כללי תיק זה עניינו תביעה כספית בסך 22,071 ₪ שהגישה חברת ביטוח (להלן: "התובעת" או "חברת הביטוח") כנגד מבוטחת (להלן: "הנתבעת" או "המבוטחת"), לתשלום מרכיב ההשתתפות העצמית בפוליסת ביטוח אחריות כלפי צד שלישי. סכום התביעה משקף תרגום לשקלים, במועד הגשת התביעה, של מרכיב ההשתתפות העצמית אשר ננקב בפוליסת הביטוח בדולרים, ועמד על סך של 5,000 $. התביעה בהליך הנוכחי הוגשה בעקבות הוצאות שהוציאה חברת הביטוח לטיפול בתביעת נזקי גוף שהגיש צד ג', אשר נפגע בתאונת צניחה, ובעקבות תשלומם של תגמולי ביטוח בסך 237,000 ₪, ששולמו על ידי חברת הביטוח לצד ג', על פי פסק דין אשר ניתן ע"י כב' ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתביעה נזקי הגוף. תאונת הצניחה בה נפגע צד ג' אירעה ביום 22.3.95, תביעת נזקי הגוף הוגשה ביום 20.4.98, פסק הדין בה ניתן ביום 21.9.05, התשלום לצד ג' בוצע ע"י התובעת ביום 16.11.05, והתביעה הנוכחית הוגשה ביום 21.8.07. הנתבעת אינה כופרת בעצם החובה הקבועה בפוליסת הביטוח לעניין תשלום ההשתתפות העצמית, אך טוענת להתיישנות התביעה. בהמשך לישיבה מקדמית שהתקיימה בתיק, הושגה בין הצדדים, בהתאם להמלצתי, הסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה גורל התביעה יוכרע על פי ההכרעה בשאלת ההתיישנות, אשר תינתן על סמך סיכומים בכתב ומבלי שישמעו ראיות בתיק. פסק דין זה יעסוק, לפיכך, בשאלת התיישנות התביעה בלבד. טענות הצדדים טענות התובעת התובעת טוענת, כי תביעה לתשלום מרכיב ההשתתפות העצמית הינה תביעה כספית רגילה, אשר עילתה בחוזה הביטוח שבין הצדדים ואינה כפופה לתחולתו של חוק חוזה הביטוח. לפיכך, תקופת התיישנותה 7 שנים ואין מדובר בתקופת התיישנות של 3 שנים בלבד, החלה על תביעה לתגמולי ביטוח. לטענתה, התגבשות עילת התביעה לתשלום השתתפות עצמית ומירוץ ההתיישנות אינם קורים אוטומטית מעצם קרות מקרה הביטוח, באשר במועד זה לא הוצאו עדיין בפועל כל הוצאות על ידי חברת הביטוח, וממילא לא התגבשה זכותה לדרוש מהמבוטח את מרכיב ההשתתפות העצמית. לטענת התובעת, התגבשות העילה ומירוץ תקופת ההתיישנות בתביעה מסוג זה, ראשיתם רק ביום בו חברת הביטוח סיימה לשלם את כל התשלומים הקשורים עם מקרה הביטוח, תשלומים הכוללים הוצאות דין וטורח ותשלום תגמולי ביטוח לצד השלישי. לטענתה, המועד המוקדם ביותר בו יכולה היתה עילת התביעה לתשלום ההשתתפות העצמית להתגבש הינו המועד הראשון בו הגיעו התשלומים ששילמה בגין מקרה הביטוח לגובה סכום ההשתתפות העצמית. מכאן, שלשיטת התובעת, המועד המוקדם ביותר לתחילת מרוץ ההתיישנות במקרה דנן הינו יום 11.3.01, באשר זהו המועד הראשון בו בוצע על ידה התשלום הראשון אשר הביא את סך הוצאותיה בגין מקרה הביטוח למלוא סכום ההשתתפות העצמית. מכאן, שתביעתה, אשר הוגשה ביום 21.8.07, ואשר תקופת התיישנותה 7 שנים, לא התיישנה במועד הגשתה. טענות הנתבעת מנגד, טוענת הנתבעת, כי תקופת ההתיישנות של תביעה לתשלום השתתפות עצמית הינה שלוש שנים, ובעניין זה היא מפנה לפסיקה אשר קבעה, כי כאשר עילת התביעה מקורה בחוזה הביטוח וביחסים אשר בין המבטח למבוטח, הרי שיחול סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. עם זאת, לטענתה, למחלוקת בינה לבין התובעת בנוגע למשך תקופת התיישנותה של תביעה להשתתפות עצמית אין משמעות מעשית והיא אינה מחייבת הכרעה במקרה דנן, היות וגם לשיטת התובעת, הגורסת תקופת התיישנות של שבע שנים, התיישנה התביעה במועד הגשתה. זאת שכן, לטענת הנתבעת, התגבשות עילת התביעה ותחילת מרוץ ההתיישנות חלים מרגע הפעלת הפוליסה, היינו מעת שלחברת הביטוח נודע על מקרה הביטוח והיא קיבלה על עצמה את הטיפול בו. במקרה דנן, מדובר, לטענת הנתבעת, ביום 20.4.98. מכאן, שתביעת התובעת, אשר הוגשה ביום 21.8.07 הוגשה לאחר חלוף יותר משבע שנים וממילא, מדובר בתביעה אשר התיישנה. דיון א. מהי תקופת ההתיישנות בתביעה להשתתפות עצמית ? מהו דין ההתיישנות החל על תביעה להשתתפות עצמית - האם סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובע תקופת התיישנות של 7 שנים, או סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), הקובע תקופת התיישנות מקוצרת של 3 שנים בלבד. הקושי בנוגע לשאלה זו מתעורר הואיל ולפנינו סיטואציה "מעורבת" מבחינה מאפייני התביעה, שכן, עילת התביעה בתביעת השתתפות עצמית הינה חוזית באשר היא מבוססת על הסכמת הצדדים בעניין זה בגדר חוזה הביטוח. ואולם, הסעד הנתבע בתביעה זו, הוא סכום ההשתתפות העצמית, הינו ביטוחי במהותו, באשר הוא מהווה את הרובד הראשון אשר בתגמולי הביטוח המשולמים בגין מקרה הביטוח. הואיל ומאפיינים אלה "מושכים" אותנו לכיוונים שונים אף בהיבט דיני ההתיישנות, ובהעדר הסדר מפורש של המחוקק, או פסיקה מחייבת, בשאלה מהו דין ההתיישנות החל בתביעות להשתתפות עצמית, יש להידרש לשאלה זו על פי המבחנים הכלליים והמקובלים. א1. המישור הלשוני סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע (ההדגשות כאן ולהלן הוספו - ש.ג.א): "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". מחד, ברור הוא, שבענייננו, אין מדובר במקרה "הקלאסי" והמובן מאליו, של תביעת המוטב כנגד המבטחת לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקי התרחשות מקרה הביטוח, אלא בזווית אחרת של פוליסת ביטוח האחריות, הנוגעת להתחשבנות הכספית בין המבטחת למבוטח, כאשר התביעה היא "בכיוון ההפוך" היות ומוגשת ע"י המבטחת כנגד המבטח. מאידך, בדומה לזכות המבוטח לתשלום תגמולי הביטוח, עילת התביעה של מרכיב ההשתתפות העצמית מקורה גם כן בחוזה הביטוח וההשתתפות העצמית אף מהווה, כאמור, את הרובד הראשון של תגמולי הביטוח המשולמים בגין מקרה הביטוח. לפיכך, מתעוררת אכן שאלת סיווגה של תביעה להשתתפות עצמית, היינו, האם תביעה כזו תחשב גם כן תביעה לתשלום תגמולי ביטוח, עליה חל סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. בחוק חוזה הביטוח לא קיים סעיף הגדרות, כך שהגדרה מפורשת למונח "תגמולי ביטוח" אינה בנמצא. בסעיף 1 לחוק, העוסק בתיאור "מהותו של חוזה ביטוח" עשה המחוקק שימוש במונח זה וקבע, כי מדובר בחוזה בין מבטח למבוטח המחייב את המבטח לשלם תגמולי ביטוח למבוטח, בקרות מקרה הביטוח. כלומר, סעיף זה מרמז לנו, כי יתכן ובמונח תגמולי ביטוח בו נעשה שימוש אף בסעיף 31 לחוק, הכוונה אך לכספים הנתבעים "בכיוון אחד", היינו תביעה של המבוטח כנגד המבטחת. לפי גישה זו, הרי שסעיף 31 לא יחול על תביעות "בכיוון ההפוך", של המבטחת כנגד המבוטח, לרבות תביעות שעילתן מרכיב ההשתתפות העצמית בחוזה הביטוח. עם זאת יש לזכור, כי סעיף 1 אינו סעיף הכולל הגדרה למונח תגמולי ביטוח, וכבר נקבע לא אחת ע"י בתי המשפט, כי מלאכת הניסוח של המחוקק אינה נעשית "על טהרת הדיוק", וכי לא אחת יקרה, שבחיקוקים שונים, ולעיתים באותו חיקוק עצמו, יעשה שימוש באותו מונח, במובנים שונים [ראה: ע"א 3812/91 ברבארה נ' אריה חברה ישראלית לביטוח, פ"ד מח (3) 441, להלן: "פרשת ג'רייס", בסעיף 10 לפסה"ד וכן פסקי הדין הנזכרים שם בעניין זה]. ואולם, למרות הסתייגות אחרונה זו לעניין משמעותם השונה של ביטויים בסעיפי חוק שונים, הרי שאף בסעיף 31 עצמו ניתן למצוא חיזוק לשוני למסקנה המסתמנת מסעיף 1 הנ"ל. כוונתי, לסיפא סעיף 31, בה נקבע כי תקופת ההתיישנות היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. בע"א 2286/02 המגן בע"מ חברה לביטוח נ' חתמי לוידס ואח', (להלן: "פרשת המגן"), נדונה שאלת תחולתו של סעיף 31 על תביעות כפל ביטוח בין שתי מבטחות, ובית המשפט המחוזי קבע, כי הסעיף אינו חל אלא חלים דיני ההתיישנות הכלליים, היינו התיישנות של 7 שנים. בסעיף 13 לפסק הדין, התייחס בית המשפט, כאחד הטעמים להכרעתו, לסיפא הנ"ל של סעיף 31 לחוק וקבע, כי מעצם התייחסותו של המחוקק למועד קרות מקרה הביטוח בלבד, הוא גילה את דעתו כי תקופת ההתיישנות הנקובה בסעיף 31 לחוק תתייחס למערכת היחסים בין המבוטח למבטח בלבד. כן קבע בית המשפט, כי מועד זה של קרות מקרה הביטוח בו נקב המחוקק, הינו מועד הגיוני וסביר רק אם עסקינן בתביעתו של המבוטח נגד חברת הביטוח, שהרי אין למועד זה קשר ישיר למערכת היחסים בין מבטח אחד למבטח אחר. אני סבורה, כי קביעה זו אשר ניתנה ביחס לתביעות כפל ביטוח, יפה וישימה אף לענייננו, היינו לתביעות השתתפות עצמית. שהרי, בתביעות אלה מדובר אמנם, להבדיל מתביעות כפל ביטוח, במערכת היחסים שבין מבטח למבוטח, ואולם, ממש כשם שמועד קרות התאונה אינו בעל קשר ישיר לפתיחת מרוץ ההתיישנות בתביעות כפל ביטוח, כך אין הוא רלוונטי אף לתביעות השתתפות עצמית. זאת שכן, זכות המבטחת לדרוש מהמבוטח את מרכיב ההשתתפות העצמית אינה מתגבשת מיידית ביום קרות מקרה הביטוח אלא, לכל המוקדם (וזאת על פי עמדה עימה איני מסכימה ועל כך יפורט להלן), עם הפעלת הפוליסה ע"י המבוטח ונטילת הטיפול במקרה הביטוח ע"י המבטחת. יצוין, כי בהקשר זה אף נקבע בפרשת המגן הנ"ל, בגדר אותו סעיף בפסק הדין, כי העובדה שסיפא הסעיף אינה "מתאימה" לתביעות כפל ביטוח, באשר היא נוקבת במועד שאינו רלוונטי לתביעות כפל ביטוח, אין בה כדי ללמד שקיימת לאקונה בסעיף זה בכל הנוגע לתביעות כפל ביטוח, אלא כדי להביא למסקנה הברורה, כי סעיף זה לא נועד לחול על תביעה של כפל ביטוח, עליה תחול תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות. סבורני, כי קביעה זו ישימה אף היא לענייננו וכי יש לקבוע, כבר במישור הלשוני, כי לא ניתן לפרש את לשון סעיף 31 בצורה מאולצת, כדי להחיל סעיף זה אף על תביעות להשתתפות עצמית, וכי אם נעשה כך, נמצא "חוטאים" בהתעלמות מלשונו הברורה של סיפא הסעיף, המהווה את נקודת המוצא ההכרחית לכל תהליך פרשני. חיזוק נוסף למסקנה הנ"ל במישור הבדיקה הלשונית אני מוצאת בכך, שעל פי פוליסת הביטוח נשוא ההליך, אמור המבוטח לשאת בסכום ההשתתפות אף בגין הוצאות המבטחת עקב הטיפול במקרה הביטוח (ראה הגדרת "השתתפות עצמית" בחלק התנאים הכלליים בפוליסה). ואכן, בהתאם לפסיקה, מחויבים מבוטחים בתשלום השתתפות עצמית בכל מקרה, ללא קשר לתוצאת ההליך המשפטי מול צד ג', באם הוצאות המבטחת הגיעו לסכום ההשתתפות העצמית הנקוב בחוזה הביטוח. מכאן חיזוק למסקנה, כי אין להתייחס למרכיב ההשתתפות העצמית, לו זכאית המבטחת אף בגין הוצאותיה ולעיתים אף מבלי שנאלצה לשלם כלל תגמולי ביטוח לצד ג', כנכלל בביטוי "תגמולי ביטוח" הקבוע בסעיף 31 לחוק. עוד יצוין, כי אף בפרשת ג'רייס הנ"ל, התייחס בית המשפט, אם גם מבלי שהדבר עמד בלב הכרעתו שם, לכך שתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 חלה על תביעות נגד חברות ביטוח בלבד [ראה פיסקה אחרונה בסעיף 12 לפסק הדין]. לסיכום הבדיקה במישור הלשוני סבורני כי ניתן לומר, שבדיקה זו, על אף שאינה מביאה למסקנה שהינה לחלוטין חד משמעית, הרי שיש בה כדי ליתן לנו "קריאת כיוון" משמעותית, לפיה, ככל הנראה, מקומו של דין ההתיישנות לגבי תביעות השתתפות עצמית, אינו בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח אלא בחוק ההתיישנות. א2. מישור התכלית החקיקתית האם המסקנה הנ"ל, המסתמנת מבדיקת המישור הלשוני, בדבר אי תחולתו של סעיף 31 על תביעות להשתתפות עצמית, עולה בקנה אחד אף עם התכלית החקיקתית אשר ביסוד דיני ההתיישנות בכלל ואשר ביסוד סעיף 31 לחוק ההתיישנות בפרט ? נבדוק. אחת המטרות בקציבת תקופת התיישנות דיונית הינה לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם, הנתבע הפוטנציאלי, לשמור על ראיותיו. כן נלקחת בחשבון ההנחה, כי שיהוי ניכר בהגשת תובענה יכול להתפרש אצל הנתבע הפוטנציאלי כנכונות מצד התובע לוותר על זכות תביעתו. שיקול נוסף הינו הצורך, לצד מתן האפשרות לתובע להיערך כיאות להגשת תביעתו, להגן אף על אינטרס הנתבע ולהקנות לו, באמצעות קביעת תקופת התיישנות קצובה, רמת ודאות סבירה ויכולת הסתמכות לעניין מצב זכויותיו, חובותיו והיקף חשיפתו הכספית. עוד נהוג להביא בחשבון, כטעמים המצדיקים קביעת תקופת התיישנות דיונית, שיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי ולזמנם המוגבל של בתי המשפט, אשר מן הראוי שיוקדש לטיפול בבעיות ההווה ולא לטיפול במקרי עבר, אשר התובעים עצמם הזניחו אותם וכשלו מלעמוד על זכויותיהם בזריזות הראויה. [ראה: ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, סעיף ח' לפסק הדין]. במקרים מסוימים, ומטעמים המיוחדים למאטריה משפטית ספציפית כזו או אחרת, בחר המחוקק לקבוע תקופת התיישנות קצרה יותר מזו הקבועה בדין הכללי, ואחד מאותם מקרים הינו זה המעוגן בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. הרציונלים אשר עומדים בבסיס תקופת התיישנות מקוצרת זו בסעיף 31, נוגעים הן לשיקול הראיתי והן לשיקול הודאות וההסתמכות, אשר נזכרו לעיל. סקירת ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 31, לרבות הצעות החוק והדיונים אשר התקיימו לגביה אצל המחוקק, מלמדת, כי במישור הראיתי סבר המחוקק, כי תקופת התיישנות בת 7 שנים אינה מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח, אשר לאחר שנים כה רבות קשה לעמוד על פרטיהם ולהכריע בסוגיות ראיתיות הנוגעות להם. במישור הודאות וההסתמכות היה המחוקק מעוניין, כאינטרס ציבורי, למנוע מחברות הביטוח את הצורך לשמור למשך תקופה כה ארוכה של 7 שנים את הרזרבות הדרושות להן כדי שתהיינה מסוגלות לשלם תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים. [ראה: פרשת ג'רייס הנ"ל, וההיסטוריה החקיקתית הנזכרת שם בפירוט, בסעיפים 7-8 לפסק הדין]. יש לבחון, אם כן, האם אותם טעמים מיוחדים, אשר הובילו את המחוקק לקבוע את רף ההתיישנות הייחודי והמקוצר אשר בסעיף 31 לחוק, מתקיימים אף בענייננו, היינו בתביעת השתתפות עצמית המוגשת ע"י המבטחת כנגד מבוטחה. לעניין הקושי הראיתי אשר נזכר לעיל כאחד הטעמים המצדיקים תקופת התיישנות מקוצרת, הרי שסבורני, כי רציונל זה, הנוגע לקיצור פרק הזמן של שמירת הראיות, אינו מתקיים בענייננו. במישור האחריות, תביעות להשתתפות עצמית, אינן מצריכות, בדרך כלל, את עצם הוכחתו של מקרה הביטוח ואת הירידה לפרטיו ומחלוקות בין הצדדים בסוגיית ההשתתפות העצמית נוגעות, בדרך כלל, לשאלות של פרשנות הפוליסות, אשר אינן מצריכות שמיעת עדויות או הגשת ראיות בהיקף רחב. אף לעניין הסכום הנתבע, הנובע מסכום ההשתתפות העצמית הקבוע מפורשות בפוליסה, לא צפויות להתעורר שאלות של עובדה, אלא, אם בכלל, שאלות פרשנות. לפיכך, לגבי תביעות אלה לא מציבה תקופת ההתיישנות הקבועה בדין הכללי, קשיים ייחודיים השונים מהותית מהקשיים הניצבים בפני בעלי דין הנדרשים, לעיתים, לברר את הסכסוך ביניהם שבע שנים לאחר שנולדה עילת התביעה. זאת, להבדיל מתביעות לתשלום תגמולי הביטוח בגין מקרה הביטוח עצמו והנזק אשר נגרם למבוטח או לצד ג', מצריכות לא אחת שמיעת עדויות רבות, לרבות עדויות מומחים, והצגת ראיות בהיקף גדול, כך שהרציונל הראיתי מתקיים לגביהן בצורה מובהקת [השווה בנקודה זו: פרשת המגן, בסעיף 15 לפסק הדין]. גם הרציונל השני הניצב בבסיס תקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בסעיף 31 לחוק, הוא הרציונל הקובע כי יש לקצר את התקופה בה יאלצו חברות הביטוח לשמור רזרבות על מנת לשלם תביעות עתידיות, אינו מתקיים, לדעתי, כשמדובר בתביעות להשתתפות עצמית, ומכל מקום אינו מתקיים בצורה מובהקת. לשאלה זו נדרש בית המשפט אף בפרשת המגן הנ"ל. כאמור לעיל, שם נדונה שאלת תחולתו של סעיף 31 על תביעות כפל ביטוח ואילו ענייננו אנו הינו בתביעה להשתתפות עצמית. ואולם, בנקודה הנוכחית בה אנו דנים כעת, של רציונל שמירת הרזרבות, קיים, לדעתי, למרות השוני בזהות הנתבעים, דמיון רלוונטי בין תביעות כפל ביטוח לתביעת השתתפות עצמית, ולו בשל העובדה כי בשני סוגי תביעה אלה מדובר בתביעות כספיות המוגשות על ידי חברת הביטוח, היינו בצד הכנסותיה. מכל מקום, קביעתו של בית המשפט בעניין המגן היתה כי אין לומר שרציונל שימור הרזרבות חל בכל מקרה של תביעה כספית בה מעורבת חברת הביטוח וכי אין לומר שבכל מקרה כזה תחול תקופת ההתיישנות המקוצרת אך ורק בשל החשש מפני היעדר יכולת של חברת הביטוח לתכנן את הרזרבות הכספיות שלה (ראה סעיף 16 לפסק הדין). חיזוק בעניין אי תחולתו של רציונל שימור הרזרבות, אשר אף אליו התייחס בית המשפט המחוזי בפרשת המגן הנ"ל נוגע לכך שתביעות המבוטחים העתידיות, בגינן נדרש קיצור תקופת שימור הרזרבות, מהוות חלק עיקרי ומהותי מהתנהלותן העסקית של חברות הביטוח. זאת, להבדיל מתביעות כפל ביטוח, ובענייננו, מתביעות להשתתפות עצמית. אכן, אף מבלי להידרש לנתונים מדויקים, שאינם לפני, ניתן להניח, כי היקפן הכספי של תביעות השתתפות עצמית, הינו בפרופורציות ובהיקפים כספיים שונים לגמרי לעומת תביעות מבוטחים לתגמולי ביטוח. ממילא, ניתן להניח, כי להיקף חשיפתן של חברות הביטוח בכל הנוגע לתביעות כנגדן לתשלום תקבולי ביטוח השלכה המשמעותית במידה רבה יותר לשאלת מצבן הכספי ויציבותן הכלכלית של חברות הביטוח, לעומת היקפן של תביעות ההשתתפות העצמית, אשר הינן בהיקף כולל קטן יותר וממילא, בעלות השלכה מצומצמת יותר על רמת הרזרבות העומדות לרשותן. בנוגע לפסק הדין בפרשת המגן הנ"ל יוער, כי אכן, כפי שציין ב"כ הנתבעת בסיכומיו, אחד הטעמים שהביאו את בית המשפט לקביעתו כי סעיף 31 לא יחול על תביעות כפל ביטוח, הינו העובדה, כי עילת התביעה בתביעות מסוג זה הינה עצמאית ונסמכת על סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח, המהווה מקרה פרטי של ריבוי חייבים, ואינה נובעת מחוזה הביטוח עצמו. עם זאת, טעם זה, אשר אינו נוגע לתביעות השתתפות עצמית כמובן, אשר עילתן, להבדיל מתביעות כפל ביטוח, כן נובעת מחוזה הביטוח עצמו, היה רק אחד הטעמים אותם הביא בית המשפט כחיזוק לקביעותיו הקודמות, אשר פורטו לעיל. כלומר, להבדיל מהנתבעת, איני סבורה, כי זהו לב ליבו של פסק הדין בעניין המגן, כך שלמרות שטעם זה אינו מתקיים בענייננו, אני סבורה, כפי שפירטתי לעיל, כי שאר הטעמים ישימים וצריכים להנחות אותי, כערכאה דיונית, לצורך התיק דנן. חיזוק נוסף לאי תחולתו של רציונל שמירת הרזרבות ניתן אף למצוא בכך, שלהבדיל מתביעות מבוטחים כנגד חברות ביטוח לתשלום תגמולי ביטוח, אשר היוזמה בהן אינה של חברת הביטוח אלא של המבוטחים, וממילא, יש לגביהן מרכיב גדול של חוסר ודאות מבחינתן של חברות הביטוח (האם יוגשו ? מתי יוגשו ? באיזה היקף כספי?), הרי שאת תביעות ההשתתפות העצמית יוזמת חברת הביטוח ומכאן, שיש לה שליטה גדולה יותר על הגשתן וממילא על השפעת מרכיב זה על הרזרבות שלה ועל מצבה הכספי. מכאן, שאף מטעם זה, הרציונל של קיצור תקופת ההתיישנות על מנת לקצר את תקופת שמירת הרזרבות על ידי חברות הביטוח בשל אי הודאות לעניין תביעות מבוטחים צפויות, אינו מתקיים בענייננו. לסיכום בדיקת מישור התכלית החקיקתית אני סבורה, כי אין למצוא ברציונלים אשר עמדו בבסיס חקיקתו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח משום הצדקה להעמדת תקופת ההתיישנות בתביעות השתתפות עצמית על שלוש שנים בלבד. א3. בחינת מספר שיקולים נוספים ראינו, כי המישור הלשוני, כמו גם התכלית החקיקתית והרציונלים הניצבים בבסיסה, מביאים לדחיית תחולתה של תקופת ההתיישנות המקוצרת אשר בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. מצאתי לנכון להתייחס למספר שיקולים נוספים, הרלוונטיים, בראות עיני, לשאלה שלפני. עניין אחד, המהווה שיקול פרשני משמעותי בראות עיני, נוגע לכך, שבהחלת תקופת התיישנות מקוצרת עלולה חברת הביטוח למצוא עצמה בפני שוקת שבורה. זאת, הואיל ועילת תביעתה לתשלום ההשתתפות העצמית תלויה בהפעלת הפוליסה על ידי המבוטח (וזאת אף מבלי להידרש בשלב זה לשאלת מועד התגבשותה המדויק של עילת התביעה להשתתפות עצמית). באם המבוטח יגיש תביעתו לתגמולי ביטוח רק בסמוך לפני תום תקופת ההתיישנות, היינו לקראת תום תקופת שלוש השנים העומדת לרשותו, ובהתחשב בכך כי על פי לשון סעיף 31 מניין שלוש השנים מתחיל מקרות מקרה הביטוח, עלולה חברת הביטוח לאבד את זכות תביעתה, עקב חלוף תקופת ההתיישנות. מצב דברים זה עלול, חלילה, להביא למניפולציות מצד מבוטחים, בכל הנוגע למועד בו יבחרו להגיש תביעתם, על מנת להתחמק מתשלום מרכיב ההשתתפות העצמית [השווה: פרשת המגן, סעיף 13 לפסק הדין]. עניין אחר, אשר עורר אצלי התלבטות, נוגע ל"שאלת הסימטריה". שאלתי עצמי, האם לא ראוי, למען האיזון וההגינות, כי מתקופת ההתיישנות הדיונית המקוצרת יהנו לא רק חברות הביטוח, אשר תקופת הגשת התביעות כנגדן קוצרה בסעיף 31, אלא גם המבוטחים עצמם, בכל הנוגע לתביעות השתתפות עצמית של חברות הביטוח כנגדם ? שהרי, שני סוגי תביעה אלה נוגעים לחוזה הביטוח, למקרה הביטוח ולאותה מערכת היחסים אשר בין המבטחת למבוטח ומדוע זה לא יחול דין התיישנות מאוזן וסימטרי? האם אין זה ראוי לאפשר גם למבוטח, אשר דאג לבטח את עצמו מפני הסיכון הביטוחי ושילם כסידרם את דמי הביטוח, להינות מתקופת התיישנות מקוצרת, אשר תאפשר לו להשאיר מאחור את פרשת קרות מקרה הביטוח כבר לאחר שלוש שנים ולהמשיך בחייו, תוך הסתמכות על כך שהשלכותיו הכספיות של מקרה הביטוח הסתיימו? טיעון זה עולה, לכאורה, בקנה אחד עם המטרה הבסיסית של עריכת ביטוח, מכל סוג, על ידי המבוטח, אשר מעוניין, באם חלילה קורה מקרה הביטוח לצמצם הן את היקף חשיפתו הכספית והן את משכה. ואולם, לאחר ששקלתי בדבר, אני סבורה, כי טיעון זה, שובה לב ככל שיהיה, אינו יכול להביאנו לתוצאה שונה במצב החקיקתי הנוכחי ובהתחשב בלשונו של סעיף 31 והרציונלים שניצבו בפני המחוקק עצמו בעת חקיקתו של הסעיף, וזאת מהטעמים אליהם התייחסתי לעיל. מעבר לכך, ובמחשבה נוספת, אף אין מדובר, לדעתי, בחוסר איזון המביא לתוצאה בלתי צודקת והוגנת. שהרי, כלל ההתיישנות הוא כלל דיוני והתחייבותם של מבוטחים לשאת במרכיב השתתפות עצמית כזה או אחר הינה התחייבות רצונית ומודעת, הנכנסת לפעולה כאשר פוליסת הביטוח הופעלה על ידם וחברת הביטוח "מילאה את חלקה" בעיסקת הביטוח, טיפלה במקרה הביטוח ובהליך המשפטי אם הוגש, ושילמה תגמולי ביטוח לצד ג', ככל שנפסק כי אלה מגיעים לצד ג'. לפיכך, והואיל וכמפורט לעיל, בירור תביעה להשתתפות עצמית לאחר שבע שנים אף אינו צפוי להכביד על מבוטחים במישור הראיתי באופן מיוחד, אין הצדקה לכך שמבוטחים אלה יהנו מחסימה דיונית מקוצרת של האפשרות לתבוע מהם את מרכיב ההשתתפות העצמית, ואין הצדקה להעמיד את המבוטחים בהקשר לתביעות מסוג זה במצב עדיף על פני כל בעל דין אחר, החשוף להגשת תביעה במשך שבע שנים מהווצרות עילת התביעה כנגדו. ומעבר לכל אלה, לא למותר להזכיר, את הגישה הכללית בפסיקה לעניין פירוש מצמצם של כללי התיישנות, אשר למעשה מהווים חסימה דיונית, המגבילה את זכות היסוד של גישת בעלי דין לערכאות ומונעת בירור המחלוקת והכרעה בה, לגופה. והערה אחרונה בטרם סיום הדיון בשאלת תקופת ההתיישנות החלה על תביעות השתתפות עצמית: ערה אני לפסק דינו של כב' שופט השלום (כתוארו דאז) סטולר, בעניין ת.א. (ת"א) 714198/03 שמשון חברה לביטוח בע"מ נ' ניצן ואח' [פורסם בתקדינט], אשר ניתן בהתייחס לשאלה זהה לזו שלפני ואשר בו הגיע כב' השופט למסקנה שונה ממסקנתי בשאלה זו וקבע, כי תקופת ההתיישנות בתביעות מבטח להשתתפות עצמית הינה 3 שנים באשר חל בעניין סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. ואולם, ראשית, פסק דין זה הינו פסק דין של בית משפט השלום, אשר ניתן בטרם ניתן פסק הדין הנ"ל בפרשת המגן, המהווה פסיקה מנחה לערכאה הדיונית. ושנית, מהטעמים אשר הוצגו לעיל, על משקלם המצטבר, עמדתי שלי בעניין זה הינה כי על תביעות מסוג זה חל דין ההתיישנות הכללי ולא סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. לסיכום הדיון בשאלה מהו דין ההתיישנות החל על תביעה להשתתפות עצמית, עמדתי אם כן הינה, כי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח אינו חל על תביעות אלה וכי תקופת התיישנותן של תביעות אלה הינה שבע שנים, כקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות. ב. האם בעת הגשת התביעה במקרה דנן חלפה תקופת ההתיישנות ? חוק ההתיישנות קובע מסגרת כללית של דינים החלה גם כאשר קיים, כבמקרה דנן, דין ספציפי הקובע תקופת התיישנות מקוצרת, אלא אם כן קיימות הוראות מיוחדות במסגרת אותו חיקוק ספציפי [ראה: פרשת ג'רייס הנ"ל, בסעיף 9 לפסה"ד, וכן ד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד מא (1) 589]. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תחילת תקופת ההתיישנות הינה ביום הולדתה של עילת התביעה, ומכאן, שעל מנת להשיב לשאלה האם חלפה תקופת ההתיישנות במקרה דנן בעת שהוגשה התביעה, יש לבחון מהי נקודת הזמן שבה מתגבשת עילת התביעה בתביעה להשתתפות עצמית. אין בידי לקבל את עמדת הנתבעת בסוגיה זו, לפיה מועד גיבוש העילה ותחילת מרוץ ההתיישנות בתביעות השתתפות עצמית חל כבר במועד בו חברת הביטוח קיבלה על עצמה את הטיפול במקרה הביטוח. עמדה זו אינה מקובלת עלי, באשר בהתאם לה, אמור המבוטח לשלם לחברת הביטוח בכל מקרה, ללא קשר לשאלת גובה עלויותיה בפועל בגין מקרה הביטוח, את מלוא סכום ההשתתפות העצמית. אני סבורה, כי זכותה של מבטחת לתשלום מרכיב ההשתתפות העצמית במלואו קמה רק במידה ועלויותיה אכן הגיעו, בפועל, לגבול ההשתתפות העצמית. אמנם, במידה ועלויות המבטחת אכן הגיעו לרף ההשתתפות העצמית, אזי היא זכאית לתשלום ההשתתפות העצמית בכל מקרה, ללא קשר לתוצאת ההליך המשפטי שהתקיים בגין מקרה הביטוח. ואמנם, המבטחת זכאית לתשלום זה אף בגין הוצאותיה ולא בגין תשלום תגמולי הביטוח לצד ג' בלבד. ואולם, דברים אלה, לטעמי, אינם עומדים בסתירה לכך, שתנאי הכרחי להתגבשות זכותה של מבטחת לתשלום מרכיב ההשתתפות העצמית במלואו הינו קיום עלויות בפועל המגיעות לסכום ההשתתפות העצמית. הואיל ובשלב בו חברת הביטוח נטלה על עצמה את הטיפול במקרה הביטוח טרם הוצאו על ידה הוצאות כלשהן, ומכל מקום, אין זה מובן מאליו כי כבר בשלב זה ספגה עלויות בסכום ההשתתפות העצמית, הרי שאין לקבוע, כהכללה, כי כבר בשלב זה, בשל עצם הפעלת הפוליסה ונטילת הטיפול ע"י המבטחת, התגבשה עילת תביעתה לתשלום ההשתתפות העצמית, וממילא, לא החל במועד זה מירוץ ההתיישנות. התובעת עצמה, הציגה שתי חלופות בשאלת המועד הקובע לתחילת מניינה של תקופת ההתיישנות. בנוסחה הקיצוני (סעיף 18 לסיכומיה), עמדת התובעת הינה, כי גיבוש העילה ומרוץ ההתיישנות ראשיתם רק עם סיום ההליך המשפטי בפסק דין ולאחר שסיימה לשלם את כל התשלומים הקשורים עם מקרה הביטוח. עמדתה החלופית של התובעת בעניין זה (סעיפים 24-19 לסיכומיה) הינה, כי מועד התגבשות עילת התביעה להשתתפות עצמית ומכאן אף המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות, הוא המועד הראשון בו הגיעו עלויותיה המצטברות של התובעת בגין ניהול ההליך לסכום ההשתתפות העצמית. נוכח לוחות הזמנים הרלוונטיים במקרה דנן, אשר לכשעצמם אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים, אין צורך להידרש ולהכריע בין שתי נקודות הזמן הנ"ל המוצעות על ידי התובעת כמועד התגבשות העילה ותחילת מניין תקופת ההתיישנות. זאת, שכן על פי כל אחת מהן, טרם חלפה תקופת התיישנות של שבע שנים. זאת, שכן במקרה דנן, מן הראיות אשר הציגה התובעת עולה, כי המועד הראשון בו הגיעו הוצאותיה לסכום ההשתתפות העצמית היה יום 11.3.01 (לפני מועד זה הוציאה חברת הביטוח הוצאות שונות, אשר סכומן המצטבר לא הגיע לסכום ההשתתפות העצמית. ראה סעיפים 22-20 לסיכומי התובעת וכן תדפיס התשלומים אשר צורף לתביעתה). משכך, הרי שבעת הגשת התביעה, ביום 21.8.07, טרם חלפו שבע שנים מיום התגבשות העילה, ומכאן שהתביעה לא התיישנה. כמובן, שאף לעומת נקודת הזמן המאוחרת יותר, היינו מועד מתן פסק הדין (21.9.05) ותשלום תגמולי הביטוח ע"י התובעת לצד ג' בהתאם לפסק דין זה (16.11.05), טרם חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים בעת הגשת התביעה. לסיכום נקודה זו: הואיל ונדחתה עמדת הנתבעת לעניין מניין תקופת ההתיישנות מיום נטילת הטיפול במקרה הביטוח ע"יי התובעת, הרי שעל פי כל אחת מהחלופות האפשריות האחרות, יש לקבוע כי התביעה בתיק זה טרם התיישנה, בעת הגשתה לבית המשפט. סיכום תוצאת האמור לעיל היא, כי התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת את סכום התביעה - 22,071 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 2,500 ₪ + מע"מ. השתתפות עצמיתהתיישנות