בפניי בקשת רשות להתגונן של חייבים עיקריים (המבקשים מס' 1 ו-2) וערבים (המבקשים מס' 3 עד 7), כנגד תביעה ליתרת חוב בהלוואה. הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשות המבקשים בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיהם וזכויותיהם של המבקשים, אלא רק לבחון האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה. לעניין זה ראה ע"א 2418/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, ובספרו של כב' השופט אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", (מהדורה עשירית), בעמוד 403: בדיון בבקשת רשות להתגונן, ביהמ"ש אינו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירם של המבקשים נכונות הן; עליו לצאת מן ההנחה, שיש אמת בדברים ואין לו צורך לבחון את מהימנותו ע"א 356/85 משה מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא(3) 319, 321ז. ועוד נפסק באחרונה: "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק, בהתמודדות בין האינטרסים השונים (האינטרס של מתן הגנה לתובע שזכותו עפ"י התביעה שהגיש אינה מוטלת בספק ואינטרס ציבורי בקידום יעילותה של המערכת השיפוטית ביחס לתביעות שתוצאתן האופרטיבית מתבקשת מאליה), את ההכרה בזכותו להתגונן". כב' השופטת א. פרוקצ'יה בע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ. דיון בטענות ההגנה של המבקשים א. טענות החייבים העיקריים 1. התיישנות. ההלוואה ניתנה לחייבים העיקריים בערבות ערבים אחרים ביום 13/07/1987. התביעה הוגשה ביום 17/02/2008, לכאורה, זמן רב לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, אך במהלך השנים לא ישב המשיב באפס מעשה, נשלחו לחייבים דרישות שהמצהירה לא הכחישה קבלתן, הוגשה נגד החייבים ביום 30/04/1995 תביעה בגין פיגורים שנוצרו בהלוואת המשכנתא, נפתח תיק הוצל"פ וביום 06/02/2006 ניתנה החלטה על מיצוי הליכים. אמנם ההחלטה ניתנה בהקשר של חוב פיגורים ולא בגין תביעת פרעון מלא של ההלוואה, אך הגשת התביעה מפסיקה את מירוץ ההתיישנות, כעולה מחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, סעיף 5 וסעיף 15. בנוסף מדובר על הלוואה, בה הוסכם על החזר חודשי ולא על פירעון חד פעמי, על כן לטענת התיישנות אין על מה שתסמוך, שכן כל חיוב חודשי מוליד עילה חדשה (ד"נ 32/84 עזבון וויליאמס נ' Israel british bank, פ"ד מד(2) 265). אני דוחה את הטענה, ככל שהיא מועלית ע"י החייבים העיקריים, שהיו צד לתביעה משנת 1995 ועד מיצוי ההליכים בשנת 2006. 2. תחשיב חוב לא סביר לרבות חיובי קנסות וריבית. המבקשת טוענת בתצהירה, כי גובה החוב אינו נכון, וכי חישוב ריבית הפיגורים שגוי, וכל זאת במטרה ליצור מצג שווא בפני ביהמ"ש. המבקשת לא מסרה את כל הפרטים הנדרשים לביסוס טענה זו, לא התייחסה לריבית המוסכמת בחוזה ההלוואה, ולא הציגה שום תחשיב נגדי. בטענה זהה נקבע בע"א (מחוזי חיפה) 88/96 אגבריה נ' בנק ערבי, תקדין-מחוזי, כרך 96(4), 431: "בנושא הריבית, למשל היה עליו לפרט בתצהירו מה בדיוק סוכם בינו לבין פקידי הבנק לגבי שיעור הריבית, הו במסגרת האשראי והן לגבי משיכות היתר ובמה חוייב ומה ההפרש שביניהם". הבקשה כללית וסתמית, ואינה מפורטת, כנדרש מבקשת רשות להתגונן. לסיכום חלק זה של הדיון, אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן מטעם המבקשים מס' 1 ו-2, החייבים העיקריים. ב. טענות הערבים התיישנות; אי מיצוי הליכים נגד החייב העיקרי; המבקשים לא חתמו על כתב הערבות; המשיב לא הודיע למבקשים מאז החתימה ועד הגשת התביעה על פיגור הלווים, ובכך גרם להם נזק; שיעור חלקו של כל ערב רק חמישית מהחוב הנערב, לפי מספרם של הערבים, החתומים לכאורה על כתב הערבות. תחשיב ריבית הפיגורים. 1. התיישנות התביעה נגד הערבים. ההלוואה ניתנה לחייבים העיקריים בערבות הערבים, הנתבעים 3-7 ביום 13/07/1987. התביעה הוגשה ביום 17/02/2008. בתצהירה של המבקשת/החייבת העיקרית היא מצהירה כי לא יידעו את הערבים על אי קיום כנדרש, טענה זו לא נסתרה בידי התביעה, ולא הוצגו כל הודעות לערבים (למעט ההודעה על הגשת בקשה למיצוי הליכים, שגם לגביה העלתה המצהירה טענות, שלא נסתרו, בהעדר חקירה נגדית). אין לקבל את הטענה כי מועד היווצרות עילת התביעה נגד הערבים החל עם קבלת אישור ראש ההוצל"פ על מיצוי ההליכים, שכן אישור זה כאמור לא ניתן בקשר עם התביעה על מלוא יתרת ההלוואה, וכאמור יש בפי המבקשים טענות בעניין אופן קבלת החלטת רשם ההוצל"פ הנ"ל. על כן יש לשמוע את הטענה, אשר אם תוכח, תעמיד למבקשים הגנה בטענת התיישנות. 2. אי-מיצוי הליכים. בהוראות המעבר של חוק הערבות, תשכ"ז-1967 נקבע כי מועד הגשת התביעה הוא המועד הקובע לתחולתו של תיקון תשנ"ב ולא מועד חתימת חתימת כתב הערבות. בענייננו ההלוואה וכתב הערבות אומנם נחתמו ביום 13/07/1987, אך התביעה הוגשה ביום 17/02/2008 דהיינו, לאחר תיקון תשנ"ב. מכאן שהדין החל הוא חוק הערבות-תיקון תשנ"ב. המשיב הגיש תביעה נגד החייבים העיקריים בגין חוב פיגורים עד 30/04/1995. ב-6/2/2006 ניתנה החלטה של רשם ההוצל"פ על מיצוי הליכים בתיק שנפתח, אך אין זה נכון לאמר כי בתיק נשוא תביעה זו מוצו ההליכים כנגד החייבים העיקריים, שכן ההליכים בתיק הקודם היו בגין חוב פיגורים בלבד, ולא כמו בתביעה דכאן, בגין העמדת ההלוואה כולה לפירעון. כך גם מדגיש ד"ר רוי בר-קהן בספרו "ערבות" בפרק 51, חובת מיצוי הליכים כנגד החייב לפני הפנייה לערב, עמ' 504, "ס' 17ג' לחוק הערבות לאחר תיקון תשנ"ב מגביל את האפשרות לפנות לערב וקובע כי ראשית יש לפתוח קודם בהליכים כנגד החייב ולקבל כנגדו פס"ד... לרבות מימוש דירתו של החייב העיקרי, ניתן להגיש תביעה נגד הערב". מכאן שהתובעים לא עמדו בתנאי ס' 17ג' לחוק הערבות, בענייננו, מאחר שההליכים נגד החייבים העיקריים בתיק לא מוצו, ועל המשיבה היה לתבוע תחילה את המבקשים/החייבים העיקריים. עוד מתברר כי ההחלטה על מיצוי הליכים נגד החייבים העיקריים ניתנה בין השאר על סמך האמור בבקשת המשיב לרשם ההוצל"פ הנכבד לפיה החייבים העיקריים לא משכנו כל זכות שהיא, בניגוד לאמור בהסכם, עליו חתמו הערבים, לפיו זהו הסכם לרכישת דירת מגורים. גם עובדה זו מצדיקה את הקביעה כי בתביעה על יתרת סכום ההלוואה לא ניתן עדיין אישור למיצוי הליכים, ולא בכדי. אני נותנת למבקשים, הערבים, רשות להתגונן בטענה לפיה לא מוצו ההליכים נגד החייבים העיקריים, ובראשם מימוש זכויות במקרקעין, נשוא חוזה ההלוואה והערבות. 3. החתימה על כתב הערבות. המבקשת טוענת בתצהירה כי הערבים מכחישים את חתימתם על הערבות וכי לא זכור להם כי חתמו עליה כלל. טענה זו הינה טענה חשובה, אך הערבים לא נתנו תצהיר בעניין, והשאלה העולה האם הנאמר בתצהיר עולה מידיעה אישית ומה הנפקות שלה? ביהמ"ש המחוזי בת"א דן בעניין בבש"א 8783/06 שלום כהן ובנו נ' הבינלאומי, תקדין-מחוזי 2009(2), עמ' 2999 וקבע: "באופן דומה, בניגוד לטענות התובע, אין נפקות מעשית להעדר תצהיר מטעם הנתבעים 3 ו-4, שכן חבותם הנטענת נובעת מערבותם לחובות הנתבעת 1, ולכן גם הגנתם נובעת מטענות ההגנה העיקריות (מה גם שבפתח תצהירו, הבהיר הנתבע 2 כי תצהירו ניתן בשמו ובשם הנתבעים האחרים)", כך גם בענייננו בתחילת תצהירה הבהירה המבקשת כי טענותיה הינן גם טענות ההגנה מטעם הערבים, לכן, ולאר שלא התבקש לחקור את המצהירה, גם טענה זו מתקבלת. 4. אי קבלת הודעות. המבקשת טענה בשם הערבים כי מעולם לא קיבלו הודעות מהמשיב בגין אי קיום החיוב נשוא התביעה. ב"כ המשיב ביקש להפריך את הטענה באמצעות "החלטת ראש ההוצל"פ לגבי המצאת החלטתו לערבים במסירה אישית". טענה זו הוכחשה ע"י המבקשת שטענה כי המסירה לא נעשתה לאף אחד מהערבים באופן אישי, אלא לבת משפחה אשר אינה בקשרים עימם. ס' 17ג(ג) לחוק הערבות מחייב הודעה לערבים בצורה מפורשת שאינה משתמעת לשני פנים, מלבד מסירת הודעתו של רשם ההוצל"פ, שהוכחשה, לא הוצגו שום מסמכים לאימות ההודעות לערבים. החובה להודיע לערב על אי קיום חוב החייב העיקרי ותוצאותיה נקובות בחוק הערבות, ובכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992, ואני קובעת כי כל עוד לא נסתרה טענת המבקש כי הבנק לא עמד בחובותיו, יש לקבל את בקשתו, ולברר את הטענות לאשורן. על כן גם בטענה זו מתקבלת הרשות להתגונן. 5. שיעור חלקו של כל חייב. המבקשת טוענת כי הערבים הם "מוגנים" ועפ"י סעיף 29 לחוק הערבות, ניתן לפנות לכל חייב רק בחלקו היחסי. בענייננו, החוק שחל הוא תיקון תשנ"ב. ד"ר רוי בר-קהן, בספרו, "ערבות", פרק 48: הגדרת ערב יחיד עמ' 470, מסביר ומבהיר את הגישה הדיונית המקלה בכל הנוגע לסוגיה העומדת בפני ביהמ"ש וסמכויותיו לבירור טענות ערב כערב יחיד. נשאלת השאלה האם ביהמ"ש מוסמך להעלות פלוגתא זו מיוזמתו? באופן עקרוני, אנו סבורים כי במקום בו אכן הדין המהותי מביא להחלת התיקונים לחוק הערבות, יש מקום להקל, ומעיון בפס"ד עולה כי מקום בו ביהמ"ש חשב שהתיקון חל על הערבים הם הקלו בדרישה הדיונית לגבי אופן ומועד העלאת הטענה, כך בת"א 84754/96 (שלום תל אביב יפו) בנק מזרחי המאוחד בע"מ נ' פרינסי הרצליה בע"מ, קבע ביהמ"ש כי תכליתו המגנה של חוק הערבות מחייבת גישה דיונית ליברלית, וכשהחומר הראייתי מאפשר בחינה של מעמד הערב כערב יחיד, ניתן להסתפק בעצם הפלוגתא שהועמדה כדי לדון בטענה. התיקון לחוק הערבות תשנ"ב מוסיף את פרק ב': ערבות של ערב יחיד ומגדיר את תחולתו, בסעיף 17א'(א) מגדיר "הוראות פרק זה יחולו על ערבות לחיוב שנתן ערב יחיד לנושה..." בהגדרת "חיוב" בפרק זה "חיוב שהסכום המרבי של הקרן אינו עולה על 250,000 ₪ ושנועד לרכישת זכויות בדירה המיועדת למגורי החייב" כמו כן, "ערב יחיד" כמשמעותו בסעיף 17א' לתיקון תשנ"ב, מוגדר, "למעט בן זוגו של החייב, ולמעט שותף של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה: היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל עניין בתאגיד...". מכאן אני מוצאת כי הערבים בבקשה דנן עומדים בהגדרות, ויש ממש בטענות המבקשת שכן, ס' 17ה' לחוק קובע כי במצב של ריבוי ערבים, "ערבים יחידים יהיו חייבים, כלפי הנושה, בחלקים שווים". השופט גדעון ברק מחדד עניין זה בפסק דין מיום 19/10/2003 ת"א (שלום רחובות) 4207/97 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מיכלשוילי. לפיכך גם בטענה זו ניתנת לערבים הרשות להתגונן. 6. תחשיב חוב לא סביר לרבות חיובי קנסות וריבית, המבקשת טוענת בתצהירה, כי גובה החוב אינו נכון, וכי חישובי ריבית הפיגורים שגוי. הטענה כללית, סתמית ובלתי מפורטת, אני מפנה לסעיף 2 בפרק א' להחלטה לעיל ודוחה טענה זו מלשמש טענת הגנה. הסיכום הינו שאני דוחה בקשת הרשות להתגונן של החייבים העיקריים בכל טענותיהם, ונגד הערבים אני דוחה את טענת תחשיב חוב לא סביר לרבות חיובי קנסות וריבית, ומקבלת את בקשת הרשות להתגונן של הערבים בשאר הטענות: התיישנות, אי-מיצוי הליכים, החתימה על כתב הערבות, אי-קבלת הודעות ושיעור חלקו של כל חייב. תצהיר המבקשת מס' 2 יהווה כתב ההגנה בטענות הערבים, שהתקבלו. הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד ייפסקו בפסק הדין הסופי, ולפי תוצאותיו. ערבים (ערבות)התיישנות חובחובהתיישנות