א. התביעה 1. ביום 11.4.11 הגיש המשיב (להלן - הבנק) תביעה בסדר דין מקוצר בסך 168,071 ₪ נגד המבקשים. בכתב התביעה צוין הבנק הלווה למבקשים סכומים שונים על פי תנאים שנקבעו בהסכם מיום 8.12.97 (נספח א' לכתב התביעה), וכי עקב פיגורים בפירעון ההלוואות שקיבלו המבקשים העמיד הבנק את החוב לפירעון מיידי, העומד על סך 168,072 ₪ ביום 15.3.11. 2. נספח ג' שצורף לכתב התביעה הינו תדפיס חובות המבקשים, נכון ליום 15.3.11, ובו פירוט החוב הכולל שסכומו 168,072 ₪. מהתדפיס עולה כי החוב הכולל מורכב מיתרות חוב בשמונה הלוואות שונות: (1) הלוואה 283744161 (להלן - הלוואה 1); (2) הלוואה 283744259 (להלן - הלוואה 2); (3) הלוואה 536100172 (להלן - הלוואה 3); (4) הלוואה 536100270 (להלן - הלוואה 4); (5) הלוואה 574482935 (להלן - הלוואה 5); (6) הלוואה 581566057 (להלן - הלוואה 6); (7) הלוואה 600753068 (להלן - הלוואה 7); (8) הלוואה 904226650 (להלן - הלוואה 8). ב. טענת ההתיישנות של המבקש מס' 1 3. המבקש מס' 1 הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בבקשה צוין כי הלוואה (3) והלוואה (4) היו בסכום כולל של 327,000 ₪ וניתנו ביוני 1997 למשך 300 חודשים; הלוואה (1), הלוואה (2), הלוואה (6), הלוואה (7) והלוואה (8) היו בסכום כולל של 178,000 ₪ וניתנו בדצמבר 1997 לתקופות שונות שבין 240 חודשים ל-336 חודשים; והלוואה (5) בסך 100,000 ₪ ניתנה במאי 1998 ל-180 חודשים. המבקש מס' 1 טען כי בגין הפיגורים שנוצרו בהחזרי ההלוואות העמיד הבנק בשנת 2003 את יתרתן לפירעון מיידי. כאסמכתא לכך צורף לבקשה העתק מכתב מנהלת מחלקת הגביה של הבנק אל המבקשים מיום 13.11.03, בו נאמר: "בהתחשב עם העובדה שהפיגור בתשלומים לא סולק וההתראות שנשלחו אליכם לא הביאו לידי כיבוד התחייבויותיכם כלפי הבנק, ניתנה הוראה למשרד עו"ד לנקוט לאלתר בהליכים משפטיים לגביית החוב, אשר עלול בסופו של דבר להביא לפינוייכם מן הנכס המשועבד ולמכירתו על ידי כונס נכסים, על כל הכרוך והמשתמע מכך. לא תוכלו לבוא אלינו בטענה שלא הזהרנוכם !!! יתרת ההלוואה להיום הינה בסך 673,422 ₪ בקירוב ....". כאסמכתא נוספת הצביע המבקש מס' 1 על תוכן תצהיר נציג הבנק שצורף לבקשה מיום 6.5.04 למימוש המשכונות שניתנו להבטחת חובות המבקשים לבנק, שם צוין כי הבנק זכאי להעמיד לפירעון מיידי את יתרת ההלוואות הבלתי מסולקות בכל מקרה בו לא ישלמו הלווים את תשלומי ההלוואה כסדרם. 4. מאחר ולטענת המבקש מס' 1 מועד העמדת החוב לפירעון מיידי הינו היום שבו נולדה עילת התובענה, ומאחר והחוב הועמד לפירעון מיידי לכל המאוחר ביום 13.11.03, מועד משלוח המכתב האמור, הרי עד למועד הגשת התביעה, 11.4.11, חלפו יותר משבע שנים, ולפיכך התביעה התיישנה. 5. המבקש מס' 1 העלה טענה חלופית, ולפיה עילת התובענה נולדה בשנת 2003 כבר במועד הפיגור הראשון בהחזר אחת ההלוואות. הוא מסתמך בטענתו זו על לשון התנאים הקבועים בהסכם (נספח א' לכתב התביעה) לפיהם במקרה שהלווה לא ישלם תשלום כלשהו מתשלומי ההלוואה יהא הבנק זכאי, בין השאר, להעמיד לפירעון מיידי את כל המגיע לו. ג. טענות ההתיישנות והשיהוי של המבקשת מס' 2 6. אף המבקשת מס' 2 הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. היא טענה את טענתו החלופית של המבקש מס' 1, וציינה כי הפיגור הראשון בהחזרת ההלוואות החל בשנת 2002 (ולא בשנת 2003, כפי שטען המבקש מס' 1). עילת התביעה "החלה להתהוות" כבר במועד ההפרה הראשונית של הסכם ההלוואה, ומכאן שהתביעה הנוכחית התיישנה בחלוף שבע שנים ממועד זה. המבקשת מס' 2 העלתה אף טענת שיהוי, וציינה כי היא שינתה את מצבה לרעה בעקבות הצהרת כונס נכסים באוזניה לפיה תמו חובותיה לבנק. ד. התיישנות - ההלכה הפסוקה 7. בע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (ניתן ביום 24.5.10) סקר בית המשפט את תכלית מוסד ההתיישנות. נקבע שם (על ידי כבוד השופטת פרוקצ'יה) כי המבחן המקובל לקיום "עילת תובענה" לצורך התיישנות הינו מציאותן של העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להוכיחה ולזכות בסעד המבוקש. היום בו נולדה עילת התובענה הינו היום בו מתגבשות לראשונה העובדות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. אולם אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה. הכוונה היא למועד קונקרטי שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה זוכה בסעד המבוקש. המבחן לצורך קביעת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בתובענה אזרחית מותנה, אפוא, בקיומו של כוח תביעה מהותי בידי התובע לקבל סעד שהוא טוען לו. כוח תביעה מהותי עומד לתובע כאשר יש ביכולתו להביא את עניינו להכרעה, הן מן הבחינה המושגית והן מן הבחינה הדיונית והמעשית. (לבעייתיות שיצרו האבחנות החדשות בפרשת פסגת אשדוד, ראו: תא (ת"א) 22555-11-10 אלחנן לוונטהל נ' עיריית תל אביב יפו (ניתן ביום 11.9.11)). 8. בפסקה 4 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין ברע"א 8688/07 רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (ניתן ביום 20.12.10) הוסבר המונח "עילת תביעה" לעניין ההתיישנות כמונח פרשני שאינו קשיח ושהינו תלוי הקשר: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום היוולדה של עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). המונח "עילת תובענה" משמש בדברי-חקיקה שונים ופרשנותו תלויית-הקשר. ככל שמדובר בדיני ההתיישנות, מקובל לפרש את המונח "עילת התובענה" - ואת מועד היווצרותה של עילה כזו - באופן שהוא יבטא לא רק את קיומם של מרכיבי העילה לפי הדין המהותי, אלא גם את קיומם של נתונים נוספים הדרושים כדי שבעל הדין יוכל לפנות לערכאות ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו. עמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה: שילוב מרכיבי התביעה הנדרשים לצורך גיבוש העילה בדין המהותי, ביחד עם אותם נתונים נוספים המכשירים את אפשרות פנייתו בפועל של התובע לבית המשפט, יוצרים את 'כח התביעה' שבידו, אשר עם היווצרותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול. 'כח תביעה' כאמור, פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פס' 20, 22.6.2008)). תפיסה זו שואבת את טעמה מן האיזון בין התכליות השונות המונחות בבסיסו של מוסד ההתיישנות, כשמשקל רב ניתן לזכות הגישה לערכאות ולעיקרון הנגזר ממנה כי נדרש טעם ממשי וכבד משקל לחסימת דרכו של בעל דין לבית המשפט. גם לכך נדרשה השופטת פרוקצ'יה: לזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד של האדם ישנה משמעות והשלכה גם על התפיסה הנוגעת להחלת הוראות ההתיישנות בדין האזרחי. מערכת הערכים הכוללת, העומדת ביסוד דין ההתיישנות, שבכללה גם הזכות החוקתית המוכרת של האדם לפנות לערכאות, מקרינה על פרשנות הוראותיו של חוק ההתיישנות, ועל דרך בירורם של התנאים הנדרשים לצורך הקמת טענת התיישנות כלפי תביעה שהוגשה. קיומו של אינטרס התובע לברר את תביעתו לגופה, ולבסס את זכויותיו המהותיות הנטענות, על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה, על פי טיבה, נטייה להצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה בשל חלוף הזמן (שם, פס' 12)". 9. בפסקות 37 - 40 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה בע"א 735/07 צמרות חברה לבנין נ' בנק מזרחי טפחות (ניתן ביום 5.1.11) (להלן - פסק דין צמרות) הובהר אימתי דרישת בנק לתשלום חוב מהווה "כוח תביעה" קונקרטי שממנו מתחילה תקופת ההתיישנות ואימתי מדובר רק בזכות תביעה מושגית-תיאורטית: "אין די בקיום זכות תביעה מושגית-תיאורטית בלבד בידי התובע. נדרשת בשלות של זכות התביעה במובן קיומו של כוח, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית, ולזכות בסעד אם תוכח התביעה (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 174-175 (2003)). רק משמתקיימים תנאים אלה במלואם, מתחיל מירוץ ההתיישנות. .... לצורך גיבוש עילת התביעה האמורה, נדרש היה כי הבנק יבהיר למערערים בדרך מפורשת וברורה, כי על פי עמדתו, המערערים חבים לו חוב בסכום מוגדר, וכי לצורך מימוש חוב זה, ככל שלא ייפרע, הבנק מתכוון לממש את הבטוחה על הדירה. על פי האמור בהמרצת ...... הבנק הודיע למערערים בשנת 1997 כי מבחינתו הסכם הליווי בטל, מאחר שהמערערים לא העמידו בטחונות מספיקים לאשראי הבנק. הודעה זו של הבנק ב-1997 אמנם הבהירה למערערים כי יחסיהם עם הבנק עלו על שרטון, וכי הסכם הליווי לא יכובד על ידי הבנק. יחד עם זאת, הבנק לא הודיע למערערים באותו מועד, כי הם חבים לו כספים בסכומים מוגדרים, וכי הוא מתכוון לממש את הבטוחה על הדירה אם החוב לא ייפרע. רק בשנת 2003 העביר הבנק, לראשונה, דרישה למערערים לפרוע את חובותיהם כלפיו . . . אני נוטה לחשוב, כי עילת התביעה בידי המערערים, במובן "כוח תביעה" שניתן בידיהם, צמחה רק מאותו שלב בשנת 2003 בו הציג הבנק את דרישותיו כלפי המערערים בענין החוב העומד לפרעון והבטוחה שהבנק מבקש לממשה, ולא קודם לכן. לפיכך, רק ממועד זה יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות . . ". ה. שיהוי - ההלכה הפסוקה 10. בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים פ"ד נז(5) 433, 447 - 448 דן בית המשפט במקומו של מוסד השיהוי בהגשת תובענה בתוך תחומיה של תקופת ההתיישנות האזרחית ובטרם חלפה. כבוד השופטת פרוקצ'יה קבעה כי "זוהי טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה, ועשוייה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת ההתיישנות המוכרת בחוק". מאחר וקבלת טענת שיהוי מרחיבה את מניעת הגישה של בעל דין לערכאות, ואף עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו ולהרתיעו מלחפש פתרונות חלופיים, הרי התנאים לקבלתה הם מחמירים ונסיבות החלתה נדירות. ההשתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. על מנת לזכות בטענת שיהוי, על המבקש להוכיח כי (1) בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או (2) שבמשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה. יש המוסיפים תנאי חלופי שלישי שעניינו (3) שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. "יש המדגישים את הקשר בין השיהוי לבין תורת ההשתק מכוח מצג המהווה פן של תורת תום הלב השזורה בכללי המשפט האזרחי" (פיסקה 14 לפסק הדין בפרשת תלמוד תורה). לבית המשפט שיקול דעת להעריך באילו נסיבות יקבל את טענת השיהוי. עליו לשקול ולאזן בין מכלול השיקולים שעיקרם האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ומאזן הנזקים ביניהם. ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית המשפט מחסימתה בטענת שיהוי. ו. טענות ההתיישנות והשיהוי לאור ההלכה הפסוקה 11. לטענות המבקשים בדבר העמדת חוב ההלוואות לפירעון מיידי בטרם הוגשה התביעה הנוכחית אין אחיזה בחומר שהונח בפני בית המשפט. במכתב הבנק מיום 13.11.03 אין כל אמירה ממנה ניתן להבין כי בוצע פירעון מיידי של שמונה ההלוואות שנזכרו לעיל. במכתב צוין כי יתרת ההלוואה הינה סך 673,422 ₪ בקירוב. אין במכתב דרישה לסילוק מלוא יתרות ההלוואות, אלא מודגשת העובדה כי המבקשים לא סילקו את הפיגור בתשלומים, וכי הבנק הנחה את עורכי דינו לנקוט בצעדים משפטיים "לגביית החוב". המבקשים הוזהרו כי צעדים אלו עלולים להביא לפינויים מהנכס המשועבד לבנק. באזהרה זו רמז הבנק לאפשרות כי ינקטו כנגד המבקשים הליכים למימוש משכנתא על דירת מגוריהם. (לא למותר לציין כי על פי סעיף 81ב1(ב)(1) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 (להלן - חוק ההוצאה לפועל ראשיתו של הליך כזה הינה בבקשה לביצוע החוב שבפיגור בלבד, אם כי יש לציין בה את מלוא חוב ההלוואה שלהבטחת פירעונה נרשמה המשכנתא). אף תוכן תצהירו של נציג הבנק, אשר, לטענת המבקש מס' 1, צורף לבקשה למימוש שהוגשה ביום 6.5.04 אינו כולל אמירה לפיה מלוא החוב הועמד לפירעון מיידי. דווקא האמירה לפיה הבנק זכאי להעמיד החוב לפירעון מיידי, מבלי שצוין כי כך נעשה, מעידה שמדובר באזהרה לעתיד לבוא. תוכן התצהיר תואם את הוראת סעיף 81ב1(ב)(1) לחוק ההוצאה לפועל, שנזכר לעיל, המורה על תחילת הליך המימוש בבקשה לביצוע החוב שבפיגור בלבד. בתגובת הבנק לבקשות המבקשים נטען כי עד להגשת התביעה הנוכחית מעולם לא הועמד חובם לפירעון מיידי. ואכן, עיון במבנה החוב, נכון ליום 15.3.11, כפי שפורט בתדפיס הבנק (נספח ג' לכתב התביעה) מגלה כי במרץ 2011 זמן פירעונן של חלק מההלוואות טרם הגיע, חלקן עדיין היה רשום בספרי הבנק על פי התפלגות של יתרת שוטף, יתרת קרן וריבית פיגורים - וטרם הועמד לפירעון מיידי. רק בכתב התביעה מיום 11.4.11 מצוין לראשונה כי הבנק העמיד את ההלוואות לפירעון מיידי. בכך מימש הבנק את זכותו החוזית, שבאה לביטוי בסעיף 9 להסכם תנאי ההלוואות מיום 8.12.97, לפיה "במקרה והלווה לא ישלם תשלום כלשהו מתשלומי ההלוואה הנ"ל .... יהיה הבנק זכאי החל מיום קרות מקרה ההפרה: - ... לתבוע בכל עת מהלווה עפ"י קביעת הבנק את הסכומים אשר מועד פירעונם על פי הסכם זה חל קודם לכן או להעמיד לפירעון מיידי את כל המגיע לבנק עפ"י הסכם זה לרבות הסכומים אשר מועד תשלומם טרם הגיע ... ". 12. כאשר נוצר חוב פיגורים וכל עוד לא מימש הבנק את זכותו על פי סעיף 9 להסכם - הייתה לו זכות תביעה תיאורטית מושגית בלבד. הודעת הבנק משנת 2003 הבהירה למבקשים, כלשון הנאמר בפסק דין צמרות, כי יחסיהם עם הבנק עלו על שרטון וכי חובם עבר לטיפול עורכי הדין של הבנק. לא נכללה במכתב מאותה שנה דרישה מפורשת לפירעון מיידי של כל החוב, לרבות פירעונן המיידי של ההלוואות שזמני פירעונן טרם הגיעו, על מנת למנוע מימוש המשכנתא. כפי שעולה מתדפיס הבנק ממרץ 2011, באותו מועד טרם הועמדו ההלוואות לפירעון מיידי. לא הוכחה דרישה מפורשת לפירעון מיידי של ההלוואות בטרם הגשת כתב התביעה, דהיינו טרם קמה עילת התביעה במובן "כוח תביעה" שניתן בידי הבנק, ואשר ממועד הקמתה מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות. מהחומר שהונח בפני בית המשפט עולה כי דרישה מפורשת כזו קיימת בכתב התביעה. משלא קמה עילת תביעה במובן "כוח תביעה" בגין העמדת יתרות כל ההלוואות לפירעון מיידי בתקופה העולה על שבע שנים בטרם הוגשה התביעה הנוכחית - דין טענת ההתיישנות להידחות. 13. אין ביסוס משפטי לראיית מועד הסכם תנאי ההלוואות, הכולל סעיף בדבר זכות הבנק להעמיד את יתרותיהן לפירעון מיידי, כמועד בו מתחיל מנין תקופת ההתיישנות. מעבר לחוסר סבירותה של פרשנות זו, היא אף אינה עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 9 בהסכם זה, אשר מקנה לבנק זכות להעמיד החוב לפירעון מיידי בעיתוי שייראה לו, ולא מטילה עליו חובה לנהוג כך. כך אף אין בסיס לשוני לפירוש מוצע לפיו חובה כזו קיימת מייד במועד בו מבוצעת ההפרה הראשונה של ההסכם, עם היווצרות פיגור ראשון בהחזר של אחת ההלוואות. 14. המבקשת מס' 2 לא הצביעה על התקיימות התנאים שנקבעו בפסיקה לקבלת טענת שיהוי. לא הוכח כי הבנק זנח את תביעתו לסילוק חובות המבקשים. בעקבות מכתב הבנק משנת 2003 , ובו אזהרה בדבר נקיטת הליך למימוש המשכנתא, אכן פתח הבנק בהליך זה. על פי אופיו של הליך זה, המתנהל באופן הקבוע בחוק ההוצאה לפועל לגבי מימוש דירת מגורים, מדובר בהליך ממושך. אך טבעי הוא כי הבנק ימתין למיצויו, בטרם יבחר בנקיטת הליך נוסף - הגשת תביעה כספית בגובה יתרת החוב שתיוותר לאחר מיצוי הליך מימוש המשכנתא. המבקשת אף לא הצביעה על שינוי לרעה במצבה כתוצאה מהגשת התביעה הכספית רק בשנת 2011, או על היות צעדו זה של הבנק נגוע בחוסר תום לב. לאור זאת, דין טענת השיהוי להידחות. 15. א. אשר על כן, הנני דוחה את טענות ההתיישנות והשיהוי שהעלו המבקשים. ב. הנני מחייב את כל אחד מהמבקשים לשלם למשיב, באמצעות באת כוחו, הוצאות הבקשה בסך 1,500 ₪. התיישנות חובחובהלוואההתיישנות