לפני בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף. א. העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים. 1. ביום 27.2.01 הגיש המבקש (להלן: "הבנק") תביעה כספית על סך 723,413 ש"ח נגד המשיב וחברת קמפללוי תעשיות בע"מ (להלן: "חב' קמפללוי") ומר דורון משה הלוי (להלן: "הנתבע הנוסף") בגין חוב בחשבון מספר 6407 בבנק בסניף יהוד. 2. ביום 2.4.01 הגישו המשיב וחב' קמפללוי בקשת רשות להתגונן. בבקשה נטען, בין היתר, כי במחצית השנייה של שנת 2000 הכיר המשיב את דורון הלוי שעסק בייצור כריכים במסגרת חברת וולטר קרנצ' תעשיות מזון בע"מ (להלן: "חב' וולטר קרנצ'") שבעלי מניותיה הם דורון הלוי ורעייתו עו"ד אורלי הלוי, כי דורון הלוי הציע למשיב לאחד את הפעילות של חב' וולטר קרנצ' עם פעילות חברת כמהין, שבשליטת המשיב ואשר עסקה בייצור מאפים. סוכם כי משך תקופה קצרה יעשו הצדדים ניסיון שבמהלכו יבדקו את כדאיות הקשר העסקי, ובמהלכו תישמר הפרדה מוחלטת בין חב' כמהין לבין חב' וולטר קרנצ'. ביום 1.8.00 העלה דורון הלוי על הכתב מסמך כוונות ברוח זו. 3. ביום 27.8.00 האיצו דורון ואורלי הלוי במשיב להקים חברה משותפת, כשהם והבנק מסתירים מהמשיב מידע מהותי רלוונטי לפיו חשבונה של חב' וולטר קרנצ' הוא חשבון בעייתי, שהיה מוגבל לכל הפחות החל מיום 14.5.00, ובו יתרת חובה גבוהה והלוואות שטרם נפרעו. כן הוסתר מהמשיב כי גם חשבונם הפרטי של דורון ואורלי הלוי הוגבל ביום 30.8.00 וכתוצאה מכך שותקה, למעשה, פעילותם העסקית של חב' וולטר קרנצ' ושל ה"ה הלוי. 4. לטענת המשיב בבקשת הרשות להתגונן, החליטו ה"ה הלוי, בעצה אחת עם הבנק, להסדיר ערוץ פעילות באמצעות הקמת חברה חדשה שתהיה בעלת חשבון בנק חדש, תוך שהבנק מתנה את פתיחת החשבון בקבלת ערבות של בעלי החברה החדשה. 5. ה"ה הלוי והמשיב הקימו את חב' קמפללוי שבעלי מניותיה הם המשיב וחברת אי. וו. ביפ. פ. ט. וי, חברה זרה בבעלות דורון הלוי (להלן: "החברה הזרה"), בחלקים שווים. 6. ביום 11.9.11, כשבא המשיב לבנק לפתוח חשבון בנק לחב' קמפללוי, שאל את נציגת הבנק, סגנית מנהל הסניף, לגבי החברה הזרה, וזו אישרה כי מדובר בחברה טובה ואמינה. 7. ה"ה הלוי שכנעו את המשיב לפתוח את חשבון הבנק של חב קמפללוי בסניף הבנק בו התנהל חשבונה של חב' וולטר קרנצ' בטענה שהם עובדים עימו הרבה שנים ומקיימים קשרים טובים. 8. ביום 10.9.00, החתימה עו"ד הלוי את המשיב על הוראה בלתי חוזרת (להלן: "ההוראה הבלתי חוזרת") לחיוב חשבון חב' קמפללוי בבנק בכל סכומי ההלוואות של חב' וולטר קרנצ' שחשבונה מתנהל בבנק בחשבון מספר 250099. לטענת המשיב במסגרת בקשת הרשות להתגונן, נחתמה ההוראה הבלתי חוזרת שלא בנוכחות מי מנציגי הבנק, בטרם היה לחב' קמפללוי חשבון בנק, וכשהיא מנוסחת באופן מעורפל. 9. למחרת החתימה על ההוראה הבלתי חוזרת, הלכו ה"ה הלוי והמשיב לבנק כדי לפתוח חשבון בנק לחב' קמפללוי. בפגישה אמרה נציגת הבנק למשיב כי החברה הזרה היא חברה ללא בעיות מבחינת הבנק, תוך שציינה כדרך אגב שלחב' וולטר קרנצ' חוב לבנק אך לא ציינה את שיעורו, את היות חשבון חב' וולטר קרנצ' מוגבל החל מיום 14.5.00 ואת העובדה שבינה לבין הבנק מתנהל דין ודברים ממושך לעניין החוב שלה ושל ה"ה הלוי לבנק והבעייתיות שבחשבונותיהם. 10. כן לא נמסרו למשיב על ידי הבנק, פרטים לגבי ההלוואות וגובה החזר החודשי, והבנק לא החתים את חב' קמפללוי על טופס הודעה לערב למרות שחתימתה על ההוראה הבלתי חוזרת שקולה לערבות. 11. באותו מעמד, ביום 11.9.00 החתימה נציגת הבנק את המשיב כבעלים וכבעל זכות חתימה בחב' קמפללוי, על טופס בקשה לפתיחת חשבון ותנאים כלליים לניהול חשבון ופתחה לחב' קמפללוי חשבון מספר 6407. 12. על פי הטפסים האמורים המשיב היה בעל זכות החתימה בחשבון. 13. בנוסף נציגת הבנק את המשיב על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לחשבון. 14. ביום 14.9.00 הוחתם גם דורון הלוי על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לחשבון חב' קמפללוי אולם החתמתו על כתב הערבות נועדה, לטענת המשיב, רק לעוור את עיניו שכן הלוי אינו בעלים או מנהל בחב' קמפללוי והחתמתו על ערבות בלי מוגבלת בסכום לחשבון החברה - חסרת תוקף. כמו כן הבנק ידע אותה עת, את שהסתיר מהמשיב, כי דורון הלוי חייב כספים רבים, כי חב' וולטר קרנצ' חייבת כספים רבים לבנק, והלוי ערב לפירעונם, ולכן ערבותו של הלוי, גם אם היה ביכולתו לערוב, היתה חסרת כל ערך כלכלי. 15. לטענת המשיב, החתמתו על כתב הערבות הפכה אותו בעקיפין לערב לחובות חב' וולטר קרנצ', שכן משנתנה הוראה לחייב את חשבונה של חב' קמפללוי בגין חובות ההלוואות של חב' וולטר קרנצ', כאשר החיוב נעשה באמצעות הוראת קבע מחשבונה של חב' קמפללוי, ומשערב המשיב לחוב ביתרת חובה של חב' קמפללוי, נוצר מצב בו בפועל מתחייב המשיב לכסות את חובות ההלוואה של חב' וולטר קרנצ'. 16. מאחר וחב' קמפללוי היתה חברה חדשה, ולא היו לה רווחים גבוהים בתחילת דרכה, היה על הבנק לדעת כי היא לא תוכל לעמוד בסכום ההחזר החודשי הגבוה של ההלוואות לחשבון של חב' וולטר קרנצ', בסכום של כ- 50,000 ש"ח לחודש. 17. ביום 15.9.00 אישר הבנק לחב' קמפללוי מסגרת אשראי של 100,000 ש"ח. 18. ביום 28.9.00 אישר הבנק, לבקשת הלוי, הלוואה של 200,000 ש"ח לחב' קמפללוי, והמשיב הפקיד לשם כך בטוחה של 30,000$ מכספו הפרטי. 19. עד מהרה, כתוצאה מהעברת הכספים מחשבון חב' קמפללוי לכיסוי חוב חב' וולטר קרנצ', נכנסה חב' קמפללוי למצוקה בחשבון הבנק, דבר שהביא בסופו של דבר להגשת התביעה של הבנק נגדה, נגד דורון הלוי ונגד המשיב, כאמור לעיל. 20. טענותיו העיקריות של המשיב בבקשת הרשות להתגונן הן שהבנק פעל ברשלנות, שלא קיים חובות נאמנות שיש לו, ולא את חובותיו החוקיות כלפיו, וכי עשה יד אחת עם ה"ה הלוי, על מנת להקטין את נזקי הבנק בחשבונה הבעייתי והמוגבל של חב' וולטר קרנצ', ביודעו שלא יוכל להיפרע מה"ה הלוי, שחשבונם הוגבל גם הוא. המשיב טוען להתנהגות חסרת תום לב של הבנק בניהול החשבון, לגזל והתעשרות שלא כדין ולתרמית וקנוניה בין הבנק לבין ה"ה הלוי. כן לטענתו, אילו היה הבנק מגלה למשיב את המידע המלא ולא יוצר כלפיו מצג שווא, לא היה המשיב חותם על כתב הערבות. בנוסף טוען המשיב כי הבנק לא קיים הוראה שקיבל שלא לחייב את חשבון חב' קמפללוי בגין חובות שאינם חובותיה (אלא חובות חב' וולטר קרנצ' ומשפחת הלוי). המשיב טוען בבקשת הרשות להתגונן כי ההוראה הבלתי חוזרת חסרת תוקף משפטי,וכי הסכם פתיחת החשבון של חב' קמפללוי והערבות שניתנה על ידי המשיב - בטלים. 21. ביום 5.5.02 ניתנה רשות להתגונן. בהחלטה נקבע על ידי כבוד השופטת י' שבח, בין היתר, כי רף ההוכחה בטענת תרמית וקנוניה, בו יהיה על המשיב לעמוד, גבוה אך כי בשלב הדיון בבקשת הרשות להתגונן אין בית המשפט בודק את טיב הראיות שבידי מבקש הרשות. כן נקבע כי למשיב עומדות טענות המהוות הגנה טובה נגד התביעה, אם תוכחנה. 22. ביום 19.2.02 ניתן נגד המשיב צו כינוס נכסים (תיק פש"ר 1141/02 בבית משפט המחוזי בתל אביב) (להלן: "תיק הפש"ר"). בעקבות זאת עוכבו ההליכים נגדו בתובענה שבכותרת. לנוכח צו פירוק, עוכבו, ביום 9.1.03 ההליכים נגד חב' קמפללוי. 23. הבנק הגיש תביעת חוב במסגרת תיק הפש"ר ובהסכמת הצדדים הועברה התביעה לבית משפט זה. 24. ביום 3.12.08 הגיש המשיב בקשה להחייאת תיק בית המשפט והתובענה הוחזרה בשלב מקדמי, טרם השלמת הליכי גילוי מסמכים. 25. ביום 22.3.10 שלח המשיב מכתב לבנק בו נכתב בין היתר כי לאחר שפניותיו לבנק לקיים פגישה בה יידונו דרישות המשיב לפיצוי בגין נזקים שגרם לו הבנק, לא נענו, בדעתו להגיש תביעה לפיצוי המשיב בגין נזקים אלה. 26. ביום 6.9.10 הגיש המשיב בקשה לתיקון כתב ההגנה ולהגשת כתב תביעה שכנגד. בתצהיר התומך בבקשה טען, בין היתר, כי טענותיו וגרסתו להפרת החובות שלעיל על ידי הבנק, לא נשמעה, כי הוא מצוי בהליכי פשיטת רגל יותר משבע שנים אך ורק בשל תביעת הבנק, כי במהלך פשיטת הרגל נמנעו הנאמנים מלהכריע בתביעת הבנק ומלטפל בטענותיו, וכי בעקבות כניסתו לפשיטת רגל נשללה ממנו האפשרות לתבוע את הבנק. 27. בנוסף הגיש המשיב בקשה בתיק הפש"ר, ליתן לו רשות להגיש תביעה שכנגד ולנהל בעצמו את ההליך המתנהל בבית משפט השלום. ביום 26.1.11 ניתנה רשות כאמור על ידי כבוד השופט ח' ברנר שקבע כי בהעדר תגובה ניתן למשיב היתר להגיש תביעה שכנגד ולנהל בעצמו את ההליך המתנהל בבית משפט השלום וכי כשם שניתן בעבר היתר לניהול התביעה נגד החייב בבית משפט שלום, כך יש להתיר לו להגיש תביעה שכנגד. 28. ביום 20.2.11 ניתנה על ידי כבוד השופט ברנר החלטה נוספת בעניין זה, בעקבות בקשת הנאמן לבטל את ההחלטה בדבר מתן הרשות כאמור לעיל. בהחלטתו דחה השופט ברנר את בקשת הנאמן והוסיף: "לא ברור לי מדוע לגופו של ענין סבור הנאמן שאין לאפשר לחייב להגיש תביעה שכנגד שעה שממילא הוגשה נגדו תביעה מחוץ לגדרו של הליך הפש"ר על ידי הנתבע שכנגד. פשיטא שתביעה שכנגד רק יכולה להיטיב עם נושי החייב, אם אכן היא תוכתר בהצלחה. השיהוי בהגשת התביעה שכנגד הוא עניין לבית משפט השלום הדן בתביעה לענות בו. החלטתי להתיר לחייב להגיש תביעה שכנגד נותרת בעינה". 29. משכך הגיש המשיב כתב הגנה מתוקן וכתב תביעה שכנגד. בעקבותיו הגיש הבנק כתב הגנה בתביעה שכנגד ובקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף, היא הבקשה שלפני. ב. טענות הבנק בבקשה. 1. לטענת הבנק, יש לדחות את התביעה שכנגד על הסף בשל התיישנות, היעדר יריבות ושיהוי. לטענתו, הוגשה הבקשה תוך הטעייה ושימוש לרעה של הליכי בית משפט, למעלה מ- 10 שנים לאחר המועד בו קמה, לשיטתו של המשיב, עילת התביעה שכנגד. 2. במסגרת תיק הפש"ר, לאחר הגשת תביעת חוב מטעם המבקש, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית להכרעת בעל התפקיד שמונה לצורך כך על ידי בית המשפט המחוזי בתיק הפש"ר, בהסכמת הצדדים הוחלט כי ניהול תיק ההוכחות בתביעת החוב של המבקש יועבר לבית משפט השלום. לטענת הבנק, הסכמה זו, מכוחה אישר בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 26.10.08 את המשך ניהול התביעה בפני בית משפט השלום, ניתנה אך ורק לצורך בירור התביעה שהוגשה מטעם הבנק. לטענת הבנק, אילו הודיע המשיב כי בכוונתו לנצל את ההליך הספציפי להוספת בקשות והליכים נלווים, לא היתה ניתנת הסכמת הבנק להעברת ההליך לבית משפט השלום. 3. בנוסף טוען הבנק כי להיעדר יריבות וכי כל טענות המשיב בדבר קנוניה הן סתמיות, ומטרתן לגלגל לפתחו של הבנק את הפסדיו הנטענים של המשיב, מהתנהלותו העסקית הכושלת. מאחר והמשיב לא יכול לנקוט הליכים משפטיים כנגד ה"ה הלוי והחברה הזרה, ככל הנראה בשל התיישנות, הוא מעדיף להיפרע מ"הכיס העמוק" של הבנק. 4. לטענת הבנק לוקה התביעה שכנגד בשיהוי, כאשר המשיב אף לא טרח לתת ולו נימוק מינימאלי לשיהוי, למרות שניכר מכתב התביעה שכנגד עצמו, כי היה מודע לטענותיו השונות כלפי הבנק בתקופת ההתיישנות. ג. טענות המשיב בבקשה. 1. המשיב טוען כי לבקשה לא צורף תצהיר בתמיכה לטענות העובדתיות הכלולות בה, למרות שלבקשה לתיקון כתב ההגנה והגשת כתב תביעה שכנגד שהוגשה ביום 6.9.10, צירף המשיב תצהיר. 2. הבנק לא העלה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו וכעת הוא מנוע מלעשות כן. 3. התביעה שכנגד נכנסת לגדר החריג שבסעיף 4 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). 4. מהחלטת בית המשפט המחוזי בתיק הפש"ר ביום 26.1.11, עולה במפורש אישורו להגשת התביעה שכנגד. 5. לחילופין טוען המשיב כי ניטל ממנו כוח התביעה כתוצאה מהליכי פשיטת הרגל שעה שהנאמנים שמונו לנכסיו והיו מוסמכים להחליט בענייניו, נמנעו מלהאזין לבקשותיו ולהפעיל את סמכויותיהם ולתבוע את הבנק, ולכן טרם חלפה תקופת ההתיישנות. 6. התביעה שכנגד לא לוקה בשיהוי ויש יריבות בין הצדדים. 7. לחילופי חילופין מבקש המשיב לשמוע ראיות בטענות בדבר התיישנות שיהוי והיעדר יריבות. ד. דיון והכרעה. 1. כפי שיפורט להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם המשיב, וכי דין הבקשה להידחות. 2. טענות הבנק בדבר שיהוי, חוסר תום לב והיעדר יריבות, מצריכות, בנסיבות, בירור עובדתי, ומקומו של זה - במסגרת הבאת ראיות על ידי הצדדים. לפיכך אין מקום לסלק את התביעה שכנגד על הסף באיזה מטענות אלה. 3. הטענה המרכזית שיש להידרש לה בבקשה זו היא הטענה בדבר התיישנות, וזאת לנוכח המועד בו הוגשה התביעה שכנגד. לעניין זה, ולנוכח העובדות הנטענות בכתב התביעה שכנגד, לא נדרש מהבנק-המבקש, לצרף תצהיר בתמיכה לאותן עובדות. 4. סעיף 4 לחוק ההתיישנות שכותרתו "תביעה שכנגד וקיזוז" קובע: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תביעה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". 5. הטעם העיקרי להוראה זו הוא שאין זה צודק לאפשר לתובע שפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג סעד בעניין נשוא התובענה, לחסום את הנתבע מלהשיג סעד המגיע לו באותו עניין. ראה: ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון פ"ד כ(1) 505. 6. בעניינינו, עניינם של התביעה העיקרית והתביעה שכנגד הינו אחד. שתי התביעות עוסקות באותו נושא, באותן נסיבות, ורובן ככולן של טענות המשיב בתביעה שכנגד הועלו במסגרת בקשתו למתן רשות להתגונן. גם התנהלות המשיב, משך כל השנים מאז הגשת התביעה נגדו על ידי הבנק, ברורה, ולא עולה ממנה ויתור על טענותיו. 7. לאור האמור לעיל, נדחית הבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף. הבנק ישלם למשיב הוצאות הבקשה, ללא קשר לתוצאות התובענה, בסך 3,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. בנקחשבון מוגבלהתיישנות