המערער ביקש את לשכת עורכי-הדין כי תרשום אותו כמתמחה למשפטים. הלשכה סירבה לבקשה בשל עברו הפלילי של המערער, ועל כך הערעור שלפנינו. אין חולקים כי לשכת עורכי-הדין קנתה על-פי חוק שיקול-דעת לסרב לרשום את פלוני כמתמחה בשל עבר פלילי. ואולם מה הוא דין אם פלוני עבר בזמנו עבירה, והעבירה נתיישנה לעת בקשתו להירשם כמתמחה? זו השאלה העיקרית שהועמדה להכרעתנו, וסביב לה נקבצו ובאו מכל-עבר שאלות אחרות ונוספות שאף להן נידרש בהמשך דברינו, לכל אחת מהן בנפרד. עיקרי העובדות שלעניין 2. המערער לפנינו, מוחמד אל נסאסרה (המערער), סיים את חוק לימודי המשפטים במיכללת "שערי משפט" (הוד השרון), וביום 27 לחודש מארס לשנת 2000 פנה אל לשכת עורכי-הדין (הלשכה או לשכת עורכי-הדין) בבקשה כי תואיל לרושמו כמתמחה לקראת קבלתו כחבר הלשכה והסמכתו להיותו עורך-דין. טופס הבקשה אשר נוסח בידי הלשכה דרש מן המערער מסירתם של פרטים מפרטים שונים, ובין השאר נדרש המערער לצרף לבקשה שני אלה: 3. תצהיר על כך שלא היתה לך עבירה פלילית (בהתאם לתצהיר הרצ"ב). אם מתנהלים נגדך הליכים משפטיים כלשהם, חובה לפרטם. 4. פרטים על הרשעה בעבירה פלילית (במקרה הרשעה יש לצרף העתק מאושר מכתב-האישום והכרעת הדין). המערער צירף לבקשתו תצהיר כאשר נדרש, ובסעיף 2 לאותו תצהיר כך הצהיר: 2. אין לי כל הרשעות קודמות פרט להרשעה יחידה בגין גניבה משנת 1990. העתק מכתב האישום ומפסה"ד מצורפים בזאת. 3. מה הייתה אותה הרשעה ומה היו פרטיה? מסתבר כי בשנת 1990, כעשר שנים לפני הגשתה של בקשת ההתמחות, הועמד המערער לדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת"פ 224/90) באישומים אלה: גניבת רכב, עבירה כהגדרתה בסעיף 413ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ופירוק רכב והצתתו, עבירות כהגדרתן בסעיפים 413ד(ב) ו-448(א) לחוק העונשין. באחד הימים שלשנת 1990, כך מספר כתב-האישום, גנב המערער בפתח-תקווה רכב מסוג "פורד טרנזיט" ונסע בו לרהט, מקום מגוריו. לאחר מכן, ובצוותא-חדא עם שני אחרים, פירקו השלושה חלקים מן הרכב, ולאחר הפירוק שילחו אש ברכב. המערער הודה בעובדות האמורות בכתב-האישום, וביום 27.9.1990 הרשיעו בית- המשפט על-פי הודאתו. על-פי הסדר טיעון נגזר דינו של המערער כלהלן - שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; שמונה-עשר חודשים מאסר על-תנאי; קנס בסך של 7,500 ש"ח ותשלום פיצויים לניזוק בסכום של כ-33,500 ש"ח. 4. עניינו של המערער עלה לדיון לפני מוסדות הלשכה, וביום 24.10.2000 החליט הוועד המרכזי של הלשכה כי המערער "אינו ראוי להיות עו"ד ולכן לא יירשם כמתמחה". המערער ערער על החלטה זו, ובהמלצתנו - תוך כדי ההליכים לפנינו - איפשר הוועד המרכזי למערער ולבאי-כוחו להופיע לפניו ולהשמיע את טיעוניו. כך נעשה, ולאחר כל אלה החליט הוועד המרכזי - ביום 20.3.2001 - בשנית, שלא לרשום את המערער כמתמחה. וזו היא הנמקת ההחלטה בשלמותה: הועד המרכזי לאחר ששמע את טיעוניו המפורטים של עו"ד אמיר, לא מצא לנכון לשנות את החלטתו בישיבה מיום 24.10.00. תפקידה הראשון של הלשכה נזכר בסעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, הוא לשקוד על רמתו וטוהרו של מקצוע עריכת הדין. במקרה הנדון מדובר במקרה חמור ביותר. הפונה היה מעורב בגניבת רכב, העברתו לרהט, פירוקו ושריפתו, כאשר בעת ביצוע העבירה היה המועמד אדם בוגר ומבוגר. הועד המרכזי סבור כי בנסיבות העניין אין הפונה ראוי לשמש עו"ד כלשון סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, ולכן אין מקום לרשמו כמתמחה. הועד המרכזי מאמץ את חוות דעתו המנומקת של ד"ר עליאש מיום 24.01.01 כי לעניין סעיף 27 לחוק, לא חלות הוראות חוק המירשם הפלילי ותקנות [כך!] השבים. הועד המרכזי סבור כי יש להבחין בין עובדות שעמדו בבסיס ההרשעה שהתיישנה לבין עצם ההרשעה או התיישנות העבירה. זאת ועוד במקרה הנדון הגיע המידע ביודעין ועל-פי רצונו של הפונה ולפיכך, על פי סעיפים 19ב' ו-20ב' לחוק המירשם הפלילי תקנות [כך!] השבים - יכולה הייתה הלשכה להביא את המידע במסגרת שיקוליה, אם לרשום את המועמד כמתמחה. לאור כל זאת בקשתו של המועמד נדחית. על החלטת סירוב זו הערעור שלפנינו, והוא כהוראת סעיף 28 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (חוק הלשכה). המתווה הנורמטיבי 5. שני חוקים הם לענייננו: האחד הוא חוק הלשכה והאחר הוא חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981 (חוק המרשם או חוק המרשם הפלילי). הכרעתנו בדין תיפול על-פי פירושם של שני חוקים אלה, ובאצילת כל אחד מן השניים על רעהו. תחילה נאמר דברים אחדים על שני החוקים, על כל אחד מהם לעצמו; בהמשך נחבר את השניים איש-לרעהו ונעמוד על חילוקי-הדעות בין בעלי-הדין, ולסוף נעיין, נדון ונכריע. נפתח בחוק הלשכה. חוק הלשכה - רישום מתמחים 6. כהוראת סעיף 26 לחוק הלשכה, כשירים לרישום כמתמחים מי שלמדו במוסדות מקצועיים את חוכמת-המשפטים - הכול כמפורט באותו סעיף 26 - ומוסיף סעיף 27 ומורה אותנו כך: סירוב הלשכה 27. הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לרשום מתמחה לטעון טענותיו לפניה, שלא לרשמו כמתמחה על אף כשירותו לפי סעיף 26, אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין. הנה-הינו כתב-ההסמכה שניתן ללשכה: לסרב רישומו של פלוני כמתמחה "אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין". ניסוח זה שלחוק מלמדנו על סמכות רחבה - רחבה-מני-ים - שניתנה ללשכה לסרב רישומו של פלוני כמתמחה, אך למותר לציין כי סמכות רחבה-מכל-רחבה זו כופפת עצמה לכללים ולדוקטרינות של המשפט המינהלי. חוק המרשם הפלילי - התיישנות עבירות 7. חוק המרשם הפלילי סובב-הולך שני צירים. הציר האחד עניינו במרשם פלילי מרכזי שאותו תנהל המשטרה ובו, בין השאר, פרטי רישום על-אודות הרשעות ועונשים של בית-משפט בשל פשעים ועוונות (סעיפים 1(א) ו-2(1) לחוק). ציר זה סובבות אותו הוראות מהוראות שונות, וביניהן הוראות שעניינן היתרים להעברת מידע והגבלות על העברת מידע מן המרשם לאנשים ולגופים למיניהם. הציר האחר עניינו בהתיישנותן ובמחיקתן של הרשעות ובנגזרותיהן של התיישנות ושל מחיקת הרשעות; אחת מן הנגזרות: הגבלות על העברת מידע מן המרשם בעניינן של הרשעות שנתיישנו והרשעות שנמחקו. 8. לעניין מסירת מידע מן המרשם הפלילי לגופים למיניהם, מבחין חוק המרשם (בין השאר) בין סוגי גופים שונים, וסעיף 6 שלחוק מורה אותנו כך: מסירת מידע 6. מי שהוסמך על פי חיקוק לתת, לחדש או לבטל לשם פעולה רשיון, היתר, זכות עיסוק או זכות אחרת (להלן - זכות), ולשם כך הוא רשאי על פי אותו חיקוק להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות, של בעל הזכות או של אדם אחר הנוגע בדבר, תמסור לו המשטרה מידע מן המרשם על כל אחד מאלה אם הוא הסכים לכך. לשכת עורכי-הדין הוסמכה על-פי חיקוק להעניק "זכות" למבקש להתמחות - "זכות" כהוראתה בסעיף 6 לחוק המרשם - ועל-פי כללי הפרשנות המקובלים והילכות המשפט המינהלי רשאית היא, לכאורה, "להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות... ". הלשכה זכאית אפוא לקבל מידע מן המרשם הפלילי בעניינו של המבקש להירשם כמתמחה, ובלבד שהמבקש הסכים לכך. הוראת-חוק זו אינה לענייננו אלא בעקיפין (כפי שנראה עוד להלן), ולו משום שהלשכה לא פנתה כלל למשטרה בבקשה לקבל פרט מפרטי המרשם הפלילי. הלשכה דרשה מן המערער כי ידווח לה על הרשעות קודמות שנזקפו לחובתו; המערער דיווח ללשכה על ההרשעה שהורשע בה, וממילא לא נתעורר כל צורך לפנות אל המשטרה בבקשה כי תספק פרט מפרטי המרשם הפלילי באשר למערער. עיקר לענייננו הוא בהתיישנותן של הרשעות, ולנושא זה ניפנה עתה. 9. התיישנות הרשעות מטילה איסור על מסירת מידע מן המרשם הפלילי. סעיף 14 לחוק המרשם הפלילי קובע כי לא יימסר מידע מן המרשם (בין השאר כהוראת סעיף 6 לחוק) לאחר התיישנותה של הרשעה, ומוסיף הוא ומורה אותנו מהי התיישנות הרשעה. תחילתה של תקופת ההתיישנות הוא ביום מתן פסק-הדין, ותקופת ההתיישנות של הרשעה תיגזר מן העונש שהוטל על מי שהורשע בדינו, הכול על-פי תעריף הקבוע בסעיף 14. וכך, אם הוטל עונש מאסר עד שנה אחת, תתיישן ההרשעה בתום תקופת המאסר "ועוד שבע שנים" (סעיף 14(א)(1) לחוק). נמהר ונוסיף, לענייננו, כי לעת שהגיש את בקשתו להתמחות התיישנה ההרשעה שהמערער הורשע בה. הנה-כי-כן, העונש שהושת על המערער היה שישה חודשי מאסר, והמערער סיים לרצות את עונשו ביום 16.4.1991; הוסף שבע שנים והגענו ליום 16.4.1998; בקשת ההתמחות הוגשה ללשכה ביום 27.3.2000, ומכאן שביום הגשת הבקשה התיישנה ההרשעה. נדע מכאן - כהוראת סעיף 14 לחוק המרשם - כי נאסר על המשטרה למסור ללשכה מידע על-אודות הרשעתו של המערער. 10. ואולם עיקר ענייננו הוא בסעיף 19 לחוק המרשם הפלילי, המורה אותנו, וזו לשונו: תוצאי 19. (א) מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון התיישנות בין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות. הרשעה (ב) מי שיש עליו מידע אינו חייב לגלות הרשעה שהתיישנה למי שאינו רשאי להביאה בחשבון; שאלה בדבר עברו הפלילי תיחשב כאילו אינה מתייחסת להרשעה שהתיישנה והנשאל לא ישא באחריות פלילית או אחרת מחמת שלא גילה אותה למי שאינו רשאי עוד להביאה בחשבון. (ג) פסלות שנפסל אדם בשל הרשעה לתקופה שנקבעה בחיקוק תפקע אם עברה על ההרשעה תקופת ההתיישנות לפי חוק זה. בהמשך דברינו להלן נוסיף ונדבר בהוראת-חוק זו - בה, כאמור, עיקר ענייננו - ולעת הזו נפנה את מבטנו, בעיקר, אל הוראת סעיף 19(א), ולפיה מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא במניין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אלמלא ההתיישנות. השאלה (העיקרית) שבמחלוקת 11. וזו השאלה העיקרית שבעלי-הדין נחלקו בה: האם מוסמכת הייתה הלשכה, מעיקרו של דין, להביא במניין שיקוליה את הרשעתו של המערער, זו הרשעה משנת 1990. טוען המערער: ההרשעה משנת 1990 נתיישנה כהוראת סעיף 14(א)(1) לחוק המרשם, ומכאן שהלשכה לא הייתה רשאית להביאה במניין שיקוליה כדבר החוק בסעיף 19(א) בו. על כך משיבה הלשכה: הוראת סעיף 19(א) מסויגת בהוראות-חוק אחרות (שעליהן נוסיף ונעמוד להלן) ומכאן שסמכותה עמדה לה להביא במניין שיקוליה את הרשעתו של המערער. זה טוען בכ.ה, זו משיבה בכ.ה, ובחילוקי-דעות אלה שומה עלינו להכריע. 12. שאלת-חוק עיקרית זו חוברות אליה כמה-וכמה שאלות נוספות, ובשתיים משאלות אלו - העוטות אדרת של טענות המועלות בידי הלשכה - נפתח את דברינו. הוראות חוק המרשם הפלילי - החלות הן על ענייננו? 13. טוענת הלשכה וכך היא אומרת: חוק המרשם הפלילי אינו חל כלל על עניינו של המערער, ומכאן שאין כל מניעה כי הרשעתו תובא במניין שיקוליה של הלשכה לעת הדיון בבקשתו להתמחות. כיצד כך? טיעונה של הלשכה מורכב מכמה-וכמה חוליות, וזה הילוכה: סעיף 19(א) לחוק המרשם הפלילי (ראו לעיל, פיסקה 10) מורה אותנו כי מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא במניין עם שיקוליו של "מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות". ומיהו ה"זכאי" לקבל מידע מן המרשם? על כך מורה אותנו סעיף 6 לחוק המרשם הפלילי, שזכאי לקבל מידע מן המרשם מי שהוסמך על-פי חיקוק לתת "זכות" (כהוראתה בסעיף 6) "ולשם כך הוא רשאי על פי אותו חיקוק להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות...". והנה, כך מוסיפה הלשכה וטוענת, סעיף 27 לחוק הלשכה - היא הוראת-החוק שעל-פיה החליטה הלשכה שלא להיענות לבקשת המערער - מסמיך את הלשכה על דרך הסתם שלא לרשום את פלוני כמתמחה, ואין בו כל הסמכה מפורשת להביא במניין השיקולים את עברו הפלילי של מבקש הזכות. מכאן, שהוראת סעיף 19(א) לחוק המרשם אינה חלה כלל על המערער, שהרי הלשכה סירבה לבקשתו כסמכותה בסעיף 27 לחוק הלשכה. ובלשונו של בא-כוח הלשכה בסיכומיו: בולט לעין כי בהוראות סעיף זה [סעיף 27 לחוק הלשכה - מ' ח'] לא כלולה הרשות על פי החיקוק עצמו להביא בחשבון את עברו הפלילי של המועמד. בהעדר הסמכה בחיקוק עצמו להביא בחשבון את עברו הפלילי של המועמד, הרי אין הלשכה זכאית לפי הוראות סעיף 6 לחוק המירשם הפלילי... לבקש מאת המשטרה מידע בדבר הרשעותיו של המועמד. הוראת סעיף 19(א) לחוק המרשם הפלילי - כך טוענת אפוא הלשכה - אינו כלל לענייננו. לחיזוק דבריה מוסיפה הלשכה וסומכת היא טיעונה על הוראת סעיף 44 לחוק הלשכה, המורה אותנו כך: סירוב הלשכה 44. הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לקבל חבר לטעון טענותיו לפניה, שלא לקבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו - (1) אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות הענין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין; ... הנה-כי-כן, כך טוענת הלשכה לעניין סירוב לקבל חבר אל-בין שורותיה, ידע המחוקק לדבר מפורשות בסמכותה של הלשכה להביא במניין שיקוליה הרשעות קודמות שהורשע בהן מועמד. כך בבחינת מועמדותו של פלוני לחברות בלשכה; לא-כך בבחינת מועמדותו של פלמוני להירשם כמתמחה. מכאן: סעיף 6 לחוק המרשם הפלילי (ראו לעיל, פיסקה 8) חל על סעיף 44 לחוק הלשכה, וכנגזר מכך יחול סעיף 19(א) על קבלתו של חבר ללשכה. לא כן דינה של הוראת סעיף 27, שאין בה הוראה מפורשת על-אודות הסמכתה של הלשכה להביא במניין שיקוליה את עברו הפלילי של המבקש. מסקנה: אין בו בחוק המרשם הפלילי איסור על שיקולי הרשעות קודמות של המבקש להתמחות, ולו הרשעות שהתיישנו הן, ולשכת עורכי-הדין לא זו בלבד שאין היא אסורה להביא במניין שיקוליה הרשעות קודמות של המבקש להתמחות, אלא שחייבת היא - על-פי טבע הדברים - להתחשב בעברו הפלילי של מועמד להתמחות; "עבר פלילי" - לרבות הרשעות שהתיישנו. 14. טענה זו יש בה חריפות, אך מעבר לכך תש כוחה. טענת הלשכה מייסדת עצמה על הנחה כי הוראת סעיף 6 שלחוק המרשם הפלילי - הוראה ולפיה "רשאי [בעל-סמכות - מ' ח'] על פי... חיקוק להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות" - מכוונת עצמה אך לאמירה - או לנוסחה - מפורשת בחיקוק, כי בעל-הסמכות "רשאי... להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות", וכי בהיעדר מילות-קסם אלו אין לה להוראת סעיף 6 כל תחולה שהיא. הנחה זו הנחת-שווא היא, והטענה הנשענת עליה קורסת ממילא מעצמה וכפותיה אל המפתן. אין כל יסוד - לא בלשון החוק ולא בהגיון החוק - לטענה כי הוראת סעיף 6 לחוק המרשם הפלילי עניינה בנוסחת-פלא, כביכול, נוסחה שבכוחה לפתוח שערי-מידע לפני רשות מוסמכת על-פי חיקוק. הוראת סעיף 6 לחוק המרשם הפלילי אין עניינה בצורה או בנוסחת-קסם לפתיחת שערי מידע. הוראת סעיף 6 עניינה הוא בתוכן ובמהות, לאמור: מס-בה היא עצמה על רשות המוסמכת על-פי חיקוק להביא במניין שיקוליה את עברו הפלילי של מבקש, ולרשות מוסמכת מעין-זו מבקש החוק להעניק זכות גישה למידע שבמרשם הפלילי (בהסכמתו של המבקש). אכן, פירוש צורני כי ניתן להוראת סעיף 6 לחוק, כטענת הלשכה, יפגע אותו פירוש בל-בתו של סעיף 6, וממילא נדחה אותו מעל פנינו. אשר להוראת סעיף 27 לחוק הלשכה, נעלה מספק הוא שרשאית היא הלשכה להביא במניין שיקוליה הרשעות קודמות של המבקש להתמחות, ואם נכביר מילים, נחסיר. אנו דוחים אפוא טענתה זו של הלשכה. הרשעה שהתיישנה ועובדות שההרשעה מיוסדת עליהן 15. בהחלטת הוועד המרכזי של הלשכה לדחות את בקשת המערער (ראו לעיל, פיסקה 4) מוצאים אנו, בין השאר, אמירה זו: הועד המרכזי סבור כי יש להבחין בין עובדות שעמדו בבסיס ההרשעה שהתיישנה לבין עצם ההרשעה או התיישנות העבירה. הבחנה זו שמבחין הוועד המרכזי בין הרשעה שהתיישנה לבין עובדות שההרשעה מייסדת עצמה עליהן, תומכת עצמה, כמסתבר - כמוה כטענת-הנוסחה שדיברנו בה למעלה - בשינויי-לשון בין הוראות-החוק השונות; שהוראת סעיף 19 לחוק המרשם הפלילי מדברת מפורשות על "הרשעה" (שהתיישנה) בעוד אשר הוראת סעיף 27 לחוק הלשכה עניינו ב"עובדות" ("שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין"). מכאן מבקשת הלשכה ללמוד כי הוראת סעיף 19 לחוק המרשם הפלילי אינה חלה על הוראת סעיף 27 לחוק הלשכה. וכך, גם אם אסורה היא הלשכה להביא במניין שיקוליה הרשעה שנתיישנה, אין היא אסורה לשקול את העובדות שהיוו מסד לאותה הרשעה שנתיישנה. 16. גם טענה זו אינה מקובלת עלינו. הבחנה שעושה הוועד המרכזי בין "הרשעה" לבין "עובדות" שההרשעה מיוסדת עליהן, לו נתקבלה על דעתנו כי-אז הרקנו חלק ניכר מהוראות ההתיישנות שבחוק המרשם הפלילי, ואין צורך בדמיון מפליג כדי להבין זאת. אכן, עם הרשעתו של אדם בדין נבלעות ונטמעות העובדות המייסדות את האישום בתוככי ההרשעה גופה, ולמצער לעניינו של חוק המרשם הפלילי אין להן לאותן עובדות חיים משלהן אלא בגדריה של ההרשעה בלבד. וכך, משמורה אותנו סעיף 19 לחוק המרשם הפלילי כי אין להביא "הרשעה שהתיישנה" כשיקול בין שיקולים, מחיל הוא עצמו ממילא על העובדות אשר בגינן הורשע פלוני והרשעתו נתיישנה. יכולים היינו להוסיף ולדבר בהבחנה זו שבין "עובדות" לבין "הרשעה" אך נספק עצמנו בדברים שאמרנו. ראו עוד: סעיף 21(ו) להצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981 (בעמ' 226-225) ודבריו של חבר-הכנסת מרדכי וירשובסקי לעת הקריאה השנייה בכנסת (ישיבת הכנסת מיום 19 במאי 1981, ד"כ 91 (תשמ"א) 2741). 17. כללם של דברים, הוראות חוק המרשם הפלילי שעניינן מסירת מידע על-אודות "הרשעה" שנתיישנה מחילות עצמן ממילא גם על העובדות אשר שימשו יסוד להרשעה. 18. משדחינו שתי טענות-סף אלו שהעלתה לפנינו הלשכה, נוכל לפנות עצמנו לעיקר הדברים. התיישנות הרשעה וסמכות הלשכה לעניין התמחות 19. לאחר שנתגלו לה העובדות "שלאורן" סברה כי אין הוא ראוי לשמש עורך-דין, החליטה הלשכה - כסמכותה בסעיף 27 לחוק הלשכה (ראו לעיל, פיסקה 6) - שלא לרשום את המערער כמתמחה. טוען המערער כי בהחלטה זו עשתה הלשכה שלא-כדין ובניגוד לדין, וכי מטעם זה דין ההחלטה להיבטל. טיעונו זה סומך המערער אל שתי הוראות-חוק שבחוק המרשם הפלילי, אל הוראת סעיף 21 ואל הוראת סעיף 19(א). הוראת סעיף 21 לחוק המרשם הפלילי מלמדת אותנו כך: מידע שנתקבל שלא 21. בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא על פי חוק זה בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה. מוסיפה עליה הוראת סעיף 19(א) וכך מורה היא אותנו: תוצאי התיישנות 19. (א) מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון בין הרשעה שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות. טוען המערער על דרך של ממה-נפשך, וכך הוא אומר: אם אין הלשכה זכאית על-פי חוק המרשם הפלילי לקבל מידע על הרשעתי בדין, הוראת סעיף 21 לחוק אוסרת עליה להביא במניין שיקוליה את הרשעתי, ואילו אם זכאית היא הלשכה על-פי חוק המרשם הפלילי לקבל מידע על הרשעתי, והואיל ועברה התיישנות על ההרשעה, אוסרת הוראת סעיף 19(א) לחוק על הלשכה להביא את עובדת ההרשעה כשיקול בין שיקוליה. הנה- כי-כן, כך טוען המערער, בין כך ובין כך אין הלשכה רשאית ומוסמכת להביא במניין שיקוליה את הרשעתי בדין, הרשעה שהתיישנות עברה עליה. על כך משיבה הלשכה באומרה כי עניינו של המערער אינו בא כלל לא בהוראת הסעיף 21 ולא בהוראת הסעיף 19(א) לחוק המרשם הפלילי. וכל-כך למה? אלא שדבר הרשעתו של המערער בא לידיעת הלשכה מפיו של המערער עצמו: לא על דרך מידע שבא ללשכה מן המרשם הפלילי המרכזי ולא על דרך מידע שבא ללשכה מכל מקור אחר. אכן, כך טוענת הלשכה, אמרי-פיו של המערער ענו בו כי הורשע בעבירה שהורשע בה, ומקרה מעין-זה אינו בא בגדרי האיסורים הקבועים בסעיפים 21 ו-19(א) שלחוק המרשם. מסקנה: ביודענו כי בהחלטתה לסרב למערער מבוקשו ייסדה הלשכה עצמה על מידע שבא לידיעתה מפיו של המערער עצמו, שוב אין מניעה כי ייעשה שימוש באותו מידע לסירוב לבקשתו של המערער לרושמו כמתמחה. האומנם כך? 20. הוראת סעיף 19(א) לחוק המרשם הפלילי מדברת, לכאורה, בזכותו של העותר ולחובתה של הלשכה. אכן, החוק בהיר ונהיר בלשונו: מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא במניין שיקוליו של בעל-סמכות שהיה זכאי לקבלו אלמלא ההתיישנות. אין החוק מדבר על מקורו של אותו מידע, ולכאורה אין נפקא מנה אם בא המידע מן המרשם המרכזי, במישרין או בעקיפין; שלא מן המרשם המרכזי אלא מגוף שלישי כלשהו או מפי בעל-הדבר עצמו. ואם טוענת הלשכה כי אף-על-פי-כן נפלה ונבדל מידע הבא מפיו של בעל-הדבר עצמו, מוטל עליה "נטל משפטי" להראות כי פירושו של החוק אחר הוא מחזותו של פניו. 21. ואמנם, הלשכה מצביעה על הוראת סעיף 20(ב) לחוק המרשם הפלילי, וממנה מבקשת היא ללמוד לענייננו. סעיף 20 לחוק המרשם הפלילי בא, כפי ששמו מעיד עליו, בסמוך לסעיף 19 שלחוק, והשניים יחדיו מהווים את פרק ד' לחוק המרשם הפלילי, פרק שכותרתו היא "תוצאיהן של התיישנות ומחיקה". ובעוד אשר סעיף 19 שלחוק מסב עצמו על "תוצאי התיישנות הרשעה", סעיף 20 שלחוק עניינו הוא ב"תוצאי מחיקת הרשעה". מילים מספר על מחיקת הרשעה. בצד "התיישנות הרשעה" מעסיק עצמו חוק המרשם הפלילי במחיקתה של הרשעה. במחיקתה של הרשעה מדברים כמה-וכמה סעיפים בחוק המרשם הפלילי, ולענייננו עתה נזכיר את הוראת סעיף 16 שלחוק ולפיה "משעברו עשר שנים מתום תקופת ההתיישנות... יראו את ההרשעה כהרשעה שנמחקה ולא יימסר מידע עליה אלא..." (לגופים אלה ואחרים שהלשכה אינה נמנית עמהם). מחיקת הרשעה מביאה תוצאים (אפקטים) חריפים מתוצאיה של התיישנות הרשעה, והדבר עולה בבירור מהוראת סעיף 20 לחוק המרשם הפלילי, הקובעת וזו לשונה: תוצאי מחיקת 20. (א) מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לענין כל דין הרשעה כאילו לא הורשע, וכל פסול שנפסל בשל ההרשעה, בין מכוח חיקוק ובין מכוח פסק דין, לרבות פסק דין בהליך משמעתי, בטל מיום המחיקה; אולם אין במחיקה כדי להשפיע על מה שנעשה עקב ההרשעה. (ב) ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה לא תהיה קבילה בהליך משפטי או לפני גוף או אדם הממלאים תפקיד ציבורי על פי דין, אלא אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה. (ג) בהליך כאמור בסעיף קטן (ב) לא יישאל אדם שאלות לגילוי הרשעה שנמחקה, ואם נשאל לא יהיה חייב להשיב. (ד) שאלה בדבר עברו הפלילי של אדם תיחשב כאילו אינה מתייחסת להרשעה שנמחקה; על אף חובה המוטלת על פי דין או הסכם, לא ישא אדם באחריות פלילית או אחרת בשל הימנעותו מלגלות הרשעה שנמחקה, והימנעות מלגלות הרשעה שנמחקה לא תיחשב כהעלמת עובדה. (ה) מידע על הרשעה שנמחקה לא יובא בחשבון לענין כל דין, אלא בידי גוף מן המפורטים בפרטים (ב) עד (ה) שבתוספת הראשונה. (לשכת עורכי-הדין אינה נמנית עם הגופים המפורטים בפרטים (ב) עד (ה) שלתוספת הראשונה). הלשכה נשענת על הוראת סעיף 20(ב) לחוק, וממנו מבקשת היא ללמוד לענייננו. כיצד כך? הנה-כי-כן, כך טוענת הלשכה, דבר-החוק הוא כי ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה אינה ראיה קבילה בהליך לפני גוף הממלא תפקיד ציבורי על-פי דין - בענייננו-שלנו: הלשכה, ואולם, חריג נקבע לכלל, והוא במקום ש"מסר אותה [את הראיה - מ' ח'] ביודעין מי שהרשעתו נמחקה". והנה, בענייננו היה זה המערער שמסר ללשכה את המידע על הרשעתו, וכהוראת סעיף 20(ב) רשאית הלשכה - אף חייבת היא - להביא מידע זה כשיקול בין שיקולים לעת בחינת בקשתו של המערער להתמחות. ואם תאמר: הוראת סעיף 20(ב) מסבה עצמה על מחיקת הרשעה בעוד אשר ענייננו-שלנו הוא בהתיישנות דווקא, תשיב הלשכה שהדברים הם קל וחומר: שאם מחיקת הרשעה אינה עומדת בפני הודיית בעל-הדבר, התיישנות לא-כל-שכן. 22. ניתנת אמת להיאמר: הקושיה אינה ניתנת בנקל לפיצוח והכרעה בחילוקי-הדעות אינה פשוטה כל-עיקר. השאלה היא זו: כיצד זה שלעניין מחיקת הרשעה קבע החוק - בסעיף 20(ב) בו - הוראה מפורשת בנושא הודיית בעל-דין, ואילו לעניין התיישנות הרשעה לא מצאנו הוראה מקבילה בהוראת סעיף 19 שלחוק? אפשר ניתן להשיב לכך כי הוראת ההודיה הייתה מיותרת בסעיף 19 לחוק, ומשני טעמים: אחד, שסעיף 19(א) מכוון עצמו - מעיקרו - אך למידע שנתקבל מן המרשם המרכזי ולא להודיית בעל-דבר, ושניים, שהלכה מקובלת היא כי הודיה מפסקת התיישנות, והיא כמקבילה להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. יכולים היינו להוסיף עוד כהנה-וכהנה נימוקים ושיקולים השאובים מתוך יסודותיו של חוק המרשם הפלילי, נימוקים ושיקולים שעניינם רהבילטציה לעבריינים והצורך לאפשר להם לפתוח דף חדש בחייהם, אך לא נעשה כן. טעם הדבר הוא שכבר היו דברים מעולם ובית-המשפט הכריע כטענת הלשכה. 23. בפרשת בג"ץ 1935/93 מחפוד נ' השר לענייני דתות (פרשת מחפוד [1]) היה מדובר בהתאמתו של העותר לכהן כחבר במועצה הדתית של העיר נתניה. ועדת נציגי השרים שהוקמה לפי הוראת סעיף 5 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971 החליטה כי העותר אינו מתאים לכהונת חברות במועצה הדתית, והחלטתה זו השתיתה הוועדה על הרשעות שהורשע בהן בעבר. אותן הרשעות התיישנו כהוראות חוק המרשם הפלילי, והמידע עליהן בא לידיעת הוועדה מפיו של העותר עצמו. בית-המשפט פסק כי ועדת נציגי השרים הייתה מוסמכת להביא אותן הרשעות כשיקול בין שיקוליה לבחינת התאמתו של העותר לכהן כחבר המועצה הדתית. בחוות-דעתו המקיפה סוקר המשנה לנשיא השופט אלון את הוראות חוק המרשם הפלילי; עומד הוא על "הבשורה החברתית" שהחוק נושא עמו; מדגיש הוא את ההבחנה בין התיישנות הרשעה לבין מחיקת הרשעה; מצביע הוא על כך שהיה זה העותר שסיפר לוועדה על ההרשעות שבהן הורשע ומציג הוא להכרעה את השאלה הזו (שם, בעמ' 764): "משהגיע המידע לוועדה בדרך זו - ולא דרך המשטרה - האם רשאית הייתה הוועדה להביאו בחשבון במסגרת שיקוליה?" בדונו בשאלה זו מצטט המשנה לנשיא אלון את הוראות הסעיפים 19(א), 21 ו-20(ב) לחוק - אלו הוראות-חוק המוכרות לנו - ובהמשך דבריו כך הוא אומר (שם, בעמ' 765): העותר, כמתואר לעיל, הוא שמסר לוועדת השרים - במהלך דיון שבו היה מיוצג על-ידי עורכת-דינו - את המידע הנוגע להרשעתו. הוועדה רשאית הייתה אפוא לקבל מידע זה כראיה ולהסתמך עליו בהחלטתה. אמנם כן, סעיף 20(ב) עוסק בקבילות ראיה על הרשעה שנמחקה, ואילו אנו עוסקים בהרשעה שנתיישנה. אולם דברים אלו, שנאמרו באשר למחיקת הרשעה, יפים הם, מקל וחומר, באשר להתיישנות הרשעה. כפי שעמדנו על כך בדברינו לעיל, למחיקת ההרשעה יש "'השלכות רחבות יותר מהתיישנות הרשעה'"... והסדר מחיקת ההרשעה "הוא בעל השלכות מרחיקות לכת בהרבה" מהסדר התיישנות ההרשעה; אם קבע אפוא המחוקק כי ראיה על הרשעה שנמחקה תהיה קבילה "...אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה" (סעיף 20(ב) הנ"ל), על אחת כמה וכמה שכך הוא, לעניין ראיה על עבירה שנתיישנה, שתהיה קבילה אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נתיישנה. השופט (כתוארו אז) ברק תמך במסקנה זו, וכלשונו (שם, בעמ' 772): המידע על דבר עברו הפלילי של העותר הגיע לוועדת השרים מהעותר עצמו. בנסיבות אלה, מותר היה לוועדה לקחת בגדר שיקוליה את עברו הפלילי של העותר, גם אם חלה לגביו "התיישנות ההרשעה". זו הייתה אף דעתו של השופט בך (שם, בעמ' 773): מקובלת עליי קביעתו של חברי הנכבד השופט אלון, שלפיה רשאית הייתה ועדת השרים להתחשב במידע בדבר הרשעתו הקודמת של העותר, חרף הוראות הסעיפים 19(א) ו-21 של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, כאשר מידע זה נמסר להם מפי העותר עצמו. גם אני סבור, כי מסקנה זו מתבקשת בעיקר מהעיון בסעיף 20(ב) לאותו חוק, אשר על פיו יתקבל כראיה קבילה מידע אף בדבר הרשעה שנמחקה, אם אותו מידע נמסר ביודעין על-ידי מי שהרשעתו נמחקה. ואולם השופט בך מוסיף ומביע אי-נחת מפירושו זה שלחוק, לאמור: שרשות בת-סמך אינה רשאית להביא כשיקול-בין-שיקולים מידע על-אודות הרשעה שהתיישנה, ובה-בעת רשאית היא - ואפשר אף חייבת היא - להביא שיקול זה במניין במקום שבעל-הדבר מוסר מיוזמתו מידע על דבר הרשעותיו הקודמות, מידע שהוא לא היה חייב למוסרו. וכך אומר לנו השופט בך (שם, בעמ' 774-773): אמנם אין להתעלם מכך שנוצרת כאן לכאורה אנומאליה מסוימת... ...[]לו היה העותר מעלים את דבר הרשעתו הקודמת, הרי לא יכלה הוועדה לקבל מידע על כך ממקור אחר, ואסור היה לה להביא גורם זה בחשבון במסגרת שיקוליה. העותר גם לא היה עובר עבירה כלשהי בהתכחשות לעבר פלילי זה. והנה יוצא, כי רק מפני שהעותר גילה בכנות את המידע בדבר הרשעתו הפלילית, התנהגות אשר צריכה הייתה להשפיע באופן טבעי לטובתו, הפך לו דבר זה לרועץ וגרם לדחיית מועמדתו. תופעה זו פוגעת לכאורה בתחושת הצדק, אך למעשה אין היא כל כך יוצאת דופן. הרי אף בדיון הפלילי נתקלים אנו לעתים קרובות במקרים שבהם אין התביעה מצליחה להוכיח את אשמתו של נאשם במידת הוודאות הדרושה באמצעות עדי התביעה הרגילים, והרשעת הנאשם מושגת אך בשל כך שהוא מסר הודאה באשמתו בעת החקירה המשטרתית או בבית המשפט. הודאה זו בסופו של דבר תיחשב לנאשם זה בתור נסיבה מקלה, אך בשלב הראשוני עשויה היא לגרום לפסק-דין מרשיע, שלא יכול היה להינתן לו מילא הנאשם פיו מים, דרך שהייתה פתוחה בפניו. אודה ואתוודה: אנומליה שהשופט בך מצביע עליה מקשה עליי לא במעט; פתרון שהשופט בך מציע לאנומליה משכנע פחות מן האנומליה. 24. שקלתי והרהרתי ביני-לבין-עצמי והגעתי לכלל מסקנה כי אל לנו לסטות מן ההלכה שנקבעה בפרשת מחפוד [1]. אכן, לא הרי התיישנות הרשעה כהרי מחיקת הרשעה, ומתוך ההבדל שבין זו לבין זו - ולא אך על דרך של קל-וחומר - ניתן לדרוש את הוראת סעיף 20(ב) במקומה ולהבין היעדרה מהוראת סעיף 19 שלחוק המרשם. מחיקת הרשעה פירושה הוא כי "מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לענין כל דין כאילו לא הורשע" (סעיף 20(א) לחוק המרשם הפלילי). פירושה של הוראה זו, כשהיא לעצמה, חייב להוליכנו לכלל מסקנה כי גם אם מסר אדם ביודעין מידע על הרשעה שהורשע בה ואשר נמחקה, גם-אז אין בדבר כדי להעלות או להוריד; שאם מחיקה פירושה הוא שההרשעה הייתה-כלא-הייתה, כיצד יעלו או יורידו דברים על-אודות הרשעה שלא הייתה? וכי ניתן להקים מת לתחייה? נדע מכאן, כי אם בכוונתנו ליתן בכל-זאת תוקף משפטי להודיית בעל-הדבר על-אודות הרשעתו שנמחקה, שומה עלינו לקבוע חריג מפורש לכלל. חריג זה נקבע בסעיף 20(ב) והרי הוא כדבר הלמד מעניינו. שלא כמותה של מחיקה היא התיישנות הרשעה. התיישנות אינה מוחקת הרשעה. ההרשעה נותרת הרשעה, וההתיישנות אך חוסמת דרכה של הרשעה אל שיקול-דעתה של רשות מוסמכת. בנסיבות אלו ניתן לטעון כי הודיית בעל-הדבר יש בה כדי לבטל את ההתיישנות. 25. בין כך ובין אחרת, לא נמצא לנו כי ראוי לסטות מהילכת מחפוד [1], ואנו דוחים את טענת המערער כי לאחר שהוא עצמו דיווח ללשכה על-אודות הרשעתו, אסורה הייתה הלשכה להביא במניין את דבר ההרשעה כשיקול-בין-שיקוליה. 26. ועדיין נותרה אבן אחת שלא הפכנוה. כפי שראינו, הוראת סעיף 20(ב) לחוק המרשם הפלילי מתירה ראיה אסורה על-אודות הרשעה שנמחקה "אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה". ובשינויים המחויבים לענייננו: גוף בן-סמכות רשאי להביא במניין הרשעה שנתיישנה, אם מסר עליה "ביודעין" מי שהרשעתו נתיישנה. והשאלה היא: מה פירוש הדיבור "ביודעין"? האם המושג "ביודעין" משמיענו, כטענת המערער, מודעות לכך שמסירת המידע הופכת ראיה בלתי כשרה לראיה כשרה? כי המועמד יודע ("ביודעין"): שההרשעה נתיישנה; כי אין הוא חייב למסור מידע על- אודותיה וכי חרף זאת מוסר הוא מידע שהוא מוסר? לשון אחר, כי המועמד יודע שמרע הוא את מצבו אם מדווח הוא על הרשעה שלא היה חייב לדווח עליה? או שמא נאמר אחרת, פירוש המושג הוא שבעל-הדבר מוסר מידע לרשות ביודעו ("ביודעין") לשם מה מתבקש הוא למסור מידע, ובהיותו מודע לכך שהמידע יכול שישמש בשיקול-דעתה של הרשות? דעתנו היא כגירסה בתרא. אכן, כהוראת סעיף 19(ב) לחוק המרשם הפלילי (ראו לעיל, פיסקה 10) רשאי בעל-הדבר שלא להשיב לשאלה ככל שעניינה בהרשעה שנתיישנה; החוק מספק לבעל-הדבר מגן ומתיר הוא לו שלא להשיב לשאלות. ואולם, משמשיב בעל-הדבר לשאלות שהוא נשאל, לא יהא זה נכון אם נאמר עליו כי שלא "ביודעין" מסר מידע שמסר. בעל-הדבר ידע היטב לשם מה מתבקש הוא למסור מידע על-אודות הרשעותיו, ולא יהא זה ראוי אם נתיר לו להתכחש לדברו-שלו. אכן, בעל-הדבר חייב שידע לשם מה מתבקש הוא למסור לרשות מידע שהוא מתבקש למסור, ואולם אין הכרח כי יהיה מודע וער לפירוש המשפטי שלחוק. 27. המערער תוקף את דרישתה של הלשכה האמורה בטופס הבקשה לרישום התמחות (ראו לעיל, בפיסקה 2), ולפיה היה חייב לדווח על-אודות הרשעותיו. וכלשונו: המערער יטען כי הנוסח הנ"ל, שבנספח ה' טומן בחובו הטעייה בלתי ראויה של מגיש הבקשה, כאשר למעשה מטילים על המועמד חובה לחשוף את עברו הפלילי, ובלי שמותירים בידו ברירה לנהוג אחרת, ומבלי שהמשיבה מביאה לידיעתו את ההשלכות האפשריות מחשיפת עברו, ומבלי שהמשיבה מעמידה את המועמד על זכויותיו שלא לחשוף את "עברו" זה. המערער יטען כי התנהגות זו של המשיבה כאשר היא מנסחת את נספח ה' כפי שנוסח, הינה התנהגות בלתי ראויה והיא בבחינת "בפני עיוור אל תיתן מכשול" [כך!], שכן בתום ליבו פעל המערער כאשר מסר את דבר הרשעתו לידי המשיבה, שעה שאין עליו חובה לעשות זאת. טענה זו לא הבנו פשרה ולא ירדנו לחקרה. הלשכה הייתה רשאית לשאול את המערער - וכמותו כל המבקש להתחיל בהתמחות - על-אודות הרשעות שהוא גורר עמו מן העבר, והעובדה שהוראת סעיף 19(ב) לחוק המרשם הפלילי מקנה חסינות למי שאינו מגלה את כל האמת, אין בה עצמה כדי לחייב את הלשכה בדבר, ובעיקר אין בה כדי לחייב את הלשכה להזהיר את המבקשים להתמחות כי רשאים הם שלא לגלות ללשכה את האמת. 28. אשר לענייננו נאמר, כי המערער מסר ללשכה "ביודעין" מידע על-אודות הרשעתו שנתיישנה, הגם שיש להניח כי לא היה ער לזכותו שלא להשיב לשאלה שנשאל. מסקנה נדרשת מכאן היא זו שהלשכה הייתה רשאית להביא במניין שיקוליה את הרשעתו של המערער משנת 1990. לשיקול-דעתה של הלשכה לגופם של דברים 29. מוסיף המערער וטוען, כי גם אם היה ניתן להביא את הרשעתו הקודמת במניין השיקולים, גם אז הכבידה הלשכה אוכפה עליו שלא-לצורך ושלא-כדין. לדבריו, משעברו למעלה מעשר שנים מאז ההרשעה, היה ראוי כי שערי-תשובה ייפתחו לפניו וכי יינתן לו להחל בהתמחות כבקשתו. בייחוד כך, לאחר שהשקיע בלימודים און והון וזמן לא מעט. בהקשר זה נזכיר את החלטת הוועד המרכזי הקובעת לענייננו, וזו לשונה: תפקידה הראשון של הלשכה נזכר בסעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, הוא לשקוד על רמתו וטוהרו של מקצוע עריכת הדין. במקרה הנדון מדובר במקרה חמור ביותר. הפונה היה מעורב בגניבת רכב, העברתו לרהט, פירוקו ושריפתו, כאשר בעת ביצוע העבירה היה המועמד אדם בוגר ומבוגר. הועד המרכזי סבור כי בנסיבות העניין אין הפונה ראוי לשמש עו"ד כלשון סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, ולכן אין מקום לרשמו כמתמחה. האם ראוי הוא כי נתערב בהחלטתו זו של הוועד המרכזי? תשובתנו לשאלה היא בשלילה. מעשהו של המערער היה מעשה עבירה חמור ביותר. העונש הקבוע בחוק לעבירה של גניבת הרכב הוא מאסר שבע שנים (סעיף 413ב(א) לחוק העונשין); העונש הקבוע בחוק לעבירה של פירוק רכב הוא מאסר חמש שנים (סעיף 413ד(ב)) והעונש הקבוע בחוק לעבירה של הצתת הרכב הוא חמש-עשרה שנות מאסר (סעיף 448(א) לחוק העונשין). אדם שעשה כמעשי המערער בהיותו כבן עשרים ושמונה - זה היה גילו של המערער בעת ביצוע העבירות - נתקשה לראות בו איש-אמון כחובתו של עורך-דין. הנוכל לראות במערער מי שמחזיק בכספי לקוחו בנאמנות? על חובת הנאמנות ללא-מצרים שחב עורך-הדין ללקוחו עמד מ"מ הנשיא השופט ש' ז' חשין בעמ"מ 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית [2], וכה היו דבריו (שם, בעמ' 1730): ...היחס שבין עורך-דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בעניני המקצוע, והוא סומך על עורך-הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכלתו... נאמנות זו היא רוח אפיו של המקצוע, היסוד עליו הוא בנוי. טול את מידת הנאמנות... ונטלת את נשמתו של המקצוע. על-ידי הסמכת עורך-דין לעסוק במקצוע מכריזים השלטונות לפני העולם ומודיעים, כי פלוני המוסמך הגון הוא וראוי לכך, שהציבור יתן בו אמון בתחומי-מקצוע המשפט ובכל הכרוך בו ומסתעף ממנו. אם מתברר לאחר מכן, שעורך-הדין הפר את האמון שניתן בו והתכחש ללקוחותיו ולחובות שהוא חב להם, מצווים השלטונות להדיחו מכהונתו כעורך-דין, לחלוטין או לתקופה ארוכה, ולשוב ולהכריז בין הבריות כי הוא נמצא פסול ובלתי-ראוי לאמון הציבור. בבג"ץ 4495/99 הסניגורית הציבורית המחוזית (תל-אביב והמרכז) נ' ועדת הערר לפי סעיף 12(ד) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 (פרשת הסניגוריה הציבורית [3]) עמדנו על היחודיות שבמקצוע עריכת-דין, ועל עורך-הדין אמרנו דברים אלה (שם, בעמ' 632-631): עורך-דין אינו אך טכנאי-משפט, אדם שמילא את כרסו חוכמה ודעת ויודע הוא להשיב לעניין על שאלות חוק ומשפט שהוא נשאל. מקצוע עריכת-דין טובל כל- כולו בערכים: בנאמנות, בהגינות, בהוגנות, ביושר, באמירת אמת, בנימוס, בכבוד לזולת. וכלשונו הנאצלה של השופט פליקס פרנקפורטר (FELIX FRANKFURTER) בפרשת SCHWARE V. BOARD OF BAR EXAMINERS (1957) [15], AT P. 247 )דברים אשר גם אותם הבאנו בפרשת הסניגוריה הציבורית [3], בעמ' 631): IT IS A FAIR CHARACTERIZATION OF THE LAWYER'S RESPONSIBILITY IN OUR SOCIETY THAT HE STANDS "AS A SHIELD", TO QUOTE DEVLIN, J., IN DEFENSE OF RIGHT AND TO WARD OFF WRONG. FROM A PROFESSION CHARGED WITH SUCH RESPONSIBILITIES THERE MUST BE EXACTED THOSE QUALITIES OF TRUTH-SPEAKING, OF A HIGH SENSE OF HONOR, OF GRANITE DISCRETION, OF THE STRICTEST OBSERVANCE OF FIDUCIARY RESPONSIBILITY, THAT HAVE, THROUGHOUT THE CENTURIES, BEEN ."COMPENDIOUSLY DESCRIBED AS "MORAL CHARACTER ראו עוד [‎.A.T. KRONMAN "THE LAW AS A PROFESSION" [16 כן היו דבריו של השופט אור בבג"ץ 2708/93 עצמון נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין [4], בעמ' 60: במסגרת שיקול הדעת שיפעיל, על הוועד המרכזי לשמור על רמתו ועל כבודו של מקצוע עריכת הדין ולהקפיד לבל יסתננו לשורותיו מי שאינם ראויים לכך. קביעת אמות המידה של התנהגות ראויה של עורכי-דין מסורה, ככלל, למוסדות לשכת עורכי הדין המוסמכים. תפקידם אינו מסתכם בדאגה להענשת עורכי-דין העוברים עבירות משמעת. על הוועד המרכזי למנוע ממי שהתנהגותו בעבר מצביעה על כך שאינו ראוי לשמש עורך-דין, לקבל רישיון ולעסוק במקצוע עריכת הדין. אדם כזה לא יורשה להירשם כמתמחה ולא יירשם כחבר הלשכה (שם [4]). נסיים בדברים שהשמיענו חברנו השופט טירקל בפרשת על"ע 1746/98 מדינת ישראל נ' מזור [5]: מקצוע עריכת הדין מחייב את העוסקים בו לנהוג בנקיון כפיים, בהגינות, בנאמנות ובמסירות. אלה אינן רק מידות טובות שיבור לו עורך הדין, ולא רק חובות מוסריות ואתיות שהוא חייב בהן, אלא גם חובות המוטלות עליו מכח הדין. .. על חובותיו של עורך הדין כלפי לקוחו עמדו גם בתי המשפט בפסקי דין רבים. .. ולא רק חובות מוסריות, אתיות וחוקיות כאן. נקיון כפיים, הגינות, נאמנות ומסירות הם בחזקת כישורים אישיים הכרחיים למי שבחר לעסוק במקצוע עריכת הדין. בלעדי אלה לא רק שאינו רשאי לעסוק במקצועו, אלא שאינו כשיר לכך; כמוהו כמנתח שבשל ליקוי גופני כלשהו אינו יכול להחזיק בידיו בכלי הניתוח. 30. בתתנו דעתנו על תכונות האופי שאנו מצפים כי תהיינה לעורך-דין; על שיקול- דעתה הרחב של הלשכה בהחליטה אם להתיר ואם לא להתיר לפלוני להתמחות ועל העבירות שעבר המערער בהיותו אדם בוגר לא נמצאה לנו עילה ראויה להתערב בשיקול-דעתו ובהחלטתו של הוועד המרכזי של הלשכה. הרשעות כהרשעות המערער פוגעות עמוקות בהתאמתו הערכית והמוסרית לשמש כנאמן, ולא נוכל לומר כי השנים שעברו רפאו בהכרח לפגם. בוודאי לא נוכל לומר כי החלטתו של הוועד המרכזי לוקה באי-סבירות המצדיקה את התערבותנו. 31. ומשאמרנו דברים שאמרנו, לא נכחד כי הזמן עשה את שלו, עושה את שלו ויעשה את שלו. עמד על כך השופט ברק (כתוארו אז) בבג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון [6] באומרו דברים אלה (שם, בעמ' 267): ...הזמן שעבר מאז ביצוע העבירה ועד למינוי המוצע הוא גורם חשוב. ככל שעובר זמן רב יותר, וככל שחולפות השנים, כן נמוג הזיהוי של האיש עם העבירה שביצע, ומינויו למשרה הציבורית לא יפגע בתיפקודו ובאמון הציבור בו ובשירות הציבורי. אכן, עבר פלילי, אפילו בעבירה חמורה, אינו מחסום מוחלט מפני מינוי למשרה ציבורית, אפילו בכירה. הזמן עושה את שלו. הפצעים מגלידים. המועמד משתקם. בעיני "הציבור הנאור" שוב לא ייתפס מינויו כפעולה הפוגעת בטוהר השירות וביכולת תיפקודו, אלא דווקא כהתעמרות וכמיצוי "דין" בלתי ראוי. בנסיבות אלה, לא יהא מקום לראות במינויו של מועמד שכזה למשרה ציבורית משום פעולה בלתי סבירה. משך הזמן שראוי לו שיחלוף בין ביצוע העבירה וריצוי העונש לבין המינוי משתנה לפי הנסיבות. אין הוא נמדד בוודאי בשנים אחדות בלבד. אך אין גם לדרוש עשרות שנים. בין שני קצוות אלה תנוע מטוטלת הזמן, והיא תיעצר על-פי נסיבות הזמן והמקום. עורך-דין עליאש, בא-כוח הלשכה, אף-הוא עומד על גורם הזמן, וכך אומר הוא בסיכומיו בכתב: הזמן אמנם עושה את שלו. הפצעים מגלידים. המועמדים משתקמים. אך טרם עבר המועד בו תיעצר מטוטלת הזמן, וצדקה הלשכה כי לעת הזאת אין לאפשר למערער להתחיל בהתמחותו. "לעת הזאת" - ליום 20.3.2001 - כך. לעת אחרת - אחרת. נזכור כי עברו כאחת- עשרה שנים מאז ביצוע העבירה והרשעתו של המערער בדין; כי עברו כשלוש שנים לאחר תום ההתיישנות; כי מאז שנת 1993 עובד המערער בעיריית רהט; כי סגן ראש- העירייה מעיד עליו כי "מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר", וכי "במשך תקופת עבודתו בעיריה הוכיח עקביות, נאמנות ואחריות במילוי תפקידו". לא יהא זה לא נכון ולא ראוי כי לעולם-ועד ירדפו את המערער מעשי העבירה שביצע. כללם של דברים 32. בייסדו דבריו על עבירות שהמערער הורשע בהן בשנת 1990 החליט הוועד המרכזי של לשכת עורכי-הדין שלא להתיר למערער להחל בהתמחות. מטעמים שעמדנו עליהם באריכות בחוות-דעתנו סבורים אנו כי לא עלה בידי המערער, לעת הזו, להניח תשתית לקיומה של עילה המצדיקה את התערבותנו בהחלטה שנעשתה. דין הערעור הוא אפוא כי יידחה, אך לא נעשה צו להוצאות. ויהי אחר הדברים האלה 33. קראתי את חוות-דעתו של חברי הנכבד השופט אנגלרד, אך לא שוכנעתי כי עליי לשנות מדרכי בפירושו של חוק המרשם הפלילי. מחיקת הרשעה והתיישנות הרשעה יש בהן, גם בזו גם בזו, קשיים מובנים בפירושן ובקביעת תחומי פרישתן, וקשיים אלה מוליכים אותנו אל מבוכות דיאלקטיים המכבידים עלינו במיוחד. הנה-כי-כן, הרשעה ש"נמחקה", לאמיתם של דברים, אין היא כלל הרשעה שנמחקה, ואילו "התיישנות" הרשעה אף היא אין היא התיישנות לאמיתה. כך, למשל, הרשעה שנמחקה יכולה שתהא קבילה בהליכים מסוימים אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה (סעיף 20(ב) לחוק), ומידע על הרשעה שנמחקה יכול שיובא במניין שיקוליהם של גופים מסוימים (סעיף 20(ה)). כיוצא במחיקה היא ההתיישנות; ראו, למשל, סעיף 14 לחוק. אכן, פרצות שפרץ המחוקק בחומות המחיקה וההתיישנות, למטרות ראויות פרץ, אך יש בהן באותן פרצות כדי ללמדנו כי מחיקת הרשעה אינה אלא מחיקה לשיעורין, וכמותה היא ההתיישנות. ראוי שנדגיש דברים אלה בהדגש-יתר, לידע ולהיוודע כי פירושו של חוק המרשם הפלילי נע-נד - ככל חוק אחר וככל נורמה במשפט - בין אינטרסים המושכים לצדדים, וכי אין בו בחוק פתרון חלק וברור לכל שאלה הנשאלת. 34. ואולם חוק המרשם הפלילי מעמיד לפנינו קשיים נוספים - קשיים חמורים מקשיים ראשונים שעמדנו עליהם - ומקורם של אלה הוא, לענייננו, באותו יסוד בחוק המבקש להנהיג משטר נורמטיבי שאינו בנוי על אמת אלא להפך, נבנה הוא על אי-אמת. להסיר ספקות נוסיף כי בהנהיגו משטר נורמטיבי זה הונע המחוקק בידי כוונה ראויה - קידום תקנת השבים - אך כוונה ראויה זו לא תטוח את עינינו מראות מה הורה אותנו המחוקק לעשות או להימנע מעשות. כך, למשל, מעניק חוק המרשם היתר לאדם שלא לומר אמת, תוך שהוא מבטיח לו כי חרף זאת שיאמר אי-אמת ייראה הוא בעינינו - לכל דבר ועניין - כמי שדבק באמת. ראו סעיף 19(ב) לחוק, ולפיו: תוצאי התיישנות 19. (א) ... הרשעה (ב) מי שיש עליו מידע אינו חייב לגלות הרשעה שהתיישנה למי שאינו רשאי להביאה בחשבון; שאלה בדבר עברו הפלילי תיחשב כאילו אינה מתייחסת להרשעה שהתיישנה והנשאל לא ישא באחריות פלילית או אחרת מחמת שלא גילה אותה למי שאינו רשאי עוד להביאה בחשבון. ... כך לעניין התיישנות וכך לעניין מחיקת הרשעה, כהוראת סעיף 20(ד) לחוק: תוצאי מחיקת 20. (א) ... הרשעה ... (ד) שאלה בדבר עברו הפלילי של אדם תיחשב כאילו אינה מתייחסת להרשעה שנמחקה; על אף חובה המוטלת על פי דין או הסכם, לא ישא אדם באחריות פלילית או אחרת בשל הימנעותו מלגלות הרשעה שנמחקה, והימנעות מלגלות הרשעה שנמחקה לא תיחשב כהעלמת עובדה. ... הנה זה מציעים אנו לאדם שלא לומר אמת; לא עוד, אלא שמפתים אנו אותו שלא לומר אמת בהבטיחנו לו כי אף שיאמר לא-אמת נראה אותו כמי שאמר אמת. 35. חברי השופט אנגלרד מזכירנו את מצוקת הפרשנות שהשופט בך נקלע אליה בפרשת מחפוד [1], ומזכיר הוא לנו אותה "אנומאליה מסוימת" (כלשונו של השופט בך), הנוצרת שעה שהנוהג בכנות וביושר נמצא נפגע בעוד אשר המעלים אמת יוצא וידו על העליונה. אכן כן הוא, אלא שמחולל אנומליה זו אינו הפרשן. מחולל האנומליה הוא החוק בכבודו-ובעצמו, שבדברו-שלו מעודד הוא עבריין-לשעבר שלא לומר אמת. האנומליה היא בהענקת חסינות למי שאינו דובר אמת ולא בהסקת מסקנות המתבקשות מדבריו של הדובר אמת. 36. אני מעריך את מאמציו של חברי - ומאמצים ראויים וחכמים הם - לפרש את החוק בדרך הנראית נכונה בעיניו, אלא שלדעתי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופיל לא יעבור בקופה של מחט. 37. לעת נעילה זו היא השאלה המתייצבת לפנינו: האם יכולה ורשאית הייתה לשכת עורכי-הדין להתעלם ממידע שהעותר עצמו הניח לפניה ואשר לפיו הורשע בעבר בעבירות שחלה עליהן התיישנות. התשובה לדעתי היא שהלשכה לא הייתה רשאית להתעלם מאותו מידע; נהפוך הוא. השופט י' אנגלרד 1. מסכים אני עם חברי השופט מ' חשין כי הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים (להלן - חוק המרשם הפלילי) חלות גם על מועמדותו של אדם להתמחות במסגרת סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין. עם זאת חולק אני בכל לשון של מחלוקת על מסקנתו הסופית של חברי, כי הלשכה הייתה רשאית להביא במניין שיקוליה את הרשעתו של המערער משנת 1990, וזאת בגזירת המחוקק לפי הוראת סעיף 20(ב) לחוק המרשם הפלילי. במסקנתו זו מסתמך חברי השופט מ' חשין על הלכה שנפסקה בפרשת בג"ץ 1935/93 (פרשת מחפוד [1]), שלפיה חלה הוראת סעיף 20(ב), העוסקת במחיקת הרשעות, גם על התיישנותה של הרשעה במסגרת סעיף 19(א) לחוק המרשם הפלילי. ואמנם כן, ההלכה שנפסקה בפרשת מחפוד [1], ואותה הזכירו בחיוב באימרת אגב בפרשה נוספת, הלוא היא בג"ץ 2740/96 שנסי נ' המפקח על היהלומים, משרד המסחר והתעשייה [7], חורצת לכאורה את דינו של המערער לצד חובה. שהרי בפסיקה זו נקבע כי מידע שמסר אדם ביודעין על עברו הפלילי, מותר להביאו בחשבון לרעתו לא רק במקרה של מחיקת הרשעה, אלא גם במקרה של התיישנותה, וזאת מקל וחומר. לדעת חברי השופט מ' חשין, לאו דווקא בקל וחומר מדובר, אלא בדבר הלמד מעניינו, אך מסקנתו כמסקנת בית-משפט זה בפרשת מחפוד [1]. 2. אלא שמעיקרא דדינא פירכא. לדעתי, בפרשו את הוראות חוק המרשם הפלילי, שגגה יצאה מלפני בית-משפט זה ומן ההכרח לתקנה. השופט בך היה ער בזמנו למה שהוא כינה "אנומאליה מסוימת" (שם [1], בעמ' 773) הנוצרת מכך שמעמדו של מועמד הנוהג בכנות ובגילוי לב רע ממעמדו של זה הנוקט שיטה של העלמה והסתרה מכוונות. השופט בך אמנם מעיר כי "תופעה זו פוגעת לכאורה בתחושת הצדק" (שם), אלא שהוא מוצא לה מקבילה בהודאת נאשם בהליך פלילי. לטעמי, פרשנותו של בית-משפט זה את הוראות חוק המרשם הפלילי מביאה לתוצאה בלתי סבירה ביותר, אשר לא זו בלבד שהיא חותרת תחת תכלית החוק כולו, אלא יש בה גם פגיעה ממשית בתחושת הצדק. לכן ההנחה היא כי לא לכך התכוון המחוקק. המשימה היא אפוא מציאת פרשנות חלופית, שאין בה סתירה למטרת החוק ואשר מתיישבת עם תחושת הצדק. 3. לדעתי, משימה זו אינה קשה כלל ועיקר. קודם כול אעיר, כי בהוראה הנוגעת לענייננו, הלוא היא הוראת סעיף 19 לחוק המרשם הפלילי, אין זכר לאותו חריג העוסק במסירת מידע על-ידי מי שהרשעתו נמחקה. לכן גם אם אנוסים אנו על-פי הדיבור להחיל חריג מעין זה, הנראה בלתי הגיוני כשלעצמו, בעניינה של הרשעה שנמחקה, אין כל הכרח להרחיב את תחולתו בדרך פרשנית על מקרים נוספים. דייה לצרה בגבולותיה הדווקניים, והרי כלל גדול הוא כי אין עונשין מן הדין ואין ללמוד דבר מעניין בלתי סביר. חברי השופט מ' חשין גורס כי אפשר להקיש מהתיישנות של תביעה אזרחית על עניין התיישנות בסוגייתנו. איני מסכים: אין כל דמיון ענייני בין דין ההתיישנות של זכות במסגרת חוק ההתיישנות לבין דין ההתיישנות של הרשעה שתכליתה תקנת השבים. 4. אך כאמור, מעיקרא דדינא פירכא: הוראת סעיף 20(ב) לחוק המרשם הפלילי אינה מהווה חריג כלל, לא להוראת סעיף 20(א) לחוק ולא להוראת סעיף 19(א) לחוק. מטרתה היא שונה. אבאר את העניין. הוראת סעיף 20(א) לחוק היא בבחינת חזקה חלוטה: "מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לענין כל דין כאילו לא הורשע...". על כך מוסיף סעיף 20(ה) לחוק הוראה מחייבת בלתי מסויגת אחרת: "מידע על הרשעה שנמחקה לא יובא בחשבון לענין כל דין, אלא בידי גוף מן המפורטים בפרטים (ב) עד (ה) שבתוספת הראשונה". הוראה אחרונה זו מקבילה להוראת סעיף 19(א) לחוק. 5. נעיין כעת, על רקע הוראות בלתי מסויגות אלה, בהוראת סעיף 20(ב) לחוק, אשר זו לשונו: "ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה לא תהיה קבילה בהליך משפטי או לפני גוף או אדם הממלאים תפקיד ציבורי על פי דין, אלא אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה". יושם אל לב, כי סעיף 20(ב) לחוק עוסק בקבילותה של ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה, וזאת בהליך משפטי הכולל הליך אזרחי רגיל. ואמנם, מציעי החוק הצביעו על כך ש"רעיון המחיקה, בהבדל מההתיישנות, חל גם בתחום המשפט הפרטי" (ההדגשה שלי - י' א'; ראה דברי הסבר להצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, בעמ' -226 225). סעיף 20(ב) עוסק אפוא בקבילותה של ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה. העיקרון הבסיסי הוא כי ראיה כזאת כולה אינה קבילה, גם במשפט אזרחי. מדובר אפוא בקבילותה של ראיה בשל פרט המצוי בה, אך אין בסעיף כל התייחסות למשקל שיש לתת לפרט הזה. מתן משקל זה נחתך על-ידי המחוקק בצורה ברורה וחד-משמעית בסעיפים 20(א) ו-20(ה). כלומר, עדיין הכלל הוא כי "מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לענין כל דין כאילו לא הורשע" וכן "מידע על הרשעה שנמחקה לא יובא בחשבון לענין כל דין". אין בהוראת סעיף 20(ב) לחוק כל רמז לכך כי קבילותה של הראיה במקרה שנמסרה על-ידי מי שהרשעתו נמחקה ביודעין, משמעותה סטייה מן העקרונות הבסיסיים של תקנת השבים, כביטוים בסעיף 20(א) ו-20(ה) לחוק. 6. תכליתה של הוראת סעיף 20(ב) ברורה לחלוטין: המחוקק חשש כי מניעת קבילותה של ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה עשויה לפגוע באינטרסים של האדם (המורשע) בהליכים אחרים שבהם יש חשיבות לראיה זו למטרות אחרות. נתאר לעצמנו מקרה שבו מדובר במתן טובת הנאה כלשהי למי שהרשעתו נמחקה, והמסמך המעניק לו את טובת ההנאה מזכיר את דבר הרשעתו. אם נכריז באופן מוחלט על אי-קבילותה של ראיה זו בכל הליך, הרי דבר זה עשוי לפגוע בזכויות של מי שהרשעתו נמחקה. לכן מצא המחוקק לנכון לסייג את דין אי-הקבילות של הראיה, בתנאי שנמסרה ביודעין על- ידי מי שהרשעתו נמחקה. אך, כאמור, לא יעלה על הדעת כי כתוצאה מקבילותה של הראיה יבוטלו גם ההוראות בדבר החזקה החלוטה כי אדם שנמחקה הרשעתו, ייחשב כאילו לא הורשע ובדבר האיסור להביא בחשבון כל מידע על הרשעה שנמחקה. 7. בפרשת מחפוד [1] בית-משפט זה לא נתן את דעתו על היבטים מהותיים אלה של הסוגיה שהיה בהם כדי למנוע את התוצאה הבלתי סבירה והפוגעת בתחושת הצדק. לכן ההלכה שנפסקה בפרשת מחפוד [1] היא בבחינת שגגה שיצאה מלפני בית-משפט זה, או כפי שמכנים זאת במשפט האנגלי, היא ניתנה ‎.PER INCURIAM 8. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם בהנחה שפרשנות שניתנה להוראת סעיף 20(ב) בפרשת מחפוד [1] נכונה היא, הרי איני יכול להסכים לפרשנותו הנוספת של חברי מ' חשין של המונח "ביודעין". לטעמי, מונח זה, בהקשר הנדון, מחייב את ידיעתו הסובייקטיבית של המועמד בדבר הנפקויות המשפטיות של מסירת המידע מצדו בדבר הרשעות שהתיישנו או שנמחקו. מתוך החומר המצוי בתיק עולה כי המערער לא היה מודע לכך שאינו חייב לגלות את עברו הפלילי שהתיישן וכי גילויו ירע את מעמד. בנסיבות אלה קשה לי לראות כיצד ניתן לראות כאן גילוי "ביודעין". מכל הטעמים הנזכרים אני בדעה כי יש לקבל את הערעור. השופט י' טירקל 1. לדעת חברי הנכבד השופט מ' חשין לא הייתה לשכת עורכי-הדין רשאית להתעלם מן המידע שמסר לה המערער בדבר הרשעתו בדין בשנת 1990, כעשר שנים לפני שביקש לרשום אותו כמתמחה. מסקנה זאת סומך הוא על טעמי הפרשנות הראויה, לפי שיטתו, לסעיפים הצריכים לענייננו שבחוק לשכת עורכי הדין ובחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. טעם מיוחד מוצא הוא בהלכה שנפסקה בבג"ץ 1953/93 (פרשת מחפוד [1]), אשר לדעתו ראוי שלא נסטה ממנה. כנגדו סבור חברי הנכבד השופט י' אנגלרד, כי ההלכה שנפסקה בפרשת מחפוד [1] מביאה לתוצאה בלתי סבירה ביותר, החותרת תחת תכלית החוק כולו ויש בה גם פגיעה ממשית בתחושת הצדק. לדעתו אותה הלכה היא בבחינת שגגה שיצאה מלפני בית-משפט זה ויש לבחון אותה מחדש. 2. גם אני סבור כי ההלכה שנפסקה בפרשת מחפוד [1] היא מעיקה, ואולי אף קשה ממש; כך גם אימוצה בפרשה שלפנינו. כביכול אומרים אנו למועמד להתמחות שטוב לו שיהיה רשע, וטוב יהיה לו משיהיה צדיק, ורע יהיה לו. אולם למרות נטיית הלב נראה לי כי בבואנו לפסוק את הדין בפרשה שלפנינו אל לנו לסטות מאותה הלכה. כידוע, לפי סעיף 20(ב) לחוק-יסוד: השפיטה, "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון". הנוהג המקובל עד היום הוא שאין בית-המשפט העליון סוטה מתקדימיו "אלא במקרים מיוחדים וקשים, ובעיקר כאשר ההלכה הקודמת מתגלה כמוטעית" (דברי הנשיא שמגר ברע"א 1287/92 בוסקילה, ראש המועצה הדתית טבריה נ' צמח [8], בעמ' 171-170). עוד נאמר שם כי "לא די בכך שהלכה קודמת אינה נראית לשופט טובה כדי להצדיק סטייה ממנה... השאלה שעל השופט לשאול עצמו הינה, אם ההלכה הקודמת היא כה בלתי ראויה, עד כי החלפתה בהלכה חדשה וטובה ממנה מוצדקת היא, בהתחשב בנזק הנגרם בעצם השינוי" (דברי השופט (כתוארו אז) ברק שם, בעמ' 172). כמו כן הודגש כי "ביתר שאת חל הכלל [שלא בנקל יסטה בית-המשפט העליון מהלכה שנפסקה על-ידיו - י' ט'], כשהצורך בסטייה איננו מתחייב מנסיבות שהזמן גרמן - בבחינת ישן מפני חדש תוציאו - אלא בפירוש מעשה חקיקה העומד בעינו זה מכבר, והמחוקק לא התערב לתקנו" (דברי השופט מצא בבג"ץ 4914/91 איראני נ' שר הפנים [9], בעמ' 772). (לעניין הטעמים המצדיקים סטייה מההלכה ראו גם: ע"א 346/63 טריפמן נ' ויקטור [10], בעמ' 368; ע"פ 254/88 מדינת ישראל נ' לוי [11]; ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר [12]). הייתי אומר, בתמצית שבתמצית, שאם פג כליל טעמה של הלכה בשל שינויים בהשקפות החברתיות והמשפטיות המקובלות, או שתחושת הצדק מתקוממת נגדה, אין מורין על-פיה. כך היה בפסק-הדין בעניין ע"א 753/82 פלונית נ' פלוני [13] שבו נאמר בפירוש על הלכה שנפסקה ש"היא בגדר הלכה שאין מורין כמוה עוד" (שם, בעמ' 632). אינני בטוח שהפרשה שלפנינו אכן מצדיקה סטייה מן ההלכה שנפסקה בפרשת מחפוד [1] ואם ראוי לעשות זאת במותב תלתא. מכל מקום, סבורני שהדיון בשאלה אם יש לסטות מאותה הלכה ראוי שיהיה לפני מותב גדול יותר, אם ימצא נשיא בית-משפט זה לנכון להורות על דיון נוסף. 3. הערה אחרונה לעניין תקנתם של השבים. לפני שלושים ושלוש שנים החליט בית- משפט זה להקל בעונשו של עורך-דין שסרח ובית-הדין המשמעתי הארצי החליט לצוות על הוצאתו מן הלשכה. נאמר בפסק-הדין "כי מן הראוי להיעזר בגישת המשפט העברי ובמסורת של עם ישראל ביחס לעבריינים" (על"ע 1/68 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה [14], בעמ' 677-676) וכי "אין לנעול את הדלת בפני השבים באמת ובתמים, אדרבה, באין נימוק כבד-משקל יש לאפשר להם לחזור למסלול חייהם, למשלח-ידם ואף לתפקידם" (שם [14], בעמ' 679). גישה זאת של המשפט העברי אומצה בהצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים (ראו המבוא להצעת החוק, בעמ' 216. כמו כן ראו: מחקרו של פרופ' נ' רקובר "מעמדו של עבריין שרצה עונשו" [א] וכן המקורות שהביא בחיבורו "התשובה - היבטים משפטיים" [ב]). כאמור, עבר המערער שלפנינו את העבירות בשנת 1990. באותו זמן היה כבן 28 שנים, כך שקשה לראות במעשיו "משובת נעורים". המעשים שעשה היו חמורים ביותר, אולם מאז חלפו כאחת-עשרה שנים וככל הידוע לא חזר לסורו. יש לקוות שעשה תשובה וכי לא ירחק היום ו"תיעצר מטוטלת הזמן" - כביטויו הציורי של בא-כוח לשכת עורכי-הדין - וייפתחו לו שערי לשכה. 4. סוף דבר, אני מצרף דעתי לדעתו של השופט מ' חשין שיש לדחות את הערעור. הוחלט לדחות את הערעור ברוב דעות של השופטים מ' חשין וטירקל כנגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד. משפט פליליהרשעההתיישנות