לפני בקשה לתיקון כתב ההגנה על דרך של הוספת טענת התיישנות ספציפית באשר לדמי הבראה. 1. בכתב תביעתו, שהוגש ביום 5.9.2012, טען המשיב (להלן - העובד) כי בכל תקופת עבודתו אצל המבקשת (להלן - המעבידה), בין השנים 2003 ועד 2012, לא זכה לתשלום דמי הבראה. לפיכך עתר העובד לחייבה בתשלום דמי הבראה, ובהתחשב בדיני ההתיישנות, עבור שבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. 2. בכתב הגנתה לא כפרה המעבידה בטענה כי דמי ההבראה לא שולמו, אלא ציינה כי "חלים דיני ההתיישנות לעניין כל טענה ו/או סכום בגין השנים 2003-2005" (סעיף 9 לכתב ההגנה), וכן העלתה טענת קיזוז בגין ציוד שנמסר לעובד ולא הושב על-ידו. 3. בבקשתה לתיקון כתב ההגנה (שהוגשה יום לפני המועד שנקבע לדיון) טענה המעבידה לראשונה כי העובד סיים העסקתו בשירותה "בסוף חודש 8/12", היינו לפני מועד הגשת התביעה. עוד נטען כי "עקב טעות ובהיסח דעת" לא הועלתה הטענה בדבר התיישנות דמי הבראה בהתאם לצו ההרחבה בעניין דמי ההבראה, הקובע כי זכאות העובד לקצובת הבראה תהיה רק לגבי התקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו. בבקשה זו התבקש בית הדין לאפשר את התיקון והעלאת הטענה בדבר מועד סיום יחסי העבודה והזכאות עבור שנתיים בלבד, וזאת כדי לעשות צדק עם המעבידה, ובהתחשב בכך שההליכים בתיק עדיין בתחילתם, והתיקון יחסוך דיון ממושך ויסייע בהכרעה. 5. במעמד הדיון וכן בתגובתו בכתב לתיקון כתב ההגנה טוען העובד כי המעבידה החמיצה את המועד להעלאת טענת התיישנות וכי יש בתיקון המבוקש כדי להביא לפגיעה קשה ולעוול שאינו בר תיקון, משום שהתרת התיקון משמעותה "הוצאת" 5 מתוך 7 שנות העבודה שלגביהן הוגשה התביעה לתשלום דמי הבראה. 6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה מצאתי כי יש לדחות את הבקשה. אסביר: א. בתביעה זו, וכפי שהוגדר במסגרת הפלוגתאות שנוסחו במהלך הדיון המוקדם , חלוקים הצדדים בשאלה מתי הסתיימו יחסי העבודה, האם בסוף חודש 8/12 וטרם הגשת התביעה כטענת המעבידה, או קודם לכן ועוד במהלך תקופת העבודה - כטענת העובד. ב. ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 היא התיישנות דיונית, אשר אינה מפקיעה את עצם הזכות אלא מהווה מחסום בפני אפשרות מימושה. ג. סעיף 7(א) לצו ההרחבה בעניין תשלום דמי הבראה קובע כדלקמן: "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה בעבור אותה תקופה במהלך עבודתו". ד. משמעותה של הוראה זו היא כי אם תשלום דמי ההבראה נתבע לאחר מועד סיום יחסי עובד ומעביד - אזי קמה זכאות עבור שנתיים בלבד. כלומר, מדובר בהוראה הקובעת את היקף הזכות לפדיון דמי הבראה לאחר סיום קשר העבודה, ואין מדובר בטענה הזהה לטענת התיישנות דיונית. צו ההרחבה אינו קובע כל הוראה מיוחדת בנושא להתיישנות הזכות לדמי הבראה, ובאשר לעצם הזכות תחול תקופת ההתיישנות הרגילה, לפי חוק ההתיישנות (וראה: סעיף 21 לפסק-הדין וההפניות שם בע"ע 99/06 מרכז קהילתי נ' חנה יפהר, 24.6.2007). אבהיר: מוגשת תביעה לתשלום דמי הבראה במהלך תקופת העבודה - יוכל העובד לתבוע דמי הבראה לכל תקופת העבודה, ובמקרה (כמו שנעשה כאן) שנטענת טענת התיישנות כללית - תתקבל תביעתו בנוגע לתקופה של 7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. תביעה לדמי הבראה המוגשת לאחר סיום תקופת העבודה - תהיה מוגבלת לפדיון הזכות עבור שתי שנות העבודה האחרונות בלבד, וניתן יהיה לתבעם עד שבע שנים שלאחר סיום תקופת העבודה. ה. מהאמור לעיל עולה כי היקפה של הזכות לפדיוו ימי ההבראה הנתבעים לאחר שיחסי העבודה הסתיימו מוגבלת הגבלה מהותית בהתאם להוראות צו ההרחבה. אם יתברר כי התביעה הוגשה במהלך תקופת העבודה (כטענת העובד) ממילא יהיה זכאי העובד לדמי הבראה עבור 7 השנים שקדמו להגשת התביעה (שכן הועלתה טענת התיישנות דיונית בכתב ההגנה). אם יתברר כי התביעה הוגשה לאחר סיומם - הרי ממילא מוגבלת היקף הזכות, אף אם הגבלה זו לא צוינה במפורש בכתב ההגנה. 7. לפיכך - תיקון כתב ההגנה לא יעלה ולא יוריד לעניין הגבלת היקף הזכות לפדיון ימי הבראה, ומשכך אין בתיקון המבוקש כדי לחדד את השאלות השנויות במחלוקת, ולפיכך - אין להתירו. 8. סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪ שישולמו למשיב תוך 30 ימים מהיום. דמי הבראההתיישנות