פתח דבר - תובענה לביטול צו קיום צוואה בחודש אפריל 2003 הלך מר נ. י. ז"ל (להלן - המנוח) לבית עולמו. בצוואתו, אותה ערך בחודש ספטמבר 1997, בסמוך וקודם שנותח לצורך הוצאת גידול מראשו, ציווה את כלל עזבונו ורכושו לאֶחָיו, הנתבעים 1-2 (להלן - הצוואה). בצוואתו לא ציווה המנוח דבר למי מחמשת ילדיו. מספר חודשים אחר פטירתו קוימה צוואתו. כשנתיים וחצי אחר שקוימה הצוואה, עתרו התובעים, בנו של המנוח ואשת הבן, לביטול צו הקיום מטעמים שונים. התובעים טענו טענות מצטברות וחלופיות שונות שעיקרן - המנוח לא היה כשיר כלל להבין בטיבה של צוואה במועד חתימתה, הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת מצידם של הנתבעים, מי מהנתבעים היה נוכח בעת חתימת הצוואה ולקח חלק בעריכתה, הצוואה זויפה ולחלופין כי הצוואה נשתכחה מדעתו ומזכרונו של המנוח אשר שִינָה טעמו בכל הקשור ליחסו אל התובעים לאחר חתימתה וחפץ היה להעניק להם את בֵּיתו, אלא ששכח שערך צוואה המדירה אותם מלזכות בעזבונו ומתוך שכך לא ערך צוואה חדשה המתקנת את קודמתה. להלן נבחן, איפוא, בין השאר, האומנם "צוואה שנשתכחה" כמוה ככלי שאין בו חפץ, כעפרא דארעא וכחספא בעלמא, או שהינה שרירה וקיימת ככתבה וכלשונה ואין בנסיבות המתחלפות בכדי להשפיע על תקפותה וכשרותה. הנה עיקרן של העובדות הנדרשות לנדון - ביום 7.9.97 ערך המנוח, מר נ. י. ז"ל, צוואה בעדים ובה ציווה את מלוא רכושו לאחִיו, הנתבע 1 (להלן- הנתבע), ולאחותו הנתבעת 2 (להלן- הנתבעת) בחלקים שווים. עדי הצוואה היו עורך הדין מר זאב דקל ועורך הדין מר יהונתן לב ארי, אשר אף ערך את הצוואה לבקשת המנוח. המנוח חתם על צוואתו במשרדם של עורכי הדין. ביום 3.4.03 הלך המנוח לבית עולמו. זמן קצר לאחרי כן, ביום 7.7.03, קוימה צוואתו. אך ורק ביום 15.6.06 הגישו התובעים את התובענה הנוכחית בה עתרו לביטול צו הקיום אשר ניתן לצוואת המנוח. טענות התובעים לטענת התובעים הם לא ידעו כלל על הצוואה והצו שניתן לקיומה, שכן הנתבעים בחרו להסתיר מהם את עצם קיומה עד סמוך להגשת התובענה הנוכחית. לטענתם נודע להם לראשונה על קיומה של הצוואה אך ורק כשנתיים וחצי אחר פטירת המנוח, לאחר שהנתבע פנה אליהם בדרישה לפנות את בית המנוח, מתוך טענה כי הוא בעל הזכויות בבית בהיותו זוכה על פי צוואתו. לטענת התובעים הם התגוררו בבית המנוח כחמש שנים קודם לפטירתו תוך שהם מטפלים במנוח וסועדים אותו, ומעולם לא בא עוררין מצד מאן דהוא על זכותם לישב בבית, עד אשר הגיש הנתבע במפתיע את תביעתו לפינויים מבית המנוח מכוח זכותו ע"פ צוואת המנוח שקוימה. לטענת התובעים יש לבטל את צו הקיום אשר ניתן לצוואת המנוח מהטעמים הבאים: המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה ולא הבין בטיבה של צוואה בסמוך לעריכתה - לטענת התובעים נדרש המנוח לעבור ניתוח ראש להסרת גידול סרטני בסמוך לעריכת הצוואה. לגירסתם, במועד זה היה המנוח מבולבל ובמצב קוגנטיבי ירוד אשר לא איפשר לו להבין בטיבה של צוואה. לצורך תמיכה בטענתם זו צירפו התובעים חוות דעת מומחה מטעמם, ד"ר משה סטולר, ממנה עולה כי המנוח לא היה כשיר לחתום על צוואה במועד בו נחתמה. נוסיף ונציין כי את עיקר כתב סיכומיהם הקדישו התובעים לטענה, אשר לא בא לה איזכור מפורש בכתב התביעה גופו או בתצהיריהם, לפיה היה המנוח חולה נפש אשר לא הבין מימינו ומשמאלו. לצורך טענתם זו נסמכו התובעים על קביעת הועדה הרפואית לפי חוק פיצוי נפגעי גזזת (להלן- ועדת הגזזת) אשר קבעה למנוח נכות רפואית בהתאם לסע' 33 (ד) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956. המשיבים השפיעו על המנוח השפעה בלתי הוגנת - לטענת התובעים, הנתבעים ניצלו את מצבו הבריאותי הקשה של המנוח על מנת להשפיע עליו להדיר את ילדיו מצוואתו ולהעדיפם על פניהם. לטענתם, המנוח היה קל להשפעה והנתבע ידע לנצל חולשתו זו וכך, על אף שהיה בנתק מהמנוח משך כ- 13 שנה, הצליח להערים עליו ולשכנעו לצוות לו ולאחותו את כלל רכושו. הצוואה הינה "צוואה שנשתכחה" - ואשר נערכה זמן רב קודם לפטירת המנוח, כאשר ברור כי המנוח, אשר עובר לפטירתו נעזר רבות בתובעים, לא היה מעוניין להדירם כליל מצוואתו ולמעשה התכוון להעביר להם את הזכויות בביתו, בית בו התגוררו ואף שיפצו עובר לפטירתו. המשיבים או מי מהם נטלו חלק בעריכתה של הצוואה - טענה זו על אף שנזכרה בכתב התביעה לא נזכרה כלל בכתב סיכומיהם ומכאן ניתן ללמוד כי היא נזנחה על ידם. החתימה על צוואת המנוח מזויפת ואינה חתימתו- טענה זו אומנם לא נטענה בכתב תביעתם של התובעים אך עלתה במהלך הדיונים שהתקיימו בנדון. לצורך בחינת טענתם זו של התובעים מונה ע"י ביהמ"ש מומחה לזיהוי כתב יד, מר יונתן נ., אשר מצא כי "קרוב מאוד לוודאי" שהחתימה על הצוואה הינה חתימת המנוח (ראה חוות הדעת מיום 10.4.07). המומחה לא נחקר על חוות דעתו והתובעים לא חזרו על טענתם זו במסגרת כתב סיכומיהם ומכאן שאף טענה זו נזנחה על ידם. לסיכום פרק טענות התובעים ראוי להוסיף ולציין כי אֶחָיו של התובע לא ביקשו כלל להצטרף לתביעתו ולא טענו כי יש מקום לבטל הצוואה וזאת אף שביטול הצוואה היה מקנה להם, לכאורה, זכויות בעזבון אביהם מכח חוק הירושה. טענות הנתבעים הנתבעים מכחישים את טענות התובעים מכל וכל. לטענתם לא לחינם הדיר המנוח את ילדיו, והתובע בכללם, מצוואתו. הורתה של הדרה זו ביחסם המשפיל של ילדי המנוח כלפיו. כך ביום 1.5.96 פנה המנוח בבקשה להוצאת צו הגנה כנגד ילדיו, ובכללם התובע, אחר שטען כי הם תקפו אותו והיכו אותו. כמו כן בחודש ינואר 1999 שב המנוח ועתר להוצאת צו מניעה כנגד אשתו וכנגד ילדיו, לרבות התובע, והרחקתם מביתו (תמ"ש 29472/98). בבקשתו זו טען המנוח כי אשתו וילדיו מתנכלים לו, לוקחים את חפציו, מכים אותו ו"מתעמרים בו רוחנית" (סע' א 1 ג לתצהיר המנוח מיום 22.12.98 אשר צורף לבקשתו הנזכרת). מתוך שכך טוענים הנתבעים כי התובע מחציף פנים ונוקט בעזות מצח רבה, בגדר "עושה מעשה זימרי ומבקש שכר כפנחס", עת הוא בא ומלין על כך שאביו הדירו מצוואתו, בה בשעה שבחייו הוא היכה וביזה אותו באופן מביש. לבד מכך טוענים הנתבעים כי עסקינן בצוואה שנערכה כדין וללא כל מתום וכי היא נחתמה ע"י המנוח לפני עדים אשר וידאו וַדֵא היטב שהיא משקפת את רצונו וכי הוא חותם עליה ללא אונס וללא כפיה. הנתבעים טוענים כי אין כל ממש בטענת התובעים לפיה לא ידעו על צוואת המנוח, וטוענים כי הנתבע עצמו הודיע לתובע שהוא אוחז בצוואת המנוח מיד לאחר קומם מהשיבעה. כראיה לטענתם זו מביאים הנתבעים את העובדה שכבר ביום 4.12.03, מספר חודשים לאחר קיומה של הצוואה, פנו התובעים באמצעות באת כוחם דאז, עוה"ד אילה ויזל, לקבלת הצוואה והצו המקיימה (נספח 3 לכתב ההגנה של הנתבעים). הנתבעים מוסיפים וטוענים כי הם הגישו תביעה לפינוי התובעים מבית המנוח אך ורק כאשר כלו כל הקיצין ולאחר שאֵלו לא הסכימו לחתום עימם על הסכם שכירות או לפנות את הבית. הנתבעים דוחים מכל וכל את טענות התובעים באשר לכושרו הקוגנטיבי הלקוי של המנוח בעת עריכת הצוואה וטוענים כי המנוח היה צלול בדעתו במועד עריכת הצוואה ובסמוך לו, כאשר כל אותה עת הוא ניהל את בית הכנסת המשפחתי, עבד כטכנאי בחברת בזק, נסע לחופשות בחו"ל ואף נהג ברכבו. לא זו אף זו, לטענת הנתבעים, המנוח ניהל הליכים משפטיים ממושכים עם אשתו בשל סכסוך שנגלע בניהם, במסגרתם של דיונים אלו אף חתם, ביום 20.2.03, על הסכם עם אשתו לפיו זו תעביר לו את חלקה בבית הצדדים כנגד פיצוי כספי מוסכם (להלן - ההסכם הרכושי; ראה נספח 5 לכתב ההגנה). במהלך כל ההליכים המשפטיים, לא מצא ביהמ"ש למנות למנוח אפוטרופוס לדין ולא קבע כי אין הוא יכול לנהל את עניניו הרכושיים והאחרים או כי הוא מוגבל ביכולתו לשטוח כדבעי את רצונו וטענותיו. לטענת הנתבעים, עצם עריכת ההסכם ואישורו ע"י ביהמ"ש יש בהם ללמד כי המנוח היה כשיר לעריכת מסמכים משפטיים אף זמן רב לאחר שערך את צוואתו. להוכחת טענתם באשר לכשירותו של המנוח לעריכת הצוואה צירפו אף הנתבעים חוות דעת מומחה מטעמם (ד"ר לוסיאן מוסקוביץ). נבוא ונבחן טענותיהם של הצדדים. האם היה המנוח כשיר לעריכת צוואתו ? כאמור, באשר לכשירותו של המנוח לערוך צוואתו צירף כל אחד מהצדדים חוות דעת מומחה מטעמו כאשר כל מומחה אוחז בדעת שולחו. ד"ר משה סטולר, המומחה מטעם התובעים, מצא כי המנוח לא היה כשיר לעריכת הצוואה במועד עריכתה ואילו ד"ר לוסיאן מוסקוביץ, המומחה מטעם הנתבעים, מצא כי המנוח היה צלול, מיושב בדעתו וידע להבין בטיבה של צוואה עת נערכה צוואתו. אחר שנחקרו המומחים שתי וערב ע"י ב"כ הצדדים מצאתי כי ראוי להוסיף ולמנות בנדון מומחה מטעם ביהמ"ש, וזאת, בין השאר, בשל העובדה שהצדדים הציגו במהלך הדיון מסמכים רפואיים שונים אשר לא היו לפני המומחים מטעמם קודם לעריכת חוות דעתם (ראה החלטתי מיום 9.3.10). לצורך כך מיניתי את פר' שמואל פניג, אשר מצא בסופו של יום כי המנוח היה כשיר לעריכת צוואתו, ובלשונו - "להערכתי מהתיעוד הרפואי שעמד לפני אין עדות שלמנוח היו הפרעות קוגנטיביות אשר פגעו בכושרו לערוך צוואה בתקופה הנדונה קרי 7.9.97. גם התיעוד הלא רפואי תומך במסקנה זו. להערכתי הבין המנוח בתקופה הנדונה טיבה של צוואה, ידע את שמות היורשים הטיבעיים שלו, ידע את המשמעות של אי הכללתם בצוואה, הבין את המשמעות של הורשת רכושו לאחיו ולאחותו, ידע את היקף רכושו ופעל מרצונו החופשי..." (ה.ש - צ.ו; עמ' 14 לחוות הדעת) אחר שעיינתי במיכלול חווֹת הדעת ואחר שבחנתי עדויות המומחים והצדדים וכן עיינתי ובחנתי את תשובותיו של המומחה אשר מונה ע"י ביהמ"ש, פר' פניג, לשאלות ההבהרה שנשאל, כמו גם את הנסיבות והעובדות אשר הוצגו לפני, מצאתי כי יש לאמץ את עמדתו וחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, המצטרפת לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, לפיה המנוח היה כשיר לעריכת הצוואה במועד עריכתה. מן המפורסמות הוא כי על דרך הכלל יאמץ בית המשפט חוות דעתו של המומחה אשר מונה על ידו אלא אם נמצאה סיבה בולטת לעין ומשמעותית שלא לעשות כן. "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חב' יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי). וכגון דא מצאנו אף בדבריה של כב' הש' ארבל בעניין בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני- "משהוגשה לבית המשפט חוות דעת מומחה שמונה על ידו, מה משקל יראה לתת לחוות הדעת ולהמלצת המומחים? בפסיקת בית משפט זה מקובל כי ככלל יאמץ בית המשפט את המלצת המומחים שמונו על ידו, "...אלא אם כן קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים סטיה מאותה המלצה"" (וראה עוד בעניין זה - בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני, תק-על 2005(2), 2893 (2005);רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה(2), 321 ,עמ' 332 (2001) וראה פסק דיני תמ"ש (משפחה כ"ס) 2650/06 זאב נגבי נ' מאיר נגבי, תק-מש 2011(1), 143 , 147 (2011). בנדון, וכפי שנביא בהרחבה בהמשך הדברים, בחינה אוביקטיבית של התיעוד הרפואי שהומצא לבית המשפט כמו גם הנסיבות הנוגעות להתנהלותו של המנוח, יש בהם לחזק ולאושש באופן ברור ומובהק את מסקנותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעם ביהמ"ש, פר' פניג, ומכל מקום לא מצאתי כל טעם נכבד או אחר מלסטות ממסקנה זו . בהערת אגב וקודם שאנתח את חוות הדעת שהונחו לפני ואת הנסיבות האחרות המאוששות את מסקנתי, אציין כי בנדון, התרתי שליחת שאלות הבהרה למומחה מטעם ביהמ"ש ואולם לא מצאתי מקום להוסיף ולהתיר את חקירתו. כך נהגתי כיוון שמצאתי כי שאלות ההבהרה שנשאל המומחה היו מקיפות ומעמיקות וכי חקירה נוספת לא היה בה להוסיף על הנשאל אלא אך ורק להאריך הדיון בתובענה יתר על המידה ושלא לצורך, זאת אחר שההתנהלות בתיק הנדון כבר התארכה מעל ומעבר בעיקר בשל בקשותיהם הרבות של הצדדים לדחיית דיונים והארכת מועדים, בין השאר, נוכח נסיונותיהם להגיע להסכמות בניהם - עניין שלא צלח בסופו של יום. ניתוח מצבו הרפואי והקוגנטיבי של המנוח בעת ובסמוך לעריכת צוואתו המנוח, אשר היה בן 54 עת חתם על צוואתו, הלך לבית עולמו כשש שנים לאחרי כן. בשנות החמישים, בעת עליתו ארצה, עבר המנוח הקרנות בראשו כנגד מחלת הגזזת וכתוצאה מכך התפתחו בראשו גידולים מסוג מנינגיומה. בשנת 1994 עבר המנוח ניתוח ראשון להסרת גידול שפיר מראשו (להלן - הניתוח הראשון), עם זאת בשל התפרצות הגידול נאלץ לעבור ניתוח חוזר בשנת 1997 (להלן- הניתוח השני). ביום שלפני עריכת הניתוח השני ערך המנוח את צוואתו במשרדו של עוה"ד בן ארי. ביום 10.12.01 עבר המנוח ניתוח נוסף בראשו לצורך כריתה חוזרת של הגידול בראשו (להלן- הניתוח השלישי). 17. מיד יאמר - עיון בתיעוד הרפואי השוטף של המנוח לא מגלה כל ראיה לפגיעה קוגנטיבית של ממש אצלו עובר ובסמוך לעריכת הצוואה. מתוך התיעוד אשר הוצג לבית המשפט ולמומחים עולה כי הניתוח השני שנערך בראשו של המנוח, בסמוך לאחר עריכת צוואתו, היה ניתוח אלקטיבי (=ניתוח שאינו דחוף או הכרחי, ראה ערך "ניתוח אלקטיבי" בויקיפדיה וכן ראה לקסיקון לועזי - עברי, הוצאת פרולוג, 2011) מתוכנן מראש, וכי הזמנתו לניתוח זה נעשתה לאחר שהתלונן על כאבים בראשו. קודם לניתוח עבר המנוח בדיקות נוירולוגיות שונות שנעשו באופן אמבולטורי (=ללא אשפוז, ראה לקסיקון לועזי - עברי, פרולוג, 2011), בו המנוח מגיע מביתו בתאריך ובשעה שנקבעו לו. בבדיקה הרפואית שנערכה קודם לניתוח צויין כי המנוח היה בהכרה מלאה ולא צוינו כל הפרעות בתחום הנפשי או הקוגנטיבי. גם המהלך לאחר הניתוח מתואר כתקין למעט קשיי דיבור שחלפו לאחר טיפול סטרואידי וריפוי בדיבור. הן המסמכים הנוגעים לניתוח הראשון והן אלו הנוגעים לניתוח השני מלמדים כי המנוח התקבל לניתוחים במצב טוב ושוחרר לביתו "במצב כללי טוב" ללא כל בעיות נוירולוגיות מיוחדות (ראה גליון סיכום מחלה מיום 18.4.94 - נספח י"ב למוצגי הנתבעים; מכתב שחרור מיום 30.9.97 - נספח י"ג למוצגי הנתבעים וכן גליון סיכום מחלה מיום 7.9.97 - נספח י"ז למוצגי הנתבעים). ראוי לציין כי גם בסיכום המחלה שנערך ביום פטירת מנוח ב- 3.4.03 ובו מוזכרת ההיסטוריה הרפואית שלו (נספח י"ד למוצגי הנתבעים), אין כל איזכור לבעיה קוגנטיבית של המנוח בשום שלב משלבי הטיפול בו. עוד יצויין כי המנוח חתם בעצמו ולא ע"י מיופה כוח או אפוטרופוס על הסכמתו לביצוע הניתוח השני (ראה טופס ההסכמה לניתוח - נספח ח' לתצהיר הנתבע), ניתוח, שכאמור, בוצע יום לאחר שחתם על צוואתו. לעניין זה ראוי להביא מדבריו של פר' פניג המבהיר - "בטופס הסכמה לניתוח חותם גם הרופא שהסביר לחולה את הנתונים הקשורים לניתוח ואת תופעות הלוואי האפשריות ושוידא שאכן החולה הבין את ההסבר...קשה לי לקבל את הערכתו של ד"ר סטולר בחקירתו, שמסמך זה נחתם כלאחר יד, בלי שהנבדק הבין על מה הוא חותם... חתימה כגון זו, לאחר שוידא המחתים שהמועמד לניתוח הבין את האפשרויות השונות, מעיד על יכולת קוגנטיבית תקינה. יכולת קוגנטיבית להבנת מסמך כגון זה היא להערכתי גבוהה מהיכולת הדרושה לעריכה של צוואה" (עמ' 12 לחוות דעת המומחה פר' פניג) למעשה גם ד"ר סטולר, המומחה מטעם התובעים, מודה כי זולת לאיזכור חד פעמי של הפרעות בזכרון ובריכוז מהן סבל המנוח קודם לניתוח הראשון, אין כל איזכור לבעיות שכאלו קודם ובסמוך לניתוח השני או לאחריו, ובלשונו - "כמו שציינתי המקום היחיד שזה נכתב, היה אכן לפני הניתוח, בשנת 94, ומאז אין בשום רשומה שום התיחסות לזכרון בין אם הוא שמור ובין אם הוא נפגע. אני מדגיש זאת שלא רשום בדיקת זכרון בשום מקום" (עמ' 11 שורה 3-5 לפר') כן הוא שב ומבהיר - "לשאלת ביהמ"ש, אם ביהמ"ש אומר לי, שבתיעוד רפואי המאוחר לניתוח, לא רק שלא מוצאים פגיעה בזכרון גם לא מוצאים כל רשומה על הפרעה בכושר השיפוט אני משיב שאכן כך, עם זאת יש לציין שבכל מהלכי האישפוזים שלו אין אף בדיקה פסיכיאטרית..."(עמ' 13 שורה 6-8 לפר') ועוד הוא שב ומדגיש כי אין בידיו כל מידע מדויק באשר לפגיעה בזכרון המנוח זולת להשערות והסתברויות (עמ' 12 שורה 3-5 לפר'). פר' פניג, המומחה מטעם ביהמ"ש מסכם, איפוא, את הנימוקים למסקנתו באשר לכשירותו של המנוח להבין בטיבה של צוואה עובר לעריכתה, באופן הבא - "גם מתוך התיעוד הרפואי המתייחס לתקופה הסמוכה לכתיבת הצוואה אנו יכולים להסיק שאין הפרעות קוגנטיביות בולטות - א. בתלונותיו לפני הניתוח הוא מדווח על כאבי ראש אולם לא מתלונן על הפרעות בזכרון או הפרעות קוגנטיביות כל שהן ב. הוא פּוֹנֶה באופן אמבולטורי, קרי יש לו רציה, מוטיבציה והתנהלות תקינים וכן תובנה לכך שיש בעיה רפואית ג. הרופא לא מציין כל הפרעה בתפקודים קוגנטיביים ד. ...כדי לקיים בדיקה נוירולוגית תקיפה הנבדק חייב לציית להוראות ולבצע פעולות , לדווח על תחושותיו באיזורים שונים של הגוף, כל אלה אינם מתקיימים לאדם שיש לו הפרעות קוגנטיביות ה. לפני הניתוח חותם כנראה המנוח על הסכמה לניתוח..." (ההדגשות שלי להקלת הקריאה - צ.ו) עובדות ונסיבות נוספות המאוששות את כושרו הקוגנטיבי של המנוח גם העובדות שהוכחו באשר להתנהלותו היומיומית של המנוח עובר לעריכת הצוואה יש בהן ללמד על כושרו ויכולתו להכין צוואה ולהבין בטיבה. כך הוכח שהמנוח עבד עד בסמוך לעריכת הניתוח השני כטכנאי אחראי בחברת בזק. באישור חברת בזק (נספח ט' לתצהיר הנתבע) צויין כי המנוח פרש לגימלאות מטעמי בריאות ביום 31.8.98 והחזיר את הרכב שהחברה העמידה לשימושו לחברה רק ביום 4.6.98. אומנם המנוח יצא לחופשת מחלה עוד קודם למועדים הנזכרים (ראה אישור בזק מיום 18.6.98 לפיו נעדר המנוח מעבודתו מיום 7.9.97 ועד 31.3.98 - מסמך שהיה אף לפני פר' פניג כמצויין בחוות דעתו) ואולם אין חולק כי המנוח עבד עד בסמוך למועד הניתוח השני ועריכת צוואתו. כך התובע עצמו מודה כי אביו עבד לפחות עד למועד הניתוח השני, ובלשונו - "עד לפני הניתוח של 97 עבד" (עמ' 27 שורה 15-16 לפר') אשר למהות תפקידו של המנוח בחברת בזק מעיד התובע עצמו - "אבי היה עובד משרדי, אחראי, מנהל מדור ותכנון..."(עמ' 27 שורה 13 לפר') העובדה כי המנוח עבד בתפקיד ניהולי ואחראי עד למועד עריכת צוואתו אינה מתיישבת עם טענות התובעים לפיהן הוא היה במצב רפואי קשה ובעל כושר קוגנטיבי ירוד ביותר עד כדי שלא יכול היה להבין בטיבה של צוואה. זאת ועוד, ביום 1.6.97, כשלושה חודשים קודם לעריכת הצוואה ולניתוח השני, טס המנוח לבדו לטיול מאורגן לטורקיה למשך כשבוע (ראה העתק דרכון המנוח - נספח י' לתצהיר הנתבע וכן ראה עדות התובע עצמו עמ' 28 שורה 4-5 לפר'). כמו כן כשמונה חודשים לאחר הניתוח השני שב המנוח ונסע להולנד לארבעה ימים מיום 24.5.98 עד 28.5.98 (ראה נספח י' לתצהיר וכן עדות התובע עצמו עמ' 28 שורה 7 לפר'). לטעמי, עצם העובדה שהמנוח תיכנן את יציאתו לטיול, הכין את הציוד הנדרש ושהה בחו"ל לבדו משך שבוע ימים יש בה להעיד על יכולותיו הקוגנטיביות ועל התנהלותו העצמאית - התנהלות אשר אינה מתאימה לזה אשר חסר כושר שיפוט ויכולת קוגנטיבית להכנת והבנת צוואה. ראוי להוסיף ולהעיר כי התובעים לא הביאו כל ראיה לכך שעניניו של המנוח טופלו ע"י אחר או כי נדרש לליווי או תמיכה צמודים לצורך התנהלותו במהלך הטיולים וכהכנה אליהם, כפי המצופה ממי אשר לוקה בהתנהלותו ובכושר שיפוטו, כטענתם. יותר מכך, גם התובע עצמו הודה בעדותו כי אביו היה כשיר לצאת לטיול בחו"ל ללא ליווי של בן לויה צמוד אף לאחר הניתוח השני, ובלשונו- "אחרי הניתוח הרגשתי שהוא כן יכול לנסוע...ראינו את הטפסים והוא היה מחליט אם הוא רוצה ללכת" (עמ' 28 לפר' הדיון מיום 8.3.09) וראיה נוספת - סמוך לניתוח השני החלה התדרדרות במערכת היחסים הזוגית בין המנוח לאשתו ובעקבות כך אף הוגשו על ידו תובענות לבית המשפט וניתן פסק דין בענינן. עיון בפרוטוקלי הדיונים אשר התנהלו לפני כב' הש' נחמני מלמד כי המנוח ידע להביע את רצונותיו וטענותיו באופן בהיר וקוהרנטי. לא זו בלבד - למנוח לא מונה, בשום שלב של הדיונים הרבים אותם ניהל, אפוטרופוס לדין, לגוף או לרכוש, ולא נתבקש כלל מינוי כזה. גם במהלך הדיונים השונים אשר ניהל המנוח כנגד אשתו וילדיו בשנת 96 ובשנת 99 לצורך הוצאת צווי הגנה כנגדם, לא מצאה אף ערכאה משפטית כי המנוח אינו כשיר להתדיין או כי הוא נדרש לאפוטרופוס לדין לצורך יצוגו. יתר על כן, עיון בתוכן הפרוטוקולים והבקשות אשר הוגשו בהליכים הנזכרים מלמד כי המנוח ידע היטב מי הם ילדיו (ומכאן שידע היטב מי הם יורשיו), טענותיו היו ברורות וממוקדות וניתן ללמוד מהן כי לא היה כל פגם בשיקול דעתו אשר יש בו למנוע בעדו מעריכת צוואה. כך בפר' הדיון מיום 1.5.96, אשר התנהל במעמד צד אחד לפני כב' הש' רות לבהר שרון בבית משפט השלום בנתניה, מציין המנוח באופן מפורש כי בנו הבכור - התובע, תקף אותו - "...ת. הבן הגדול תקף אותי..." והוא מוסיף ומפרט מי הם בני משפחתו ובמה עיסוקם- "הבן ת. עובד בגלידות, הבת עובדת בבית החולים רמב"ם, ושלושת הבנים האחרים חיילים" (ראה נספח ג' לתצהיר הנתבעים). עיון בפרוטוקולי הדיונים מלמד, איפוא, כי המנוח ידע לסדר טענותיו באופן ברור וקוהרנטי, ידע היטב מי הם ילדיו ומה הוא עיסוקם, והתנהלותו הינה כהתנהלות אדם רגיל וסביר המתמצא במקום ובזמן ולא כאדם שאינו מבין מימינו ומשמאלו כפי שמנסים התובעים לציירו בכתב סיכומיהם. זאת ועוד, העד ע. י. העיד כי בסמוך לעריכת הצוואה, עסק המנוח בפרויקט שהעסיק אותו במיוחד והוא הדפסת סידורים ומחזורים עבור בית הכנסת המשפחתי (סע' 6 לתצהירו) וכי אף במהלך שנת 2001-2002 הוא עבד עם המנוח על הגהתם של הסידורים. לטענת העד, אשר ע"פ עדותו היה בקשר משמעותי וקרוב למנוח, המנוח נהג לעשות ספורט ולצעוד רגלית מרחקים גדולים בעיר מגוריו בנתניה הן קודם לניתוח השני והן לאחריו. העד ע. י. מוסיף וטוען כי המנוח נהג לסוע באופן עצמאי ברכבו עובר לניתוח השני ובחודש מאי 1997 הוא נהג לבדו עם רכבו לבית הדפוס בירושלים לצורך טיפול בהדפסת הסידורים. עוד העיד העד י. כי כשבוע קודם לניתוח השני התקין המנוח בביתו 3 נקודות לקו טלפון בביתו. העד י. הבהיר בעדותו כי המנוח תיפקד באופן עצמאי לפני הניתוח השני ולאחריו וכי היה צלול בדעתו כל העת, יחד עם זאת ציין כי היה בו כעס רב על אישתו וילדיו אשר להבנתו לא נהגו בו כראוי. לעדויות הנזכרות מצטרפת אף עדות הנתבע המעיד כי אחיו המנוח היה עצמאי כל התקופה קודם לניתוח השני ולאחריה, נהג לערוך הקניות לבדו, שימש באופן קבוע כחזן בבית הכנסת וטיפל בפרויקט הדפסת הסידורים לבית הכנסת. התובעים מאידך, לא טרחו כלל בהבאת עדים אשר יקעקעו את טענת עדי ההגנה באשר למעורבותו של המנוח בניהול בית הכנסת ובאשר לעיסוקיו השונים המצריכים מעצם טיבעם יכולת קוגנטיבית כזו או אחרת. ב"כ התובעים ביקש לפגוע באמינותם של העד י. ושל הנתבע בטענות מטענות שונות. כך טען, כדוגמה, כי הנתבע עצמו טען, בתובענה שהתנהלה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, שהמנוח לא היה כשיר לערוך את ההסכם הרכושי עליו חתם עם אשתו בשנת 2003. טענה זו לא תעמוד לתובעים - שכן הנתבע טען טענתו הנזכרת לגבי מצבו של המנוח במועד עריכת ההסכם הרכושי שנחתם בשנת 2003, שנים רבות לאחר עריכת הצוואה שבנדון, שנערכה, כאמור, בשנת 1997. אומנם אפשר כי בסמוך לפטירתו, בשנת 2003, מצבו הרפואי של המנוח התדרדר באופן ניכר, כפי שאכן צויין בחוות דעתו של פר' פניג באשר למצבו של המנוח לאחר הניתוח השלישי, ואולם אין הדברים רלבנטיים לעניין דנן ולמועד עריכת הצוואה (עוד ראוי להוסיף ולציין כי ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב דחה בסופו של יום את הטענות באשר לפגם בכשירותו של המנוח לחתום על ההסכם הרכושי עליו חתם). מכל מקום, גם אם כל תכליתה של הטענה הנזכרת הינה לערער את אמינותו של הנתבע הרי שיש לומר לו לתובע - "טול קורה מבין עיניך" שהרי הוא עצמו זה אשר החתים, ע"פ הודאתו שלו, את אביו על ההסכם הרכושי הנזכר למרות שלטענתו לא היה כשיר כלל לחתום על מסמכים משפטיים (ראה עדות התובע עמ' 31 לפר')). התובעים ביקשו להוסיף ולערער אמינותו של הנתבע בשל כך שלא הודיע להם כלל על קיומה של הצוואה, בכך אף ביקשו לתרץ את השיהוי הניכר בהגשת תביעתם הנוכחית, למעלה משנתיים לאחר קיום הצוואה. אף בטענה זו אין ממש. כעולה ממכתבה של באת כוח התובע אותה עת, עוה"ד אילה ויזל, מיום 4.12.03, בסמוך לאחר קיום הצוואה, הרי שזו ידעה גם ידעה על קיומה של צוואה. במכתב זה, המופנה לב"כ המנוח, כותבת עוה"ד ויזל בזו הלשון - "...הנני מייצגת את מר י. ת., בנו של המנוח י. נ. ז"ל. בהמשך לשיחתינו הטלפונית וכמוסכם אבקשך לשלוח למשרדי העתק צו קיום צוואה וצוואה של המנוח הנ"ל" מכתב זה מעיד כאלף עדים כי התובע ידע על הצוואה והצו לקיומה בסמוך להוצאתו, ולא ברורה כלל ועיקר השתהותו בהגשת התובענה דנן. יוער כי גם לאחר שהוגשה תביעת פינוי ע"י הנתבעים השתהו התובעים בהגשת תביעתם משך כחצי שנה. התובע טוען אומנם כי לא ידע כלל שבאת כוחו, עוה"ד איילה ויזל, שוחחה עם ב"כ המנוח אודות הצוואה ולטענתו, זולת לפגישה אחת לא היה לו כל קשר עימה. אלא שטענה זו תמוהה ואין לקבלה ולו בשל העובדה שהתובע לא טרח כלל לזמן את עוה"ד ויזל לעדות על מנת לאושש את טענתו הנזכרת. כאמור, אי הבאת עד נחוץ ראוי שתשמש לחובתו של התובע ויש בה לאיין טענותיו העומדות בסתירה מוחלטת לאמור במכתבה הברור של עוה"ד ויזל. זאת ועוד, גם ממכתב עו"ד מנטש, ב"כ אשת המנוח - אמו של התובע, מיום 29.6.03, בו הוא מודיע בשמה כי אין לה התנגדות לקיום צוואתו, ניתן ללמוד כי עובדת קיומה של צוואת המנוח הייתה ידועה לבני המשפחה ויש להניח כי גם לתובע בכללם. ב"כ התובעים אף ניסה לערער את אמינותו של העד מר ע. י. בטענה כי זה חש מחויבות כזו או אחרת כלפי הנתבע בשל עזרה שעזר לו בכל הקשור לניהול הבחירות המקומיות בעירית נתניה. מיד יאמר כי טענות אלו, זולת לעובדה שלא הוכחו כדבעי, אין בהן לפגוע במסקנתינו באשר ליכולתו וכושרו של המנוח לחתום על הצוואה ולהבין בטיבה בעת עריכתה, מסקנות המושתתות, כפי שפורט לעיל ויפורט בהמשך, הן על התיעוד הרפואי הרלבנטי והן על עובדות ונסיבות שהוכחו. מכל מקום, לא ברור כלל וכלל מדוע נקטו התובעים בדרך חתחתים של נסיון לקעקוע אמינותם של העד ע. י. והנתבע תחת לילך בדרך המלך ולהביא עדויות וראיות ישירות באשר למצבו הרפואי והקוגנטיבי של המנוח. מה פשוט ומתבקש מלהביא עדים, דוגמת מתפללי בית הכנסת של המנוח, שכניו או מעסיקיו בחברת בזק וכיוצ"ב לצורך שלילת הנטען באשר לעצמאותו של המנוח ומצבו הפיזי והקוגנטיבי ? ... מעת שלא נקטו התובעים בדרך זו ראוי שהדבר יזקף לחובתם ויאושש את עדויותיהם של הנתבע והעד י. באשר לתיפקודו התקין של המנוח עובר לעריכת צוואתו. האם קביעת הועדה הרפואית לחוק הגזזת יש בה ללמד כי המנוח לא היה כשיר לעריכת צוואתו? את עיקר סיכומיו הקדיש ב"כ התובעים בניסיון להפריך את חוות דעתו של פר' פניג נוכח קביעת הועדה הרפואית של המל"ל אשר בדקה את המנוח במסגרת היותו נפגע גזזת וקבעה לו נכות נפשית ע"פ סע' 33 (ד) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז- 1956 שזו לשונו - 33. PSYCHOTIC DISORDERS בתגובות סכיזופרניות מכל הסוגים, פסיכוזות אפקטיביות ותסמונות מוחיות, חריפות או כרוניות עם תגובות פסיכוטיות ייקבעו אחוזי הנכות כלהלן: (א) ... (ב) ... (ג) ... (ד) מצבי REMISSIO חלקית המלווים סימנים ניכרים של אי-התאמה סוציאלית, ישנה הגבלה של כושר העבודה 50% (ה) ... (ו) ... לטענת ב"כ התובעים עצם העובדה שסע' הנכות שנקבע למנוח מופיע בפרק שכותרתו - "הפרעות פסיכוטיות ופסיכונירוטיות" יש בה ללמד שהמנוח היה "חולה נפש" בעת עריכת הצוואה, וממילא אף לא הבין בתוכנה ולא היה כשיר לעורכה. דומה כי ב"כ התובעים הפליג יתר על המידה בהערכותיו ובטענותיו בענין זה. עיון בדו"ח בדיקת המנוח ע"י פסיכיאטר ועדת הגזזת מלמד כי זה כלל לא הבחין אצל המנוח בלקות פסיכוטית משמעותית או במחשבות שווא, ובלשונו - "בעת השיחה מביע (המנוח - ה.ש צ.ו) תלונות על עצבנות, חוסר סבלנות, שינויים קיצוניים במצב רוח. מוסר שקיימת פגיעה בזכרון במיוחד לטווח קצר. אין עדות למחשבות שווא..." (!) ומתוך שכך קובע, בדין, המומחה מטעם ביהמ"ש, פר' פניג, כי - "בדיקת הפסיכיאטר מציינת תלונות של התובע ללא מחשבות שווא כלומר אין עדות למצב פסיכוטי..." (ה.ש - צ.ו; תשובה 8ד לתשובות ההבהרה של המומחה, וכן ראה בחוות דעתו גופה המתייחסת אף היא לדו"ח ועדת הגזזת) הוסף לכך - עוה"ד איריס ירון אונגר, אשר יצגה את המנוח בדיוניו לפני ועדת הגזזת, פונה במכתב לוועדה ביום 4.3.01, מספר שנים לאחר עריכת הצוואה, בו היא מתארת באופן מקיף את מצבו הרפואי של המנוח ואולם במכתבה אין היא מציינת כל פגם מהותי בכושרו המנטלי והקוגנטיבי של המנוח עובר למועד עריכת צוואתו. כך היא מציינת כי המנוח סובל "מכאבי ראש קשים ביותר המופיעים לאחר כל מאמץ. הוא סובל מסחרחורות, שיכחה וחוסר ריכוז" (סע' 1 (ה) למכתבה- צורף כנספח ג' לתצהיר התובע) עוד היא מציינת כי אך ורק לאחר הניתוח השני החל אף "לסבול מתופעות של התקפי אפלפסיה ואובדן הכרה" (שם, סע' 1 (ו)) הא ותו - לא. אין בפנייתה של עוה"ד ירון אונגר כל טענה לפיה המנוח לוקה בנפשו ובכושר שיפוטו, כפי שמציג ב"כ התובעים את המנוח בכתב סיכומיו, ובוודאי שלא בתקופה קודם לעריכת הניתוח השני. התובעים בחרו שלא להביא לעדות את עוה"ד איריס ירון אונגר אשר הכירה את המנוח ומצבו הרפואי, לכל הפחות בתקופה שלאחר עריכת הצוואה, ומחדלם זה ראוי שאף הוא יעמוד לחובתם בעת בחינת טענותיהם (למשמעות אי העדת עד נחוץ ראה, כדוגמה, ע"א 2275/90 לימה בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פד"י מז (2) 605, בעמ' 614. ע"א 548/78 פלונית ואח' נ' פלוני, פד"י ל"ה (1) 736; ע"א 1087/96 טובי יוסף נ' יהוד שושנה, תקדין - על 99 (1), 659 ורבים אחרים). עוד נוסיף ונציין כי התובע עצמו הצהיר כי השיכחה ובעיות הזכרון אותן הוא מייחס לאביו החלו לפקוד אותו רק כחצי שנה קודם פטירתו, היינו זמן רב לאחר עריכת הצוואה (ראה סע' 3 לתצהיר התובע בתובענה שהוגשה לביטול ההסכם שנחתם על ידי המנוח- נספח ת/6). וזאת יש ליתן על הדעת - הנטל להוכחת קיומה של המיגבלה הנפשית לעריכת צוואה מוטל על זה הטוען לקיומה. נטל זה אינו ענין של מה בכך ואין די בהעלאת ספקות גרידא (ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל פד"י מ"ג (1) 760; ע"א 142/80 מירסקי נ' מירסקי פד"י ל"ה (2) 155; ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי דינים עליון מ' 648 ; ע"א 724/87 כלפה נ' גולד פד"י מ"ח (1) 22,31). הובהר לא אחת בפסיקה כי גם אם סבל המצווה מבעיות נפשיות כאלה ואחרות אין בכך להעיד בהכרח על אי כשירות לעריכת צוואה. כך הובהר כי יש להבחין בין דרגות שונות של מחלת נפש, היות וזו כשלעצמה אינה שוללת את כושרו של אדם לצוות. עד כדי כך הגיעו הדברים שנפסק כי גם אם סבל המצווה ממופרעות נפשית קשה עד כדי סטיה ברורה מהנורמה, עדיין הוא כשר לעשות צוואה אם מופרעות זו לא מנעה ממנו להבחין בטיבה של צוואה (ראה - ת"ע (חי') 1088/92 מזרחי נ' רז פ"מ תשמ"ה (ב) 169). עוד נקבע כי גם זה הסובל ממחשבות שווא אינו בהכרח פסול מעריכת צוואה וזאת אף אם ניתן להגדירו כחולה נפש, כך היו הדברים בפרשת עזבון המנוחה פליציה הירש ז"ל, ובלשונו של ביהמ"ש באותה פרשה - גם אם נצא מן ההנחה שכל מחשבות הרדיפה שפיתחה המנוחה, לא היה להן כל בסיס במציאות... אינני סבור כי יש מקום לקביעה שהמנוחה היתה חסרת כושר להבחין בטיבה של צוואה... גם אם נניח שהמנוחה היתה חולת נפש בשל מחשבות הרדיפה שפקדו אותה, וגם אם נניח שמחשבות אלה כבר היו קימות בעת עשית צוואה ב' (אין ענין זה נקי מספקות), הרי מחלת נפש כשהיא לכשעצמה אינה שוללת את כושרו של אדם לצוות. יש להבחין בין דרגות שונות של מחלת נפש; אין דומה מצבו של חולה רדיפה אשר מחשבות השווא שלו משתלטות עליו כליל עד כדי בלבול וחוסר יכולת לנהל את עניניו ...לבין מצבים חולניים קלים יותר, שאינם מונעים מאדם לנהל את עינינו למרות חזיונות השווא. (ת"ע (י-מ) 514/79 עזבון המנוחה פיליציה הירש ז"ל נ' בית יד לבנים ואח' , פ"מ תשמ"א (א) 419 ובדומה ראה ת"ע (ת"א) 9056/95 איצקוביץ נ' איצקוביץ , דינים מחוזי לב (8) 482; עז' (משפחה ב"ש) 1390/04 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2007(3), 543 , 548 (2007) וכן ראה - ש.שוחט, דיני ירושה ועזבון, עמ' 98-99). בנדון, כאמור, לא הוכח כלל כי המנוח סבל ממחשבות שווא, היפוכו של דבר - הדבר נשלל אף בדו"ח ועדת הגזזת עצמה, כפי שפרטנו לעיל. כאן ראוי להוסיף ולהעיר כי ועדת הגזזת על אף שבדקה את המנוח אך ורק ביום 15.11.00, למעלה משלוש שנים לאחר עריכת צוואתו, קובעת את נכותו באופן רטרואקטיבי למשך כשש שנים לאחור כבר מיום 1.1.95. ענין זה נובע מהוראת החוק הקובעת כי תחילתו תהא ביום 1.1.95. על סמך קביעה זו משולמת הקיצבה למי שהוכר כזכאי לה באופן רטרואקטיבי מיום 1.1.95, גם אם תביעתו הוגשה מספר שנים לאחרי כן (ראה לעניין זה תקנות נפגעי הגזזת - תשנ"ח; וכן דברי ההסבר להצעת החוק, 3065, מיום 31.12.01). מתוך דברי ההסבר לחוק ניתן ללמוד על תכליתו לפצות את קבוצת נפגעי הקרנות הגזזת, אשר נדרשה לטיפולים קשים שלא לצורך, בפיצוי מיוחד מעבר לזכויות המוקנות בחקיקת הבטחון הסוציאלי הכללית, וזאת כפועל יוצא מההכרה באי הצדק שנגרם לקבוצה זו בראשית ימי המד. (ראה דברי ההסבר להצעת החוק תשנ"ד מס. 2263 עמ' 405), מתוך שכך נובעת אף ההתחשבות הרבה בנפגעי הגזזת בעת קביעת נכותם. ואם כל זאת אין בקביעת הועדה הרפואית לנפגעי הגזזת בענינו של המנוח בכדי ללמד, כאמור, על ליקוי קוגנטיבי או אחר המונע ממנו לערוך ולהבין בטיבה בצוואה אלא לכל היותר על הגבלה חלקית בכושר עבודתו. וגם כאן אַל לנו לשכוח - ועדת הגזזת קובעת כי לנתבע פגיעה בכושר עבודתו מ- 1.1.95 למרות שאין חולק כי בשנים 95 עד בסמוך לעריכת הצוואה בשנת 97 - המנוח עבד, ולא הובאה לפנינו כל ראיה כי הייתה פגיעה כזו או אחרת בכושר עבודתו או כי תפקידו בחברת בזק שוּנָה בדרך כלשהי. ענין זה יש בו לתמוך בטענת ב"כ הנתבעים כי ועדת הגזזת נקטה מידה רבה של הקלה בקביעת נכותו של המנוח וזאת מתוך מגמת המחוקק להקל על קבוצת נפגעי הגזזת כנזכר לעיל. ואם אין די בצבר הראיות הרב אשר הבאנו עד כה באשר לכשירותו של המנוח לערוך צוואתו הרי שבאים עדי הצוואה ומאוששים את מסקנתנו זו באופן ברור וחד משמעי, כפי שיובהר להלן. האם מי מהנתבעים היה נוכח או מעורב בעריכת הצוואה? נראה כי טענת התובעים לפיה נכח מי הנתבעים עם המנוח בעת חתימתו על צוואתו או כי היה מעורב בעריכתה, נטענה על דרך הסתם ולמעשה לא שבה ונזכרה כלל בכתב סיכומיהם, מתוך שכך יש לראותה כטענה שנזנחה כשם שנזנחה טענת זיוף הצוואה. מכל מקום, לא הובאה כל ראיה או ראשית ראיה מצד התובעים כי אכן ידם של הנתבעים הייתה בניסוח הצוואה או עריכתה או כי היו נוכחים בעת עריכתה. על אף שכך נתייחס להלן, בקיצור המתבקש, לענין עריכת הצוואה שכן אף ענין זה יש בו, כפי שרמזנו לעיל, לחזק מסקנתינו לפיה המנוח היה כשיר לעריכת צוואתו. עו"ד יהונתן לב ארי העיד כי ערך את הצוואה לבקשת המנוח והיה עד לה וכי זו נחתמה במשרדו בנוכחות המנוח ועדי הצוואה בלבד (עמ' 3 לפר' הדיון מיום 9.3.10). עו"ד לב ארי הוסיף והעיד כי המנוח הגיע למשרדו בכוחות עצמו ברגל, ובלשונו - "המנוח הגיע אלי לצורך עריכת הצוואה. הוא הגיע ברגליו, בריא, כלומר מבחינתי לא ראו עליו פגם פיזי או משהו כזה, ישב איתי, ואמר לי שהוא רוצה לערוך את הצוואה היום...הוא אמר לי במפורש שהוא רוצה לצוות לד. ולב. ..." (ה.ש- צ.ו; עמ' 4 שורה 28- 32 לפר' הדיון מיום 9.3.10) עו"ד לב ארי אף הבהיר את הסיבות ונסיבות שהביאו לעריכת הצוואה בנוסחה, כפי ידיעתו - "...היה סכסוך מאוד קשה ששמעתי שהתפתח לפסים אלימים במערכת היחסים בין המנוח לבין אשתו וילדיו. זה היה סכסוך ארוך בסופו של דבר הוא רצה להעביר את כל רכושו לאחיו. הוא אמר לי זאת..." (ה.ש- צ.ו; עמ' 4 שורה 19-21 לפר') עוד מבהיר עוה"ד לב ארי כי שמע מפי המנוח עצמו כי קיבל מכות מילדיו (שם, עמ' 5 שורה 10-11). הרי לנו - לא זו בלבד שלא הונחה לפני ביהמ"ש כל ראיה או ראשית ראיה לפיה היו הנתבעים נוכחים בעת חתימת הצוואה או שותפים בעריכתה, אלא שנמצאנו למדים כי המנוח הגיע אל משרדו של עורך הדין באופן עצמאי, הבהיר בצורה בהירה מהו רצונו ואף נימק טיבה ותוכנה של הצוואה בנימוק המתיישב עם ההגיון- כל אלו מצטרפים וסותרים טענת התובעים באשר לאי כשירותו של המנוח לעריכת צוואה והבנה בטיבה. האם הצוואה נחתמה ונערכה תחת השפעה בלתי הוגנת ? נביא תחילה קיצורה של הלכה ואחר נבחן העובדות שבנדון במשקפי הדין. סע' 30 (א) לחוק הירושה, תשכ"ה 1965 (להלן - חוק הירושה) קובע כי - "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה" הורתו של סעיף זה באה מתוך עיקר העיקרים של דיני הצוואות - כיבוד רצונו של המת (ע"א 2791/99 גל גורן הולצברג ואח' נ. אביבה מירז (ט.פ); ע"א 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר ואח' נ. תנחום אבן טוב ואח', פד"י נ"ז (5) 145,156; ורבים אחרים). מתוך שכך אנו נדרשים לגילוי רצונו האמיתי והחופשי של המצווה בשעת חתימת צוואתו, רצון שהוא פרי החלטתו העצמאית, להבדיל מרצון שהוכתם ונרמס בשל השפעה שאינה הוגנת. ודוק - אין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובת המשפיע או לטובת אחר. הפסול הוא באם מעורב בהשפעה מימד של חוסר הגינות. חוסר ההגינות יבחן ע"פ המושגים המוסריים המקובלים ועיקרו ניצול תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה לצורך עשית צוואה לטובת הנהנה (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 331 וכן ראה -שוחט, גולדברג ופלומין, דיני ירושה ועזבון, הוצאת סדן, מהדורה שישית, 101; ש' שילה, פירוש לחוק הירושה התשכ"ה - 1965, מהדורה שניה, עמ' 269). 39. לרוב האבחנה בין השפעה מותרת להשפעה שאינה הוגנת איננה קלה כלל ועיקר, שכן אך כפֶסַע הוא בין המעשה התמים למעשה הנגוע. כיוון שכך נדרש בית המשפט לבחון בזהירות רבה את פרטי העובדות המוכחים לפניו ואת נסיבותיהם והקשרם קודם שיגיע להכרעה. ההכרעה תעשה אחר שבית המשפט יבחן האומנם עמד בעל הדין, אשר עליו נטל השכנוע להוכחת טענותיו, בנטל המוטל לשכמו. וכלל יסוד יש לנו בדבר - צוואה שלא נפל בה פגם פורמלי עומדת בחזקת כשרותה והנטל להוכיח את פסלותה מוטל על הטוען לכך (ע"א 6158/95 שולמית יעקב נ. שרה בראשי פד"י נ"ב (2) 603, דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה פד"י נ"ב (2) 813 , 847 ורבים אחרים). נטל השכנוע לפסלותה של הצוואה מוטל לשיכמם של המתנגדים לה מתחילה ועד סוף, וכל ספק בענין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה דינים עליון, כרך נד, 468; וכן ראה - ע"א 190/86 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב (2) 138, בעמ' 139; ת"ע (ת"א) 29820/00 בינדר נ. רייזר, ט.פ; עז (ת"א) 4280/00 ב.ש נ' א.ז , תק- מש- 2006 (4) 467; ש. שוחט, פגמים בצוואות , מהדורה שניה, 230-237). 40. בפרשות גודמן ומרום הציע ביהמ"ש מספר אבני בוחן לצורך איתורה של השפעה בלתי הוגנת שעיקרן - מצבו הגופני או הנפשי של המנוח בעת עריכת הצוואה, היותו של המנוח נתון להשפעה בקלות מבחינת אישיותו ואופיו, היקף תלותו של המנוח בנהנה, בדידותו של המנוח וניתוקו מאחרים, הנסיבות האופפות את הכנת הצוואה, והאם תוצאות הצוואה נחזות להיות כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת (ע"א 4902/91 גודמן נ. ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות פד"י מ"ט (2) 441,447; וכן ראה פרשת מרום הנ"ל). בצד זאת הובהר בפסיקה כי השימוש במבחנים הנזכרים צריך שיעשה בזהירות מרבית ומתוך הבנה כי בתלות כשלעצמה ובעצם קיומם של המרכיבים הנזכרים אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא הקמת חזקה בדבר קיומה (ראה לעניין זה - שוחט, גולדברג ופלומין, דיני ירושה ועזבון, מהדורה שישית, תשס"ה - 2005, עמ' 101; וכן תע' (ת"א) 1220/01 עזבון המנוחה נ.ס.ג ז"ל ואח' נ. מ.ג ואח' פורסם במאגר נבו). 41. בכל הקשור למידת הזהירות הנדרשת מבית המשפט בבואו לבחון טיבה של צוואה ראוי לשים על לב את דבריו החודרים של כב' הש' שניאור זלמן חשין בספרו על דמויות מבית המשפט, הוצאת מסדה, תשי"ג בעמ' 144 (אני עשיתי לעצמי מנהג לשוב ולעיין בספרו זה של כב' הש' חשין בכל עת שנדרש אני להכריע בענינה של צוואה)- "אני חייב להודות, כי בכל פעם שצוואה באה לידי, זע משהו בתוך ליבי. בצוואתו של אדם גלומים לעיתים מיטב שאיפותיו ובחירי חלומות חייו, ולעולם מלווה אותך ההרגשה העגומה, כי הנה היה אדם ואיננו, ומכל הוויתו, מכל עצמותו, נשתיירו רק גליונות נייר אלה. ואתה - שהינך זר למנוח, ולא עמדת מקרוב על ארחות חייו ועל מאויי לבבו, אתה מצווה להחליט ולקבוע אם יקומו ויהיו דברי המת, ואם יהיו כלא היו... " מתוך חובת הזהירות המוטלת עלינו בעת בחינת רצונו האמיתי של המנוח נבוא לבחון את נסיבותיו של העניין שלפנינו. 42. תוכן הצוואה מתיישב עם הנסיבות הנוגעות למצווה "הצוואה אינה מסמך משפטי מת. אין היא גם יצור חנוט ומאובן. היא מדברת. היא מספרת." (ש. ז. חשין, דמויות מבית המשפט, תשי"ג, עמ' 147) מעת שמוצא בית המשפט כי הוראות הצוואה תואמות את הגיונו של המצווה והנסיבות בהן היה נתון, הרי שיש בדבר להחליש ולהקליש במידה ניכרת את החשש להשפעה בלתי הוגנת (פרשת מרום הנ"ל, עמ' 844). בנדון אין כל ספק כי הצוואה לא נכתבה בחלל ריק וכי ברקע כתיבתה עמדה התהום שנפערה בין המנוח לאשתו וילדיו והתובע בכללם. תהא הסיבה למערכת יחסים קלוקלת זו אשר תהא - בין אם נולדה מפאת חידוד היחסים שבין המנוח לאישתו ותמיכת הילדים באימם ובין אם נולדה כיוון שהילדים פגעו פיזית באביהם בהזדמנויות שונות, פשוט וברור כי היה למנוח בליבו על ילדיו לרבות התובע עצמו. עדותו של עורך הדין לב ארי הייתה ברורה לענין זה. עורך הדין אשר ערך את הצוואה הבהיר כי המנוח אמר לו מפורשות כי רצונו להדיר ילדיו מצוואתו עקב יחסם אליו. עורך הדין אף הבהיר שהמנוח אמר לו כי ילדיו ממש היכו אותו (עמ' 5 שורות 10-11 לפר'). התרשמתי ושוכנעתי כי עדותו של עוה"ד לב ארי לא הייתה נגועה במשוא פנים כלפי צד זה או אחֵר וכי, כדבריו, אכן הכיר את המנוח ומשפחתו ועדותו מקורה בידיעה אישית מכלי ראשון - היינו, מהמנוח עצמו. 43. עדותו של עוה"ד לב ארי קיבלה חיזוק מראיות חיצוניות אשר הונחו לפני ביהמ"ש ואשר חשפו טפח ממערכת היחסים העכורה שהייתה בין המנוח לילדיו והתובע בכללם. כך ביום 1.5.96 פנה המנוח לבית משפט השלום בנתניה וביקש להוציא צו הגנה כנגד חמשת ילדיו. בפר' הדיון טוען המנוח כי - "אני מבקש להרחיק את הילדים שלי מהבית. קיבלתי מהם מכות ביום שישי ואושפזתי בבית החולים בגלל המכות...פעם ראשונה קיבלתי מכות מת. (התובע - ה.ש - צו) וג. ואושפזתי בבית החולים לניאדו ובתל השומר. הייתי מאושפז שלושה ימים. הרקע לסכסוך היה שלפני כניסת השבת באתי לסגור את הברזים של הממטרות ואחד הבנים שלי אמר לי אל תסגור. אני שומר דת הילדים שלי לא שומרי דת. הוא אמר לי אל תסגור, אמרתי לו שאני לא שואל אותו מה לעשות ואם הוא ידבר עוד מילים אני אהרוס את הגינה . ת. הבן הגדול תקף אותי..." (הדגשה שלי- צ.ו; עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.96 בהמר' 1114/96 (שלום נתניה)). התובע טען לפני כי הוא כלל לא היכה את אביו באותו אירוע, אלא היפוכו של דבר - הוא ניסה להפריד בין אחיו לאביו ובתוך המהומה סבר האב כי התובע הוא זה שהיכה אותו, ואולם נראה כי אין ממש בגירסה זו שכן המנוח זיהה באופן מפורש את התובע כמי שהיכהו כמה וכמה פעמים. כך הבהיר במפורש - "...ת. הבן הגדול תקף אותי" וכן הוסיף ותיאר את שהתרחש באותו אירוע לפרטי פרטים - "...עם תהליך סגירת הממטרות...בני ע. צעק עלי ואמר לי לא לסגור את הממטרות. עניתי לו שבבית שלי אני אעשה מה שאני רוצה. כשניכנסתי הביתה התפתח ויכוח ביני לבין בני ת....כתוצאה מהויכוח תקף אותי ת. ונתן לי מכות בכל חלקי גופי בפנים בראש ובחזה..." המנוח מציין, איפוא, עימות בו התובע לבדו ניצב מולו עת הוא נכנס לביתו והתפתח בניהם עימות ישיר, אין זה סביר כי המנוח אינו יודע עם מי הוא מתעמת. כך מוסיף המנוח ומתאר מה קרה עת ביקש את התובע לעזוב את הבית - "...לקחתי את האוכל וזרקתי אותו בעקבות כך המשיך בני ת. להכות אותי מכות נמרצות ואף נשקפה סכנה לחיי..." אם לא די בכך, מספר שנים לאחרי כן, ביום 4.1.99, שב המנוח והגיש תביעה להוצאת צו המניעה המורה על הרחקת ילדיו, לרבות התובע, מביתו. בתצהיר אשר צירף כתמיכה לתביעתו ציין המנוח, בין השאר, את הדברים הבאים - "אני המבקש (המנוח - ה.ש - צ.ו) נשוי למשיבה 6 ומסוכסך עימה קשות ומערכת היחסים עכורה וכן אני אבי המשיבים 1-5 המסוכסכים עימי. המשיבים 1-5, מתנכלים לי, מתייחסים אלי בזלזול, לוקחים מחפציי ומתעמרים בי רוחנית... במהלך חוליי...המשיבים לא סעדו ולא טיפלו בי, מבחינה כספית, נפשית וריגשית. גרוע מכל, המשיבים מחרימים אותי, היכו אותי, מיררו את חיי והפכו אותם לגיהנום, לקחו מזכרות אישיות, תמונות, ציוד אישי, רכוש אישי והעלימו... המשיבים עושים כל אשר לאל ידם כדי למרר לי את החיים מבחינה ריגשית ורוחנית. אני...אדם דתי ומנהל בית כנסת שנמצא בחצר המשפחה אשר נבנה ע"י אבי...המשיבים מעשנים בשבת בחצר בית המשפחה למול ציבור המתפללים כדי לביישני. ביום שבת המשיבים מפעילים 3 טלויזיות בבית וזה גורם לי לצער נפשי..." (סע' א-ג לתצהיר המנוח בתמיכה לתביעתו להוצאת צו מניעה כנגד ילדיו) אף מתוך תלונתו בשנת 99 עולה כי המנוח אינו מחלק ומבדיל בין התובע לשאר ילדיו וסובר כי כל ילדיו מתנכלים לו לרבות התובע. ואם כן - האם לטענת התובע אביו התבלבל בינו לבין אחיו האחרים גם בשנת 96 וגם בשנת 99? ודאי שאין ממש בטענה זו. 45. וראוי להדגיש, לענייננו די לנו שהמנוח סבר שבנו בכורו, התובע, מתנכל לו ואין זה משנה אם יש ממש בטענות התובע לפיהן כלל לא התנכל לאביו ולא היכהו. אדם כותב צוואתו על פי תחושותיו שלו ומתוך הבנתו שלו את המציאות, מתוך הלך רוחו ואולי אף מתוך סערת רגשותיו, ואין אנו יכולים לשים תחושותינו והבנותינו שלנו תחת אלו של המצווה, גם אם אנו סבורים שאנו יודעים לנתח המציאות ולהבינה באופן ראוי ונכון יותר. צוואה אינה אמורה לקלוע אל האמת, אל הצדק הנחזה, אל הבָּרוּר או הרצוי, צוואה תכליתה אחת - להביע את רצון המצווה ומאוויו בעת כתיבתה, ואין אנו מחליפים רצונו ברצונינו. 46. מכל מקום, בנדון דומה כי הרקע לתוכנה ופישרה של הצוואה ברור וכי יש לה טעם מבורר הברור לאדם הקורא אותה ומכיר את המסכת המשפחתית של הצדדים. כאשר עסקינן בצוואה מבוררת שכזו נחלש באופן ניכר החשש כי כתיבתה נערכה תחת השפעה לא ראויה. ושוב - אין זה חשוב מה הייתה תכליתה של הצוואה, האם סבר המצווה כי בכך הוא פוגע באשתו שנואת נפשו, האם בכך סבר כי הוא נוקט בצעד עונשי וחינוכי כלפי ילדיו או שפשוט בחר להודות לאֶחָיו על סיוע שקיבל מהם בעת צרה על אף שקדם לכך נתק ארוך שנים בניהם - תהא אשר תהא עילת וסיבת עריכתה של הצוואה, תכלית נשגבה או תכלית הנראית לצופה מן הצד כצרת אופקים ומרושעת. אנו מצווים לקיים רצונו של המנוח כפי שמשתקף מהוראות צוואתו ולקיימה על כן ככתבה וכלשונה. וכפי שכתב לעניין זה כב' הש' דב לוין בע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני פ"ד מ"ז (4) 792,785 - "מוצאים אנו לא אחת כי למורת רוחם של חלק מהיורשים הטבעיים בקרב המשפחה, רואה המנוח להעדיף אחד מהם או כמה מהם על פני האחרים. אלה העדפותיו, זה היה רצונו החופשי ובסתר ליבו ידע גם ידע על שום מה מבקש הוא להעדיף האחד על פני האחר ..." בנסיבותיו של הענין דנן, הגיונה של הצוואה ברור ונהיר ואין אנו נדרשים לתמיהות וניחושים באשר לתוכנה וצורתה. המנוח לא היה מעוניין להנחיל דבר לילדיו, לרבות התובע, בשל יחסם הפוגעני אליו. חובה עלינו לקיים ולכבד רצונו זה. 47 . זאת ועוד, על מנת להוכיח ענינה של השפעה בלתי הוגנת יש לבחון, בין השאר, האומנם יכול היה המשפיע להצר צעדיו של המצווה ולמנוע מגע והשפעה בינו לבין יורשים פוטנציאלים אחרים. בנדון אף נסיבה זו אינה מתקיימת, שכן דווקא התובע הוא זה שהתגורר כל העת יחד עם המנוח, כאשר הנתבעים גרו כל אחד בביתו שלו. לא נטענה כל טענה לפיה מי מהנתבעים מנע מגע וקשר בין התובעים למנוח ולמעשה דבר זה היה בלתי אפשרי נוכח מגוריהם של התובעים ומשפחתו יחד עם המנוח תחת קורת גג אחת. העובדה שהנתבע כאחיו של המנוח סייע לו רבות, הן בהליכים המשפטיים שהמנוח ניהל נגד אישתו והן בכל הקשור להגעה לטיפולים רפואיים ואחרים, אין בה כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת. הגשת סיוע ועזרה לאדם בהכרח שלא תעמוד לחובתו של המסייע זולת אם הוכח מעבר לכל ספק כי לסיוע נוספה השפעה זרה והצרת צעדיו של מקבל הסיוע. בנדון, כאמור, לא הובאה כל ראיה להשפעה שכזו וטענותיו של התובע לפיה היה אביו "קל להשפעה" נטענו בעלמא ועל דרך הסתם מבלי שבא להן כל סימוכין ו/או חיזוק מעדותו של עד כזה או אחר. צוואה שנשתכחה 48. מוסיפים התובעים על טענותיהם הנזכרות טענה נוספת - לדידם, גם אם ימצא כי המנוח ערך צוואתו כדת וכדין וביקש להדיר את ילדיו מעזבונו, הרי שברבות הימים אחר חתימתה התישרו ההדורים בינו לבין בנו התובע, וזאת מתוך כך שהתובע הוא זה אשר טיפל בו ודאג לכל צרכיו. לטענתם המנוח אף ביקש לא אחת את התובע להילוות אליו לצורך עריכת צוואה לטובתו המצווה לו את ביתו. במצב דברים שכזה פשוט וברור, לדידם של התובעים, שאך ורק מחמת שיכחת הצוואה שהוכנה על ידו ומתוך בילבולו ומצבו הנפשי הרעוע לא שינה המנוח את צוואתו ותיקנה באופן המצווה לו ולאשתו את ביתו. לפיכך הם עותרים לכך שבית המשפט ישלים את שהתכוון המנוח לעשות ויורה כי הצוואה שנשתכחה בטלה וכי ביתו, אותו ביקש וחפץ לצוות לתובעים, יועבר לידיהם. אף טענתם זו של התובעים יש לדחות. כפי שנפסק לא אחת, יש להימנע מיצירת צוואה עבור הנפטר מתוך נסיון לרדת לסוף דעתו. עמד על כך הנשיא ברק בע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד לו(4) 739, 751, בציינו: "אין אתה מחלק רכוש על פי מה שהמצווה היה אומר - ולא אמר - אילו חשב בדבר, אלא אתה מחלק רכוש על פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על פי אומד דעתו. באין כל אמירה, אין כל 'וו', עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה" (ה.ש- צ.ו; ראה גם ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 827-828). דברים ברוח זו כתב אף השופט ד' לוין בע"א 405/88 ארנסט נ' לב (לא פורסם): "אין אנו חסרים מקרים בהם ניתן להסיק מה היה אומר נפטר לגבי מה שייעשה ברכושו לאחר מותו, אילו אך זכה לומר דבריו באותו ענין. ואף על פי כן, גם במקרים אלה, אם המנוח לא הספיק להביע ממש את רצונותיו בנוסח סופי ומוגדר אין בית המשפט יוצר עבורו צוואה, והרכוש יחולק על פי החוק, בהעדר צוואה, או על פי צוואה קיימת שטרם בוטלה" (ה.ש- צ.ו; ועוד ראה לענין זה - ת"ע (משפחה ב"ש) 1470-07 ש.ש נ' הרשם לענייני ירושה, תק-מש 2011(3), 397 , 404 (2011); אהרן ברק פרשנות במשפט - פרשנות הצוואה 46-44, כרך חמישי, תשס"א; ע"א 1978/05 קרביס נ' קרביס (לא פורסם, 10.1.2007 ורבים אח') 50. בעניין בורנשטיין נ. ליאור נדרש בית המשפט לדון בסוגית צוואה שנשתכחה ומצא כי אין בכוחו של בית המשפט לטוות סיפור דברים ועלילה וליצור תבניתה של צוואה אותה היה המצווה עורך, להבנתו של בית המשפט, לולא נשתכחה מליבו צוואתו הקודמת. וכך אומר כב' הש' שלמה לוין - "צוואה היא מסמך פורמלי ואם ברור מתוכה שהיא משקפת את רצונו של המנוח בעת כתיבתה אין בית המשפט רשאי ליטול היתר לעצמו לכתוב למנוח צוואה חדשה, אך משום שהוא סבור שלפי אומד דעתו של בית המשפט היה המנוח כותב צוואה אחרת לו שקל את המצב מחדש במועד מאוחר יותר" (ע"א 5654/92 אילנה בורשטיין נ' מסר ליאור, פ"ד מט(5), 461 , 474-475 (1996)) ותן דעתך לכך - בעניין בורנשטיין היה משוכנע בית המשפט כי אין הצוואה משקפת את רצונו של המנוח בחלוף הזמן שאחר כתיבתה ! ועל אף שכך הבהיר כי - "...כותב אני דברים אלה בנימה של צער משום שבנסיבותיו הספציפיות של המקרה יתכן שצדק השופט המלומד בסברתו שאילו היה המנוח נשאל בעת פטירתו אם מעדיף הוא את בנו על צאצאי אחיו היה משיב על שאלה זו בחיוב; דא עקא ששומה עלינו לפעול במקרה שלפנינו על יסוד שיקולים נורמטיביים ולא על יסוד שיקולים אינדיבידואליים של צדק, העשויים להשתנות ממקרה למקרה" (ה.ש- צ.ו; ועוד ראה לענין זה - ת"ע (משפחה ת"א) 102251-09 עזבון המנוחה א.פ.ש. ז"ל נ' מר ע. ר. , תק-מש 2011(2), 392 (2011); ת"ע (משפחה טב') 948-02-09 סלים עלימי ז"ל (המנוח) נ' אליאס עלימי, תק-מש 2011(2), 289 , 293 (2011)) 51. אך יותר מכך - בנסיבות הענין שלפנינו לא שוכנעתי כלל כי אכן חפץ המנוח בשינוי צוואתו לטובת בנו או כי זו נשתכחה מליבו. כאמור מתוך העדויות שבאו לפני עולה כי מערכת היחסים שבין האב לתובע לא הייתה מן המשובחות והנינוחות, על דרך המיעוט, והמנוח מצא לו כעזר כנגדו דווקא את אֶחָיו אשר לא פעם נילוו אליו לצורך טיפוליו הרפואיים ואף תמכו ועזרו לו בסכסוך עם אשתו, בניגוד לילדי המנוח אשר החרו והחזיקו אחר אימם (כפי שכתב המנוח בבקשה לצו הגנה שהגיש לבית המשפט ביום 1.5.96 - "...כולם מצפים למותי...ולולא התערבות אחי ואחותי הייתי במצב...גרוע מזה"). גם העובדה שהתובע ומשפחתו נותרו להתגורר עם המנוח בביתו בשנות חייו האחרונות אין בה ללמד כשלעצמה על כך שהמנוח מחל לתובע על התנהגותו כלפיו בעבר. התובע מצידו לא טרח להביא כל ראיה או עדות אוביקטיבית באשר לטיב היחסים בינו לבין אביו המנוח בשנותיו האחרונות. אמור מעתה, מערכת היחסים הנזכרת בין המנוח לילדיו, עובר לעריכת צוואתו, יש בה לסבר ולחזק טעמה של הצוואה והוראותיה ואין אני מוצא מקום לשנותן או לשנות מצו הקיום שניתן לה. 52. מכלל האמור הריני דוחה תביעתם של התובעים. 53. התובעים ישאו בהוצאות משפט בסך 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 54. תואיל המזכירות לסגור ת"ע 2852/03 .צוואהירושה