כתבי הטענות 1. על פי כתב התביעה ביום 26.5.96 רכשה הנתבעת 1 מאת התובעת זכויות חכירה לגבי שטח של 634 מ"ר בבניין שבנתה התובעת. הנתבעת קיבלה את הממכר ביום 10.10.97 אך לא העבירה את מלוא התמורה ונותרה חייבת 100,000$. הנתבעת 1 גם לא משתתפת בהוצאות אחזקת הממכר והבית המשותף ולא משלמת את דמי הניהול החודשיים ובכך מפרה את החוזה הפרה יסודית. עוד נטען בכתב התביעה כי לנתבעת 1 הומצאה על פי הסכם המכר ערבות בנקאית להבטחת כספי הרכישה אך היא לא העבירה בהתאם את העמלה עבור הערבות ואף לא החזירה לתובעת את הערבות שניתנה לה לפי חוק המכר. הנתבעת 2 שהינה בבעלות זהה לזו של הנתבעת 1 ופועלת עימה כיחידה כלכלית אחת הודתה בקיום חוב כלפי התובעת והציעה לשלם סך של 50,000$. לעניין התחייבותן כלפי התובעת הרי שיש לבצע הרמת מסך ביניהן. על פי ההסכם תנאי להתחייבות התובעת להעביר את רישום הממכר על שם הנתבעת 1 הוא כי תתקבל מלוא התמורה. לטענת התובעת נגועה התנהלותה של הנתבעת 1 בחוסר תום לב ומהווה התעשרות שלא כדין על חשבון התובעת. התובעת תובעת את יתרת התמורה, את דמי ניהול המבנה, עמלת ערבות המכר ופיצוי מוסכם. על פי כתב ההגנה התביעה התיישנה שכן עילת התביעה ככל הנוגע ליתרת התמורה מבוססת על שיקים ששולמו על חשבון המכר והוחזרו ואשר מועד פרעונם היה 1997 ו-1998. על פי כתב ההגנה הנתבעות מעולם לא חתמו על הסכם ניהול עם התובעת ו/או מי מטעמה, התובעת אינה מפרטת עבור אלו שירותים נתבע חוב דמי הניהול, ומכל מקום חוב קודם ליום 12.7.00 אינו בר תביעה. אשר לעמלת ערבות חוק המכר, הואיל והערבות הופקה ביום 25.6.96, סכום העמלה המצטבר עד ליום 12.7.00 אינו בר תביעה. גם העילה בגין הפצוי המוסכם קמה ביום בו לא לא שולמה לתובעת מלוא יתרת התמורה ועל כן הפצוי המוסכם אינו בר תביעה. עוד טוענות הנתבעות כי הנתבעת 1 רכשה על פי הסכם המכר שטח של 465 מ"ר בתוספת 21% שטחים ציבוריים ומעבר לכך חלק נוסף בסך 85 מ"ר. על פי כתב ההגנה עד היום הנתבעת 1 לא קיבלה ערבות חוק מכר וגם לא את 5 החניות שהיתה אמורה לקבל לפי ההסכם. זכויות הנתבעת 1 גם לא נרשמו ולא ניתנה כל תעודת גמר למבנה. חלק מהמבנה משמש לצרכי מוסך המפריע לתפקוד המשרדים והבניין כולו במצב תחזוקתי גרוע כאשר התובעת אינה מעניקה שרותי בדק כלשהם המחוייבים על פי חוק המכר דירות. על פי כתב ההגנה בנוסף להסכם המכר נחתם בין התובעת לנתבעת 1 מסמך שנויים להסכם המקורי ולפיו הוסכם כי הנתבעת 1 תישא המחצית עלות הערבות הבנקאית למשך השנה הראשונה וכך עשתה. סוכם כי אם יהיה צורך לחדש את הערבות התובעת תישא בעלותה מעבר לשנה. הערבות לא הוחזרה לתובעת הואיל ולא נתקיימו התנאים להחזרתה. לטענת הנתבעות על אף הליכי חדלות פירעון אליהם נקלעה הנתבעת 1 בשנת 1998, זכויות וחובות הנתבעת 1 כלפי התובעת לא השתנו וכל שהתרחש הוא שבעלי המניות של הנתבעת 1 התחלפו. על כן הנתבעת 2 לא נכנסה בנעלי הנתבעת 1 בכל הקשור להתחייבויותיה וזכויותיה כלפי התובעת והיא אינה חלק מהמחלוקת נשוא הליך זה. הנתבעת 2 היא חברה שהוקמה שנים לאחר שנחתם הסכם מכר המשרדים נשוא המחלוקת. לטענת הנתבעת 2 אין היא פועלת כיחידה כלכלית אחת עם הנתבעת 1, לא היה בהתנהלות הנתבעות כדי להטעות את התובעת ו/או להקים עילה להרמת מסך ומכל מקום הרמת מסך כלל אינה יכולה להתבצע בין שתי חברות. לטענת הנתבעת 1 על אף האמור בכתב התביעה החזקה במשרדים נמסרה לה רק ביום 10.10.97. בכתב התשובה נטען כי ביום 7.1.04 הודו הנתבעות באופן מפורש בקיום חוב של הנתבעת 1 כלפי התובעת ובהיותה מחזיקה בחניות ובערבות מכר ויש על כן לדחות את טענותיהן כי לא נמסרה לנתבעת 1 ערבות מכר מספקת, כי לא קיבלה את 5 החניות אותן רכשה וכן, לנוכח סעיף 9 לחוק ההתיישנות, את הטענה כי התביעה התיישנה. למבנה נתנה תעודת גמר ביום 15.6.03. על פי כתב התשובה הדין מכיר בהרמת מסך בין שתי חברות ויש לכך הצדקה במקרה הנוכחי. הנתבעת בניגוד לדיירים אחרים, על אף שנהנית ממלוא השירותים בבניין, לא משתתפת בהוצאות החזקת הממכר ולא משלמת דמי ניהול חודשיים וזאת בניגוד להסכם המכר. ככל הנוגע למסמך השנויים טוענת התובעת כי על פי הוראותיו היה על הנתבעות להשיב לתובעת את הערבות הבנקאית. אשר לרישום הזכויות על שם הנתבעת 1, לאור ההסכם תנאי מוקדם הוא קבלת מלוא התמורה בעבור הממכר. 2. בכתב התביעה שכנגד נטען כי על פי הסכם המכר וההסכם הנוסף היתה התובעת שכנגד צריכה לקבל משרדים בשטח 550 מ"ר וכן 21% שטח צבורי בבניין ובסך הכל 665.5 מ"ר. לטענת התובעת שכנגד שטח המשרדים שנמסר לה בפועל הינו של 511.4 מ"ר בלבד. בהתאם למחירי הסכם המכר מדובר בסך של 75,420$ עבור שטח המשרדים ובסך של 124,072$ עבור שטחים ציבוריים לו היא זכאית כהחזר. לטענת התובעת שכנגד היא גם זכאית לפצוי המוסכם על פי החוזה בסך 120,000$ בגין אי הוצאת ערבות מכר המשקפת את כל הכספים שקיבלה, בגין אי קבלת החניות ובגין אי רישום בית משותף למשרדים. על פי כתב התביעה שכנגד גם נמסרה החזקה במשרדים באיחור של 12.5 חודשים ובגין תקופה זו יש לחייב את הנתבעת שכנגד בתשלום דמי שכירות ראויים לתובעת שכנגד בסך של 806,972 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. בנוסף דורשת התובעת שכנגד פיצוי בגין נזקיה כתוצאה מאי ניהול הבנין ואי שמוש ב-5 חניות מסודרות במשך למעלה מ-10 שנים בסך של 250,000 ₪. על פי כתב ההגנה לתביעה שכנגד יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות שכן כל הטענות המפורטות בה נולדו לפני למעלה מ-10 שנים. לחילופין זכאית הנתבעת שכנגד לקזז מכל סכום שתובעת התובעת שכנגד את סכומי הנזק המפורטים בכתב התביעה המקורי. לטענת הנתבעת שכנגד השטח שנמסר לתובעת שכנגד הוא בדיוק השטח שנרכש - 550 מ"ר נטו + 21% שטחים ציבוריים. יש לדחות גם את הטענה בדבר הקצאתם של שטחים ציבוריים שלא בהתאם להסכם שכן מדובר בתשלום עבור השטחים הציבוריים המשמעותיים שניבנו לצורך שימושם של הרוכשים. על פי כתב ההגנה יש גם לדחות את הטענות ככל הנוגע לערבות לאחר שהנתבעת שכנגד מילאה אחר כל התנאים הקבועים בסעיף 2ב(א) לחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה-1974. התובעת שכנגד אף לא פעלה בניסיון להקטין את העמלה עבור הערבות, אף שקיבלה חזקה בנכס. התובעת שכנגד עושה שימוש קבוע בחניות בהתאם למה שרכשה הגם שהרישום הפורמאלי טרם נעשה כי טרם הושלמו הליכי הפרצלציה. יש לדחות את הטענות בדבר הרישום כשעד היום טרם שילמה התובעת שכנגד את כל התמורה. יש גם לדחות את הטענות ככל הנוגע לאיחור במסירה, וככל הנוגע לניהול הבניין. בכתב התשובה לכתב ההגנה שכנגד נטען כי לנוכח סעיף 4 לחוק ההתיישנות אם וככל שיקבע כי התביעה העיקרית לא התיישנה, אין לקבל את טענת ההתיישנות כנגד התביעה שכנגד. יש לדחות את הטענה כי התובעת שכנגד אישרה כי קיבלה לידיה 550 מ"ר שכן לכתב התביעה שכנגד צורפה מדידה אובייקטיבית. יש גם לדחות את הטענות ככל הנוגע לשטחים הצבוריים. 3. מטעם התובעת והנתבעת שכנגד הוגשו תצהיריהם של יעקב בן שלמה ומאיר לוין מנהלי התובעת, של תקוה דיין המשמשת כמנהלת משרד בתובעת, וכן חוות דעת של האדריכל חיים שחר. מטעם הנתבעת והתובעת שכנגד הוגשו תצהיריהם של מר דוד דן - מנהל בפועל של הנתבעת 1, של שלמה תורג'מן שהיה בעלים ומנהל של הנתבעת 1 עד לקריסתה הכלכלית, של יוסי תורג'מן ששימש בתפקיד מהנדס פרויקטים בנתבעת 1 עד לקריסתה הכלכלית ושל המודד שריף זועבי. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב. הטענות בסכומים 4. לטענת התובעת בסיכומים מהעדויות עולה כי אין מחלוקת כי הנתבעת 1 נותרה חייבת לתובעת על חשבון התמורה סך של 96,761$ בתוספת מע"מ נכון ליום 10.1.97. התובעת מילאה את כל התחייבויותיה על פי ההסכם. הממכר נמסר ביוני 1996 עוד לפני המועד החוזי המקורי. ככל הנוגע לשטח היחידה מהעדויות עולה כי התובעת עמדה בכל התחייבויותיה כלפי הנתבעת 1 הן לגבי השטח העיקרי והן לגבי הרכוש המשותף. לטענת התובעת ככל שהיו לנתבעת 1 טענות לגבי שטח הממכר היא ויתרה עליהן לפני זמן רב - הן לפי החוזה בין הצדדים והן על פי הוראותיו של חוק המכר מהעדויות גם עולה כי התובעת קיימה את התחייבויותיה ככל הנוגע לחניות. בהתאם לחוזה החובה להקים ועד בית או לשכור את שירותיה של חברת אחזקה מוטלת על הנתבעת 1. הנתבעת 1 לא קיימה את חובתה זו. הנתבעת 1 גם לא שילמה כעולה מהעדויות, למעט תשלומים חלקיים בלבד, עבור דמי הניהול אשר את גובהם הסביר הוכיחה התובעת. לטענת התובעת יש לדחות את טענותיה של הנתבעת 1 ככל הנוגע לתחזוקתו הירודה של הבניין. סכום החוב בגין דמי הניהול נכון ליום הגשת התביעה עומד על סך 448,518 ₪ בתוספת מע"מ כאשר מתוך סכום זה סך של 268,843 ₪ בתוספת מע"מ הוא גם חובה של הנתבעת 2 מיום הקמתה. לטענת התובעת כיוון שלא השלימה הנתבעת 1 את תשלום התמורה גם לא נתגבש חיובה של התובעת להעביר את הזכויות בממכר על שם הנתבעת 1 והנתבעת לא היתה בנסיבות אלו זכאית לעכב בידיה את ערבויות חוק המכר ועליה לפצות את התובעת בגין נזקיה. עקב ההפרה מצד הנתבעת 1 נאלצה התובעת להחזיק את הערבות הבנקאית על פי חוק המכר בתוקף כל כך הרבה זמן. הנזק המוכח כתוצאה מכך עומד על סך 447,549 ₪. עוד טוענת התובעת כי הנתבעת 1 הפרה את ההסכם בין הצדדים הפרה יסודית באי תשלום מלוא התמורה, באי הקמת חברת ניהוצ ואי תשלום דמי ניהול ובאי השבת הערבות הבנקאית. בנסיבות אלו זכאית התובעת לפצוי מוסכם על פי החוזה בסך של 120,000$. התובעת גם זכאית לאכיפת החיוב בתשלום דמי הממכר, דמי הניהול והפיצוי המוסכם וכן בשעור הנזק שהוכח בגין הפרת ההסכם באי השבת הערבות הבנקאית. לטענת התובעת גם אין כל הצדקה בנסיבות העניין להורות על הפחתת הפצוי המוסכם. לטענת ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד בסיכומיו על פי הסדר נושים של הנתבעת 1 שאושר ביום 25.8.99 על ידי בית המשפט העליון נמכרה הנתבעת 1 למשקיע כשהיא נקייה מכל חוב, עיקול או זכות כלשהיא של צד ג'. הטענות כנגד הנתבעת 2 בדבר הרמת מסך שנוסחו באופן לאקוני ולא מפורט בכתב התביעה, כלל לא הוכחו ומכל מקום נזנחו לחלוטין במסגרת הסיכומים. גם לגופו הנתבעת 2 מעולם לא נכנסה לנעלי הנתבעת 1 ככל הנוגע לזכויות ולחובות מול התובעת, אינה חלק מהמחלוקת בתיק זה ויש איפוא לדחות את התביעה כנגדה. ב"כ הנתבעת חוזר בסיכומים על טענתו ולפיה חלק הארי מעילות התביעה התיישנו. יש לדחות את טענת התובעת ולפיה מכתבו של מנהל הנתבעות מיום 7.1.04 עולה כדי "הודאה בקיום זכות" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות המכתב האמור כעולה מהראיות מהווה הצעת פשרה והההלכה היא כי אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק. גם כותרת המסמך "מבלי לפגוע בזכויות" מונעת מלראות במסמך משום הודאת בעל דין. גם תוכן המכתב מלמד כי אין המדובר בהודאה ומכל מקום הוא מתייחס רק לחוב בסך 100,000$ ולא ליתר ראשי הנזק. התובעת גם לא הביאה כל הצדק סביר מדוע המתינה עם תביעתה 10 שנים ובנסיבות אלו יש לנקוט פרשנות מצמצמת בשאלת ההתיישנות. לטענת ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד לנוכח התביעה שהוגשה וסעיף 4 לחוק ההתיישנות גם יש לדחות את טענת ההתיישנות ככל הנוגע לתביעה שכנגד. עוד טוען ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד כי מהעדויות עולה כי בין התובעת לנתבעת 1 נכרתו שני הסכמי מכר נפרדים בגין שתי עיסקאות נפרדות, כאשר על אף תשלום מלוא התמורה עבור הסכם המכר הראשון נמנעה התובעת מלרשום את הזכויות על שם הנתבעת 1 במשך 15 שנה, בכך הפרה הפרה יסודית את ההסכם הראשון והנתבעת זכאית על כן למלוא הפצוי המוסכם. עוד טוען ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד כי לא מוטלת כל חבות על הנתבעת 1 להחזיר את הערבות הבנקאית לתובעת מאחר וטרם העבירה את רישום הזכויות על שם הנתבעת 1 במנהל מקרקעי ישראל ועל פי ההסכם בין הצדדים התחייבה התובעת לשאת במימון הערבות הבנקאית ככל שתידרש לחידושה על פי דין. לטענת הנתבעת והתובעת שכנגד הוכח כי שטח המשרדים שנמסר בפועל לנתבעת 1 היה קטן משמעותית מהשטח לו התחייבה התובעת בהסכם. גם אם מתעלמים מהשטח שנמסר בפועל ומתייחסים רק לשטח שנרשם על שם הנתבעת 1, עדיין נרשם על שמה שטח הקטן מזה עבורו שילמה. יש גם לדחות את כל הטענות ככל הנוגע לשטח הציבורי וגודלו שכלל לא הוכחו. לטענת ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד מהראיות עולה כי החזקה במשרדים נמסרה לנתבעת 1 רק ביום 10.10.97 ואין כל טענה לסתור את חישוב הנזק בדמות דמי שכירות ראויים בסך של 806,972 ₪ שנגרם לנתבעת 1 במהלך התקופה של האיחור במסירה. ככל הנוגע לדמי הניהול נטען בסיכומים כי לא הוכח קיומו של מקור הסכמי לחיוב הנתבעת 1 בתשלום דמי ניהול וגובהם. גם בשל הסדר הנושים אליו הגיעה הנתבעת 1 יש לדחות את כל טענותיה של התובעת ככל הנוגע לדמי הניהול. לטענת הנתבעת והתובעת שכנגד הוכח כי במהלך השנים עד 2008 עת מונתה חברת ניהול לבניין דאגה התובעת שלא לנהל את הבניין ונזקיה המוערכים של התובעת שכנגד בגין אי הניהול ואי שימוש ב-5 חניות מסודרות ומסויימות לא הוכחשו ולא נסתרו. לטענת ב"כ הנתבעת שכנגד בסיכומיו טענת ההתיישנות תמוהה בשים לב לכך שבמסגרת הסכם פדיון המשרדים נקבע כי הוא כפוף לחוב לתובעת. גם המכתב המהווה לטענת התובעת הודאה בקיום זכות נחלק לשניים: חלק אחד עומד בכל דרישות החוק והפסיקה לגבי הודאה וחלק שני עניינו הצעה כספית במסגרת מה שמתיימר להיות משא ומתן. מאחר ולא היתה מחלוקת לגבי קיומו של חוב אין כלל אפשרות להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות. ככל הנוגע לערבות הבנקאית יש לדחות את טענת ההתיישנות שכן מדובר בעוולה שיום התגבשות עילת התביעה היא כאשר המעשה או המחדל חדל ובענייננו רגע השבת הערבות הבנקאית או הרגע בו נרשמה הערת האזהרה שאז יכולה היתה התובעת לגרום לביטולה של הערבות הבנקאית. עוד נטען בסכומים כי על אף שהמשרדים נרכשו בשני הסכמים שונים, מדובר בממכר אחד שאין להפרידו. הטענות ככל הנוגע לשטחים שנמסרו מבוססות על חישובים נעדרי כל אחיזה בחוק ואילו את הטענה ככל הנוגע לאיחור במסירה יש לדחות. בנסיבות שהוכח כי שתי החברות עושות שימוש במשרדים יש לחייב את שתיהן בגין דמי הניהול מאחר והוכח כי סופקו שרותים שונים לבניין, ואילו את הטענה ככל הנוגע לחניות יש לדחות משלא הוכח הנזקים. דיון רקע עובדתי 5. בין התובעת לבין הנתבעת 1 נחתם ביום 26.5.1996 הסכם מכר לפיו רכשה הנתבעת 1 מאת התובעת זכויות בבניין שנבנה על ידי התובעת בשטח של 465 מ"ר בתוספת 21% בגין החלק היחסי ברכוש המשותף וכן 5 חניות (ר' נספח 3 לתצהירו של יעקב בן שלמה). מספר חודשים מאוחר יותר נרכש על ידי הנתבעת 1 מאת התובעת שטח נוסף צמוד לשטח המקורי בגודל של 85 מ"ר ובתנאים זהים לתנאי הרכישה בהסכם המקורי. אין מחלוקת כי הנתבעת 1 קיבלה את החזקה במלוא השטח שנרכש על ידה ואולם נכון למועד הגשת התביעה, 12.7.07 טרם הועברו הזכויות על שמה. התביעה א. שאלת ההתיישנות 6. בכתב התביעה עותרת התובעת לתשלום יתרת התמורה בגין הסכם המכר, חוב בגין דמי ניהול עבור המבנה, עמלת הערבות הבנקאית אותה נאלצה לשלם לאחר שלא הוחזרה לה על ידי הנתבעת ופצוי מוסכם בגין ההפרות. טענתן העיקרית של הנתבעות היא כי עיקר העילות התיישנו. אין מחלוקת בין הצדדים כי לנתבעת 1 נותר חוב על חשבון המכר בסך 96,761$ בתוספת מע"מ נכון ליום 10.1.97 (ר' סעיף 28(א) לסכומי הנתבעת). עוד אין מחלוקת כי חוב זה התגבש לכל המאוחר בשנת 1998 כך שלכאורה התיישן. טענתה העיקרית של התובעת היא כי מכתב שכתב בשנת 2004 מר דוד דן לתובעת (נספח יב 10 לתצהירו של יעקב בן שלמה) מהווה הודאה בזכות במשמעות סעיף 9 לחוק ההתיישנות המפסיקה את מרוץ ההתיישנות. במכתב כך נאמר: " הנדון: משרדי טשת - בית אדם - לצרכי מו"מ בלבד לאחר בדיקת טענתכם בקשר לחובות עבר של חברת טשת הקודמת נמצאו הממצאים הבאים קיים חוב בגין שקים חוזרים על סך 50,000$ על המשרדים קיים חוב על רכישת 5 מקומות חניה בחניון בסך 50,000$. סך חוב כולל הינו 100,000$. חברת טשת 2000 בע"מ מוכנה לשלם סך של 50,000$ בגין החוב הנ"ל וכמו כן לוותר על זכותה לחמשה מקומות חניה בחניון וכן להחזיר לבנק את ערבות המכר בגין הנכס הנדון, וזאת בתמורה לרשום זכויותיה של טשת על המשרדים וביטול כל טענות הדדיות בין הצדדים ". החתום על המכתב הוא מר דוד דן המשמש על פי האמור בתצהירו כמנהל בפועל של שתי הנתבעות, לכאורה בשם הנתבעת 2. על פי תצהירו המכתב הוצא מטעם הנתבעת 1 ונושא לוגו של הנתבעת 1 ובטעות סופר נחתם בשם הנתבעת 2 (סעיף 21 לתצהיר). 7. האם מהווה המכתב האמור הודאה בזכות במשמעות סעיף 9 לחוק ההתיישנות המפסיקה את מרוץ ההתיישנות? ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ. מדינת ישראל - משרד הביטחון כך נאמר: "אשר לאינטרס הצבורי, יש להביא בחשבון כי אינטרס זה מצדיק עידוד מגמה של ניהול משא ומתן בין הצדדים. אם כל מסמך שמועבר בין צדדים במסגרת משא ומתן ייחשב כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יהיה בכך כדי לפגוע בנכונות צדדים יריבים ליצור תקשורת מכל סוג שהוא שבוודאי יפגע הדבר בנכונותם לנהל משא ומתן. השפעה "מצננת" זו על נסיונות להגיע לפשרה אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הצבורי לפתור מחלוקות בדרך של הסכמה ותך התחשבות הדדית, מבלי לפנות לערכאות משפטיות...ככלל, נוכח שיקולים אלו, אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומגמה זו מאפיינת את גישתם של בתי המשפט כמדיניות משפטית ראויה. עם זאת, נאמנים לגישה שאין לך כלל שאין לו יוצא מן הכלל, ניתן לאמר כי לא כל מקרה בו היתה חליפת מכתבים בין הצדדים תזכה לפטור אוטומאטי מתחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות רק בשל הטענה כי מדובר היה במשא ומתן לצרכי פשרה. יש לבחון, איפוא, כל מקרה לפי נסיבותיו". בענייננו על פי כותרת המסמך הוא נכתב לצרכי משא ומתן בלבד. על פי תוכנו, לפחות בחלקו השני הוא כולל הצעת פשרה מטעם הנתבעת. לטענת התובעת יש להפריד בין שני חלקי המכתב כאשר חלקו הראשון מהווה הודאה בזכות התובעת ואילו חלקו השני מהווה הצעת פשרה. אין בידי לקבל טענה זו. מדובר במכתב אחד שיש לקראו כמכלול וכל ניסיון לפצל בין חלקיו הוא מלאכותי. על רקע האמור בתחילתו ניתנת ההצעה לסיום המחלוקת שבסיומו ויש כאמור לקרוא את המכתב כמקשה אחת. בפרט לאור האמור בכותרת המסמך. לא רק כותרת המסמך ותוכנו מעידים כי היה חלק ממשא ומתן לפשרה אלא גם יעקב בן שלמה מנהל התובעת העיד כי דוד דן "..ניהל איתי משא ומתן עשרות פעמים שנגמור את הענין ללא משפט. יש לי מכתב ממנו שהציע לי 100,000 דולר.....". ולשאלה "היה משא ומתן" השיב "כן. ההצעה האחרונה שלו היתה מאה אלף דולר". ובהמשך אישר כי הייתה בכתב וכי כוונתו למכתב המפורט לעיל אשר היה חלק ממשא ומתן (ר' עמ' 23, שורות 3-1; 15-6). מן האמור לעיל עולה כי המכתב נשוא המחלוקת היה חלק ממשא ומתן. כעולה מרע"א 9041/03 הכלל הוא כי אין לראות במשא ומתן לצרכי פשרה כהודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות. התובעת לא העלתה טעמים שבעטיים מוצדקת חריגה מהכלל האמור בנסיבותיו של תיק זה מעבר לכך שעצם קיומו של החוב לא היה שנוי במחלוקת. ואולם הנתבעת העלתה טענות כנגד חובתה לשלם את החוב. אף לאחר המכתב האמור המתינה התובעת שלוש וחצי שנים נוספות עד להגשת התביעה. בנסיבות אלו לא שוכנעתי כי אכן מוצדקת חריגה מהכלל. 8. ב"כ התובעת היפנה בסיכומיו גם להסכם מ-2001 אליו הגיעה הנתבעת 1 עם בנק לאומי עת היתה בהסדר נושים ואשר בו נאמר כי זכויותיה בנכס כפופות לחוב לתובעת. עוד היפנה לאמור בתצהירו של דוד דן ולסכומי הנתבעת ולפיהם אי תשלום יתרת התמורה בשנת 1997 לא היה שנוי במחלוקת. אשר למסמכים בהליך שבפני אלו אינם יכולים להוות הודאה בחוב לנוכח הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות ולפיו ""הודאה" למעט הודאה שהיה עימה טעון התיישנות". אשר להסכם אליו היפנה ב"כ התובעת, טענה זו הועלתה לראשונה בסכומים ולא ברור האם טוענת התובעת כי גם בכך יש משום הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות (ר' סעיף 2 לסיכומי הנתבעת שכנגד). לנוכח האמור איני רואה מקום לדון בטענה זו. למעלה מן הצורך יצויין כי מדובר בהסכם שהתובעת לא היתה צד לו ומכל מקום גם סכום החוב לא נזכר במסגרת אותו הסדר. התוצאה היא כי עילת התביעה שעניינה תשלום ה-100,000$ התיישנה ואני מורה על דחייתה. 9. המסמך נשוא הדיון לעיל, נספח יב 10 לתצהירו של בן שלמה, כלל אינו מתייחס לראשי הנזק האחרים הנתבעים בתביעה ומכל מקום ככל שאינו יכול להוות הודאה בזכות ככל הנוגע ליתרת התשלום על חשבון המכר, כך אינו יוכל להוות הודאה גם ככל הנוגע לראשי הנזק האחרים. לנוכח האמור עילות התביעה שעניינן תשלום דמי ניהול קודם ליום 12.7.00 (7 שנים קודם להגשת התביעה) ועמלת הערבות הבנקאית ששולמה בגין התקופה קודם ליום 12.7.00, התיישנו אף הן. אשר לפצוי המוסכם ככל שמתייחס לאחת העילות שהתיישנה, הרי שהתיישן אף הוא. ב. חוב בגין דמי ניהול החל מיום 12.7.00 10. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת לא משתתפת בהוצאות אחזקת הממכר והבניין המשותף ולא משלמת את דמי הניהול החודשיים ובכך מפרה את הסכם המכר הפרה יסודית כאמור בסעיף 24(ג) להסכם. על פי סעיף 24(א) להסכם המכר שבין הצדדים "החל מתאריך המסירה (מבלי להבדיל אם הוא משתמש או לא משתמש למעשה בממכר) מתחייב הרוכש לשאת בחלק היחסי לפי שטח רצפת הממכר בהוצאות החזקת הרכוש המשותף שבבניין, וישלם חלקו בהוצאות אלו לפי דרישת נציגות הבנין או ועד הבית או המוכר במידה ואין נציגות חוקית כנ"ל; הכל עפ"י הוראת חוק המקרקעין כפי שיהיה מעת לעת; עם קבלת הממכר מתחייב הרוכש לפעול להקמת נציגות בית משותף (ועד בית) שיטפל בתחזוקת הבניין, זאת ללא כל דחוי". אין מחלוקת כי עד לשנת 2008 לא פעלה בבניין חברת ניהול וגם לא היה ועד בית. על פי תצהירה של תקווה דיין המשמשת כמנהלת משרד בתובעת בהתאם לנתונים שנמסרו לה על ידי הממונים עליה סוכם עם הנתבעת 1 כי הוצאותיה בגין אחזקת הרכוש המשותף יעמדו על סך 951$ לחודש בתוספת מע"מ (סעיף 4 לתצהיר). כעולה מתצהירה ומעדותה לא היתה נוכחת בעת הסיכום האמור (ר' עמ' 14, שורות 10-9 ועל כן האמור בתצהירה בהקשר זה הוא בגדר עדות שמיעה ככל הנוגע לקיום ההסכם ותכנו). מר יעקב בן שלמה מציין בתצהירו כי סיכם עם "מר תורג'מן" כי התובעת תהיה אחראית ותנהל את הפעולות הנדרשות לאחזקת הרכוש המשותף כאשר הנתבעת 1 תשלם סך של 1.5$ בתוספת מע"מ למ"ר. עם זאת מעדותו עולה כי לא סיכם על גובה התשלום, כי לא עסק בזה, וכי אין בידיו הסכם על דמי הניהול (ר' עמ' 25, שורות 13-6). לנוכח האמור לא הוכח קיומו של הסכם בדבר גובה דמי הניהול/הוצאות האחזקה אותם תשלם הנתבעת לתובעת. אמנם הגב' דיין העידה כי בשלב כלשהוא פנה אליה יוסי תורג'מן וביקש כי דמי הניהול יורדו ל-1 דולר למ"ר ואולם יוסי תורג'מן הכחיש שיחה כאמור (עמ' 37, שורות 3-2) וככל הנוגע לתקופה שבה לטענת התובעת הורדו דמי הניהול בעקבות בקשה כאמור - אוקטובר 2003 (ר' סעיף 10 לתצהירה של הגב' דיין) עולה מראיות התובעת עצמה כי עמדתה של הנתבעת ככל הנוגע לגובה דמי האחזקה בהם עליה לשאת היתה שונה בתכלית (ר' סעיף 12 לתצהיר הגב' דיין על נספחו. ר' גם עדותו של יוסי תורג'מן בעמ' 37, שורה 22 - עמ' 38, שורה 6). מהנספחים לתצהירה של הגב' דיין עולה כי מלכתחילה הוגשו חשבונות על ידי התובעת אך אלו שולמו באופן חלקי על ידי הנתבעת כך שגם מאלו אין להפיק הסכמה בדבר גובה דמי הניהול. התובעת לא הוכיחה קיומו של הסכם בדבר גובה דמי הניהול. התובעת גם לא הוכיחה את גובה הוצאות האחזקה בהן נשאה בתקופה הרלוונטית ושמכוחן היא מבקשת לחייב את הנתבעת 1 בסכומים הנתבעים. לא די בנסיבות אלו בהגשת חשבונות והתובעת לא הוכיחה במידה מספקת ראש נזק זה כך שהתביעה בגינו נדחית. ג. עמלת הערבות הבנקאית מיום 12.7.00 11. בכתב התביעה נטען כי לצורך הבטחת כספי הנתבעת על פי הסכם המכר הומצאה לה ביום 25.6.1996 ערבות בנקאית. לטענת התובעת הנתבעת לא מילאה אחר התחייבותה בהסכם לפיה היה עליה להעביר לתובעת את העמלה עבור הערבות ואף לא החזירה לה אותה בהתאם להסכם לאחר קבלת החזקה בממכר. 12. בסעיף 6 למכתב שהוציאה התובעת לנתבעת ביום 26.5.1996 ובו הבהרות ופירוט ביחס להסכם בין הצדדים, כך נאמר: "באשר למימון עלות הערבות הבנקאית אשר נמסרת לך כנגד תשלום התמורה ההסכמית כקבוע בדין, מוסכם כי תישאו במחצית עלות זו כפי שהוגדרה בהסכם רק במשך שנה מיום חתימת הסכם זה, ואילו אם על פי דין יהיה עלינו לחדש ערבות זו נשלם אנו את עלותה מעבר לשנה הראשונה כאמור". בהתאם להסכם על התובעת אפוא לשאת במימון עלות הערבות הבנקאית. 13. בסעיף 2ב לחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) תשל"ה-1974 נקבע כי: "(א) היתה הקרקע שעליה הדירה הנמכרת ממקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, לא יהא המוכר חייב להבטיח את כספי הקונה לפי סעיף 2 אלא לתקופה שתסתיים בהתמלא כל אלה: (1) הושלמה בניית הדירה בהתאם לחוזה המכר; (2) נמסרה ההחזקה בדירה לקונה; (3) נחתם חוזה בין הקונה לבין רשות מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) ובו התחייבה הרשות להביא לידי רישום הקונה כשוכר הדירה לתקופה שלמעלה מעשרים וחמש שנים כשהיא נקייה מכל שעבוד או התחייבות לשעבוד, מעיקול, ומכל זכות של צד שלישי, למעט שעבוד או התחייבות לשעבוד לחובת הקונה". אין למעשה מחלוקת כי לפחות ככל הנוגע לתקופה לגביה התביעה לא התיישנה, התקיימו שני התנאים הראשונים של השלמת הבנייה ומסירת החזקה. אין מחלוקת כי לא התקיים התנאי השלישי מאחר וטרם נחתם הסכם בין הנתבעת לבין מקרקעי ישראל. קרי, על פי הוראות הדין טרם נתגבש החיוב להחזרת הערבות הבנקאית המותנה בהתקיימותם של כל שלושת התנאים. אמנם על פי סעיף 21(ד) להסכם בין הצדדים מתחייב הרוכש להחזיר למוכר את הבטוחה במעמד קבלת החזקה בממכר ואולם הוראה זו מנוגדת להוראת סעיף 2ב(3) לחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) שהינה הוראה קוגנטית ועל כן אין לה תוקף. טענתה העיקרית של התובעת היא כי היא מעכבת את העברת הזכויות על שם הנתבעת בהתאם לזכותה לעשות כן על פי ההסכם מאחר והנתבעת 1 טרם שילמה את מלוא התמורה על פי ההסכם. כיוון שכך יש לראות בתשלום העמלה עבור הערבות הבנקאית כנזק שעל הנתבעת לשאת בו עקב ההפרה המתבטאת באי תשלום מלוא התמורה. לטענת הנתבעת אין התובעת זכאית לעכב את העברת הזכויות שכן למעשה נחתמו בין הצדדים שני הסכמים, כאשר במסגרת ההסכם הראשון אשר תמורתו שולמה במלואה הוצאה הערבות הבנקאית ואין התובעת רשאית איפוא לעכב את העברת הזכויות נשוא הסכם זה. לטענת התובעת יש להסתכל על שני ההסכמים במקשה אחת ועל העסקה כמכלול. כיוון שלא שולמה היתרה, זכאית היא לעכב את רישום הזכויות נשוא שני ההסכמים גם יחד. 14. אין מחלוקת כי בין הצדדים נכרתו שני הסכמים. ההסכם הראשון לרכישת 465 מ"ר מיום 26.5.1996 (נספח א' לכתב התביעה) והשני מאוחר יותר לרכישת תוספת של 85 מ"ר (ר' אישור הרכישה נספח יב/4 לתצהירו של יעקב בן שלמה הנושא תאריך 11.11.1997). גם העדים מטעם התובעת העידו כי מדובר היה בשני הסכמים נפרדים (ר' עדותו של מאיר לוין, עמ' 9 לפרוטוקול שורות 26-23; עדותו של יעקב בן שלמה בעמ' 21 לפרוטוקול שורות 12-9). העיסקה הראשונה גם דווחה לשלטונות מס שבח עוד קודם לעיסקה שנעשתה לאחר מכן (ר' נ/2). עם זאת, השטח הנוסף שנרכש הוא בסמיכות לשטח המקורי והחלל כולו משמש כמשרד אחד. לא הוגש מטעם מי מהצדדים כל הסכם ככל הנוגע לשטח הנוסף אלא אך אישור מתאריך מאוחר יותר ולפיו נרכש השטח הנוסף באותם תנאים בהם נרכש השטח הראשון (ר' נספח יב/4 לתצהירו של בן שלמה). מהראיות עולה כי התשלומים שנותרו על פי ההסכם הראשון שולמו במאוחד עם אלו נשוא ההסכם השני ולא נעשתה כל הפרדה בין השניים (ר' נספח יב/5 לתצהירו של יעקב בן שלמה; סעיף 3 לתנאי התשלום כפי שפורטו בנספח להסכם המכר; ר' עדותו של מאיר לויו בעמ' 19, שורות 8-5; עדותו של יעקב בן שלמה בעמ' 21, שורה 29). בנסיבות אלו סבורה אני כי יש לראות בהסכם השני כהסכמה להוסיף להסכם הראשון שנערך קודם לכן תוספת של 85 מ"ר. קרי, יש לראות בהסכמה המאוחרת כהסכמה לשנויו של ההסכם הקודם, שנוי שעניינו שטח הממכר. כיוון שכך, זכאית היתה התובעת לראות בהעברת מלוא הזכויות על פי שני ההסכמים גם יחד כמותנית בתשלום מלוא התמורה על פי שני ההסכמים קודם לכן, ולעכב את רישום הזכויות על ידה עד לתשלום מלוא התמורה (ר' סעיף 3 (ג) לנספח לחוזה המכר בדבר תנאי התשלום, נספח יב 3 לתצהיר יעקב בן שלמה). עם זאת, מהראיות עולה כי כספים בשיעור מלוא תמורת ההסכם הראשון הועברו לתובעת עד למועד הקבוע בו (ר' נספח יב 7 לתצהירו של יעקב בן שלמה; נספח התשלומים להסכם המכר). הערבות הבנקאית הוצאה עוד בטרם סוכם ההסכם השני ולהבטחת הכספים עליהם הוסכם במסגרת ההסכם הראשון, כספים אשר שולמו במועד בו הוצאה הערבות הבנקאית (ר' נספחים יב 15 וי-יב 16 לתצהירו של יעקב בן שלמה). בנסיבות אלו, ככל שרצתה התובעת להימנע מההוצאות הכרוכות בחידוש הערבות הבנקאית יכולה היתה להקטין את הנזק באמצעות רישום הזכויות נשוא ההסכם הראשון וקבלת הערבות הבנקאית חזרה לידיה כפי שדרשה הנתבעת 1 (ר' סעיף 22 לתצהירו של דוד דן; סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). משלא עשתה כן, אין היא יכולה לדרוש מהנתבעת את הנזק שנגרם לה כתוצאה מהעלות שהיתה כרוכה בחידוש הערבות הבנקאית. לנוכח המסקנה אליה הגעתי לא ראיתי צורך לדון במחלוקת האם אכן עיכבה התובעת את העברת הזכויות בשל אי תשלום מלוא התמורה כגירסתה, או שמא לא יכולה היתה להעביר את הזכויות בשל אי השלמת הבניה ואי קבלת טופס 4 כגירסת הנתבעת. ד. הפיצוי המוסכם 15. לטענת התובעת היא זכאית לפיצוי המוסכם בגין הפרות הנתבעת המתבטאות באי תשלום מלוא התמורה, באי הקמת חברת ניהול ואי תשלום דמי ניהול ובאי השבת הערבות הבנקאית. מאחר והזכות לפצוי מוסכם מתגבשת במועד ההפרה ומאחר ועילת התביעה בגין אי תשלום מלוא התמורה התיישנה, התיישנה גם העילה ככל הנוגע לפצוי המוסכם בגין הפרה זו. אשר לאי הקמת חברת ניהול ואי תשלום דמי ניהול. כאמור ככל הנוגע לאי התשלום לא הוכיחה התובעת במידה מספקת את ההפרה. אשר להקמת חברת ניהול. על פי סעיף 24(א) להסכם "....עם קבלת הממכר מתחייב הרוכש לפעול להקמת נציגות בית משותף (ועד בית) שיטפל בתחזוקת הבנין, זאת ללא כל דיחוי". כשנשאלו עדי הנתבעת ככל הנוגע למחדלם בהקשר זה העידו כי לא היה מקום לפעול להקמת ועד בית מאחר וכשנכנסו לבנין היו היחידים בו ואילו התובעת החזיקה ביתרת השטחים (ר' עמ' 46, שורה 31 - עמ' 25, שורה 6; עמ' 39, שורות 13-4). כך או אחרת. הוראת הפיצוי המוסכם בהסכם חלה על הפרה יסודית (ר' סעיף 29(ב)). אפילו היה ניתן לראות במחדלה של הנתבעת 1 בהקשר זה כהפרה, אין המדובר בהפרה יסודית המקנה זכות לפצוי מוסכם (ר' בהקשר זה את הוראת סעיף 24(ג) הקובעת כי אי קיום תנאי הסכם הניהול, הנזכר בסעיף 24(ב) להסכם, מהווה הפרה יסודית). אשר לאי השבת הערבות הבנקאית. כעולה מהדיון לעיל, בהתאם להוראות הדין מחוייבת היתה הנתבעת בהשבת הערבות הבנקאית לאחר העברת רישום הזכויות על שמה. משלא הועבר רישום הזכויות על שמה, אין לראות באי השבת הערבות הבנקאית משום הפרה. אשר על כן גם התביעה לפצוי מוסכם בגין ראש נזק זה נדחית. לנוכח המסקנה אליה הגעתי לא ראיתי צורך לדון בשאלת קיומה של עילה כנגד הנתבעת 2. התביעה שכנגד א. שאלת ההתיישנות 16. בכתב התביעה שכנגד עתרה הנתבעת 1 לפצוי בגין מספר הפרות שלטענתה הפרה התובעת את ההסכם. התובעת העלתה אף היא טענת התיישנות כנגד התביעה שהוגשה נגדה. בתגובה נסמכת הנתבעת 1 על הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות הקובעת כי "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". לנוכח קביעתי ולפיה חלק מרכיבי התביעה העיקרית התיישנו, קרי לא מתקיימת הרישא להוראת סעיף 4 האמורה, ניתן גם להעלות טענת התיישנות ככל הנוגע לתביעה שכנגד. מסקנה זו נובעת הן מהכלל אותו קובע סעיף 2 לחוק והן מעקרון השוויון בין בעלי הדין ככל הנוגע לטענת התיישנות אותו קובע החריג שבסעיף 4 (ר' ע"א 289/65 רובינשטיין נ. רון; רע"א 8059/03 שכון ופתוח לישראל בע"מ נ. דיור לעולה בע"מ; רע"א 4223/06 כץ נ. גוטליב). אף כאן, מאחר ומדובר בעילות שונות אדון בהן אחת לאחת. ב. השטח שנמסר 17. לטענת התובעת שכנגד מסרה לה הנתבעת שכנגד שטחי משרדים הקטנים בפועל מאלו שהיו אמורים להימסר לפי ההסכם. בין הצדדים מחלוקת האם מסרה הנתבעת שכנגד את שטחי המשרדים רק באוקטובר 1997 או כבר ביוני 1996. כך או אחרת, אף לפי הגירסא המאוחרת בזמן, אוקטובר 1997, ולנוכח מועד הגשת התביעה, 12.7.2007, התיישנה התביעה בגין עילה זו. ג. אחור במסירה 18. לטענת התובעת שכנגד נמסרה לה החזקה במשרדים רק ביום 10.10.97, קרי - 12.5 חודשים לאחר מועד המסירה המוסכם בחוזה. בשל כך היא תובעת דמי שכירות ראויים לתקופה זו. לנוכח מועד הגשת התביעה אף עילת התביעה בגין ראש נזק זה התיישנה. ד. פצוי מוסכם 19. בכתב התביעה שכנגד נתבע גם פצוי מוסכם בהתאם להסכם בגין הפרות שונות (ר' סעיפים 15-12). בסיכומים המפורטים לא חזרה התובעת שכנגד על דרישתה לפצוי מוסכם בגין מרבית ההפרות הנזכרות בכתב התביעה, למעט אחת - אי רישום הזכויות על שם הנתבעת (ר' סעיף 88 לסכומים) ונראה כי זנחה את טענתה בדבר זכותה לפצוי מוסכם בגין יתר ההפרות. אמנם בפרק הסיכום של הסכומים נאמר כי יש לחייב את הנתבעת שכנגד "בגין פרק ב' - פצוי מוסכם" בסכום הנקוב בו (סעיף 195) ויתכן כי הכוונה היא לפרק ב' לכתב התביעה שכנגד ואולם נראה כי בנסיבות העניין ההפנייה היא לסכום ולא לעילות השונות עליהן לא חזרה התובעת שכנגד בסיכומיה. למעלה מן הצורך יצויין כי ככל הנוגע לאותן עילות בהן דנה התובעת שכנגד במסגרת הסיכומים בהקשרים אחרים - מסירת שטח קטן מהמוסכם ואי מסירת החניות, ממילא נדחתה תביעתה של התובעת שכנגד כך שגם הבסיס לפסיקת הפצוי מוסכם נשמט. אשר לסוגיית אי הרישום. כעולה מהדיון לעיל (ר' סעיף 14) זכאית היתה התובעת שלא לרשום את הזכויות על שם הנתבעת עד לתשלום מלוא התמורה. אין איפוא לראות בהתנהלות זו של התובעת משום הפרה המקנה לתובעת שכנגד זכות לפיצוי. ה. אי ניהול הבניין ואי מסירת החניות 20. בכתב התביעה שכנגד עתרה התובעת שכנגד לפיצוי מוערך בסך 250,000₪ בגין אי ניהול הבניין ואי מסירת חניות. אשר לנזק בגין אי ניהול הבניין. על פי סעיף 24(א) להסכם בין הצדדים "..עם קבלת הממכר מתחייב הרוכש לפעול להקמת נציגות בית משותף (ועד בית) שיטפל בתחזוקת הבנין, זאת ללא כל דיחוי". על פי סעיף 24(ב) להסכם בין הצדדים "...אחריותו הבלעדית של הרוכש בין בעצמו לחוד, בין ביחד עם רוכשים אחרים בבנין להחזקת הבנין עצמו וסביבתו מיום מסירת הממכר הראשון בבניין". על פי החוזה הוטלה החובה לניהול ותחזוקת הבנין על הרוכשת - התובעת שכנגד ולא ברור מכח מה מבקשת היא להטיל את האחריות על הנתבעת שכנגד. אשר על כן דין התביעה בגין ראש נזק זה להידחות. גם התביעה לפיצוי בגין אי מסירת החניות דינה להידחות. כעולה מהנספח להסכם המכר בדבר תנאי תשלום, רכשה הנתבעת 5 יחידות בקומת החניה, לא יחידות מסויימות. גם בתשריט קומת החניה שצורף להסכם המכר לא סומנו החניות הספציפיות. במועד רישום הבית כבית משותף הוצמדו החניות שנרכשו ליחידה (ר' סעיף 31 לתצהירו של יעקב בן שלמה על נספחו). מעדותו של שלמה תורג'מן שהעיד מטעם הנתבעת ושעדותו היתה מהימנה עלי עולה כי אכן עשתה התובעת שכנגד שימוש בחמש מקומות חניה וכי היה ידוע לה שתקבל מקומות קבועים עם הרישום (ר' עמוד 45, שורה 29 - עמ' 46, שורה 13). די בכך על מנת שהתביעה לפצוי בגין ראש נזק זה תידחה. התוצאה היא שהן התביעה והן התביעה שכנגד נדחות. בנסיבות העניין לא ראיתי מקום ליתן צו להוצאות. בתים משותפיםועד בית משותףהתיישנות חובחובהתיישנות