מעלה השרון (בנין והשקעות) בע"מ (להלן - התובעת) ובעליה ומנהלה, עו"ד יצחק בן מנחם (להלן - התובע), הגישו ביום 05.04.06 תביעה על סך 50,000 ₪ (ת.א 24451/06) וביום 20.04.06 הגישו תביעה נוספת על סך 50,000 ₪ (ת.א 26128/06), נגד בנק הפועלים בע"מ (להלן - הבנק או הנתבע), בגין פרסום לשון הרע, אשר לטענתם פגע קשות במהימנותם, ביושרם ובעיסוקם. ביום 11.04.06 הגיש התובע תביעה נוספת על סך 50,000 ₪ (ת.א 25788/06), בגין עילה זהה. תמצית טענות התובעים ביום 16.11.05, סירב הנתבע לכבד שני שיקים שמשכה התובעת לפקודת רו"ח עמי עמנואלי (אחד בסך 40,775 ₪ והשני בסך 17,475 ₪) החתומים על ידי התובע והחזיר אותם מבלי לפרעם וזאת, כשבחשבון היה כיסוי מלא לשיקים ולא היה כל טעם לסירוב. השיקים נמשכו מחשבון התובעת על ידי התובע לפקודת רו"ח עמנואלי, המנהל את חשבון הבנק שלו גם הוא בבנק הנתבע, בסניף אחר. משנודע לתובע על אי כיבוד השיקים התלונן בפני מנהל הסניף, הן בעל פה והן בכתב. בעקבות התלונה הוציא מנהל הסניף מכתב התנצלות ונציג הנתבע אף הודיע טלפונית, כי ניתן להפקיד את השיקים מחדש והם יכובדו. אולם, למרות מכתב ההתנצלות ולמרות הודעת נציג הבנק, בעת ניסיון הפקדת השיקים, הנתבע החזיר שוב את השיקים מבלי לפרעם. זאת ועוד, נציג הבנק פנה למנהלת סניף הבנק של רוה"ח וטען בפניה, שחשבון הבנק של התובעת מעוקל למחלקת הגבייה של הנתבע (ת.א. 24451/06). ביום 9.01.06, התובע הורה לבנק להעביר סך של 20,000$ מחשבון הנאמנות שהוא מנהל עבור לקוח בשם פתחיה צלצינסקי, להונג קונג. ביום 10.01.06, מילא הנתבע "כתב הוראה" להעברת מטבע חוץ לחו"ל, כשהכסף היה אמור להיות בבנק בחו"ל ביום 11.01.06. בפועל, בביצוע הוראת ההעברה נפלה טעות בהגדרת היעד, כך שהסך האמור לא הגיע ליעדו. לאחר כשבוע ימים ומשנתברר מעל לכל ספק, שהכסף לא הגיע לחשבון הבנק בהונג קונג, ביקש פתחיה צלצינסקי לראות מסמך המאשר את ההעברה. ביום 18.01.06, נשלח הטופס על ידי הנתבע לראייה, שהכסף אכן הועבר על ידו עוד ביום 10.1.06. לאחר מספר ימים נוספים התברר, כי בביצוע הוראת ההעברה נפלה טעות בהגדרת היעד, בשדה המדינה בטופס נרשם "יפן" וכתוצאה מכך לא הגיע הכסף ליעדו. בכל התקופה הרלוונטית טען הנתבע, שהעביר את הכסף כפי שהורו לו ואילו הבנק בהונג קונג הכחיש קבלתו. הדבר פגע במהימנות התובע בעיני פתחיה צלצינסקי. למרות כל הטלפונים והפניות, הנתבע עמד על כך שהכסף הועבר ליעדו והתובע הוצג באור נלעג ומבזה. מר פתחיה צלצינסקי הוא לקוח מכובד של התובע במשך למעלה מ - 20 שנים וכל ענייניו בישראל מנוהלים על ידי התובע. לאור האירוע, מר פתחיה צלצינסקי איבד מאמונו בתובע והדבר יצר "בקע" (כך בכתב התביעה) ביחסים בין הצדדים (ת.א. 25788/06). ביום 2.2.06, הגיעו נציגות הנתבע, גב' מיכל חורב פרינס וגב' ענת אילון, למשרדי הנתבע ובישיבה ארוכה הבהיר להן התובע מהי החשיבות שהוא מייחס לנושא אי כיבוד שיק החתום על ידו. הובטח לו, כי לא יוחזר שיק בחשבון כלשהו הקשור אליו מבלי שישוחחו עימו קודם לכן או מבלי שידברו קודם לכן עם מי ממשרדו. נציגות הנתבע לא עמדו בהבטחתן, שכן ביום 15.03.06, נמשך מחשבון התובעת שיק על סך 8,030 ₪, בחתימת התובע, לפקודת רשויות מס ערך מוסף וביום 17.03.06 השיק סורב על ידי הנתבע, למרות שחשבון הבנק עמד אותה עת ביתרת זכות. נציגות הנתבע לא טרחו ליידע את התובע על אי כיבוד השיק כפי שסוכם בין הצדדים טרם המקרה ואף לא לאחר מכן. ביום 3.04.06, נדהם התובע לקבל שיחה מפקידת מע"מ אשר הודיעה, שהשיק לא כובד על ידי הבנק. ההודעה נמסרה לו באמצעות עו"ד ערן ארטמן ממשרדו, אשר הכיר את הנושא לאור האירועים הקודמים ופנה מיידית לבנק שם הועבר מפקיד לפקיד מבלי שאיש היה מסוגל להסביר לו מה היה הגורם למחדל. בכך פעל הנתבע שלא כדין וגרם לפגיעה בשמם הטוב של התובעים, לפגיעה במוניטין ולפגיעה ביחסים עם רשויות המס. מעשי הנתבע מקבלים משנה חומרה לאור העובדה, שהתובע מנהל בסניף הבנק פעילות ענפה מזה שנים רבות, בהן לא הוחזר אפילו שיק אחד עליו חתום התובע. התובע הוא לקוח הבנק מזה 20 שנה ועומד בראש משרד עורכי דין גדול מזה כ - 30 שנה, בעל מוניטין ושם טוב. הנתבע כיבד תמיד שיקים החתומים על ידי התובע, כולל שיקים שיצאו בטעות ללא חתימה. לאחר האירוע, סגנית מנהל הסניף התקשרה לתובע, התנצלה והבטיחה לשלוח מכתב התנצלות למשרד מע"מ. אולם, גם התחייבות זו לא קוימה (ת.א. 26128/06). מעשי ומחדלי הנתבע מקימים נגדו עילות תביעה נזיקיות, חוזיות ומעין חוזיות ואף מהווים הפרת חובת תום הלב המוגברת החלה על בנק. מעשי הנתבע מהווים פרסום לשון הרע נגד התובעת ונגד עו"ד יצחק בן מנחם, פגעו במהימנותם, ביושרם, הציגו אותם באור נלעג ומבזה ופגעו בעיסוקיהם, משלח ידם ומקצועם. יצויין, שהסעד המבוקש בכתבי התביעה הוא בגין לשון הרע בלבד. תמצית טענות הבנק לגבי סירוב הבנק מיום 16.11.05, לכבד שיקים שמשכה התובעת לפקודת רו"ח עמנואלי. הדבר נעשה בעילה של חתימה חסרה. הסירוב היה מוטעה הואיל והשיק נחתם בהתאם לזכויות החתימה המחייבות בחברה. מקור הטעות בכך, שבעבר חייבו "זכויות החתימה" חתימת שני מנהלים. החברה שינתה את זכויות החתימה באופן, שדי היה בחתימתו של התובע על השיק לצד החותמת. הבנק פעל להחזרת השיקים בהתאם לזכויות החתימה הישנות וגם לאחר שהובררה הטעות, השיקים לא כובדו פעם נוספת מאותו נימוק. הבנק שיפה את התובעת ואת רו"ח עמנואלי בגין עמלות ההחזרה ואף שלח מכתב התנצלות. ביום 9.01.06, אכן הורה התובע לבנק להעביר סך של 20,000$ מחשבון הנאמנות שהוא מנהל עבור לקוח בשם פתחיה צלצינסקי, להונג קונג. אולם בביצוע ההעברה נפלה טעות בהגדרת היעד ונרשם בטעות תמת לב, "יפן". דבר הטעות התגלה לאחר זמן וכתוצאה מכך הגיע הכסף ליעדו מספר ימים לאחר התאריך המקורי. לשון הרע הנטענת אינה תוצר של "פרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. הנזק הנטען הוא תוצר של התרחשות עובדתית (עיכוב בהעברת הכספים), שאינה עולה מתוך "הפרסום" עצמו לפיכך מן הדין לדחות תביעה זו על הסף. ביום 15.03.06, נמשך מחשבון התובעת שיק על סך 8,030 ₪ בחתימת התובע, לפקודת רשויות מס ערך מוסף, אולם סורב בשל העדר חותמת. במקרה זה פעל הבנק כדין. זכויות החתימה בשם התובעת בתיק זה אכן חייבו חותמת, והשיק הוצא על ידי התובע ללא חותמת. התובעים העלו טענה לפיה הובטח להם בעבר ופעם נוספת במסגרת ביקורן של הפקידות במשרדו של התובע, כי הבנק ייצור קשר עם התובע או משרדו לפני החזרת כל שיק. טענה זו מוכחשת מכל וכל. גם אם הטענה נכונה (דבר המוכחש), אין בה כדי להועיל לתובעים בתביעתם, שכן עילת התביעה מבוססת על חוק איסור לשון הרע ולא הפרת התחייבות או רשלנות. מטעם התובעים העידו עו"ד יצחק בן מנחם, מר דני לובין, עו"ד ערן ארטמן, ד"ר דוד רדרמן, מר עמי עמנואלי ומר פתחיה צלצינסקי. מטעם הבנק העידו מר דוד זמיר וגב' ענת אילון. דיון השאלה העומדת בפני היא, האם החזרת שיקים שלא כדין או הוראת העברה מוטעית של כספים מחשבון נאמנות ליעד אחר, עולה כדי פרסום לשון הרע. יצוין, שעל אף ויתכן שפעולותיו ומחדליו של הבנק עולים כדי הפרת חוזה, הפרת חובת התנהגות בדרך מקובלת ובתום לב ואולי אף עולים כדי עוולה נזיקית, הסעד היחיד המבוקש הוא פיצוי ללא הוכחת נזק, כקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע). דיני לשון הרע עוסקים בזכותו של אדם לשם טוב. זכות זו מוגנת על ידי שני תחומי משפט. האחד, תחום המוניטין - זכותו החיובית של אדם ליהנות משמו הטוב. השני, דיני איסור פרסום לשון הרע - זכות לפיה, אדם זכאי שלא יפורסמו דברים הפוגעים בשמו הטוב. בבסיס העיסוק בדיני לשון הרע עומדת מלאכת איזון, בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת לבין זכותו של נשוא הפרסום לשמור על שמו הטוב. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, קובע "לשון הרע מהי": "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "פרסום מהו", קובע כדלהלן: "(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". סעיפים אלו עוסקים במישור האחריות. ההגדרה הקבועה בחוק היא הגדרה רחבה וכללית. יש לברר, האם הביטוי הוא משפיל, פוגע או מבזה, כאשר המבחן שעל-פיו ייקבע האם הפרסום פוגע בטוען, אובייקטיבי. בעניין זה חלים הכללים הרגילים בדבר פרשנות. ככלל, הפרסום יפורש על-פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל-פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל". הפרסום יהווה "לשון הרע", אם האדם הסביר היה רואה בו ככזה. אין חשיבות לכוונתו של המפרסם לפגוע או לשאלה האם הנפגע אכן נפגע מהפרסום (א' שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 109-110). התביעה נסמכת על שלושה ארועים. לטענת התובעים, רצף הארועים והמחדלים כמו גם השתלשלותם, עולים כדי פרסום לשון הרע. האירוע הראשון - החזרת שני שיקים שנמסרו לרו"ח עמי עמנואלי (ת.א. 244151/06) אין חולק, כי במקרה זה הבנק החזיר שני שיקים (אחד בסך 40,775 ₪ והשני בסך 17,475 ₪), שמשכה התובעת לפקודת מר עמנואלי, כשהסיבה לכך היתה מוטעית. לטענת הבנק מקור הטעות בכך, שבעבר זכויות החתימה חייבו חתימה של שני מנהלים. כמו כן אין חולק, כי בעקבות תלונת התובע, הוציא הנתבע מכתב התנצלות בנוסח הבא: "כאמור במכתבך מתאריך 16.11.05 לא כובדו שיקים שנמשכו מח-ן 258815 אין לנו אלא להצטער על כך, בחשבון היה כיסוי מלא והסיבה הינה טכנית בלבד. אנא, העבר העתק ממכתבי לרואה הח-ן (כך במקור) עמנואלי, המוטב בשיקים, למען הבהר הנושא והסר כל ספק" (מכתב מיום 18.11.05, נספח ג' לכתב התביעה). למרות מכתב ההתנצלות ולמרות הודעת נציג הבנק, שניתן להפקיד את השיקים מחדש, בעת ניסיון נוסף להפקדת השיקים, הנתבע החזיר את השיקים מבלי לפרעם, כשלטענתו נבע הדבר, שוב, מטעות. הבנק לא השכיל להוכיח מדוע, לאחר שכבר הועמד על טעותו, החזיר את אותם שיקים פעם נוספת. כשנשאל מר דוד זמיר (להלן - מנהל הסניף), מי טיפל בשיקים שהוחזרו השיב, "לא זוכר מי טיפל בהם ... יש לנו לפעמים עובדי כוח אדם וכולם בודקים את השיקים" (עמ' 22 לפרוטוקול). כשנשאל מנהל הסניף האם השיק הוחזר בפעם השנייה גם כן בשל טעות, השיב בחיוב. כמו כן, כשנשאל מדוע לא בדק מי טעה פעמיים לגבי השיק השיב, "לא יכולתי לדעת מי עשה את זה. מגיעה חבילה של שיקים ואנו מחלקים אותה בין 3 פקידים מי שפנוי, אין תרשומת לגבי השיקים" (עמ' 22 לפרוטוקול). לטענת התובעים, לאחר שנעשתה העברה בנקאית לרו"ח עמנואלי, התקשר נציג הבנק אל מנהלת סניף הבנק של רוה"ח ודרש ממנה להחזיר את הכסף בטענה, שחשבון הבנק של התובעת מעוקל למחלקת הגבייה של הנתבע וזו התקשרה מיידית למר עמנואלי ופרטה באוזניו את עניין ה"עיקול". טענה זו לא נסתרה על ידי הבנק, שלא טרח לבדוק את העניין. כשנשאל מנהל הסניף האם אכן דרש הבנק את הכסף חזרה בטענה שחשבון הבנק "מעוקל" כביכול השיב, "אני לא ביקשתי את הכסף חזרה ... מרכז עסקים מנהל את החשבונות אני קבלן ביצוע, אני עושה את מה שהוא אומר לי, אין לי סמכויות לגבי החשבונות וכנ"ל ביחידת הגביה אני מבצע רק מה שאומרים לי" (עמ' 23 לפרוטוקול). כשנשאל מנהל הסניף האם בדק במרכז עסקים או ביחידת הגביה אם ביקשו חזרה את הכסף מהסניף השני השיב, "לא בדקתי" (עמ' 23 לפרוטוקול). ניכר, כי הבנק לא מצא לנכון לברר מדוע וכיצד ארעה כל תקלה ותקלה, מי היה מעורב ומה ניתן לעשות כדי למנוע "תקלות" כאלה בעתיד, למרות שמחובתו לעשות כן. אין ספק, כי השיקים לא כובדו שלא כדין אף בפעם השנייה, למרות התחייבות הבנק לכבדם. "הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על-ידי שיקול של טובת הלקוח. יחסי הבנקים והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק. זאת ועוד, "הנאמנות הכפולה", העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות ..." (ע"פ 122/84 משה מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 94, עמ' 101). בהיותו של מנהל הסניף בר סמכא ואחראי לכל הקשור לדרך בה יש לנהל את חשבון התובעים בבנק, טענה כגון "לא בדקתי" אינה מתקבלת על הדעת. טענת הבנק, כי מדובר בפרסום שתוכנו אינו עולה כדי לשון הרע, דינה להידחות. פעולת החזרת השיק, מאופי ביצועה טומנת בחובה אלמנט של פרסום. הבנק בו הופקד השיק על ידי אוחזו מקבל על כך הודעה והדבר מובא לידיעתם של אנשים נוספים. (ראו: ת.א 70402/00 גלוב קונטרקטינג אינק ח.ז - בפירוק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, טרם פורסם, כב' הש' יהודית שבח). לטענת הנתבע, סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע מעניק לו הגנה, כשמוחזר שיק שלא כדין. בענייננו, הבנק החזיר את השיקים שלא כדין אף לאחר שהועמד על טעותו. טענתו, כי הוא זכאי במקרה זה לחסות בצלה של הגנת תום הלב, שכן לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות מהן משתמעת לשון הרע, לא תתקבל. סעיף 15(1) לחוק שכותרתו "הגנת תום הלב" קובע כדלהלן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3." הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה של הגנת תום הלב המוטל עליו. הנתבע ידע מהי הנפקות של החזרת השיקים אף בפעם הראשונה כשהשיקים לא כובדו ומששלח את מכתב ההתנצלות, היה עליו לנקוט במשנה זהירות ולפעול על פי התחייבותו. העובדה, שסירב לכבד את השיקים אף בפעם השניה, עומדת לו לרועץ ולא ניתן לקבל את טענתו ש"טעה" בתום לב בשנית. הנתבע טוען בסיכומיו, כי תפוצת הפרסום מוגבלת בעיקר לגורמים המכירים והפועלים עם התובעים מזה שנים. לטעמי, מידת היכרות זו מחמירה את הפגיעה, שכן אלה המכירים ועובדים עם התובע נחשפו לפרסום הפוגע. עדותו המהימנה של רו"ח עמנואלי, מציגה את הפגיעה בשם הטוב, במוניטין ובאמינות שנגרמה לתובעים. כפי שהצהיר רוה"ח, כשהתקשרו אליו מהבנק בשלב הראשון והודיעו לו ששני השיקים החתומים על ידי התובע לא כובדו, פנה מיידית למשרדי התובע, שם בדקו את העניין וחזרו אליו עם תשובה, כי מדובר בטעות של הבנק וביקשו שיציג את השיקים בשנית. לאחר שאלו לא כובדו אף בפעם השניה כעס מאוד והיה ברור לו, כי אין המדובר בטעות של הבנק (סעיפים 5 - 7 לתצהירו). נראה, כי בבחינת האדם מן היישוב, היה לרוה"ח יסוד סביר להניח, שסיבת החזרת השיקים אינה מהווה טעות של הבנק וכי הכסף בסופו של יום לא ייגבה. "ש. כשחזרו השיקים פעם שניה התחלת לחשוד שהסיבה לא אמיתית? ת. בפעם הראשונה כבר, פחדתי שהכסף הזה לא ייגבה בסופו של דבר. תהליך כזה שהבנק מחזיר שיקים הוא בעייתי ואם בסופו של דבר הלקוח לא משלם ככה התהליך מתחיל שבסופו הכסף לא מגיע. ש. מההיכרות שלך עם העסקים של בן מנחם היה בסיס לחשוב שאין כסף לכיסוי השיקים? ת. אם הייתה שואל אותי קודם הייתי אומר לא, שבוודאות הכסף ייגבה ... ש. האם אתה מפקפק היום באמינות של בן מנחם? ת. עברה שנה וחצי אבל מבחינתי התחושה היתה שעבדו עלי ואת הכסף לא אראה והחברה גם חדלה מלפעול, זה תהליך של חברה שנסגרה. תהליך הסגירה התחיל ב- 2004. היו לה נכסי נדלן שנמכרו ..." (עמ' 11 לפרוטוקול, הדגשה הוספה). פעולת החזרת השיקים נעשתה שלא כדין, היא מהווה הפרת חוזה מצד הבנק ופרסום לשון הרע. בעניין זה אני מאמץ את דבריה של כבוד השופטת י' שבח: "פעולת החזרת שיק, באם נעשתה שלא כדין - מהווה פרסום לשון הרע. פעולת החזרת שיק יכולה להחשב כפעולה הרת אסון בחיי המסחר והכלכלה. פעולת החזרת שיק מהווה מעין הכרזה לפיה מושך השיק הגיע למצב של חוסר יכולת פרעון - איתות אזהרה לכל הנמצאים בקשרי מסחר עימו. פעולה מעין זה יכולה לגרום להתמוטטות כלכלית ומכאן שבפנינו דבר שפרסומו עלול לפגוע באדם, משרתו, בעסקו, במשלח ידו ובמקצועו" (ת.א 70402/00 גלוב קונטרקטינג אינק ח.ז - בפירוק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, טרם פורסם, פסק דין מיום 13.02.02). אם הדבר נכון לגבי שיק אחד, ודאי שהדבר נכון לגבי רצף של החזרות שיקים, כשבין לבין הבנק מתנצל על החזרת השיקים הראשונה. החזרת שיקים היא פעולה פוגעת ככלל ובודאי כאשר מדובר בעורך דין המשלם כספים לרוה"ח שלו (או למע"מ) והשיקים מסורבים פעם אחר פעם. לסיום פרק זה שתי הערות: האחת, לא כל החזרה טכנית של שיק מהווה פרסום לשון הרע ויש לבדוק כל מקרה לגופו. במקרה דנן, אין ספק שמדובר בפרסום לשון הרע. הערה שנייה, אכן מדובר בשיקים של חברה, אך לאור הזהות והקרבה בין החברה לבין עו"ד יצחק בן מנחם, אין לקבל את טענת הנתבע, שמדובר בפגיעה בשם טוב של החברה בלבד ואין היא זכאית לפיצוי בגין כך, אלא אם נגרם לה "נזק", כהגדרתו בפקודת הנזיקין. עוד בעניין זה ראו בספרם של ח' גנאים, מ' קרמניצר, ב' שנור "לשון הרע - הדין המצוי והרצוי", תשס"ה, עמ' 243 - 250). האירוע השני - העברת כספים להונג קונג (ת.א. 25788/06) אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע הורה לבנק לבצע העברה מחשבון הנאמנות, שהוא מנהל עבור מר פתחיה צלצינסקי, להונג קונג. כמו כן אין חולק, כי בביצוע הוראת ההעברה נפלה טעות בהגדרת היעד כך, שבשדה המדינה בטופס נרשם "יפן" ודבר הטעות התגלה רק לאחר זמן. לטענת התובע, בנסיבות העניין נגרם נזק לשמו הטוב, מאחר והלקוח החל מפקפק במהימנותו. לטענת הנתבע, האמור לעיל אינו מקים ואינו מבסס עילת תביעה במסגרת חוק איסור לשון הרע. הנזק הנטען הוא תוצר של התרחשות עובדתית תמת לב (עיכוב בהעברת הכספים), שאינה עולה מתוך הפרסום עצמו ולפיכך מן הדין לדחות תביעה זו על הסף. התובע אינו מלין על הטעות במילוי הטופס, כי אם על ה"אמירה" הנובעת מהעובדה, שהעברת הכסף לא בוצעה במשך זמן כה ממושך. לטענתו, הוא פנה לבנק מספר פעמים על מנת לברר האם הכסף הגיע ליעדו ובכל פעם נאמר לו, שהכסף הועבר ליעד המבוקש. לטענת הבנק, עובד הסניף מר גיא ויזמן, הקליד בטעות במסגרת "חלון" שנפתח במחשבי הבנק - "יפן". אולם הנתבע לא הביא לעדות את מר גיא ויזמן. מנהל הסניף העיד במקומו, מפי השמועה והסברה בלבד, לגבי מעשיו של אותו פקיד וכשנשאל מנהל הסניף מדוע מר גיא ויזמן לא הובא לעדות השיב, "לא יודע ...דיברתי עם גיא ... גיא אמר שטעה" (עמ' 23 - 24 לפרוטוקול). מדוע נאמר לתובע, כי הכסף הועבר ליעד המבוקש? האם הבנק נמנע מלברר האם הכסף אכן נשלח ליעדו, כשפנה אליו התובע מספר פעמים? כיצד נתפס התובע בעיני הלקוח שלו ואף בעיני הספק? והאם עולה הדבר לכדי פרסום לשון הרע? "מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי, אף מי שאינו לקוח) לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן ... מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל" (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 585). על הבנק מוטלת חובת זהירות מוגברת ותמוה, כיצד במשך ימים רבים בהם נערכו שיחות טלפון רבות בין התובע לבין הבנק, לא גילה הבנק את דבר הטעות. יתרה מכך, טעות הנתבע בסופו של דבר התגלתה כתוצאה מבירורים שערכו הספק בהונג קונג ומר פתחיה צלצינסקי ולא כתוצאה מבירור הבנק. לטענת התובע כאמור, הטעות בהעברת הכסף ליעד המבוקש הובילה לכך שמרשו, מר פתחיה צלצינסקי, החל חושד בו שמא מעל בכספיו והדבר היווה פגיעה בשמו הטוב. "לאחר כמה שיחות טלפון ביני ובין עוה"ד, התחלתי גם אני להטיל ספק בעובדות כפי שאלו נמסרו לי ע"י עוה"ד, והגיעו דברים לידי כך שניסיתי בעדינות לברר אצל עוה"ד האם אכן היה כסף בח"ן ... האם "אולי" עשה התובע "שימוש זמני" בכספי ומתקשה לגייס ולהחזיר הסכום ... או שמא התובע זקוק לזמן נוסף ..." (סעיף 7 לתצהירו). בעדותו חוזר מר פתחיה צלצינסקי על האמור ומציין, "בהתחלה לא היה נעים לי הייתי במצב לא נעים וסיפרתי לחברים שלי שהם קליינטים שלו שלא עבר לי 20 אלף דולר. שאלתי את החברים מה קורה עם איציק ... באותו זמן שזה קרה הבאתי לו קליינט בשביל לעשות עסקה בבנין ואחרי שסיפרתי לו מה קרה הוא לא חזר אל איציק ולקח עו"ד אחר ..." (עמ' 15 - 16 לפרוטוקול). ניכר, כי מהימנותו של התובע בעיני מר פתחיה צלצינסקי, נפגעה בתקופה שבין מתן ההוראה לבין מעבר הכסף להונג קונג. מידת ההיכרות מחמירה את הפגיעה, שכן אלה שמכירים ועובדים עם התובע נחשפו לפרסום הפוגע. מר פתחיה צלצינסקי דרש מהתובע מסמך בכתב מהבנק המאשר, כי אכן בוצעה העברה מבוקשת (סעיף 6 לתצהירו של מר פתחיה צלצינסקי, סעיף 36 לתצהירו של התובע). יצוין, כי אין מדובר בנזק שהוא תוצר של התרחשות עובדתית (עיכוב בהעברת הכספים), שאינה עולה כדי פרסום, כנטען על ידי הנתבע. מחדל הנתבע לבדוק האם אכן נשלח הכסף ליעדו הוביל לכך, שהאמון בתובע נפגע הן בעיני לקוחו, אשר ביקש לראות שאכן בוצעה העברת הכספים. ההימנעות מלברר מה עלה בגורל הכספים, כמו גם העובדה שהתובע, בהתבססו על גרסת הבנק, הפנה את הספק, באמצעות מר פתחיה צלצינסקי, שוב ושוב לבנק בהונג קונג בטענה, שהכסף הועבר זה מכבר, מהווה פגיעה בתובע. הנתבע לא טרח להסביר מה התרחש במשך כל אותו פרק זמן שהכסף לא הגיע ליעדו, מתי הועבר הכסף, למי הועבר ואילו בדיקות בוצעו בזמן אמת נוכח בקשת התובע לבדוק מדוע טרם הגיע הכסף ליעדו. התנהגות הנתבע ומחדליו כמו גם הטענה, שהכספים הועברו לבנק בהונג קונג מהווים "פרסום", שכן פרסום יכול להיעשות במעשה אקטיבי וגם במחדל, הנתבע התרשל בהעברת הכסף ובאי גילוי הטעות מיד עם קבלת ההודעה שהכסף לא הגיע ליעדו (לעניין זה ראו: ח' גנאים, מ' קרמניצר, ב' שנוער, לשון הרע - הדין המצוי והרצוי, תשס"ה, עמ' 210 -214). בנסיבות אלה נראה, כי התנהגות הנתבע במקרה זה עולה כדי פרסום לשון הרע. כל אדם בנעליו של הספק או מר פתחיה צלצינסקי היה נזהר מלעבוד עם התובע בשנית. הגם, שמעדותו המהימנה של מר פתחיה צלצינסקי ניכר, כי היחסים בין הצדדים לא חזרו למסלולם. הדבר יצר קרע ביחסים בין השניים ואלה לא זכו לעבוד יחד מאז המקרה, "לא יצא לי להביא לו קליינטים מאז ..." (עמ' 16 לפרוטוקול). האירוע השלישי - חילול השיק לפקודת רשויות מע"מ (ת.א. 26128/06) אירוע זה מתייחס לאי כיבוד שיק בסך 8,030 ₪, לפקודת רשויות מס ערך מוסף, כאשר לטענת התובעים, השיק סורב ולא כובד על ידי הנתבע למרות שחשבון הבנק של התובעים עמד אותה עת ביתרת זכות. לטענתם, נציגות הבנק לא טרחו ליידע את התובע על אי כיבוד השיק, כפי שסוכם בין הצדדים טרם המקרה (ביום 2.02.06) ואף לא לאחר מכן (למרות שאי תשלום המע"מ במועד מהווה עבירה על החוק). לטענת הבנק לעומת זאת, במקרה זה פעל כדין, אי כיבוד השיק נעשה בשל העדר חותמת התובעת. אי כיבוד השיק מהטעם שלא היתה חותמת החברה נעשה לכאורה כדין, בהתאם למסמכי החשבון. גם אם הובטח לתובע, שהשיקים לא יסורבו מבלי שידברו עימו תחילה יתכן ויש בכך מצג שווא רשלני שהופר, אך אין בכך משום פרסום לשון הרע. פקידת מע"מ קיבל הודעה, שהשיק סורב בשל "העדר חותמת", מסיבה טכנית. מדובר באירוע שיכול לקרות בחיי היום יום ואין בו משום פגיעה בכבודו של התובע או במשלח ידו. עם זאת יש להדגיש, כי חילול השיק לפקודת רשויות המע"מ היה האחרון בתקופה שבה נתקל התובע ברצף טעויות ומחדלים מצד הבנק וחש, כי הבנק שם לו ליעד לפגוע בו. בנסיבות העניין, כל אדם בנעליו היה חש כך, אילו היה נתקל במסכת של טעויות במשך תקופה כה קצרה של כ - 5 חודשים. סיכומם של דברים הצטברות האירועים חותרת תחת גרסת הנתבע, שמדובר בטעויות חד פעמיות ומצביעה בבירור על התנהגות רשלנית מצד הנתבע, אדישות לשמו הטוב של התובע וכן אדישות לנזק העלול להיגרם לו. איני מקבל את גרסת הנתבע שמקור הפגיעה הוא בשל "תחושות אישיות" של התובע. התובע הוא עו"ד, אשר בעיני הציבור מהווה דמות מכובדת ועליו הציבור שם את מבטחו. "כשאני לוקח עו"ד חלק מעבודתו קשורה לנאמנות כספית, הרבה פעמים הוא צריך לסיים עסקה עם צד שני. אדם ששיקים חוזרים לו אני לא אתן לו לייצג אותי. יש כאן בעיה של נאמנות" (עמ' 8 לפרוטוקול, עדותו של מר דני לובין). "עו"ד מבחינתי הוא דמות מכובדת, מבחינתי ידעתי שהשיקים הם בטון והם יכובדו" (עמ' 11 לפרוטוקול, עדותו של רו"ח עמנואלי). "כלל הציבור מתייחס, ובצדק, אל עורך-דין כאל אדם אשר ניתן לקבל את השיקים בחתימתו ללא חשש ומתוך אימון מוחלט בתום לבו של המושך..." (על"ע 2255/94 עו"ד דוד לין נ' הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב (טרם פורסם)). "הפצת צ'קים ללא כיסוי על-ידי עורך-דין לא זו בלבד שהיא עבירה רצינית כשלעצמה, אלא שיש בה כדי לפגוע בשם הטוב של מקצוע עריכת הדין, ולערער את אימון הציבור בבעלי מקצוע זה" (על"ע 5939/92 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פלוני (טרם פורסם)). לטענת הבנק, על התובעים להוכיח את טענותיהם לגבי שמם הטוב. אולם אין חולק, כי התובע הוא לקוח הבנק מזה 20 שנה ועומד בראש משרד עורכי דין גדול ומשמש כלקוח מועדף של הבנק. כשנשאל מנהל הסניף האם בדק בעצמו את שמו הטוב של התובע השיב, "אני לא בודק היסטוריה של לקוחות ... לא בדקתי" (עמ' 18- 19 לפרוטוקול). כשנתבקש מנהל הסניף לאשר, כי במשך 35 שנים, עד לאירועים שלפנינו, לא הוחזר שיק עליו חתום הנתבע השיב, "לא בדקתי ... אנחנו מחזיקים חומר רק שבע שנים. במקרה הזה לא בדקתי" (עמ' 19 לפרוטוקול). כשהוצגו בפני מנהל הסניף ת/4, ת/5 ו - ת/6, שנשלחו אל התובע ושם נאמר בין היתר, "כלקוח מועדף של הבנק, מצאתי לנכון לפנות אליך באופן אישי ולהודיעך כי מערך הבנקאות הפרטית בבנק הפועלים יוצא לדרך חדשה ... על מנת לשרת אותך באופן האישי והמקצועי ביותר, הקמנו עבורך בסניף צוות שיכיר אותך וידאג לתת לך את המענה המקצועי והמתאים ביותר לצרכיך ... אני מקווה כי שינויים אלו יאפשרו לך ליהנות ממלוא השירותים הייחודיים, להם אנו מאמינים שאתה ראוי, כלקוח הבנקאות הפרטית . לשירותך בכל עת, זמיר דוד, מנהל סניף בית אסיה" השיב מנהל הסניף, "אני לא חתום עליו ולא ערכתי אותו ... את המסמך ניסחה מנהלת השיווק של הבנק ..." (עמ' 20-21 לפרוטוקול). הנתבע לא השכיל להוכיח, כי עד האירועים נשוא התביעה, הוחזרו שיקים עליהם חתום התובע וכשנשאל מנהל הסניף על כך, כל שהשיב "לא בדקתי ..." (עמ' 19 לפרוטוקול) ובהמשך "הלקוח היה לקוח בסדר, לא היו בעיות מיוחדות איתו" (עמ' 21 לפרוטוקול). פיצויים בגין פרסום לשון הרע קשה לאמוד ולכמת את הפגיעה בשמו הטוב של אדם ולהעריכו באופן כלכלי. לפיכך, קבע המחוקק פיצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. אין חולק, כי השיקים שנמסרו לרוה"ח עמנואלי הוחזרו פעמיים שלא כדין. כמו כן העברת הכספים ליפן במקום להונג קונג נעשתה כשלא כדין וברשלנות גסה ואי כיבוד השיק לפקודת רשויות מע"מ נעשה בחוסר רגישות לאור האירועים הקודמים. בכל המקרים הללו, הבנק נמנע מלברר כיצד ארעה כל תקלה ותקלה על אף שהועמד על טעותו והובהרה לו מפורשות על ידי התובע החשיבות המיוחסת למעשיו. ניכר, כי הבנק לא מצא לנכון לברר מדוע וכיצד ארעה כל תקלה ותקלה, מי היה מעורב ומה ניתן לעשות כדי למנוע "תקלות" כאלה בעתיד, למרות מחובתו לעשות כן ואם עשה כן, בחר שלא לשתף בכך את הצדדים לתיק זה ואת בית המשפט. "חומרתה של עוולת לשון הרע רבה היא עד מאוד, והנזקים העלולים להיגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת, עד אשר לפעמים כל סכום שבעולם אשר ייפסק כפיצויים לצד הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון הרע ועל-ידי כך פגעו בשמו הטוב. הפיצויים אשר אותם מוסמך בית-משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה:בראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על-ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית-משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר ... פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד" (ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493- 494). סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע, כי ניתן לחייב נתבע בתביעת לשון הרע בתשלום עד 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק, כאשר הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. "התפיסה שביסוד סעיף זה היא שעצם הפגיעה בכבודו של הזולת משמעה גרימת נזק לזולת, תפיסה שהייתה מקובלת על בתי המשפט עוד בטרם חקיקת סעיף 7א. פגיעה בכבוד עשויה להביא לנזקים, ממוניים או לא ממוניים, שקשה מאוד להוכיחם. לכן, מוצדק לאפשר לבתי המשפט לפסוק במקרים מתאימים פיצויים גם בגין נזקים שלא הוכחו, אם נראה לבית המשפט שפרסום לשון הרע אכן גרם לנזקים ... כדי להימנע מקביעת "רצפות" ו"תקרות" פיצוי מלאכותיות, מוצע שלא לקבוע בסעיף כל הוראה שמגבילה את סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק, ולהחזיר את ההכרעה בנושא זה לשיקול דעתם של בתי המשפט" (ח' גנאים, מ' קרמניצר, ב' שנור, לשון הרע - הדין המצוי והרצוי, תשס"ה, עמ' 400). בקביעת גובה הפיצויים יש להתחשב בחומרת לשון הרע הנטענת, בהיקף הפרסום והכאב והסבל שסבל הנפגע. כמו כן, ניתן להתחשב בהתנהגות הצדדים לפני הפרסום ולאחריו (שם, עמ' 398). לאור כל האמור סבורני, שהתובעים זכאים לפיצוי בגין האירוע הראשון, ללא הוכחת נזק, בסך של 50,000 ₪. אירוע זה חמור, לאור נסיבותיו, משני האירועים המאוחרים יותר ופגיעתו בתובעים רבה יותר. האירוע השני, "מקרה הונג קונג", חמור פחות, שכן הפגיעה בתובע היתה מוגבלת בזמן, עד שהתברר שהמחדל נעוץ בפקיד הבנק ולא בתובע. בנסיבות אלה יפצה הנתבע את התובע בסך נוסף של 10,000 ₪, ללא הוכחת נזק. כמו כן, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 15.10.07 ועד לתשלום בפועל. בנקשיקים