1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 13229-11-09 (השופט א' יעקב) מיום 22.11.2010, במסגרתו נדחתה תביעת המערערת על הסף מחמת התיישנות. עיקרי העובדות וההליכים 2. המערערת היא חברה העוסקת בהפצת עיתונים לשוק הקמעונאי והחזקת נדל"ן מניב. המשיב הוא תאגיד בנקאי (להלן: הבנק) אשר אצלו התנהלה מחצית מפעילותה הכספית של המערערת, במשך עשרות שנים. בשנת 2001 העבירה את כלל פעילותה הכספית לסניף אחר של הבנק. במהלך שנות פעילותה העסקית של המערערת, העמיד הבנק לזכותה אשראי בהיקפים שונים, בתמורה לבטוחות שונות. במהלך שנות ה-90 נקלעה המערערת לקשיים כלכליים, החלה לצבור חובות, ובשל כך נטלה הלוואה מן הבנק, בשנת 2002, בכפוף לשעבוד נכס מקרקעין. המערערת החלה לפרוע את תשלומי ההלוואה, אך בשנת 2009 החליטה להפסיק את התשלומים, וזאת לטענתה בעקבות ממצאים ראשוניים אשר נתקבלו מבדיקת התנהלות חשבונה בבנק בעבר. בעקבות הפסקת התשלומים, החל הבנק לנקוט נגד המערערת בהליכי גבייה בלשכת ההוצאה לפועל, במסגרתם מונה כונס נכסים לצורך מימוש נכס המקרקעין שניתן כבטוחה להלוואה. 3. לאחר פתיחת ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל, הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי תביעה כספית נגד הבנק. התביעה התבססה על חוות דעת מומחה ממנה עולה כי חשבון המערערת חוייב על-ידי הבנק ביתר, כתוצאה מחישוב הריבית על-ידי הבנק לפי 360 ימים בשנה, לעומת 365 ימים. על-פי ממצאי חוות הדעת, אילו היה הבנק מחשב את הריבית בהתאם למספר הימים הנכון מדי שנה, היה חשבון המערערת מצוי ביתרת זכות בסך של 2,836,699 ₪, לעומת יתרת חובה בסך של 3,437,620 ₪. על סמך חוות הדעת, הגישה המערערת תביעה לקיזוז והשבת ההפרש בסך של 6,264,320 ₪. 4. עם הגשת התביעה ביקשה המערערת לעכב את הליכי מימוש הנכס בלשכת ההוצאה לפועל, אך בקשתה נדחתה. בעקבות דחיית הבקשה, החליטה המערערת לפדות את הנכס ושילמה את יתרת החוב תחת מחאה. כתוצאה מכך, באו הליכי הגבייה לסיומם ותיק ההוצאה לפועל נסגר. 5. בתגובה לתביעת המערערת, טען הבנק כי זו התיישנה וביקש להורות על סילוקה על הסף. לטענת הבנק, חוות הדעת אשר עליה נסמכה התובענה התייחסה לחיובי ריבית שנעשו בין השנים 1991-1981, כך שלכל המאוחר התיישנה התביעה בשנת 1998. בתגובה לטענות הבנק, טענה המערערת כי תביעתה חוסה תחת החריג הקבוע בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק) שעניינו ב"תביעה שכנגד וקיזוז". לטענת המערערת יש לראות את תביעתה כ"תביעה שכנגד" להליכי מימוש המשכנתא שננקטו על-ידי הבנק בלשכת ההוצאה לפועל. לחלופין טענה המערערת כי לא הייתה לה ידיעה על אודות העובדות המקימות את עילת התובענה, ועל כן חל החריג שלפי סעיף 8 לחוק ("התיישנות שלא מדעת"). לחלופי חלופין טענה המערערת כי הבנק הטעה אותה והסתיר ממנה עובדות מהותיות, ועל כן יש להחיל את החריג שלפי סעיף 7 לחוק ("תרמית ואונאה"). פסק הדין של בית המשפט המחוזי 6. בית המשפט המחוזי דן בשאלת תחולת סעיף 4 לחוק, הקובע כי לא תישמע טענת התיישנות בתביעה שכנגד, על תביעה מעין זו של המערערת, כפי טענת הבנק. בית המשפט עמד על ההלכה שנקבעה ברע"א 4223/06 כץ נ' גוטליב (לא פורסם, 25.5.2008) (להלן: עניין גוטליב), במסגרתה נקבע כי "תביעה שכנגד" היא תביעה שהוגשה במסגרת הליך התביעה המקורי וכחלק ממנו, וכי היא מתבררת במסגרת התביעה המקורית. בית המשפט קבע כי בעניין דנן לא חל סעיף 4 לחוק, מכיוון שתביעת המערערת הוגשה בנפרד מהליך הגבייה שניהל הבנק בלשכת ההוצאה לפועל, ולפיכך אינה באה בגדר "תביעה שכנגד". בית המשפט בחן את טענות המערערת לפיהן יש להקיש מרע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (לא פורסם, 20.6.2010) (להלן: עניין נסייר) לעניינה. בעניין נסייר נקבע כי נישום אשר רשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי, רשאי להתגונן נגד הליכי הגבייה בטענת התיישנות, הגם שאופן השמעת הטענה הוא על דרך של נקיטת הליך יזום ולא כהתגוננות מפני תביעה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן להקיש מעניין נסייר לעניין דנן, שכן אין דינו של נישום בהליכי גבייה מינהליים אשר מבקש להתגונן מפני הליכי הגבייה בטענת התיישנות, כדינו של חייב הטוען לקיזוז ולהשבה של חוב בעילה שהתיישנה. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי אין להחיל את החריג הקבוע בסעיף 4 לחוק על תביעתה של המערערת. כיוצא בזה, קבע בית המשפט קמא כי סעיפים 7 ו-8 לחוק אינם חלים גם הם על תביעתה של המערערת. כיוון שכך דחה בית המשפט המחוזי את תביעתה של המערערת על הסף מחמת התיישנות. עיקרי טענות הצדדים טענות המערערת 7. בדיון שהתקיים לפנינו, זנחה המערערת את טענותיה שלפי סעיפים 7 ו-8 לחוק והתמקדה בטענותיה לגבי תחולת סעיף 4 לחוק על תביעתה. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לא חל על תביעתה החריג שבסעיף 4 לחוק שלפיו לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה-שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד, או כשהן נובעות מאותן נסיבות. כמו כן טענה המערערת לטעות בפסיקת בית המשפט המחוזי בביסוס הכרעתו על עניין גוטליב, אשר ניתן בנסיבות שונות מנסיבות העניין דנן, ומבלי להתייחס לקביעה בעניין גוטליב לפיה החלתו של סעיף 4 לחוק תיבחן בהתאם לנסיבות כל עניין ועניין ותוך בחינת מערכת ההתחשבנות בין הצדדים. עוד טוענת המערערת, כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענותיה שהסתמכו על עניין נסייר. שם הכיר בית משפט זה בזכותו של חייב להעלות טענות הגנה נגד הליכי גבייה במסגרת תביעה נפרדת מהליך הגבייה. המערערת סבורה כי על אף השוני בין נסיבות עניין נסייר לנסיבות התביעה דנן, הרציונאל החל בעניין נסייר, לפיו חסם דיוני אינו יכול למנוע התגוננות בהליך נפרד מן ההליך העיקרי, תקף גם בעניינה. 8. המערערת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי התעלם מתכלית סעיף 4 לחוק ומפרשנות הפסיקה, תוך שבחר לאמץ פרשנות צרה ומצמצמת. תכליתו של סעיף 4 כפי שעולה מכוונת המחוקק ומפרשנות הפסיקה היא ליצור מערכת שוויונית למיצוי טענות הצדדים, מבלי שצד אחד יֵצא בהפסדו כתוצאה מחסימת טענותיו כלפי הצד השני מחמת התיישנות. פסק דינו של בית משפט קמא פוגע במטרת השוויוניות המונחת בבסיס סעיף 4 לחוק. 9. בדיון לפנינו התייחסה המערערת, באמצעות בא-כוחה, לסיפת סעיף 4 לחוק הדורשת כי נושא התביעה שכנגד והתביעה העיקרית יהיה אחד, או כי שתי התביעות תנבענה מאותן נסיבות. לטענת המערערת, במהלך כל שנות פעילותה העסקית בבנק, התנהלו ענייניה הכספיים באותו חשבון. על כן, הן הטענות הקשורות באופן חישוב הריבית בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, הן טענות הבנק בעניין ההלוואה ומימוש הנכס, נוגעות לאותו חשבון, וממילא נושא התביעות הוא אחד. עוד טענה המערערת לפנינו כי ניתן לראות את תביעתה כתביעת קיזוז, וזאת מכיוון שהן טענות הבנק, הן טענותיה-שלה, נוגעות לאותו חשבון בנק. טענות הבנק 10. לטענת הבנק, תביעתה של המערערת אינה ממלאת אחר דרישות סעיף 4 לחוק, ועל כן צדק בית המשפט המחוזי כשדחה אותה על הסף מחמת התיישנות. תביעתה של המערערת מזה והליכי מימוש המשכנתא מצדו של הבנק מזה, אינם נוגעים לאותו נושא ואינם נובעים מאותן נסיבות, כדרישת סעיף 4 סיפא לחוק. לטענת הבנק, אין כל קשר בין הליכי מימוש המשכנתא כתוצאה מהלוואה שניתנה בשנת 2002, לבין אופן גביית הריביות בשנות ה-80 ובראשית שנות ה-90. שיעבוד הנכס נעשה עקב בקשת המערערת להגדיל את מסגרת האשראי שניתן לה על-ידי הבנק, וזאת ללא כל קשר לפעילותה בסניף אחר של הבנק בשנות ה-80. 11. עוד טוען הבנק כי תביעת המערערת אינה באה בגדר "תביעה שכנגד" כמשמעה בפסיקה ובתקנות 52 ו-53 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). בעניין דנן אין כל תביעה עיקרית מכיוון שהבנק לא הגיש תביעה, אלא נקט בהליכי מימוש משכנתא בלשכת ההוצאה לפועל. כמו כן, אף אם יראו את בקשת הבנק למימוש המשכנתא כתביעה עיקרית, היא אינה קיימת עוד, שכן המערערת פרעה את חובה, ותיק ההוצאה לפועל נסגר. עוד טוען הבנק כי צדק בית המשפט המחוזי כשראה להבחין את תביעת המערערת מעניין נסייר. בניגוד לעניין נסייר, בתביעתה של המערערת אין טענות הגנה, ולא הייתה כל מניעה למערערת להגיש את תביעתה כדין לפני תום תקופת ההתיישנות. 12. באשר לניסיונה של המערערת לטעון כי תביעתה כמוה כקיזוז, טוען הבנק כי נוכח העובדה שהמערערת שילמה את חובה לבנק, אזי לא נותר כל חוב שניתן לקזז ממנו, ולפיכך לא ניתן לראות את תביעתה כתביעת קיזוז. 13. הבנק מוסיף וטוען כי תכלית סעיף 4 לחוק, להשגת שוויון בין הצדדים, אינה יכולה לסייע למערערת. עיקרון השוויון מחייב כי מקום בו מחל נתבע על טענת התיישנות, גם התובע לא יוכל להישמע בטענה זו. בעניין דנן לא מחלה המערערת על טענת התיישנות, כי לא עמדה לה טענה שכזו, בהליכי מימוש המשכנתא. כמו כן, טעם נוסף שמצוי ביסוד סעיף 4 לחוק בדבר פרישת היריעה בשלמותה אינו קיים כאן, מכיוון שמדובר בשני נושאים שונים לחלוטין. דיון והכרעה 14. הוראת סעיף 4 לחוק, קובעת בזו הלשון: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה-שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". מנוסח הסעיף עולה כי על מנת שתובענה לא תידחה בטענת התיישנות עליה למלא אחר שני תנאים מצטברים: הראשון, סיווג התובענה כ"תביעה שכנגד" או כטענת קיזוז באותה תובענה; השני, כי נושא התביעה שכנגד והתביעה העיקרית יהיה אותו נושא או כי שתי התביעות תנבענה מאותן נסיבות. לא מצאנו כי מתקיימים בענייננו התנאים הללו שבסעיף 4 לחוק. 15. בית המשפט המחוזי קבע כי תביעת המערערת אינה ממלאת אחר דרישות סעיף 4 לחוק מכיוון שאין מדובר ב"תביעה שכנגד"; ובדין פסק כך. בעניין גוטליב, קבע בית משפט זה כי יש לפרש את המונח "תביעה שכנגד" שבסעיף 4 לחוק בהתאם למובנו המקובל של המונח כ"תביעה המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית, ומתבררת (בכפוף לתקנה 53 לתקנות סד"א) במסגרתה" (פסקה נ"ב לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). בענייננו, תביעת המערערת הוגשה כאמור לאחר שהבנק נקט בהליכי מימוש המשכנתא בלשכת ההוצאה לפועל. התביעה הוגשה בהליך נפרד לבית המשפט המחוזי והיא נועדה להתברר בנפרד מהליכי מימוש המשכנתא. על כן, התביעה איננה "תביעה שכנגד" על-פי מובנה הידוע. המערערת טוענת כי פרשנות מצמצמת של המונח "תביעה שכנגד" מנוגדת לתכלית סעיף 4 לחוק, שהיא כאמור יצירת שוויון בין בעלי הדין. אינני סבור שכך הוא הדבר. על תכלית סעיף 4 לחוק עמד הנשיא אגרנט בע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון (פ"ד כ(1) 505, 521): "הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שוויון בין בעלי-הדין, בנוגע לעניין של השמעת טענת התיישנות". התכלית השוויונית נוגעת בעיקרה למצבים שבהם 'ניצלה' התביעה המקורית מהתיישנות, מכיוון שהנתבע מחל על טענת התיישנות טובה שהייתה בידו, ולכן שורת הצדק מחייבת כי גם התובע לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה שכנגד. בית משפט זה קבע בעניין גוטליב כי מתכלית סעיף 4 לא נגזרת המסקנה כי יש ליתן למונח "תביעה שכנגד" פרשנות החורגת ממובנו הרגיל. אף בענייננו לא מצאנו כי תכלית סעיף 4 לחוק מצדיקה מתן פרשנות מרחיבה למונח "תביעה שכנגד" באופן שיסווג את תביעת המערערת כתביעה שכזו. בידי המערערת אין כל טענת התיישנות כלפי הבנק, ועל כן למטרת יצירת השוויוניות בין הצדדים בנוגע להעלאת טענת ההתיישנות אין כל נפקות בענייננו. 16. המערערת מבקשת להיבנות מעניין נסייר, במסגרתו נקבע כי נישום בהליך גבייה מינהלי רשאי להעלות טענת התיישנות נגד הרשות במסגרת פנייה יזומה לבית המשפט, ולא רק במסגרת של התגוננות מפני הליכי הגביה, וכי יש לראות את תביעת הנישום והליכי הגבייה המינהליים כמסכת אחת. לטענת המערערת, יש להקיש מעניין נסייר לעניינה, לאפשר לה להעלות את טענות הגנתה במסגרת תובענה יזומה שנקטה בה, ולראות את תביעתה כמסכת אחת ביחד עם הליכי מימוש המשכנתא בלשכת ההוצאה לפועל. 17. אינני סבור כי ניתן להקיש מעניין נסייר לעניין דנא. אין דינו של נישום בהליכי גבייה מינהליים המצוי במעמד של מתגונן בלבד, כדינו של חייב התובע תביעה כספית ועצמאית בעילת תביעה שהתיישנה. ראשית, טענותיה של המערערת אינן בעלות אופי הגנתי כטענות התיישנות שמעלה נישום בהליך הגבייה, ואינן מתייחסות באופן ישיר להליך מימוש המשכנתא בהוצאה לפועל. המערערת הגישה תביעה כספית המנותקת הן מבחינה פרוצדוראלית, הן מבחינת טענותיה המהותיות, מהליך מימוש המשכנתא, ועל כן לא ניתן לראות את תביעתה ואת הליך מימוש המשכנתא בלשכת ההוצאה לפועל כמסכת אחת. כמו כן, בעוד שבהליך הגבייה המינהלי תביעה יזומה היא למעשה הדרך היחידה העומדת לנישום להעלות טענת התיישנות אשר מטבעה היא טענת הגנה, הרי שבפני המערערת לא עמדה כל מניעה להגיש את תביעתה עובר לפתיחת הליכי מימוש המשכנתא ולפני תום תקופת ההתיישנות. הנדון אינו דומה, אפוא, לראיה מעניין נסייר. 18. יתרה מזאת. תביעתה של המערערת גם אינה ממלאת אחר סעיף 4 סיפא לחוק הדורש כי נושאן של התביעה ושל התביעה שכנגד יהיה אחד, או שהשתיים תנבענה מאותן נסיבות. תביעת המערערת עוסקת בהליך גביית הריביות בשנות ה-80 ובראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, ואילו ההליך שבו נקט הבנק הוא הליך למימוש משכנתא שנרשמה על נכס משועבד בשנים 2002-2001. שעבודו של נכס המקרקעין שלגביו נקט הבנק בהליכי מימוש, נעשה בסניף שונה מסניף הבנק שבו נגבו הריביות בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90. שעבוד נכס המקרקעין נעשה עקב בקשת המערערת להגדיל את היקף האשראי שניתן לה על-ידי הבנק, וזאת בתנאים שונים, חדשים, ובין היתר בכפוף לשעבוד נכס המקרקעין. נמצא אפוא בבירור כי תביעת המערערת אינה נובעת מאותן נסיבות שבגינן ננקטו הליכי מימוש המשכנתא על-ידי הבנק, ומדובר בנושאים שונים זה מזה. העובדה שהמערערת ניהלה את כלל פעילותה הכספית בבנק במסגרת אותו חשבון לא מובילה למסקנה כי יש לראות את כלל הפעולות שנעשו בחשבון במשך עשרות שנים כנושא אחד, או לראות את ההליכים שננקטו מזה ומזה כנובעים מאותן נסיבות. פרשנות שכזו תהיה רחבה יתר על המידה, תחטא לתכלית סעיף 4 לחוק, ולמעשה לא תאפשר לבנק לטעון להתיישנות אף לאחר חלוף עשרות שנים, כל אימת שניהול הפעילות הכספית ימשיך להעשות באותו חשבון הבנק. לא די בכך שמדובר באותם צדדים כדי לראות את שתי התביעות כנובעות מאותן נסיבות או ככאלו שנושאן אחד; וכשמדובר ביחסים ארוכי טווח בין חברה לבין תאגיד בנקאי, אין די כאמור בכך שמדובר באותו חשבון בנק. הנה כי כן, תביעת המערערת אינה ממלאת גם אחר דרישת סעיף 4 סיפא לחוק, וגם מטעם זה לא ניתן להחיל את החריג הקבוע בסעיף על תביעתה. 19. בדיון לפנינו טענה המערערת כי ניתן לראות את תביעתה גם כתביעת קיזוז ולא כ"תביעה שכנגד", בהתאם לחלופה השנייה שבסעיף 4 לחוק. דומני כי אין בטענה זו כדי לסייע למערערת. לנוכח העובדה שהמערערת שילמה זה מכבר את חוב? לבנק, אזי הלכה למעשה אין כל חוב שניתן לקזז ממנו, ולפיכך לא ניתן לראות את תביעת המערערת כתביעת קיזוז. כמו כן, משנמצא כי תביעת המערערת אינה ממלאת אחר סעיף 4 סיפא לחוק, ממילא אין תוחלת בסיווגה כ"תביעה שכנגד", ובאותה מידה גם לא כטענת קיזוז. 20. המסקנה היא כי בדין החליט בית המשפט המחוזי לדחות את תביעת המערערת על הסף. אציע אפוא לחברַי לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשלם לבנק שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מצטרפת למסקנה שאליה הגיע חברי וזאת מן הטעמים המפורטים בסעיפים 18 ו-19 לחוות-דעתו. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים לקביעות חברי, השופט נ' סולברג, כי תביעת המערערת אינה ממלאת אחר התנאי שבסעיף 4 סיפא לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, וכי לא ניתן לראותה גם כתביעת קיזוז. די בכך כדי להביא לדחיית הערעור, מבלי שאני נדרש לטענות נוספות של המערערת. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט נ' סולברג. התיישנות