען כי שגה בית המשפט המחוזי באופן בו פרש את ההלכה שנקבעה בעניין אורנשטיין הנ"ל. לשיטתה, אין בכך שציבור המתפללים המשיבים מאוגדים כאישיות משפטית כדי לשנות מהתוצאה היות והתאגדות זו באה לעולם רק בשנת 1999 לצורך הגשת התביעה, זמן רב לאחר האירועים הרלוונטיים, ואף יתר המשיבים אשר צרפו תצהיר לתביעה לא היו שייכים בתקופה הרלוונטית לציבור המתפללים. כמו כן נטען כי העובדה שבעניין אורנשטיין נידונה הזכות של דיירות מוגנת בשונה מענייננו, אינה מצדיקה צמצום תחולת ההלכה אף לעניין דנן ובית המשפט המחוזי אינו מנמק את הגיונה של ההבחנה על בסיס הזכות הנטענת. לבסוף, נטען כי אין בעצם קיומו של "אינטרס לגיטימי בנכס" כדי להצמיח זכות עמידה למשיבים. 14.בעניין העדר יריבות טוענת המערערת כי אין בכך שהיא "הנתבעת הנכונה" כדי ליצור יריבות בינה ובין המשיבים מאחר ושאלת היריבות נקבעת על פי עילת התביעה וזו קיימת כנגד החברה בלבד, ואף זאת רק בידי הקרן אשר הביעה דעתה, על ידי הנאמן הציבורי, כי אין בטענות כדי להוביל לביטול הרישום. 15.אף בעניין ההתיישנות טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי. לשיטתה פרשנותו הנכונה של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין היא שמקנה הוא חסינות לזכות מקרקעין מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישום בפנקס המקרקעין. כלומר, במקרה מעין זה, בו טענת ההתיישנות נסמכת על הרישום ואינה סותרת אותו, לא חל סעיף 159(ב) ומכאן שעילת התביעה התיישנה זה מכבר. זאת ועוד, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי המשיבים לא היו מודעים לרישום לאור הראיות שהונחו לפניו ולאור פומביות הרישום. 16.לעניין טענת ההשתק והמניעות נטען כי המערערת השקיעה כספים רבים בבניית בית הכנסת בידיעת המשיבים אשר לא פצו פיהם וטענו נגד בעלותה במקרקעין. מכאן שהמערערת שינתה מצבה לרעה כתוצאה משתיקתם של המשיבים ואלו מנועים כיום מלטעון לנישולה מזכויותיה בקרקע. 17.לגופו של עניין טענה המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע על בסיס המסמכים שהיו לפניו כי חלה טעות ברישום הבעלות על שם החברה וכי די בכך כדי לבטל את הרישום וכפועל יוצא מכך את העברת הבעלות על שם המערערת. ראשית, נטען כי שגה בית המשפט בפרשו את פסק הדין המנדטורי כך שנקבע בו כי כל עסקה בנכסי הקרן חייבת להיעשות על ידי משרד עורכי דין הורוביץ. לשיטתם, פסק הדין קבע כי משרד זה יבצע רק העברה מסוימת של נכסים שהיו רשומים על שמם של נאמני הקרן שהלכו לעולמם, הא ותו לא. לפיכך, לא הייתה חובה כי כל עסקה עתידית בנכסים תעשה על ידי משרד זה. יתרה מכך, יתכן ומשרד זה אכן היה מעורב בעסקה ואין כל ראיה שתשלול זאת. 18.בעניין הקביעה כי פקיד הרישום המנדטורי דחה את תביעת החברה לרישום נטען כי אינה נכונה ואינה מתחייבת מהמסמכים שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי. לשיטתה, הערתו של פקיד ההסדר שנרשמה על תזכירי התביעה אינה "אין רישום לרכישה מהבעלים הרשומים" כפי ציין בית המשפט המחוזי שטענו המשיבים, אלא, "רכישה לא רשומה מבעלים רשומים", היינו, הכרה פוזיטיבית בכך שהייתה עסקת מכירה. גם לגבי החיזוקים הנוספים שמצא בית המשפט המחוזי לקביעה טוענת המערערת כי אין בהם כדי לחייב מסקנה זו. לגבי החוזה משנת 1925 נאמר כי אינו שולל את האפשרות שהקרן יכלה ליתן הסכמה לרישום לאחריו, כפי שאף לא הוכחש על ידי באת כוח הנאמן הציבורי בשם הקרן. מה גם שאין זה ברור על פי שיטתו של בית המשפט המחוזי מדוע אישר פקיד ההסדר את רישום הזכויות על שם החברה אם לא ראה כל מסמך המעיד על הסכמתה של הקרן לכך. זאת ועוד, קיימת חזקה כי פעולות פקיד ההסדר נעשו כדת וכדין בהעדר הוכחה סותרת של ממש. 19.לבסוף, טוענת המערערת כי המשיבים ביססו את תביעתם על טענה של מרמה בלבד, טענה שלא עלה בידיהם להוכיח אף לשיטתו של בית המשפט המחוזי, ומכאן ששגה בית המשפט המחוזי כאשר הכריע בשאלה על בסיס עילה של טעות אשר לא נטענה כלל ואף אינה הולמת את לשון החוק בסעיף 93 לפקודת ההסדר. 20.המשיבים מצידם טוענים כי העברת הרישום על שם החברה נעשה במרמה ולכל הפחות מתוך טעות ולכן בדין קבע בית המשפט המחוזי כי יש לבטלו. לשיטתם המקרקעין עליהם בנויים בתי הכנסת יועדו מלכתחילה לשמש את שתי הקהילות ואף הוכרו כהקדש ציבורי בפסק הדין המנדטורי, אשר ניתן במועד בו כבר עמדו שני בתי הכנסת על חלקת המקרקעין. כל תפקידה של החברה היה לבנות את שכונת קריית משה והיא מעולם לא רכשה מהקרן את המקרקעין ולא הייתה לה גם חזקה בהם. בשנת 1946 הגיש לטענתם משה אוסטרובסקי, שהיה במועד זה יו"ר החברה וועד שכונת קריית משה, תזכירי תביעה להעברת הבעלות במקרקעין על שם החברה בצירוף הצהרה כוזבת לעניין רכישתה וכשהוא נפטר, בשנת 1947 נכנס בנעליו אחיו מרדכי אוסטרובסקי. העברת הבעלות נערכה לשיטתם בניגוד למטרות המקדישים, היינו, נאמני הקרן. 21.לעניין ההעברה הראשונה של המקרקעין על שם החברה סומכים המשיבים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. וחוזרים על הטענה כי מכלול הראיות מצביע על כך שנדחתה תביעת הרישום על ידי פקיד ההסדר המנדטורי וכי לא הייתה כל כוונה של הקרן להקנות את הבעלות במקרקעין לחברה. מכל מקום, נטען כי אין ערכאת ערעור מתערבת דרך כלל במסקנות מעין אלו. 22.נוסף לאמור לעיל, טוענים המשיבים כי על אף שבית המשפט המחוזי נמנע מלקבוע כי נתקיימה מרמה בשל חלוף הזמן, די בראיות שהוצגו כדי להוכיח אף עילה זו. כך, טוענים הם כי ההעברה הראשונה נעשתה על סמך הצהרה כוזבת של משה אוסטרובסקי אשר לא צורפה לה כל אסמכתא על רכישה ו/או חזקה ויתרה מכך, אף נעלמו ממנה העובדות כי המקרקעין הוכרזו כהקדש ציבורי וכי בפועל עמדו כבר אז על המקרקעין שני בתי כנסת ולא אחד כפי שצוין לכאורה בתזכיר התביעה. כך גם בהעברה השנייה, בעוד שבפרטיכלים של החברה ושל המערערת רשום מגרש שעליו בתי כנסת, בשטר המכר צוין "אדמה ובית כנסת" ביחיד. 23.באשר לטענות המקדמיות שהעלתה המערערת, סומכים המשיבים ידם בעיקר על נימוקיו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו. בעניין טענת ההתיישנות מוסיפים הם גם, כי אין ציפייה שמי שנהנה מההקדש יבדוק האם הועברה הבעלות בו, ומכאן, שיש לקבל את טענתם שעד לשנת 1999 לא נודע להם כלל על העברת הבעלות ולדחות את טענות ההתיישנות והשיהוי. עוד נטען כי על פי סעיף 162(2) לחוק המקרקעין, במקרקעין מסוג הקדש נשמרים הדינים המיוחדים שחלו טרם חקיקתו של החוק ובהם גם ההוראות כי אין התיישנות במקרקעי ציבור ועל מקרקעין של הקדש. הליכים מאז הגשת הערעור 24.טרם אדרש לדיון גופו, ראיתי מקום לפרוס בקצרה את ההליכים שהתנהלו בין הצדדים מאז הגשת הערעור. הערעור הוגש ביום 5.10.2003. לאור רגישות העניין ואי הבהירות העובדתית הנובעת מחלוף הזמן, המלצנו לצדדים לקיים הליך של גישור ביניהם. הצדדים הסכימו להצעה והחלטה בנידון ניתנה ביום 1.9.2004. ניסיון הגישור לא צלח, אולם ביום 15.12.2005 הסכימו הצדדים ליתן הזדמנות נוספת להליך של גישור וניתנה החלטה נוספת בהתאם. אף ניסיון זה לא עלה יפה. ביום 15.5.2006 הוגשה הודעה לבית המשפט בה הבהירו מתפללי בית הכנסת "מדרש משה", בית הכנסת השלישי המצוי במקרקעין, כי הם אינם מיוצגים על ידי המשיבים וכי הם מתנגדים כעיקרון להליכי הבניה שאלו מבקשים לבצע במקרקעין. מאחר ועדיין סברנו כי ראוי לו לסכסוך זה כי יגיע לסיום על דרך פשרה בהליך של גישור, המלצנו לצדדים כי יערכו ניסיון נוסף וכי המגשר שימונה יהיה רשאי לזמן ולשמוע אף את מתפללי בית הכנסת "מדרש משה". הצדדים הסכימו והחלטה כאמור ניתנה ביום 18.9.2007. למרבה הצער, אף בפעם זו לא הגיעו הצדדים לכדי הסכמה ולא נותרה ברירה בידינו אלא להכריע בערעור לגופו. דיון 25.אקדים ואומר כי סבור אני שעלינו לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. זאת הן מהטעם שחלה התיישנות על תביעת המשיבים והן בשל כך שאין אני יכול לקבל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי חלים תנאי סעיף 93 לפקודת ההסדר בנסיבות העניין. יחד עם זאת, יובהר כבר כעת כי אין במסקנה אליה הגעתי כדי לקבוע שהמשיבים נטולי זכויות במקרקעין. אפשר הדבר שלאור התקופה הממושכת בה מצוי בית הכנסת של המשיבים על המקרקעין ולאור ייעודם של מקרקעין אלו, נהנים המשיבים מזכויות כלשהן במקרקעין, אך אין בכך כדי להוביל לתוצאה של ביטול רישום המערערת ממרשם המקרקעין כשם שביקשו הם. התיישנות 26.כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי היות ומדובר במקרקעין מוסדרים חל סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הקובע כי "חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". מכאן, שמאחר ובעניין לא חלפו 25 שנים ממועד הרישום (1949) ועד מועד תחילת חוק המקרקעין ב- 1969, לא חלפה תקופת ההתיישנות. המשיבים בסיכומיהם מוסיפים כי ניתן להגיע לתוצאה דומה אף על פי החוקים שחלו על מקרקעין מסוג הקדש טרם חקיקת חוק המקרקעין ואשר קבעו כי אין במקרקעין ממין זה התיישנות. לשיטתם, לאור הוראות סעיף 162(2) לחוק המקרקעין נשמרה תחולתם של דינים אלו ואף לפיכך אין לקבוע כי התיישנה תביעתם. לא אוכל לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי או את טענתם של המשיבים. 27.סעיף 93 לפקודת ההסדר קובע כך: "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט יראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר." השאלה בה עלינו לדון הינה מה משמעו של הביטוי "בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות" המצוי בסעיף, ומה היחס בין הוראה זו לבין סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הקובע כאמור כי אין התיישנות בקרקע מוסדרת. 28.דרך אחת לראות את היחס בין סעיף 93 לפקודת ההסדר ובין סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הינה הדרך בה הלך בית המשפט המחוזי. כלומר, לקבוע כי סעיף 159(ב) הוא הקובע את ההסדר המשפטי ומכאן שתחולתו של הסייג המצוי בסעיף 93 הינו רק לאותם מקרים מצומצמים בהם נסתיימה כבר תקופת ההתיישנות במועד כניסת חוק המקרקעין לתוקף. דרך זו מובילה לתוצאה לפיה למעשה אין תביעה לפי סעיף 93 כפופה כמעט לעולם לדין ההתיישנות. על הבעייתיות בפרשנות זו עמד כבר בית משפט זה במספר מקרים (ראו, ע"א 4787/06 מנאע נ' מנאע (טרם פורסם, 26.5.2008) והאסמכתאות שם (להלן: עניין מנאע)), מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה ליצור יציבות וודאות של הזכויות במקרקעין מוסדרים, והנה לפחות בכל הנוגע לסעיף 93 לפקודת ההסדר, מושגת תוצאה הפוכה והרישום חשוף לטענה כי יש לבטלו ללא סייג זמן כלשהו. 29.לא זו הדרך בה פירש בית משפט זה את היחס בין הסעיפים. נקבע כי מטרתו של סעיף 159(ב) הינה להגן על זכות במקרקעין מוסדרים מפני תביעה מכוח התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. מכאן, שכאשר הטוען להתיישנות הוא הנתבע, הנשען על הרישום הקיים, חלים דיני ההתיישנות על התביעה (ראו בעניין מנאע בפסקה מ"ט לפסק הדין). כך הוא המצב בענייננו, טענותיהם של המשיבים נוגדות את הרישום הקיים בפנקסים היום ומבקשות לבטלו. לפיכך, לא חל סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין על טענת ההתיישנות של המערערת ועלינו לבחון לגופה האם מתקיימים תנאיה. 30.בכל הנוגע להעברה הראשונה המועד הרלוונטי לבחינת התיישנות התביעה הינו שנת 1949 בה נערך הרישום. ממועד זה ועד הגשת התביעה בשנת 2000 חלפו למעלה מחמישים שנה. מכאן שעל פניו חלה התיישנות על תביעת המשיבים. יצוין כי אף באשר להעברה השנייה, היינו זו משנת 1970, חלפו למעלה מ-25 שנים עד הגשת התביעה ומכאן שנראה כי גם ביחס להעברה זו החמיצו המשיבים את המועד. אולם, טרם אסיים את הדיון בסוגיה זו עליי לבחון האם יש בטענות המשיבים על בסיס סעיף 162(2) לחוק המקרקעין או על בסיס הסייג המצוי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) כדי להושיע את תביעתם. אין אני סבור כי כך הוא. 31.דעתי היא כי אותו הנימוק אשר הצגנו לעיל תקף אף בעניין זה. כלומר, אף במידה ונקבע כי אכן חלים דינים מיוחדים על קרקעות מסוג הקדש נועדו דינים אלו למנוע תביעה המתבססת על טענה הנוגדת את הרישום במרשם ולא כדי לשלול טענת התיישנות כטענת הגנה הנסמכת על הרישום. יתרה מכך, נראה כי הסעיף הרלוונטי לעניין המקרקעין הנידונים אינו סעיף 1675 למג'לה העוסק במקרקעי ציבור אליו הפנו המשיבים, כי אם סעיף 1661 העוסק במקרקעין מסוג הקדש. סעיף זה קובע תקופת התיישנות של 36 שנים אשר אף היא חלפה זה מכבר בכל הנוגע להעברה הראשונה משנת 1949 (ראו פליאה אלבק "על התיישנות במקרקעין בישראל" קרית המשפט א 333, 339 (2001)). 32.אינה יכולה לעמוד גם טענת המשיבים הנסמכת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אין לי הצורך לקבוע האם המשיבים ידעו פוזיטיבית במשך השנים על רישום המקרקעין על שם החברה ראשית ועל שם המערערת בהמשך. סעיף 8 דורש בתנאיו כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". בנסיבות המקרה, משמדובר במקרקעין מוסדרים אשר רישום הבעלות בגינם גלוי לציבור, נראה כי מתחייבת המסקנה שהמשיבים יכלו לגלות עובדה זו בזהירות סבירה. התקיימות תנאי סעיף 93 לחוק המקרקעין 33.משקבעתי כאמור כי חלה התיישנות על תביעתם של המשיבים, מתייתר לכאורה הדיון בתנאי סעיף 93 לחוק המקרקעין גופו. עם זאת נראה כי ראוי לחדד אף סוגיה זו. 34.סעיף 93 לחוק המקרקעין, אשר נוסחו הובא לעיל, קובע שני תנאים חליפיים לביטול הרישום. האחד, "שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה" והשני "שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה". 35.באשר לחלופה הראשונה קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין ולאור השנים הרבות שחלפו ממועד הרישום, לא ניתן להוכיח כי הרישום הושג במרמה. מסכים אני עם קביעה זו. המשיבים מעלים אומנם תמיהות שונות לגבי פרטים שנשמטו מתזכירי התביעה שהוגשו בשנת 1946 ואשר יש בהן לכאורה להצמיח טענה של מרמה (השוו, ע"א 753/87 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד מג(3) 210 (1989)), אולם, אין די בכך. נקבע זה מכבר כי על הטוען טענת מרמה נטל כבד לפרטה לבססה בראיות (השוו, ע"א 681/88 עזבון סלים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 653, 658-659 (1990); ע"א 531/92 נזאל נ' דווירי, פ"ד מז(4) 824 (1993); רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2) 721 (2003)). בנסיבות העניין אין אנו יודעים בוודאות, ואף אין אנו יכולים לדעת לאור חלוף הזמן, מה היו המסמכים אשר הונחו בפני פקיד ההסדר הישראלי אשר רשם לבסוף את הזכות ומה צוין בהם. משכך, לא ניתן הי ום לקבוע כי רישומה של הזכות בפנקס הושג במרמה ולא נסתרה החזקה כי פקיד ההסדר פעל כדין. מסקנה זו נתמכת אף בכך שנאמני הקרן בתקופה הרלוונטית אשר היו פעילים ומצויים בענייניה לא סברו כי נפל פגם ברישום. 36.לעומת זאת, בית המשפט המחוזי מצא כאמור כי החלופה השנייה, היינו, "שזכות שהייתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה", מתקיימת. אין אני יכול לצערי להסכים עם קביעה זו וזאת משני טעמים. הטעם הראשון הינו כי האינדיקציות שהראה בית המשפט המחוזי המעוררות ספק בכך שהרישום הושג במרמה, תקפות לטעמי בה במידה אף לעניין חלופה זו. כך למשל, אין זה ברור בעיני מדוע יש לראות בהתנהגות נאמני הקרן בתקופה הרלוונטית, אשר לא סברו כי הרישום שגוי, משום סימן המעורר ספק בקיומה של מרמה אך לא בעניין טעות ברישום. 37.הטעם השני לכך שאיני מסכים עם קביעתו זו של בית המשפט המחוזי הינו הדרך בה פורשה החלופה של "רישום שלא כשורה" בפסיקת בית משפט זה. נקודת המוצא בפרשנותה של חלופה זו, ושל סעיף 93 לפקודת ההסדר כולו, הינה, שהשימוש בסעיף כדי לתקן את הרישום צריך להיעשות לעתים רחוקות ובמקרים נדירים. זאת, מאחר והוא מהווה יוצא מן הכלל של מעשה בית דין, העלול לערער את בטחון הזכויות במקרקעין אשר ההסדר מיועד להשיגו (ראו למשל, ע"א 492/83 עזבון חסן נ' חסן (לא פורסם, 9.5.1988) בפסק דינו של כבוד הנשיא מ' שמגר; ע"א 4415/90 מדינת ישראל נ' עזבון בכר, פ"ד מו (5) 200 (1992); ע"א 2449/00 עזבון מוסטפא נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 519 (2001); ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' אבו חמדה, פ"ד מו(1) 491, 501 (1992) (להלן: עניין אבו חמדה)). עוד יש לציין כי סעיף 59 לפקודת ההסדר מאפשר לפנות לבית המשפט בבקשה לתקן ולשנות את החלטות פקיד ההסדר תוך תקופה של שלושה חודשים. מתן פרשנות רחבה לסעיף 93 תרוקן למעשה את מגבלת הזמן המצויה בסעיף זה מתוכן, לפחות בכל הנוגע להסדר מקרקעין אשר היו רשומים בפנקס קיים טרם הליך ההסדר. 38.לפיכך, הפירוש שניתן בפסיקה לחלופה הינו כי לא כל טעות של פקיד הרישום, ואפילו כאשר מדובר בטעות מוכחת, תקים עילה על פי סעיף 93. אף שאין מדובר ברשימה סגורה, הקווים המנחים שגובשו בפסיקה תוחמים את תחולת הסעיף בעיקר לפגמים באופן עריכת ההסדר או טעויות שבהיסח הדעת ולא לטעויות בשיקול הדעת שהפעיל פקיד ההסדר. " לאור השיקולים הנ"ל נראה כי יושג האיזון הראוי אם ייכללו המקרים הבאים במונח "שלא כשורה" המופיע בסעיף 93 הנ"ל, מבלי שיש להבין דברים אלה ככוונה לקבוע רשימה ממצה וסגורה בנדון. סוג אחד של מקרים הוא זה בהם היה פסול באופן עריכת ההסדר בנוגע למקרקעין מסויימים, מבחינת הפרוצדורה שננקטה בהליך זה, ומתעורר החשש שעקב פגם זה עלול היה ליפול אי-דיוק ברישום. כך למשל, במקרים בהם לא יוצגו בעלי קרקעות כראוי בפני פקיד ההסדר, יש לאפשר תיקון, אם מוכחת טעות ברישום. הסוג השני של מקרים הוא זה בהם נפלה, בהיסח הדעת, טעות מינהלית על פני הדברים (שאיננה טעות סופר, אשר ניתנת לתיקון לפי סעיף מיוחד אחר, הוא סעיף 95), כגון שימוש במכשירי מדידה פגומים או בהפעלתם השגויה. מכאן שטעויות בהפעלת שיקול דעתו של פקיד ההסדר, כאשר הוא מכריע בין תביעות סותרות, אפילו הן מוכחות, לא תיכללנה בדרך כלל בין הפגמים שיצדיקו תיקון רישום לפי סעיף 93. זאת לשם מימוש המדיניות שהוסברה לעיל (וראה ע"א 395/70 המוזכר בציטוט לעיל, בעמ' 24)." (ראו, עניין אבו חמדה בעמוד 502). יחד עם זאת נקבע כי במקרים חריגים, כאשר בית המשפט משתכנע שהרישום בפנקס החדש אינו משקף כשורה את זכויות הצדדים בקרקע, מוטל על בית המשפט להעדיף את "האמת" על "היציב" ולהעניק את הסעד הדרוש לתיקון המעוות (ראו למשל, ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה, פ"ד נג(3) 49, 60 (1999)). 39.בעניין שלפנינו, ביסס בית המשפט המחוזי את קביעתו כי נפלה טעות ברישום על שלושה אדנים. הראשון הינו החלטת פקיד ההסדר המנדטורי לכאורה שלא לאשר את רישום המקרקעין על שם החברה, החלטה שהוסקה מעצם אי הרישום ומהערות לא ברורות שנכתבו על תזכירי התביעה. האדן השני הינו החוזה משנת 1925 בין החברה והקרן לפיו ייוותרו הקרקעות עליהם בנויים הבניינים הציבוריים לעולם קניין של אפוטרופסי הקרן, והתמיכה שמצא לכך בתקנות החברה שאינן מדברות על בעלות על המקרקעין. האדן השלישי הינו בפסק הדין המנדטורי ממנו משתמע לכאורה כי רק משרד עו"ד הורוביץ רשאי היה לבצע עסקה במקרקעי הקרן. לטעמי, ולאור הדרך בה פורש סעיף 93 בפסיקה, אין באדנים אלו כדי לבסס את ביטול הרישום. כאמור, על מנת לבטל את הרישום נדרשים אנו להצביע על פגם באופן עריכת ההסדר או על טעות מינהלית של פקיד ההסדר. אף שאין בידינו כמעט מידע עובדתי באשר לדרך קבלת ההחלטה על ידי פקיד ההסדר בשנת 1949 לא נראה כי כך היה בענייננו. הצדדים הרלוונטיים לעניין במועד רישום המקרקעין על שם החברה היו הקרן, על ידי נאמניה, והחברה אשר על שמה נרשם הנכס. אין לפנינו טענה, וודאי שלא הוכחה טענה, כי נפל פגם בייצוג של מי מהצדדים בפני פקיד ההסדר. למעלה מכך, כשם שציין אף בית המשפט המחוזי בהקשר של טענת המרמה, נאמני הקרן במועד זה, אשר היו פעילים ומצויים בענייני הקרן, לא סברו ככל הנראה כי הרישום שגוי ואף הנאמן הציבורי אשר מונה כנאמן הקרן לצורך ההליכים בבית המשפט המחוזי לא טען לפגם כזה. לא נטען גם כי הטעות ברישום נעשתה בהיסח הדעת או תוך הסתמכות על פעולה מנהלית פגומה או פסולה. למעשה, הטענה היחידה הקיימת בהקשר זה הינה, כי פקיד ההסדר טעה בהפעלת שיקול דעתו משנעתר לבקשת החברה לרישום המקרקעין על שמה. טענה זו אינה באה כאמור בגדר המקרים החריגים בהם תתקבל טענה על בסיס סעיף 93 ואינה מצדיקה את ביטול הרישום. 40.מעבר לנדרש אוסיף כי אינני משוכנע גם שהיה בדברים עליהם הצביע בית המשפט המחוזי כדי לבסס פגם בשיקול דעתו של פקיד ההסדר. בעניין החלטתו של פקיד ההסדר המנדטורי, מעיון בתזכירי התביעה עולה כי ההערה שרשם על תזכירי התביעה אכן אינה ברורה די צורכה. ניתן אומנם לפרש הערה זו בדרך בה פורשה היא על ידי המשיבים, היינו, "אין רישום לרכישת המקרקעין מהבעלים הרשומים". אולם, לטעמי הגיוני לא פחות הפירוש שנתנה המערערת להערה, היינו, "רכישה לא רשומה מהבעלים הרשומים", שמשמעו כמובן הכרה בכך שהייתה רכישה של המקרקעין. איני סבור על כן שניתן להסיק מההערה כי פקיד ההסדר המנדטורי דחה את תביעתה של החברה. אף בבחינת החוזה משנת 1925, נראה כי הסייג המופיע בו באשר לקרקעות עליהן ייבנו מבני הציבור הינו סייג כללי אשר אינו שולל בהכרח את האפשרות כי בשל נסיבות שאינן ידועות לנו הוחלט לאחר מכן להעביר את המקרקעין על שם החברה. אין אני משוכנע גם כי נפל בהכרח פגם באם העברת המקרקעין לא בוצעה על ידי משרד עו"ד הורוביץ. ראשית, מאחר וכאמור קיימת אי וודאות עובדתית באשר למסמכים שעמדו בפני פקיד ההסדר בעת שאישר את הרישום, אין אנו יכולים לדעת בביטחון כי העברת הבעלות לא נערכה באמצעות משרד זה. שנית ועיקר, אין אני סבור כי זו היא קביעתו של פסק הדין המנדטורי. קריאה של סעיף b לפסק הדין מעלה כי נקבע בו שמשרד עו"ד הורוביץ הוא שיבצע את הפעולות שפורטו בפסק הדין, היינו העברת המקרקעין משמם של הנאמנים שנפטרו על שם נאמנים אחרים של הקרן. אין בכך כדי לקבוע כי כל עסקה עתידית בנכסי הקרן חייבת הייתה להתבצע על ידי משרד זה. סיכום ומסקנות 41.כשם שציינתי בפתח דברי, הפועל היוצא מהדברים הוא כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכך ממליץ אני לחבריי. משהגעתי למסקנה זו, אין לי הצורך להידרש ליתר טענותיה המקדמיות של המערערת. אחזור ואבהיר כי כאמור לעיל, אין במסקנה אליה הגעתי כדי לשלול טענות אחרות שיתכן ועומדות למשיבים לגבי זכויות שרכשו במקרקעין מכוח השנים הרבות בהן יושבים הם בהם. עוד יובהר כי אין בכך כדי לקבוע דבר באשר לזכויות הבניה במקרקעין או באשר לזכותם של מי מהצדדים לפתח אותם. בעניינים אלו אחזור ואמליץ לצדדים כי ינסו להגיע להסכמה שבפשרה בעניינים אלו, בין בכוחות עצמם ובין בתיווך חיצוני, על אף הקשיים שעלו בניסיונות הקודמים לעשות כן. בנסיבות העניין איני סבור כי עלינו לקבוע צו להוצאות. השופט א' גרוניס: אני מסכים. השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט ג'ובראן. אבקש לציין, כי אף אנכי, כבית המשפט המחוזי וכחברי, מסתייג ובהטעמה מייחוס כזב או מרמה ר"ל למי שהלך לעולמו לפני שנים רבות ואינו יכול לומר את דברו. הרב משה אוסטרובסקי (המאירי) ע"ה היה איש ציבור נודע ורב פעלים ביישוב היהודי בתקופת המנדט, חבר הנהלת הועד הלאומי. המדובר בתיק דנא בפעילותו הציבורית כעסקן בית הכנסת, ואין כל סיבה להטיל בו דופי כאמור. מצאתי לנכון לומר זאת, שכן אין לו לאדם אלא שמו הטוב, וגם אם הטענה נטענה מטעם משפטי, כדי להביא את הנושא תחת כנפיו של סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), תשכ"ט-1969, אין הדבר ראוי, ועדיין ראוי לחשוב על כבוד המת כפי שהיה כל אחד מאיתנו רוצה שינהגו ביקיריו. מעבר למישור המשפטי הפורמלי, אזכיר כי במשפט העברי נתפסת הוצאת לעז על המתים כענין חמור. פרופ' נחום רקובר במאמרו "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי" (סיני תשכ"ב) מביא מן המרדכי לר' מרדכי בן הלל, (אשכנז, המאה הי"ג) (בבא קמא, החובל, ק"ו) פסק של המהר"ם מרוטנבורג בדבר ביוש המת: "נהגו אבותינו שהיתה תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא לעז ושם רע על המתים שהם שוכני עפר". ראו ההסברים לכך שם, וכן שולחן ערוך אורח חיים תר"ו, ג' באותו נוסח; וכן ראו שולחן ערוך חושן משפט ת"כ ל"ח בהגהת הרמ"א; ראו גם בספר חפץ חיים הלכות לשון הרע ח', ט' "ודע שאפילו לבזות ולחרף את המתים גם כן אסור... וכל זה אפילו אם המת הוא עם הארץ וכל שכן אם הוא תלמיד חכם...". הדברים מדברים בעדם. ב. ולבסוף, בהמשך לדברי חברי ומתוך הסכמה עמו, אציין כי הדרך הנכונה מכל בחינה לטיפול במחלוקת היא בדרך של פשרה והסדר מוסכם, ועל כן הפנינו חזור והפנה את הצדדים לגישור, בפני אישים מגדולי התורה ואישים מתחום מקצועי מוכר, אך הדבר לא צלח לצערנו. חובת המאמץ להסדר מוטלת על שני הצדדים, לרבות - והדברים מוטעמים - המערערת, אף שהיא הזוכה מטעמים משפטיים בתיק שלפנינו. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. הקדשהתיישנות