בפנינו תובענה בה מתבקש בית הדין לחייב את מועצה מקומית מג'דל שמס (להלן: "הנתבעת" או "המועצה") להשיב לתובעת את הסכומים שנוכו משכרה בגין תשלומי "ארנונה", "מים", "חשמל" ו"תשלומים שונים", בצירוף פיצוי הלנת שכר. התובעת עבדה אצל הנתבעת מג'דל שמס (להלן: "הנתבעת" או "המועצה") כאחות מוסמכת במוקד לרפואת חירום החל משנת 1999 ועד לחודש אפריל 2008. עבודת התובעת הסתיימה עקב פיטורים. ביום 16.4.08 הגישה התובעת תביעה (הוגש לאחר מכן כתב תביעה מתוקן בו תוקנו הסכומים הנתבעים) כנגד הנתבעת להחזר כספים שנוכו משכרה החל משנת 1999, בסכומים שונים מדי חודש, בגין תשלומי "ארנונה", "מים", "חשמל" ו"תשלומים שונים". התובעת הגישה טבלה (נספח א') בה מפורטים הסכומים אשר לטענתה נוכו משכרה, בהתבססה על תלושי השכר לתקופת החל מחודש 4.2002 ועד לסיום העבודה (תקופה שלא התיישנה). התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בהחזר הסכומים שנוכו משכרה בתוספת פיצויי הלנת שכר. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה, כי התובעת היא שביקשה לנכות משכרה את החובות בגין נכס בו היא מחזיקה הנהנה מאספקת חשמל, מים ומשירותים עירוניים שונים. התובעת ידעה והסכימה לקיזוז הסכומים ממשכורתה החודשית, שמטרתו הסדרת חובותיה לנתבעת בגין הנכס. לטענת הנתבעת, התובעת מושתקת מלהעלות טענה כנגד הניכויים שבוצעו משכרה, לאחר שמשך שנים רבות הסכימה לאותם ניכויים. עוד טוענת הנתבעת, כי יש להטיל את מלוא נטל ההוכחה על התובעת לאור השיהוי הניכר בהגשת תביעתה, אשר מכביד ראייתית על הנתבעת. בנוסף טענה הנתבעת, כי דין התביעה בכל הנוגע לפיצוי הלנה להידחות על הסף מחמת התיישנות לאור סעיף 17 א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), הקובע תקופת התיישנות של שנה. בדיון אשר התקיים בפני כב' הרשמת סלווא שאמי מיום 14.4.10, הסכימו הצדדים בנוגע לפלוגתאות שבתיק, כדלקמן: מהו הסכום המדויק שנוכה משכר התובעת בגין חובות למועצה. האם ניתנה הסכמת התובעת לניכוי משכרה. ככל שלא ניתנה הסכמת התובעת כאמור, האם זכאית התובעת לתשלום הסכומים שנוכו משכרה והאם זכאית לפיצוי הלנת שכר, או שמה התביעה בגין פיצוי הלנה התיישנה. 5. ראיות שנשמעו בתיק: מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת, שנחקרה על תצהירה, וכן הוגשו מסמכים הבאים: טבלה לחישוב ניכויים שבוצעו משכרה, תלושי שכר לשנים 2002-2008, אישור העסקה אצל הנתבעת מיום 11.10.05, אישור על היעדר ניהול תיק על שמה של התובעת במועצה מיום 20.11.05, אישור על היעדר תיק ארנונה על שמה של התובעת במועצה מיום 21.7.10, הודעת המועצה על הפסקת עבודתה מיום 24.2.08. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של גב' סנא ספדי - ששימשה החל משנת 1999 כעובדת מחלקת גביה ומ-2007 כחשבת שכר במועצה (להלן: "גב' ספדי"), שנחקרה על תצהירה. מטעם הנתבעת העיד גם בעלה של התובעת - מר סמיר איוב (להלן: "מר איוב"). כן, הוגשו מטעם הנתבעת המסמכים הבאים: קבלות עבור תשלומים ששילמו התובעת או בעלה בגין חובות הנכס למועצה לאחר פיטוריה ודו"ח חשבוניות של המועצה אודות ניכויים משכרה של התובעת בגין מים, חשמל ואגרת ביוב לשנים 2006-2010. 6. העובדות המשמשות בסיס להכרעה: אין מחלוקת בין הצדדים ואף הסכימו ב"כ הצדדים בדיון על העובדות כדלקמן: א. התובעת עבדה אצל הנתבעת החל משנת 1999 כאחות מוסמכת במוקד לרפואת חירום ועד לפיטוריה ב- 5.3.2008. ב. במהלך תקופת העבודה של התובעת ניכתה הנתבעת משכרה סכומים שונים בגין מסים ושירותים שונים למועצה, על פי הרישום בתלושי השכר אשר צורפו לתיק וכמפורט בטבלה שצירף ב"כ התובעת לתביעה המסומנת - נספח א' (התואמת לסכומים שנוכו מתלושי השכר). ג. הנכס שבגינו בוצעו הניכויים רשום על שם המנוח חסן איוב ז"ל, שהוא אב בעלה של התובעת, שהלך לעולמו בשנת 1996. ד. מדובר במגרש אחד שלא הופרד, עליו שני מבנים, במבנה אחד (הראשון) שיש בו קומה אחת, מתגוררים שם חמתה של התובעת וגיסה שחזר לארץ לפני שנתיים. המבנה השני, בו שתי קומות, הוא חדש יותר, שם מתגוררת התובעת בקומה הראשונה ובקומה השנייה שני אחים של בעלה, כל אחד בדירה נפרדת, אחד מהם לפני 4 שנים והשני מהם לפני 6 שנים. ה. מבחינה מוניציפלית הנכס לא הופרד. ו. מאחר ומדובר בנכס ברמת הגולן, אין רישום של מקרקעין. ההתחייבות בתשלום של מיסי ארנונה, מים וחשמל נעשית באמצעות הרשות המקומית. 7. המסגרת הנורמטיבית: סעיף 25 לחוק הגנת השכר קובע מהם הניכויים שהמעביד רשאי לנכות משכרו של העובד. ויודגש, ניכוי אשר אינו עומד בתנאים שנקבעו בסעיף, הינו אסור. בהתאם לסעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר (א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה: ... (6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה. (7) מקדמות על חשבון שכר עבודה, אם אין המקדמות עולות על שכר עבודה בעד שלושה חדשים; עולות המקדמות על שכר עבודה לשלושה חדשים - חלות על היתרה הוראות פסקה (6). באשר למהותו של חוב הניתן לניכוי על פי סעיף 25(א) (6) לחוק הגנת השכר נפסק בדב"ע נ"ד 3/10 יעקוב עמנואל - שופרסל ואח' (פד"ע כ"ח 241) כי חוב זה הינו חוב מוכח שאינו שנוי במחלוקת, בסכום קצוב: "שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב ומדוע חייב ולנכות כל סכום משכרו כישר בעיניו. " 8. האם מדובר בחוב של התובעת: אין מחלוקת, כפי שעלה מן ההסכמות שבין ב"כ הצדדים, כי התובעת התגוררה בכל התקופה הרלוונטית לתביעה בנכס, הרשום על שם חמה ז"ל, שבו כעת ארבע דירות, ומתגוררים גם בו אחיו של בעלה של התובעת וחמותה. בתקופה הרלוונטית לתביעה היה בנכס מונה אחד לגבי מדידת חשמל ומים, והמועצה גבתה סכומים בגין חשמל, מים וארנונה בגין הנכס כולו (ללא הפרדה בין הדירות). התובעת הצהירה כי הנתבעת החלה, באופן חד צדדי וללא כל הודעה וללא הסכמתה, לנכות את הסכומים וכי היא פנתה מיידית וברציפות לנתבעת ודרשה להפסיק על אתר את הניכויים הנ"ל ו"פיה של הנתבעת הבטחות שיופסקו הניכויים ויועבר כספי השכר שלי בחזרה אלי". לפי עדות התובעת בדיון, בנוסף לסכומים שנוכו משכרה, שילם בעלה של התובעת, אחיו, או חמותה, לגובה מטעם המועצה (מר אבו סמיר) (ראו ע' 8-9 לפרוטוקול הדיון) והוסיפה כי אף קיבלה קבלות בגין התשלום. כך הכחישה התובעת את החוב שבגינו נוכה משכרה, תוך טענה של תשלום כפול בגין אותם חובות למועצה. אולם, בעלה של התובעת - מר איוב העיד: "ש. בזמן שאשתך עבדה במוקד הרפואי במועצה המקומית מג'דל שמס, איך הייתם משלמים הוצאות חשבון? ת. מבחינתי היו מקזזים את זה מתלוש המשכורת של אשתי, אני לא הייתי אז עובד מועצה, היום אני עובד משרד החינוך. ש. היית גם משלם בדרך אחרת? ת. לא, שילמנו רק דרך הקיזוזים". (עמ' 19 ש' 12-19). מר איוב אף נשאל לעניין עדות התובעת, אשר אמרה כי בנוסף לקיזוזים משכר היה תשלום נוסף למועצה, והסביר: ש. אמרת לאשתך שאתה והאחים שלך לקחתם כסף ושילמתם למועצה? ת. אמרתי לה זאת רק כדי להרגיע אותה, זה לא היה נכון. (ע' 20-21 לפרוטוקול הדיון). על כן, עולה מעדותו של מר איוב, שהייתה אמינה עלינו, כי התשלום היחיד שנעשה למועצה בגין חשמל, מים ומיסים היה באמצעות הניכוי משכר התובעת. התובעת התלוננה בפני בעלה על כך שהיא נושאת את כל הנטל וביקשה את השתתפותם של יתר דיירי הבית, ובעלה הרגיע אותה בטענה כי הם גם משלמים, מה שלא היה נכון. התובעת לא התלוננה כלל כלפי המועצה ולא היו לה טרוניות באשר לדרך התשלום - אלא הטענה הייתה כלפי משפחת בעלה לעניין חלוקת התשלום. גב' ספדי, שעבדה במועצה החל משנת 1999 (השנה בה החלה גם התובעת את עבודתה) במחלקת הגביה ולאחר מכן כמנהלת שכר העידה: "התובעת היא זו שביקשה ממני אישית לנכות משכרה את המסים ומעולם לא דרשה ממני להפסיק את הניכויים משכרה". עוד העידה גב' ספדי, כי הוציאה קבלות בגין הניכויים שנעשו משכר התובעת (עמ' 12 ש' 12-15) ועת נשאלה למי מסרה קבלות בגין הניכויים, היא השיבה: "ת. לתובעת. לפעמים היא היתה עולה ומקבלת אותם, עבדנו באותו בניין, לפני שניכינו היא היתה עולה ושואלת כמה עלה לה, פעם היה שאני זוכרת שהיה סכום גדול של 1,300 ₪, אמרתי שזה סכום גדול ואם היא רוצה לנכות, אני יודעת שהם שלושה אחים, היא אמרה לי שזה בסדר והם משלמים לה... ש. היא אף פעם לא התלוננה לגבי הניכויים? ת. אף פעם היא לא התלוננה בעניין ניכויים בשכר. (עמ' 13 ש' 21-32). גב ספדי ציינה בתצהירה, כי הניכויים היו בגין מים, חשמל וארנונה. אולם בעדותה בדיון היא תקנה את עצמה והעידה, כי הניכויים שהיא ביצעה היו בגין חשמל ומים בלבד (ע' 13 ש' 8-9). גב' ספדי אחראית על חישובי השכר של העובדים החל משנת 2007, ובתקופת העבודה שלה היא מודה, כי אף פעם לא החתימה את העובדים על ההסכמה לניכוי (ע' 12, ש' 2-3). לפני כן, החישוב נעשה על ידי מנהל חשבונות חיצוני למועצה, שאף ביצע את הניכויים בגין חשמל ומים, ואף הוא לא ביקש הסכמה בכתב של העובדים (ראו ע' 12 לפורטוקול הדיון). גב' ספדי העידה, כי היא הוציאה חשבוניות בגין הסכומים שנוכו משכר התובעת ויתר העובדים, בגין תשלומי חשמל ומים. לתצהירה צורפה רשימה עם מספרי חשבוניות, על שם חסן מחמוד איוב ז"ל, החל משנת 2006. מן הטבלה שצורפה לתצהיר התובעת, אשר כאמור אמינה עלינו, עולה כי רוב הסכומים שנוכו משכר התובעת היו בגין חשמל ומים, וחלק שולי בלבד מופיע תחת תיאור "ניכויים שונים" (סה"כ חשמל: 53,519.80 ₪, מים 18,483.45 ₪ וניכויים שונים: 3,471.75 ₪). קביעתינו בהתאם לעדויות שנשמעו הינה, כי התובעת הסכימה במהלך כל התקופה שבה עבדה ובוצע ניכויים משכרה, לקבל אחריות לתשלום החוב, כאשר היא משלמת עבור חוב של נכס שבו היא מתגוררת עם בני משפחתה. לא היו תשלומים כפולים כלשהם והתובעת לא פנתה למועצה מעולם בבקשה להפסיק את הניכויים, עד שהיא סיימה את עבודתה. 9. זכאות לניכוי/קיזוז משכר העבודה של התובעת: אין חולק, כי התובעת לא חתמה על ההסכמה לגבי ניכויים בשכר העבודה במהלך כל התקופה, היא אף פעם לא התבקשה לעשות זאת. ברם, אנו מאמינים, כפי שעלה מן העדויות שנשמעו בדיון, כי התובעת הייתה מודעת לנכויים במהלך תקופה של כ-9 שנים לפחות, זו הייתה דרך מוסכמת עליה ועל קרובי משפחתה שגרו איתה לתשלום חובות - שאינם שנויים במחלוקת - למועצה. בסיטואציה אחרת, אם דייר בבית לא משלם את חשבונות החשמל, הוא לא מקבל שירות (החשמל מנותק). במקרה של התובעת, ברור שהיא וכל בני ביתה קיבלו שירותים שמקרה זה משולמים למועצה (חשמל ומים) ואם הסכומים יושבו לתובעת, המועצה כבר לא תוכל להשיב את תמורתה ויהיה לה קושי גדול לגבות את החוב, בהתחשב בעובדה כי הנכס עדיין רשום על שם חמה של התובעת ז"ל, ולא עלה שניתן לגביו צו ירושה. בכך תקבל התובעת הטבה שלא במשפט (אף מבלי להתייחס להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1978 שלגביו לא הועלתה טענה בענייננו). בנסיבות העניין, סביר יהיה להתייחס לסכומים שנוכו כ"מקדמה על חשבון שכר" - שניתנה לתובעת אשר שימשה לתשלום חובות לא מוכחשים למועצה, בהסכמתה מלאה. על כן, חל סעיף 25 (7) לחוק הגנת השכר, לגביו לא חלה הדרישה של "התחייבות בכתב" ואף לא המגבלה שלא "יותר מרבע שכר העבודה". נוסף על כן, ניתן לעשות היקש בענייננו מן ההלכה שנפסקה בדב"ע נד/86-3 (ארצי) יוחנן גולן נ' אי.אל.די. בע"מ, פ''ד כז(1) 270, שם נפסק: "הכלל הוא, כי עיכוב של מספר חדשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על-כן, עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים". אם שתיקת העובד במשך מספר חודשים יכולה להצביע על הסכמה להפחתה חד-צדדית של השכר, עוד ביתר שאת הסכמת התובעת בדרך של התנהגות לניכויים משכרה במשך כתשע שנים, מונעת ממנה לדרוש את השבת הסכומים ששולמו בגין חוב שלא שנוי במחלוקת. אין כאן פגיעה בזכויות קוגנטיות של העובדת אלא ניתן לראות בתביעה ניסיון של התובעת לנצל את ההליך המשפטי לשם התחמקות מחובותיה. במאמר מוסגר נציין, כי אין בהכרעה הנוכחית כדי לפטור מעסיקים מקיום הוראות סעיף 25 (א) (6) לחוק הגנת השכר, שבוודאי חל על הנתבעת, כרשות שלטונית שהיא גם מעסיקה. על הנתבעת ליישם את הוראות החוק. אולם, זו התוצאה המתבקשת לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה דנן. לאור האמור, אנו סבורים, כי התובעת אינה זכאית להשבת הסכומים שנוכו משכרה ודין התביעה להידחות. 10. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו דוחים את תביעתה של התובעת, על כל רכיביה. בהתחשב בנסיבות העניין, ובמחדל של הנתבעת בעת ביצוע הניכויים, אין אנו מחייבים את התובעת בהוצאות משפט. כל צד יישא בהוצאותיו. 11. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. התיישנות חובחובחשמלהתיישנות