רקע מונחת בפני בקשה לסילוק על הסף של התביעה כנגד הנתבעת 2, רסידו פיבי בע"מ, (להלן: "המבקשת"), או לחילופין בקשה להורות על הפקדת ערובה, ע"י התובע. עסקינן בתביעה אשר הגיש התובע (להלן: "המשיב"), אזרח מולדובה, בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מתאונה אשר ארעה ביום 11/11/02, תוך כדי עבודה אצל הנתבעת 2. לטענת המשיב, במהלך העבודה באתר, מנהל העבודה האיץ בו לעבוד מהר ולפתע התמוטט עליו הקיר ופגע בו בכל בחלקי גופו. התביעה הוגשה כנגד פ.ל. שירותי כח אדם בע"מ (להלן: "הנתבעת 1"), חברת כוח אדם שהייתה מעבידה של התובע ביום התאונה, נגד המבקשת, נתבעת 2, חברה לעבודות בניה באתר הבניה בו ארעה התאונה, וכן כנגד איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 3"), אשר ביטחה את הנתבעות בקשר לתאונה נשוא תביעה זו. המבקשת מעלה טענה מקדמית לפיה יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות שכן עילת התביעה התגבשה במועד קרות האירוע, 11/11/02, ואולם התובענה הוגשה ביום 11/11/09, קרי - בחלוף 7 שנים ממועד תחילת מרוץ ההתיישנות. לטענת המבקשת, המשיב "ישן על זכויותיו" עד שחלפו להם 7 שנים ממועד קרות האירוע הנטען ע"י המשיב. לחילופין, טוענת המבקשת כי יש לדחות את התובענה מחמת שיהוי בלתי סביר בהגשתה, ללא מתן כל הסבר להמתנה ממושכת של שנים רבות, ממועד קרות האירוע הנטען, מבלי לנקוט הליכים משפטיים כנגד הצדדים. עוד טוענת המבקשת כי איננה מכירה כלל את המשיב ולא העסיקה אותו ולא הייתה אחראית כלפיו ומשכך לגישתה על התביעה להדחות מחמת העדר יריבות. המבקשת מוסיפה וטוענת כי הינה אחת מתוך מספר חברות בת של חברת האחזקות הציבורית מילמור בע"מ (בהסדר נושים). ביום 28/9/08 הגישה קבוצת מילמור (להלן: "הקבוצה") בקשה להקפאת הליכים לבית המשפט המחוזי בת"א. ביום 6/10/08 ניתן לקבוצה צו הקפאת הליכים, וביום 8/1/09 אישר בית המשפט את הסדרי הנושים של הקבוצה ונתן להם תוקף של פסק דין. לשיטת המבקשת, עילה התביעה הינה בגדר "חוב עבר", כיוון שנוצרה טרם מתן צו הקפאת ההליכים כנגד המבקשת, ולגביה ניתן צו עיכוב הליכים. משנמנע המשיב מהגשת תביעת חוב במועד כאמור, שוב אין עומדות לו זכויות אלו. לאור זאת, טוענת המבקשת כי בהעדר הצדקה מהותית אמיתית לאיחור בהגשת תביעת החוב מצד המשיב, חלים לגביו מניעות והשתק מלהגיש התובענה כנגד המבקשת, באשר הוא נחשב כמי שויתר למעשה על עילתו הנטענת. לטענת המבקשת, מאחר והסדר הנושים קיבל תוקף של פסק דין ומהווה מעשה בית דין, הרי שרק בית משפט מחוזי מוסמך לדון בנושא תובענה זו, ובית משפט זה הינו נעדר סמכות עניינית, משכך לגישתה יש לדחות את התביעה על הסף, גם בהעדר סמכות עניינית. לחילופין במידה ובית המשפט לא יסלק את התובענה על הסף, מעלה המבקשת בקשה לחייב את המשיב בהפקדת ערובה וזאת לצורך הבטחת הוצאותיה של המבקשת במקרה בו התובענה שהגיש המשיב תידחה לגופה. לטענת המבקשת, היות והמשיב הינו אזרח זר, שאינו מתגורר בארץ, הרי שבמקרה בו התובענה שהגיש כנגד המבקשת תידחה, יהא קושי לאכוף עליו את גביית ההוצאות שייפסקו כנגדו. המשיב בתגובתו מציין כי הינו תושב מולדובה ומאחר ואינו קורא ודובר עברית לא ידע ולא יכל היה לדעת אודות צו הקפאת ההליכים, וכעת בכוונתו לפנות אל הנאמן ואל בית משפט המחוזי . לטענת המשיב, החלטה על הקפאת הליכים ואישור הסדר נושים אינה בגדר מעשה בית דין והתובע רשאי, בכל עת, לפנות אל הנאמן או לבית משפט המחוזי בבקשה לתביעת חוב. לעניין טענת ההתיישנות, טוען המשיב כי התביעה דנן לא התיישנה וזאת מאחר והיא הוגשה במהלך יום 11/11/09 ובהתאם לסעיף 10 (ב) לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הפרשנות") התביעה הוגשה לפני שחלפה תקופת ההתיישנות. כמו כן טוען המשיב כי אין לקבל את טענת השיהוי, שכן במקרה דנן המשיב לא פעל בחוסר תום לב או ניצל לרעה את ההליך השיפוטי. לעניין הסמכות העניינית, טוען המשיב כי לבית משפט זה נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה במידה ויבוטל הצו או ברשות בית משפט המחוזי, שכן זו תביעה כספית בגבול סמכותו של בית משפט השלום. דיון טענת ההתיישנות סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות תשי"ח -1958 (להלן: "חוק התיישנות") קובע כי: "התקופה שבה מתיישנת תביעה, שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: "תקופת התיישנות") היא - (1) כשאינו מקרקעין-שבע שנים". ולעניין תחילת מרוץ ההתיישנות קובעות הוראות סעיף 6 לחוק ההתיישנות כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". סילוקה על הסף של תביעה מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה מן הטעם שתוצאתה היא מניעת הכרעה בזכויות המהותיות של התובע בשל מחסום דיוני. משכך, פגיעה שכזו צריכה להישקל בכובד ראש ובזהירות. בע"א 765/81 - משה עומיסי נ' יעקב חסן ו-6 אח' (פ"ד לט(1) 556) , נקבע ש: "הלכה פסוקה היא, כי במקרה של דחיית תביעה על הסף על השופט לנהוג בזהירות יתרה ; הואיל ופעולה זו הינה מרחיקת לכת, יש לעשותה, רק כאשר ברור למעלה מכל ספק, שאין לתובע כל סיכוי לזכות בתביעתו". (שם, 559). גם המלומד אורי גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי, ע' 139 מציין כי סילוק על הסף של תביעה היא "אמצעי הננקט בלית ברירה". סילוק תובענה על הסף, בין דרך של מחיקה ובין בדרך של דחייה - הוא אמצעי שאינו ננקט כדרך שגרה, ובדרך כלל יעדיף בית המשפט, במידת האפשר, שלא לנקוט את האמצעי הקיצוני של דחיית התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה פן תיפגע, יתר על המידה, זכותו הבסיסית של נפגע לפניה לערכאות (רע"א 1160/04 עירית חולון נ' חלקה 90 בגוש 6747 בע"מ, דינים עליון, כרך סח, 82). בתי המשפט כמדיניות שיפוטית, נוטים שלא לחסום את זכות הגישה לערכאות. זכות זו הוכרה על ידי הפסיקה כזכות חוקתית, למרות שאין הוראה ישירה ומפורשת, בנושא זה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ברם, זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת ובית המשפט מאזן בינה ובין שיקולים ראויים ורלוונטיים של טובת הציבור בכללותו, כפי שנקבע בסעיף 8 לחוק היסוד. (ראו הפסיקה לפני חקיקת חוק היסוד: בג"צ 1358/91, ארשיד נ' שר המשטרה, פ"ד מ"ה(2)747, רע"א 544/89, אויקל תעשיות בע"מ נ' מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד(1)647, ע"א 579/90, רוזין נ' בן נון, פ"ד מ"ו(3)742. השוו הפסיקה אחרי חקיקת חוק היסוד: ע"א 733/95,ארסל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נ"א(3) 577, רע"א 1643/00 פנינת טל נ' פקיד השומה ים (טרם פורסם). יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, עמ' 16-17 לפסק הדין: "לזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד של האדם ישנה משמעות והשלכה גם על התפיסה הנוגעת להחלת הוראות ההתיישנות בדין האזרחי. מערכת הערכים הכוללת, העומדת ביסוד דין ההתיישנות, שבכללה גם הזכות החוקתית המוכרת של האדם לפנות לערכאות, מקרינה על פרשנות הוראותיו של חוק ההתיישנות, ועל דרך בירורם של התנאים הנדרשים לצורך הקמת טענת התיישנות כלפי תביעה שהוגשה. קיומו של אינטרס התובע לברר את תביעתו לגופה, ולבסס את זכויותיו המהותיות הנטענות, על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה, על פי טיבה, נטייה להצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה בשל חלוף הזמן (להשפעתה של ההתיישנות על זכות הגישה של בעל דין לערכאות ראו ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד ([], ניתן ב- 18.7.05, השופטת ביניש, פסקה 13). אין זה מקרי, כי ההתיישנות התאפיינה כבר מקדמת דנא כמטילה חסימה דיונית מפני בירור תביעה, ולא כיוצרת מניעה מהותית, המאיינת את הזכות המהותית נשוא התביעה (סעיף 2 לחוק ההתיישנות)". לענייננו, על פני כתב התביעה בלבד, לא ניתן להשתכנע שהתביעה התיישנה ולאור ס' 10 (ב) לחוק הפרשנות והפסיקה בע"א 3141/89 מגדל נ' פונדמינסקי פד"י נ"ה (5) 817, אין מקום לסלק התובענה על הסף. טענת השיהוי הלכה פסוקה היא [ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' גבריאל מימון פ"ד מ(2) 802] כי טענת שיהוי לא תועיל לטוען אותה, אלא אם מצליח הוא להוכיח שני אלמנטים אלה: א. שיש לראות בשיהוי משום ביטוי לוויתור על הזכות או להזנחה או לייאוש מצד התובע. ב. שעקב השיהוי הורע מצבו של הנתבע. טענת שיהוי היא מסוג הטענות המחייבות פירוט. טענת השיהוי חובקת בתוכה אלמנטים עובדתיים ומשפטיים כאחד. וכאשר כאלה הן תכונותיה של הטענה, מוטב שתועלה בכתב ההגנה על מנת שלא להפתיע את בעל הדין שכנגד ושלא לעורר שאלות עובדתיות, שאינן עולות מכתבי הטענות הקודמים. לא זאת אף זאת, הנטל להוכיח שיהוי מוטל על המבקשת אשר לא הוכיחה, בשלב זה, כי המשיב התייאש או הזניח את זכויותיו וכי ישנה הרעה במצבה. כמו כן, לא הוכיחה המבקשת שהשיהוי נגרם עקב חוסר תום לבו של המשיב. זכותו של המשיב שתביעתו תידון ותוכרע לגופו של עניין בבית המשפט, כפי שצויין לעיל, היא זכות חוקתית שפוגעים בה רק במידתיות הדרושה. עקרון זה חייב לשמש נר לרגליו של בית המשפט הן לעניין הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות והן לעניין הבקשה לסילוק הסף מחמת שיהוי. על יסוד האמור לעיל, המבקשת תוכל לחזור ולטעון התיישנות ושיהוי בסיום הבאת הראיות כשהעניינים העובדתיים יהיו נהירים לבית המשפט. חוסר סמכות עניינית/מעשה בית דין למשיב אשר איחר להגיש תביעת חוב מטעמו, שמורה הזכות לקבל את אישור בית המשפט לאיחור, תוך מתן טעמים מיוחדים לאיחור. לחילופין, פתוחה בפני המשיב האפשרות להגיש בקשה למתן ארכה להגשת תביעת חוב לנאמן. המשיב בתגובתו לבקשה לסילוק על הסף הודיע כי יפנה אל הנאמן ואל בית משפט המחוזי בת"א בבקשה להמשיך בהליכים נגד המבקשת או להצטרף כנושה להליך המתנהל שם. אי לכך ולאור האמור, אינני מוצא לנכון, בשלב זה, להכריע בטענות שהועלו לעניין חוסר סמכות עניינית אלא לדון בהן, במידת הצורך, לאחר מתן החלטת בית משפט המחוזי ו/או הנאמן. העדר יריבות המבקשת טוענת כי איננה מכירה כלל את המשיב וטוענת כי לא העסיקה אותו ולא הייתה אחראית כלפיו ומשכך לגישתה על התביעה להדחות מחמת העדר יריבות. מעיון בכתב התביעה (למשל, סעיפים 4 ו- 5 לכתב התביעה) עולה שקיימת יריבות בין הצדדים ומשכך אין מנוס משמיעת ראיות גם בעניין זה כשההכרעה בעניין תינתן לגופו של עניין לאחר שמיעת הראיות. הפקדת עירבון תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי")מסדירה את הפקדת העירבון בערכאה הדיונית כדלקמן: "(א)בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". תקנה 519 איננה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת המוענק לבית המשפט. (בש"א (חיפה) 5543/02 - רוניטקס (1986) נ' -1. משרד האוצר . תק-מח 2002(2), 15556). הכלל בערכאה ראשונה הוא, כי אין להפקיד עירבון להבטחת הוצאות הנתבע, אלא במקרים חריגים בלבד (רע"א 2442/98 מיוחס, עט"ד נ' רוזן, פ"ד נג (3) 145). תכליתה של תקנה 519 היא להבטיח את הנתבע בפני מצב בו לא יוכל התובע, היה ויחויב בהוצאות בסוף ההליך, לשלם הוצאות אלה לנתבע. השיקולים שיש לשקול (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' איברהים, פד"י נח(5)865) לצורך הפעלת התקנה דלעיל הם מצבו הכלכלי של בעל-הדין, והאם ידו משגת לעמוד בתשלום הערבון; סיכוייו של ההליך אותו יזם להתקבל ומדיניות שיפוטית ראוייה לאור עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית. בית המשפט בדרך כלל נזהר מלחסום את דרכו של התובע לבירור תביעתו לגופה, לאור עקרון כיבודה של זכות הגישה לערכאות הנתונה לבעל-דין, אשר זכתה להכרה כזכות בעלת אופי חוקתי (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 477, בעמ' 591-590, 630-628; ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, בע' 875-874). הנטייה בפסיקה היא לראות בה זכות חוקתית (רע"א 9572/01 דדון נ' וייסברג, פ"ד נו(6) 918, בעמ' 921; רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרוייקטים (בנייה) 1989 בע"מ נ' מצפה כנרת 1995 בע"מ, פ"ד נו(5) 156, בעמ' 164-163; ר--ע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון, לא פורסם, פיסקה 5; רע"א 3454/04 ורקר נ' הראל, טרם פורסם, פיסקה 4; בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה, טרם פורסם, פיסקה 174. ראו גם י' רבין זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית (תשנ"ח). לפיכך, יש לפרש דינים המצמצמים את הגשמתה של זכות הגישה לערכאות באופן שאינו פוגע בזכות זו מעבר למידה הנדרשת, וכפי שנפסק בע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פד"י נז(5) 433, אומרת שם כב' השופטת פרוקצ'יה: "הנטייה להכיר בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מקימה מעין חזקה פרשנית שהמחוקק לא התכוון לשלול או לצמצם אותה אלא מקום שהדבר נועד להשגת תכלית בעלת משקל נכבד. כאשר קיימת מניעה לפנות לערכאות, יש לפרשה בצמצום". יחד עם זאת, זכות הגישה לערכאות הניתנת לבעל דין אינה זכות מוחלטת. כנגדה ניצב שיקול חשוב שנועד להגן על בעל-הדין שכנגד מפני חסרון כיס, הטרדה, אובדן זמן וניצול לריק של משאבים אנושיים עקב גרירתו למשפט שנסתיים בפסק לזכותו על דרך הבטחת יכולתו לממש את גביית ההוצאות שנפסקו לטובתו. זכותו של בעל הדין שכנגד היא תמונת ראי של זכות הגישה לערכאות בפן ההפוך שלה - היא נועדה להגן עליו מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות, ולהבטיח את זכותו להוצאות לא רק להלכה, אלא גם במישור יכולת המימוש המעשי. הפקדת הערבון הכספי נועדה, אפוא, להגן על זכותו של בעל הדין הנתבע לממש את גביית ההוצאות שנפסקו לטובתו בהליך שהוגש נגדו וכשל (רע"א 377/87 ג'נחו נ' וויבהו א.ב.ה. - חברת מניות בפשיטת רגל הרשומה בגרמניה, פ"ד מא(4) 522 בש"א 4735/91 מוצרי הדר ישראליים בע"מ נ' יפיס מוצרי הדר בע"מ בכינוס נכסים, פ"ד מה(5) 867). אחת המטרות העיקריות להפעלת תקנה 519 היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד, כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים. עם זאת, אין להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. על כן, על בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל בסבירות את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט (ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר בע"מ, פ"ד מז (3) 846, 850 ה-ו). במקרה דנן לאור נסיבות המקרה, והרצון שלא לחסום את דרכו של התובע ולהכביד עליו יתר על המידה ובכדי לאזן כראוי בין הזכויות הדיוניות של הצדדים, התובע יפקיד פקדון בסך 1,800 ₪ בקופת בית המשפט תוך 30 יום מהיום. הנני קובע קדם משפט נוסף בתיק ליום 16.1.11 שעה 08.30, לצורך קידום ענייני של התיק. הקפאת הליכיםהתיישנות