1. עתירה לביטול הליכי גביה מנהלית שנוקטת המשיבה (להלן גם "העירייה") כנגד העותרים בגין חובותיהם בתשלום אגרת חינוך עבור ילדיהם. מדובר בחוב בגין אגרות חינוך לשנים 1997 -2004, ועל כן המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לסוגית ההתיישנות. הרקע 2. העותרים, בני זוג המתגוררים בנשר, הינם הורים לשני ילדים, אדיר וקרין. עד שנת 1997 התגוררו העותרים וילדיהם בישוב רכסים. בשנת 1997 עברו לגור בישוב נשר. ילדיהם למדו בבתי ספר בישוב ועל כן נדרשו העותרים לשלם אגרת חינוך. חשוב לציין כבר כאן כי ילדיהם של בני הזוג סיימו לימודיהם עוד לפני שנת 2004 (אדיר מכתה ג-ט וקרין מכיתה ו-יב'). אין חולק כי העותרים לא שילמו את אגרת החינוך עבור ילדיהם. לגרסתם הם טעו לחשוב כי הינם פטורים מתשלום האגרה, כפי שהיו פטורים במקום מגוריהם הקודם, בישוב רכסים. 3. בשנת 2004, לאחר שהילדים סיימו את לימודיהם, הגישה העירייה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד העותרים לבית משפט השלום בחיפה, לתשלום החוב בגין אגרת החינוך (ת.א. (שלום חיפה) 21100/04). התביעה הועמדה על סך של 6,111.22 ₪. העותרים הגישו בקשת רשות להתגונן שהועברה לדיון בפני כב' הרשמת ספרא ברנע. בית המשפט הורה לעירייה להגיש פירוט של יתרת החוב ולאחר שהעירייה לא מילאה את הוראות בית המשפט ניתן ביום 31/5/05 פסק דין המוחק את התביעה מחוסר מעש. כן נקבע בפסק הדין, כי אם "תחודש התביעה בכל דרך שהיא, יוטלו על העירייה הוצאות ההליך". 4. העירייה לא חידשה את התביעה ולא נקטה במשך שנים ארוכות בכל הליך שהוא. רק בשנת 2011, כלומר למעלה מ-7 שנים לאחר הגשת התביעה האמורה, החלה העירייה בהליכי גביה מינהלית על פי פקודת המסים (גביה). הליכים אלו ננקטו לגביית חוב בסך של 12,228 ₪. 5. לאחר שננקטו הליכי הגביה, פנו העותרים לעירייה ושילמו סך של 2,500 ₪. העותרים צרפו לתשלום מכתב בו הם מבהירים כי סכום זה מהווה תשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת (נספח 4 לתשובת המשיבה). על אף תשלום זה, המשיכה העירייה בהליכי הגביה ואף טרחה לעקל כספים המגיעים לעותרים ועל כן הוגשה העתירה הנוכחית. הטענות 6. הטענה העיקרית שמעלים העותרים הינה טענת התיישנות. לגרסתם חלפו כ-14 שנים מאז נשלחה אליהם הדרישה הראשונה לאגרת חינוך ומעל 7 שנים מאז סיימו ילדיהם את הלימודים. משחלפה תקופת ההתיישנות, כך לטענתם, העירייה אינה רשאית לנקוט בהליכי גביה. עוד טוענים העותרים כי העירייה הגישה תביעה אשר נמחקה מחוסר מעש בפסק דין, שהתנה את חידושה בתשלום הוצאות. על כן מנועה העירייה מלנקוט בהליכי גביה מינהלית תוך עקיפת פסק הדין. העותרים גם מכחישים את יתרת החוב הנטענת. העירייה אינה מכחישה כי תקופת ההתיישנות חלפה, אולם טוענת כי ביצוע התשלום על סך של 2,500 ₪ בחודש 4/11 מהווה הודאה במקצת הזכות כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל מחדש מיום זה. דיון והכרעה 7. כפי שאפרט להלן, דין העתירה להתקבל הן בשל טענת ההתיישנות והן מטעמים נוספים. ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (ניתן ביום 20/6/10), דן בית המשפט העליון בהרחבה בשאלה האם ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד נקיטת הליכי גביה מינהליים. הדיון נדרש הואיל ובתי המשפט בערכאות הנמוכות נחלקו בדעותיהם האם רשאי עותר או תובע לטעון התיישנות כטענת "חרב" או שמא שמורה טענה זו רק כטענת "מגן" למי שנתבע לתשלום חוב. בסופו של יום, על דעת כל חברי ההרכב, נקבע כי הליכי גביה מינהליים לתשלום חוב כספי נתונים להתיישנות. 8. נותר לבחון האם התשלום מחודש 4/11 מהווה "הודאה בקיום זכות" במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות סעיף 9 הנ"ל קובע: הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. בעקבות פסק הדין בע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק (ניתן ביום 1/4/96) קבעו בתי המשפט בשורה ארוכה של פסקי דין כי הודאה בקיום זכות שיכולה להביא לחידוש תקופת ההתיישנות צריכה להעיד על כך כי הנתבע מודה בקיומה של הזכות. יתירה מזו, "על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן יהיה לקבוע כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16/8/05)). 9. עוד נזכיר כי מעשה שיש בו משום "ביצוע מקצת הזכות" עשוי לשמש כהודאה במובן סעיף 9 הנ"ל. אין חולק כי תשלום חלקי עשוי להיחשב כהודאה במקצת הזכות במובן האמור. עם זאת לא כל תשלום חלקי מהווה הודאה כאמור בסעיף 9 הנ"ל. כך למשל בע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים (ניתן ביום 20/7/10) מדגיש בית המשפט כי תשלום הערך הנומינלי של החוב (שם שווי מניות) מהווה לכל היותר הודאה בתשלום הסכום הנטען ולא הודאה בזכות לתשלום החוב המעודכן (שם שווי פדיון המניות). 10. בשים לב להלכות אלו, דומני כי התשלום ששילמו העותרים בחודש 4/11 אינו מהווה הודאה בזכות במובן סעיף 9 הנ"ל ואינו מחדש את מרוץ ההתיישנות. במכתב שנמסר ביחד עם התשלום נאמר מפורשות כי "הסכום המצ"ב הינו סכום שאינו שנוי במחלוקת". משמע, העותרים הביעו מפורשות עמדתם כי כל שאר הסכום שנוי במחלוקת. מכאן שהעותרים לא הודו בקיומה של זכות כלשהי ביחס ליתרת החוב. 11. נזכיר גם כי כבר בשנת 2004 הבהירו העותרים כי הינם כופרים ביתרת החוב הנטענת. לעירייה ניתנה הזדמנות להוכיח את יתרת החוב, אולם העירייה לא הגישה כל הודעה ותביעתה נמחקה. העירייה ידעה כי הסכום שנוי במחלוקת וכי אינו מוסכם על העותרים כבר משנת 2004 ומכאן שידעה כי תשלום הסך של 2,500 ₪ אינו מהווה הודאה בסכום השנוי במחלוקת. 12. מעבר לאמור ראוי לציין כי התנהגות העירייה ראויה לכל גנאי. העירייה בחרה בשנת 2004 במסלול של הגשת תביעה כספית לבית המשפט. תביעתה זו נמחקה תוך התניית חידושה "בכל דרך שהיא" בתשלום הוצאות. משבחרה העירייה במסלול התביעה, וביודעה כי החוב שנוי במחלוקת, לא ראוי היה כי תנקוט כעבור 7 שנים, במסלול הגביה המינהלית. נקיטת הליכי גביה מינהלית על מלוא סכום החוב הנטען, אף שהתביעה בבית המשפט ביחס לאותו חוב נמחקה מחוסר מעש, מהווה התנהגות חסרת תום לב מצד העירייה והפרת חובת ההגינות המוטלת עליה (לעניין חובת ההגינות ראה בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, 319 (1998) ; בג"צ 7542/05 פורטמן נ' שטרית (ניתן ביום 11/2/07)). איני נדרש בשלב זה לשאלה האם ככלל רשאית עירייה לנקוט בהליכי גביה מינהלית לגבי חוב שנוי במחלוקת (ראה בר"מ 225/07 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית חדרה (ניתן ביום 7/5/07)), שכן המקרה שבפנינו הינו מיוחד. העירייה כבר בחרה את ההליך הראוי לדעתה לתביעת החוב והשאלה שבפני הינה רק האם נפל פגם בהחלפת המסלול מרגע שמסלול התביעה נכשל. בשאלה זו התשובה ברורה. רשות שבחרה לנקוט בהליכי תביעה משפטית אינה יכולה לפתע לזנוח הליכים אלו, במיוחד כאשר ההליכים אינם משביעים את רצונה, ולפתע ללכת במסלול אחר של גביה מינהלית (השווה עת"מ (ת"א) 1837/08 עמר נ' עיריית תל אביב (ניתן ביום 8/12/10)). במקרה הנוכחי דומה שהבחירה במסלול המינהלי מהווה גם ניסיון לעקוף את הוראות בית המשפט כי חידוש התובענה יותנה בתשלום הוצאות ולעניין זה ציין בית המשפט כי חידוש התובענה שיותנה בתשלום הינו "בכל דרך שהיא", דהיינו גם הליכי הגביה המינהלית מותנים בתשלום ההוצאות בגין ההליך שנמחק. לא יתכן שהרשות תוכל לבחור במסלול גביה חלופי כדי להתחמק מתוצאות פסק הדין ומחיוב ההוצאות הצפוי לה. זוהי התנהגות בלתי ראויה, בלתי הגונה ובלתי סבירה של רשות ציבורית. 13. בשולי הדברים אוסיף כי גם כיום לאחר ההליכים בתיק זה, קשה להבין את פירוט יתרת החוב. המשיבה צירפה להודעתה מיום 23/6/11 דו"חות מצב חשבון, אולם אין בהם די כדי להבהיר את מקור החוב, וכיצד חושבו היתרות. יתירה מזו, הסכומים המפורטים בכתב התשובה שונים מהסכומים המפורטים בהודעה מיום 23/6/11 ואין כל הסבר כיצד בפירוט מיום 23/6/11 היתרה הכוללת עומדת על 9,561.10 ₪ (כנראה ללא הפחתת התשלום מ-4/11), בעוד בהגשת התשובה עמדה היתרה על סך של 10,273 ₪ (לאחר קיזוז התשלום מ-4/11). עוד לא מובן כיצד הליכי הגביה התייחסו לחוב על סך של 12,288 ₪. סוף דבר 14. בשים לב לכל האמור, הנני מקבל את העתירה ומורה כי המשיבה אינה רשאית לנקוט בכל הליכי גביה כנגד העותרים בשל חוב אגרות החינוך עבור ילדיהם לשנים 1997 ועד 2004. כל ההליכים שננקטו, לרבות העיקולים שהוטלו יבוטלו. המשיבה תשלם לעותרים את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי דינם בסך כולל של 5,000 ₪ סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. דיני חינוךהתיישנות חובחובהתיישנות