1. הצדדים הסמיכו את בית המשפט, ביום 2/4/08, ליתן פסק דין ללא חקירות מצהירים ועל סמך סיכומים והחומר שבתיק. 2. הנתבע, עודה אמיר (להלן: "נתבע"), אושפז וטופל בבית חולים אלישע בע"מ (להלן: "התובעת"), לאחר שנפגע בתאונת דרכים ביום 22/10/93 (להלן: "התאונה"). החשבונות בגין אשפוזו, אשר הסתכמו בסך 9,811 ₪, שולמו בשנת 1994 על ידי מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "נתבעת"). ביום 31/3/03 חברת הביטוח אבנר (להלן: "אבנר") הודיעה לנתבעת, כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה. עקב כך, בדצמבר 2005 הנתבעת שלחה לתובעת, ללא הודעה מראש שש הודעות קיזוז, על סך 14,114 ₪, מחשבונות המגיעים לתובעת. בפועל ב- 1/06 קיזזה הנתבעת סך כולל של 16,852 ₪ מחשבונותיה אצל התובעת. התביעה היא להשבת הסכומים אשר קוזזו. התובעת טוענת, כי הנתבע חב לה, הואיל ועם קיזוז החוב האמור ומשלא שולם, הפר הוא כלפיה את הסכם מיום 9/1/94 (להלן :"הסכם"), לפיו התחייב לסלק את כל הסכומים שיגיעו לתובעת בעד זמן האשפוז, לפי חשבונות שיערכו בהתאם לתעריפיה. הנתבעת חבה לה, הואיל והיא לא הייתה רשאית לבצע פעולת קיזוז לאחר כמעט 12 שנה מאז אשפוז הנתבע. פעולת הקיזוז נעשתה שלא בתום לב, הואיל וידעה על הכרת התאונה כתאונת עבודה כבר בשנת 2003, יתר על כן , הסכום אשר קוזז עולה בהרבה על חשבונות האשפוז של הנתבע. 3. הנתבעים טענו להגנתם, כי דין התביעה להידחות. בכל הנוגע למישור היחסים בין התובעת לנתבעת, הקיזוז נעשה כדין, בהתבסס על מערכת הסכמית מיום 27/10/98 (להלן: "הסכם התעריפים") בין התובעת לאבנר, אשרפעלה בשמה ובשם חברות הביטוח. בסעיף 7ג להסכם נקבע, כי במידה ואבנר ו/או חברות הביטוח שילמו לתובעת חשבון, אשר בדיעבד התברר, כי אין הן אחראיות לתשלומו מסיבות שונות, כגון היות התאונה, תאונת עבודה, תשיב התובעת לאבנר או לחברת הביטוח את הסכום ששולם לרבות בדרך של קיזוז על ידי אבנר ו/או חברת הבטוח. משהתברר כי התאונה הוכרה תאונת עבודה, קמה חובה חוזית לתובעת להשיב לנתבעת את הסכום ששולם על ידה, ולנתבעת זכות חוזית לקזז סכום זה. בכל אופן חלקה של הנתבעת מוגבל לשיעור השתתפותה בפוליסת החובה הרלבנטית. בתעודות החובה שהונפקו לשנת התאונה הייתה חבות נפרדת של הנתבעת ושל אבנר, ושיעור השתתפותה של הנתבעת לפי הפוליסה עמד על 30%. בכל הנוגע לתביעה כנגד הנתבע, התביעה התיישנה, ולא קיימת עילה כנגדו. סיכומי התובעת 4. התובעת חזרה על טענותיה בהוסיפה: א. דין טענת ההתיישנות של הנתבע להידחות, לא הוגשה בקשה על ידו לדחיית התביעה על הסף מפאת התיישנות, עילת התביעה כנגדו נולדה במועד קיזוז חשבונות האשפוז אצלה, דהיינו בינואר 2006, לחילופין עם ידיעתה על היעדר כיסוי ביטוחי לתשלום חשבונות האשפוז, דהיינו מדצמבר 2005. הנתבע הסתיר מהתובעת ומהנתבעת, בעת אשפוזו, את דבר הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי. אם היה אומר זאת בשעתו, הנתבעת לא הייתה מתחייבת לשלם לתובעת והוא לא היה מתקבל לאשפוז. בהתאם לאמור בסעיפים 7 ו- 8 לחוק התיישנות, התשי"ח - 1958, תקופת ההתיישנות תחל ביום בו נודע לתובעת, כי הכספים מקוזזים על ידי הנתבעת ו/או עובדת אי היות האשפוז מכוסה על ידה. לפיכך טרם חלפה תקופת ההתיישנות. חבות הנתבע כלפי התובעת נובעת גם מהאמור בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979. הנתבע התעשר על חשבון התובעת משקיבל טיפול אצלה, טיפול שתמורתו לא שולמה על ידו או על ידי מי מטעמו. ב. הסכם התעריפים, אינו קשור לתביעה הנדונה, אלא עניינו בהסדרת חובות קיימים בין התובעת לאבנר, ואשר תוקפו החל מ- 10/98, ואינו חל למפרע על חוב ששולם בשנת 1994, ואשר אינו מהווה עוד חוב לאחר תשלומו. בעת תשלום החוב בשנת 1994, לא היה קיים הסכם תעריפים. מה גם שהסכם התעריפים נערך מול אבנר ולא מול הנתבעת. סיכומי הנתבעים 5. הנתבעים חזרו על טענותיהם בהוסיפם: א. הנתבעת לא יכלה לקזז קודם שנודע לה שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה. ב. בהסכם התעריפים פעלה אבנר בשליחות חברות הביטוח, והוא הוחל רטרואקטיבית בסעיף 7 שלו, סעיף המתייחס לכל התשלומים ששולמו לפני חתימת ההסכם ולאחריו. ג. דין התביעה כנגד הנתבע להידחות מחמת היעדר עילה והתיישנות. עילת התביעה כנגד הנתבע פקעה, מששלמה הנתבעת במקומו בשנת 1994 את חשבונות האשפוז. האירוע שקרה בשנת 2005, אינו נוגע לנתבע, ומקורו במערכת הסכמים, אשר אינו צד לה. התיישנות - אין חובה להעלות טענת התיישנות רק בבקשה לדחייה על הסף, הנתבע לא יכל לדעת שלהליכים במל"ל יש חשיבות מבחינת התובעת. אף טענת התרמית שהועלתה על ידי התובעת, כי אילו מסר לה בשעתו כי הוא מתכוון לתבוע את המל"ל, לא היה מתקבל לאשפוז, התיישנה. מעבר לכך, שטענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים. דיון 6. לאחר עיון בכתבי בי-דין, בתצהירי הצדדים ובסיכומים, נחה דעתי כי התביעה כנגד הנתבע להידחות, וכנגד הנתבעת להתקבל. 7. התביעה כנגד הנתבע - אין מחלוקת בין הצדדים, כי טרם ביצוע פעולת הקיזוז, שילמה הנתבעת בעבור השירות והטיפול שקיבל הנתבע מהתובעת. בנסיבות אלו עמד הנתבע בתנאי ההסכם אשר חתם עם התובעת: "לסלוק הסכומים שיגיעו לבית החולים בעד כל זמן האשפוז הנ"ל", ואינו חב לה דבר, וכל טענה שיש לתובעת כנגד הסכום שקוזז על ידי הנתבעת, היא במישור היחסים שבינה לבין הנתבעת בלבד. מעבר לכך, גם אם הנתבע הגיש או היה בכוונתו להגיש תביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה, התובעת לא הציגה כל אסמכתא או לא טענה כל טענה לחיוב שבדין, לפיהם היה עליו להודיע לה על כך. כל שהתחייב הנתבע בפניה, לשלם בעבור הטיפול שקיבל ממנה. שעה שעשה כן, ואין זה משנה מי נשא בנטל החוב, פקעה עילת התביעה כנגדו. הואיל ולא מצאתי, כי קיימת עילת תביעה כנגד הנתבע, איני מוצאת מקום לדון בשאלת התיישנות התביעה. 8. דין התביעה כנגד הנתבעת להתקבל, מהנימוקים הבאים: א. בסעיף 7 להסכם התעריפים, עליו מסתמכת הנתבעת, ככזה אשר מתיר לה לבצע את פעולת הקיזוז נקבע, כי תוקפו החל מ- 1/10/1998. עוד נקבע בו כי הוא מתייחס לתשלום חובות עבר: א. "אנו נתחיל בטיפול שוטף בחובות העבר, מיד לאחר סיכום התעריפים...". ובאשר לזכות הקיזוז נקבע בו: "שילמו "אבנר" ו/או חברות הביטוח חשבון ובדיעבד הוברר כי אין הן אחראיות לתשלום מסיבות שונות כגון העדר כיסוי ביטוחי, היות התאונה תאונת עבודה או באחריות גופים אחרים - תשיב אלישע ל"אבנר" ו/או לחברת הביטוח את הסכום ששולם, כאמור, לרבות בדרך של קיזוז ע"י "אבנר" ו/או חברת הבטוח" אין תחולה להסכם זה על המקרה נשוא דיוננו, הואיל ואין המדובר בחוב עבר, הנתבעת שלמה בעבור הטיפול שקיבל הנתבע עוד בשנת 1994. העובדה שהנתבעת החליטה באופן חד צדדי לבצע פעולת קיזוז ולטעון לקיומו של חוב, אינה הופכת את הסכום ששולם על ידה לחוב עבר. תחולת הסכם התעריפים משנת 1998, וגם אם היה חוב, הוא התייחס לשנים 93-94, וללא ניתן להחיל עליו את האמור בהסכם התעריפים. ב. פעולת הקיזוז אשר ביצעה הנתבעת לא במקומה. המצהירה מטעם הנתבעת, הגב' סופי קנפו, הצהירה כי בשנת 2003 נמסר להם מ"אבנר", כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה. איש מהצדדים לא נתן דעתו על כך, כי לא הוצגה ראיה מהמל"ל. מדוע הנתבעת אשר ידעה על עובדה זו בשנת 2003 המתינה עד דצמבר 2005, למעלה משנתיים, לשלוח את הודעות הקיזוז. אין זה ראוי שהנתבעת תבצע באופן חד צדדי פעולת קיזוז, לאחר 12 שנה, בעבור חוב ששולם על ידה בשנת 1994. אם רצתה הנתבעת להתנות את התשלום עבור הטיפול אותו קיבל הנתבע מהתובעת, בכך שלא תוכר התאונה כתאונת עבודה, היה עליה לעשות זאת בהסכם כתוב, כמצופה מגוף מעין דא. הנתבעת טוענת, כי אם תחויב, יש לחייבה בגובה השתתפותה לפי הפוליסה. לא הוצגה הפוליסה וההסכמים בינה לבין "אבנר", נכון לשנת 1994. בכל אופן, עניין זה הינו במישור היחסים בין הנתבעת לבין "אבנר", ואין לכך השלכה למישור היחסים בין התובעת לבין הנתבעת. סיכומו של דבר התביעה כנגד הנתבע נדחית. התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת, את הסכומים אשר קוזזו מחשבון התובעת, בקשר עם תאונת הדרכים בה היה מעורב הנתבע. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. רפואההתיישנות חובהוצאות אשפוזחובהתיישנות