השופט, ד"ר קובי ורדי 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל-אביב (כב' השופט מאיר יפרח) מיום 24.7.05 (ת"א 30458/03), אשר דחה את תביעת המערער (להלן: "הבנק") מחמת התיישנות. הרקע והמחלוקות בין הצדדים 2. המשיבים רכשו דירה ברח' בית לחם 9/15 בראשון לציון (להלן: "הדירה"). לשם כך, חתמו ביום 25.6.89 על הסכם הלוואה בסך של 103,250 ₪ עם הבנק (להלן: "הסכם ההלוואה"). משלא עמדו המשיבים בתשלומי החזר ההלוואה, שלח הבנק ביום 22.3.94 למשיבים מכתב לסילוק מיידי של יתרת החוב, שעמד אותה עת על סך של 189,900 ₪, וזאת תוך 10 ימים (להלן: "המכתב"). ביום 1.5.96 הגיש הבנק בקשה למימוש משכון ולמינוי כונס נכסים על דירת המשיבים, בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב (תיק מס' 2-96-38205-01, להלן: "תיק ההוצל"פ"). בקשת המשיבים לביטול מינוי כונס הנכסים ולהכרה בזכותם לדיור חלופי או לדיירות מוגנת, נדחתה ע"י ראש ההוצאה לפועל, כב' הרשמת גזית ביום 13/1/98. על החלטה זו הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (בר"ע 1480/98), שהתקבלה ע"י כב' השופטת שטיין ז"ל ביום 11/6/98. בקשת רשות ערעור שהגיש הבנק לביהמ"ש העליון (רע"א 4501/98) כנגד החלטת ביהמ"ש המחוזי, נדחתה ביום 24/9/98. לאור השתלשלות האירועים הנ"ל, הופסקו הליכי המימוש ע"י הבנק. 3. משההליכים המשפטיים למימוש המשכון שנקט הבנק העלו חרס, כמפורט לעיל, הגיש הבנק ביום 1.5.03 תביעה כספית בסדר דין מקוצר כנגד המשיבים על סך 697,464 ₪ בבימ"ש קמא, בגין אי פירעון החוב והפרת הסכם ההלוואה. מנגד הגישו המשיבים בקשת רשות להתגונן. בימ"ש קמא נעתר לבקשת הרשות להתגונן, והתיר למשיבים להתגונן בטענת התיישנות או שיהוי, והורה על הגשת סיכומים בכתב לעניין טענות אלה. 4. המשיבים טענו כי יש לדחות על הסף את תביעתו של הבנק, מחמת התיישנות. לטענתם, עילת התביעה גובשה עוד בשנת 1994 עם שליחת המכתב לפירעון מיידי של החוב, ומשהוגשה התביעה הכספית לפירעון החוב 9 שנים מיום הולדת התביעה, בשנת 2003, התיישנה התביעה בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). עוד טענו המשיבים כי בנסיבות המקרה לא חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות, וכי הליכי ההוצאה לפועל, שנקט הבנק למימוש המשכון, אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות. לחילופין, טענו המשיבים כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי, שכן ניסיון הבנק לממש את המשכון נדחה בשנת 98' ואילו התביעה הוגשה בשנת 2003, כ-5 שנים לאחר מכן, תקופה העולה כדי שיהוי המצדיק את דחיית התביעה. 5. מנגד, טען הבנק כי בנסיבות המקרה מתקיים האמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות והגשת התובענה למימוש המשכון עוצרת את מרוץ ההתיישנות. לטענת הבנק, בקשתם של המשיבים בהליך ההוצאה לפועל לבטל את מינוי כונס הנכסים ולהכרה בהם כדיירים מוגנים, מהווה טענת "פרעתי", ומאחר ובטענות מסוג זה דן ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בימ"ש בהתאם לסעיף 19(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ) והליך הבקשה למימוש המשכון מהווה "תובענה" לצורך סעיפים 5 ו-15 לחוק התיישנות, יש לראות בהליך למימוש המשכון כהליך שיפוטי לכל דבר ועניין העוצר את מרוץ ההתיישנות. כמו כן, טען הבנק כי יש לדחות את טענת ההתיישנות משיקולי מדיניות שיפוטית. בנוסף, טען הבנק בפני בימ"ש קמא כי מירוץ ההתיישנות אינו מתחיל כפי שטוענים המשיבים ביום 22.3.94, עם שליחת המכתב לפירעון מיידי של החוב ע"י הבנק, אלא ביום 1.5.96, יום הגשת הבקשה למימוש המשכון, שכן רק ביום זה פעל הבנק בפועל לממש את זכותו להעמיד את החוב לפירעון מיידי. עוד טען הבנק, כי כאשר מדובר בחוזה הלוואה מתמשך, שבמסגרתו יש לבנק אופציה להקדים את סילוק יתרת ההלוואה כבר ביום הפיגור הראשון, אזי תביעת הסילוק מתיישנת בתום שבע שנים מיום התשלום האחרון ע"פ הסכם ההלוואה או מיום ההגשה בפועל של הליך המימוש ללשכת ההוצאה לפועל, לפי המוקדם מבין השניים. באשר לטענת השיהוי, טען הבנק כי המשיבים מנועים מלטעון טענה זו ע"פ סעיפים 15, 25 ו-22(א) להסכם ההלוואה וכי בנסיבות המקרה אין הצדקה לדחיית תביעתו מחמת שיהוי. פסק דינו של בית משפט קמא 6. בימ"ש קמא דן בטענות הבנק וקבע כי אין בידו לקבל טענת הבנק לפיה בקשתם של המשיבים להכרה בהם כדיירים מוגנים וביטול מינוי כונס הנכסים היא בבחינת טענת "פרעתי", שכן המשיבים לא טענו שהם פטורים מתשלום החוב וממימוש המשכון, כמתחייב ע"פ טענת "פרעתי" שבסעיף 19(א) לחוק ההוצל"פ, אלא ההיפך, המשיבים למעשה ביקשו כי הדירה תימכר אלא שהם ימשיכו לגור בה כדיירים מוגנים. משקבע בימ"ש קמא כי בקשת המשיבים להכיר בהם כדיירים מוגנים אינה טענת "פרעתי", המשיך וקבע בימ"ש קמא כפועל יוצא מכך, כי ראש ההוצאה לפועל לא דן בטענה זו ע"פ סעיף 19(ג) לחוק ההוצל"פ, וכי לא ניתן לראות בהליך מימוש המשכון כ"תובענה" לפי סעיפים 5 ו-15 לחוק ההתיישנות. לפיכך קבע בימ"ש קמא כי הליך מימוש המשכון אינו עוצר את מרוץ ההתיישנות לצורך הגשת התובענה הכספית. כמו כן, דחה בימ"ש קמא את טענת הבנק לפיה מירוץ ההתיישנות יחל עם הגשת הבקשה למימוש המשכון, שכן משבחר הבנק ע"פ שיקול דעתו להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי, שוב לא יוכל ע"פ נוחותו להחזיר את הגלגל לאחור והתביעה תתיישן בתום 7 שנים מיום שהועמדה ההלוואה לפירעון מידי, קרי ביום 22.3.01. לפיכך, קבע בימ"ש קמא, כי משהוגשה התביעה ביום 1.5.03, למעלה משנתיים לאחר תום תקופת ההתיישנות - אין מנוס מדחייתה עקב התיישנות. הבנק משיג על כך, ומכאן הערעור שבפנינו. עיקר טענות בעלי הדין בערעור 7. הבנק חוזר וטוען לפנינו את שטען בפני בימ"ש קמא. טענתו העיקרית של הבנק היא כי הליך מימוש המשכון הוא "תובענה" בהתאם לחוק ההתיישנות, וכי בהתאם לסעיף 81 לחוק ההוצל"פ, שטר המשכון מהווה פסק דין ולפיכך, הליך מימוש המשכון מהווה הליך של תובענה אזרחית והתביעה לא התיישנה. עוד טוען הבנק כי לאור תכלית חוק ההתיישנות, שהיא ליידע את הנתבע בדבר טענות התובע כנגדו, ולהגן עליו מפני נזק ראייתי שעלול להיגרם לו מחמת חוסר מודעות לתביעת התובע, יש לפרש בהרחבה את המונח "הליך משפטי" ו"רשות שיפוטית" שבחוק ההתיישנות, כך שהם יחולו על כל הליך שמקיים את תכלית החוק. עוד טוען הבנק, כי בהתאם לפסיקה, יש לפרש בצמצום את הוראות חוק ההתיישנות וזאת בעיקר לאחר חקיקת חוקי היסוד, שכן חוק ההתיישנות מגביל את זכות היסוד של אזרח לגשת לערכאות ולקבל את יומו בבית המשפט. מוסיף הבנק וטוען, כי שיקולי מדיניות שיפוטית וציבורית גם הם מחייבים פרשנות לפיה הליך מימוש משכון הוא "תובענה" לעניין סעיף 5 לחוק ההתיישנות, שכן פרשנות זו תעודד את הבנקים לנקוט בהליכי מימוש המשכון כנגד החייבים ורק לאחר מכן, ינקוט בהליך של תביעה כספית ולא ינקוט בהליכים מקבילים שיכבידו על כולם. לחילופין, חוזר וטוען הבנק בפנינו לתחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, שכן לטענת הבנק ניהול ההליכים, מיום הגשת הליך מימוש המשכון ועד מתן פסק הדין בביהמ"ש העליון, מהווים "תובענה" בפני "רשות שיפוטית", העוצרת את מירוץ ההתיישנות, וכי שגה בימ"ש קמא בקובעו כי בקשת המשיבים לביטול מינוי כונס הנכסים אינה מהווה טענת "פרעתי". 8. מנגד, טוענים המשיבים כי פסק דינו של בימ"ש קמא צודק, ראוי ומנומק וכי לא נפלה בו כל שגגה. לטענת המשיבים בצדק קבע בימ"ש קמא כי בנסיבות המקרה הליך מימוש המשכון לא מהווה "תובענה" לעניין סעיפים 5 ו-15 לחוק ההתיישנות, וכי אין לראות בבקשת המשיבים לביטול מינוי כונס הנכסים טענת "פרעתי" שכן המשיבים לא התכחשו לחוב. דיון והכרעה 9. לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים ובתיק בית משפט קמא, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות מהטעמים שיפורטו להלן. בהתאם להסכמת הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ביום 6.1.08 לפיה, הבנק מוותר על טענתו כי יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות מהיום בו הוגשה בקשת מימוש המשכון בפועל, והמשיבים מוותרים על טענתם לשיהוי בהגשת התביעה הכספית, לא אדון בטענות אלה כאן. הערעור שבפנינו מעלה למעשה שתי שאלות משפטיות. הראשונה, האם הגשת בקשה למימוש משכון מהווה "תובענה" לפי חוק ההתיישנות ולפיכך, עוצרת את מרוץ ההתיישנות של התובענה הכספית? בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא שלילית, עולה השאלה השנייה, והיא האם הגשת התנגדות להליכי המימוש - בקשה לביטול מינוי כונס הנכסים, הופכת את ההליך ל"תובענה" ולפיכך, עוצרת את מירוץ ההתיישנות של התובענה הכספית? המועד בו מתחיל מירוץ ההתיישנות 10. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע את מועד תחילת ההתיישנות, ביום בו נולדה עילת התובענה: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" בענייננו, אין ספק כי עילת התביעה נגד המשיבים נולדה ביום 22.3.94, עם הודעת הבנק למשיבים על העמדת יתרת ההלוואה לפרעון מיידי. וכך כתב הבנק למשיבים: "נוכח הפרות חוזרות של הסכם ההלוואה הנ"ל, החליט הבנק להעמיד את יתרת ההלוואה לסילוק מיידי... הנכם נדרשים לסלק יתרת חוב זו, במלואה, תוך 10 יום מהיום. אם לא תשולם יתרת החוב הנ"ל תוך 10 יום כאמור, יאלץ הבנק לנקוט הליכים משפטיים לגביית החוב ו/או למימוש המישכון שנתתם להבטחת החזר ההלוואה." הודעת הבנק על מימוש זכותו להעמיד את כל ההלוואה לפרעון מיידי, הקימה את עילת התביעה כנגד המשיבים, ולכן יש למנות את מירוץ ההתיישנות החל מיום שליחת ההודעה, היינו מיום 22.3.94. מאחר שבעת הגשת התביעה הכספית נשוא הערעור בפנינו- יום 1.5.03, חלפו למעלה מ-7 שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה, ברי, כי תביעת הבנק התיישנה, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות. כאמור, הבנק הסכים לכך במסגרת הדיון בפנינו. יחד עם זאת, עלינו לבחון האם במקרה הנדון קיימות נסיבות העוצרות את מירוץ ההתיישנות, כפי שמבקש הבנק לטעון. בלשון אחרת, השאלה היא האם הליך מימוש המשכון שנקט הבנק בהוצאה לפועל, עוצר את מירוץ ההתיישנות. הליך מימוש המשכון- האם עוצר את מירוץ ההתיישנות? 11. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." סעיף 1 לחוק ההתיישנות, סעיף ההגדרות קובע כי: ""בית משפט" - כל רשות שיפוטית או בורר, ולמעט בית דין דתי; "תובענה" - הליך אזרחי לפני בית משפט;" כאמור לעיל, השאלה בה עלינו להכריע היא האם הגשת בקשה למימוש משכון בלשכת ההוצאה לפועל, היא בבחינת "תובענה" ב"בית משפט" העוצרת את מירוץ ההתיישנות על-פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות. 12. אני סבור כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה משני טעמים עיקריים. הראשון, הליך מימוש משכון בהוצאה לפועל אינו בבחינת "תובענה". השני, בנסיבות המקרה, לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות לפיו "התובענה נדחתה". הכל כפי שיפורט להלן. הליך מימוש משכון אינו בבחינת "תובענה" 13. סמכויותיו המרכזיות והעיקריות של ראש ההוצאה לפועל, גם אם מדובר ב"רשות שיפוטית", לפחות לגבי פונקציות שונות, הן מינהליות ברובן ובמהותן. עמד על כך השופט בר אופיר בספרו "הוצאה לפועל הליכים והלכות": "ראש ההוצאה לפועל, בין אם הוא שופט או רשם, ממלא תפקיד מינהלי ובדרך כלל אין בידיו כוח שיפוטי. עליו לבצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו, ואין הוא רשאי להרהר אחר מידת תבונתו או צדקתו... כפי שאמרנו: ראש ההוצאה לפועל מבצע תפקיד שהוא בעיקרו מינהלי, וסמכויותיו הן מינהליות ברובן ושיפוטיות במיעוטן." (דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, כרך ראשון, עמ' 6(א)- 4 (מהדורה שישית, 2005)). 14. הליך מימוש משכון, כמוהו כביצוע פסק דין כאמור בסעיף 81 לחוק ההוצל"פ. ראש ההוצאה לפועל פועל בהליך מסוג זה, כסמכות מינהלית בלבד וכל תפקידו להביא למימוש המשכון בדרך יעילה וצודקת: "דינם של שטר משכנתה או שטר משכון, לעניין מימושם, כדין פסק דין המוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל... מימוש משכון שונה מגביית חוב רגיל בהליכי הוצאה לפועל, מכיוון שכל תפקידו של ראש ההוצאה לפועל מצטמצם במימוש המשכון, כלומר: בגביית החוב מתוך הנכס הממושכן דווקא ולא מנכסים אחרים של החייב. ואם יש לראש ההוצאה לפועל שיקול דעת, כי אז מוגבל שיקול דעתו לקביעת הדרך היעילה והצודקת למימוש המשכון..."(דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, כרך ראשון, עמ' 446-445 (מהדורה שישית, 2005)). לפיכך, הגשת בקשה למימוש משכון אינה בבחינת "הליך אזרחי בפני בית משפט", כנדרש בהגדרת "תובענה" בחוק ההתיישנות, שכן ראש ההוצאה לפועל פועל בהליך מסוג זה מכח סמכותו המינהלית בלבד, שיקול דעתו מצומצם ומוגבל מאוד, ולא נדרשת כל הכרעה שיפוטית מצידו. 15. תימוכין לגישה לפיה המונח "תובענה" שבסעיף 5 לחוק ההתיישנות מתייחס להליכים משפטיים בלבד ולא מינהליים, ניתן למצוא גם בספרו של זלמן יהודאי על דיני התיישנות בישראל, שם מציין יהודאי כי לאור העובדה שסמכויותיו השיפוטיות של פקיד הסדר הקרקעות צומצמו באופן משמעותי, יש מקום לבחון מחדש את ההלכה לפיה תביעה לפני פקיד ההסדר מפסיקה את מרוץ ההתיישנות: "כן מופנית תשומת הלב ל-ע"א 193/56, שם נקבע כי הגשת תביעה לפני פקיד הסדר הקרקעות יש גם בה כדי להפסיק את מירוץ תקופת ההתיישנות. אולם פסק-הדין באותו ערעור התייחס למצב כפי שהיה לפני שחוקק חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, ויש לזכור כי אחרי חקיקתו, ובמיוחד אחרי התיקון בפקודת ההסדר משנת 1960, צומצמו באופן משמעותי סמכויותיו השיפוטיות של פקיד ההסדר." (זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל, תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני, כרך ראשון, עמ' 89 (1991)). 16. ברע"א 6658/00 אבו רוקן נ' בנק לאומי בע"מ, פ"ד נה(4) 66 (להלן: "פס"ד אבו רוקן"), דן ביהמ"ש העליון בשאלה האם נקיטת הליכים לקבלת צו להשבת תשלומי יתר בפני ראש ההוצאה לפועל מהווים "תובענה" לעניין חוק ההתיישנות. כבוד השופטת פרוקצ'יה קבעה כי הליך מסוג זה המתנהל מכח סעיף 20 לחוק ההוצל"פ הוא בבחינת "תובענה" היות והחלטה בעניינים של תשלומי יתר עשויה לכרוך החלטה שיפוטית במחלוקת בין החייב לזוכה: וכדבריה בעמודים 72-73 לפס"ד אבו רוקן: "לצורך העניין יש לראות את הליך הבקשה של החייב לצו להשבת תשלומי-יתר מהזוכה כעניין שחל עליו סעיף 5 לחוק ההתיישנות, וכעניין הנכנס להגדרה של "תביעה שלא הוגשה עליה תובענה" במשמעות אותה הוראה. יש לראות בקשה זו כ"הליך אזרחי לפני בית משפט" ולהחיל את הגדרת "בית משפט", הכוללת כל "רשות שיפוטית", גם על ראש ההוצאה לפועל (ראה סעיף 1 לחוק ההתיישנות)... ניתן לומר כי גם סמכותו על-פי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל להחליט בעניינים של תשלומי-יתר עשויה לכרוך מתן החלטה שיפוטית במחלוקת בין החייב לזוכה... (ההדגשה שלי - ק.ו). הפונקציות השונות, בעלות אופי שיפוטי שממלא ראש ההוצאה לפועל, מקנות לו אפוא מעמד של "רשות שיפוטית" לעניין חוק ההתיישנות אשר בפניו ניתן להגיש "תובענה" כמשמעותה לצורך חוק התיישנות. מכאן, שיש לראות את הבקשה לצו השבה בענייננו כהליך אזרחי בפני "רשות שיפוטית" וככזו היא כפופה לדין ההתיישנות על כל השלכותיו". דהיינו, ביהמ"ש העליון בפס"ד אבו רוקן, בוחן את הנושא, לצורך בדיקה האם מדובר ב"תובענה" שחל עליה חוק ההתיישנות, האם הוא נכנס בגדר פונקציה בעלת אופי שיפוטי שממלא ראש ההוצל"פ המקנה לו מימד של רשות שיפוטית תוך הבאת דוגמאות של נושאים כאלו, כמו טענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, אחריות נאמן לפי סעיף 25 לחוק ההוצל"פ, חיוב צד שלישי לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ, אחריות כונס נכסים לפי סעיף 58 לחוק ההוצל"פ, והשבת תשלומי יתר. בענייננו, מכלל ההן ניתן ללמוד את כלל הלאו, שבמקרה דנן לא מדובר בסמכות שיפוטית לראש ההוצל"פ. כאמור לעיל, הליך מימוש משכון אינו מצריך מתן הכרעה שיפוטית של ראש ההוצל"פ במחלוקת בין הצדדים, ואף ראש ההוצאה לפועל אינו מוסמך לכך, ולפיכך הליך זה אינו בבחינת "תובענה" לצורך התיישנות, גם אם מדובר בראש ההוצל"פ כ"רשות שיפוטית" לגבי פונקציות מסויימות. זאת להבדיל מבקשה לביצוע שטר, שהינה כפס"ד על תנאי ועל כן הגשתו הינה כהגשת תביעה וייחשב כתובענה. כך גם "ביצוע תביעה על סכום קצוב" בהתאם לסעיף 81 א' 1 לחוק ההוצאה לפועל. זאת, להבדיל מבקשה למימוש מישכון שהינה כפס"ד לכשעצמה, ואין ביחס אליה תהליך של "התנגדות" שמועבר לדיון ולהכרעה לביהמ"ש. לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי הליך מימוש משכון בהוצאה לפועל להבדיל מהליכים אחרים בפני הוצל"פ - אינו מהווה "תובענה" לעניין סעיף 5 ו-15 לחוק ההתיישנות, ולפיכך אינו עוצר את מרוץ ההתיישנות. הליך ההתנגדות להליכי המימוש- אינו בבחינת "תובענה" 17. טענתו החלופית של הבנק לפנינו, היא כי הגשת התנגדות המשיבים למימוש המשכון, מהווה טענת "פרעתי" ולפיכך ראש ההוצאה לפועל דן בהתנגדות כ"רשות שיפוטית", וההליך הוא בבחינת "תובענה" לעניין סעיף 15 לחוק ההתיישנות. משכך, כל זמן שהליכי ההתנגדות נדונו בפני הערכאות ועד להכרעה השיפוטית החלוטה שנתן ביהמ"ש העליון, נעצר מירוץ ההתיישנות. 18. אני סבור כי אין לקבל טענה זו. ראשית, גם אם טענה זו הייתה מתקבלת ומירוץ ההתיישנות היה נעצר כל אותה תקופה, החל מהגשת ההתנגדות להליכי מימוש המשכון ועד להחלטת ביהמ"ש העליון - לא היה בכך כדי להועיל לבנק, שכן עדיין חלפה תקופת ההתיישנות. במה דברים אמורים? מיום הגשת ההתנגדות (23.6.97) ועד להחלטת ביהמ"ש העליון בבר"ע שהגיש הבנק (24.9.98), חלפו שנה ושלושה חודשים, חסר יום. מהיום בו נולדה עילת התביעה (22.3.94) ועד ליום בו הוגשה התביעה הכספית לבימ"ש קמא (1.5.03) חלפו למעלה מ-9 שנים, כלומר למעלה משנתיים מהיום בו התיישנה התביעה. לפיכך, גם אם היינו מקבלים את טענת הבנק ותקופת ההתיישנות הייתה "מוקפאת" למשך שנה ושלושה חודשים - תקופת ניהול ההליכים בעניין ההתנגדות למימוש המשכון, לא היה בכך כדי להועיל לבנק, שכן עדיין חלפו למעלה משבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה. 19. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף לגופו של עניין אני סבור כי דין טענת הבנק להידחות, שכן התנגדות המשיבים להליכי המימוש אינה בבחינת טענת "פרעתי", שכן המשיבים לא טענו שהם פרעו את החוב, וכן לא טענו שאין להתיר את מימוש המשכון. טענת "פרעתי" מעוגנת בסעיף 19(א) לחוק ההוצל"פ, וזו לשון הסעיף: "19. (א) חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו." עיננו הרואות, כי טענת "פרעתי" משמעותה טענה של החייב כי הוא מילא אחר פסק הדין או מקרה בו החייב מבקש שיפטרו אותו מלמלא אחר פסק הדין, ובענייננו, טענה של החייבים כי יש לפטור אותם ממימוש המשכון. על תוכנה של טענת "פרעתי" בהליך של מימוש משכון כותב בר אופיר בספרו "הוצאה לפועל הליכים והלכות": "החייב איננו כופר כאן בתוקפו של שטר המשכון או בעצם מתן ההלוואה, וטענתו היא טענת הפטר אשר גובשה לאחר כריתת הסכם המשכון." (דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, כרך ראשון, עמ' 448 (מהדורה שישית, 2005)). עיון בבקשה לביטול מינוי כונס הנכסים שהגישו המשיבים מעלה כי המשיבים לא ביקשו פטור ממימוש המשכון. ההיפך הוא הנכון, המשיבים לא התנגדו למימוש המשכון, ואף לא יכלו להתנגד לו בפני ראש ההוצל"פ. כל שטענו המשיבים הוא שיש להם זכויות מוגנות בדירה, ולחילופין טענו לזכותם למדור חלופי (סעיפים 11, 12 לבקשה לביטול מינוי כונס). טענות אלה אינן בבחינת טענת "פרעתי". זאת ועוד, העובדה שהמשיבים ערערו ברשות לבית-המשפט המחוזי על החלטת ראש ההוצאה לפועל לדחות את בקשתם לביטול מינוי הכונס, ולא בזכות, כפי שמתחייב מקום בו מדובר בערעור על החלטה לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ וכאמור בסעיף 80(א) לחוק ההוצל"פ, וכן העובדה שכבוד השופטת שטיין ז"ל לא התייחסה לכך בפסק דינה, ולא קבעה שהיה מקום להגיש ערעור בזכות, מלמדת אף היא, שהן המשיבים עצמם והן בית המשפט המחוזי סברו כי אין המדובר בטענת "פרעתי", כפי שמבקש הבנק לטעון. משקבעתי כי בקשת המשיבים לביטול מינוי כונס הנכסים אינה בבחינת טענת "פרעתי", ברי כי לא חל בנסיבות המקרה סעיף 19(ג) לחוק ההוצל"פ, וראש ההוצאה לפועל לא דן בבקשה כאילו היה בית משפט. לפיכך, אין לראות בהליך ההתנגדות למימוש המשכון כ"תובענה" לפי סעיף 5 ו-15 לחוק ההתיישנות, שכן ראש ההוצאה לפועל לא דן בהליך זה מכח סמכותו השיפוטית, וההליך כולו נשאר בגדר סמכותו המינהלית של ראש ההוצאה לפועל. לאור האמור, מסכים אני עם קביעתו של בימ"ש קמא לפיה אין בהליך ההתנגדות למימוש המשכון כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות ושמכך, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. במאמר מוסגר, אוסיף כי גם אם הייתי מקבל טענת הבנק לפיה ההתנגדות למימוש המשכון מהווה טענת "פרעתי", היה מקום לדון האם הליך מסוג זה מהווה "תובענה", לעניין חוק ההתיישנות. שכן, ההנחה לפיה טענת "פרעתי" הופכת את ההליך בפני ראש ההוצאה לפועל ל"תובענה" אינה נקייה מספיקות, ומצריכה ליבון ודיון מעמיק בפני עצמו (ראה לעניין זה: ע"א 8500/02 זמיר סוכנויות בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 4.9.03)). משקבעתי כי בנסיבות המקרה לא נטענה טענת "פרעתי", אין אני נדרש לסוגיה זו. גם אם הורחב סעיף 15 לחוק ההתיישנות גם למקרה שבו התובענה הראשונה הגיעה לסיום בדרך של הפסקתה, מכוח החלטה של בית המשפט {רע"א 68/89 צור חברה לבטוח בע"מ נ' סרסור, פ"ד מג (2) 624, 627-628), לא מתקיים הנ"ל במקרה דנן, כאשר העובדה שמתנהלים הליכי הוצל"פ לא מפסיקה כשלעצמה את מירוץ ההתיישנות (ראו בהיקש להליכי בוררות שהופסקו, ע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין ושות' פ"ד לב(2) 17 ות.א (ת"א) 62665/03 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' דסקל שמואל ז"ל, ט.פ 5/7/06). סעיף 20 לחוק ההתיישנות קובע כי הזכות להיפרע מן השעבוד אינה מתיישנת אך אין קביעה הפוכה לפיה נושה שיש לו שעבוד, תביעתו הכספית הרגילה נגד אותו חייב אינה מתיישנת ומכלל הלאו אתה לומד את ההן. חוק ההתיישנות מונה רשימה סגורה של מקרים בהם נעצר מירוץ ההתיישנות ונקיטה בהליכי הוצל"פ נגד הנתבע אינה נמנית על אותם מקרים (ראו, כבוד השופט ברנר בת.א (ת"א) 62265/03). התנאי "התובענה נדחתה" 20. די באמור לעיל כדי לקבוע שבנסיבות המקרה, לא מתקיים סעיף 15 לחוק ההתיישנות. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורף אוסיף, כי אף אם הייתי מקבל את טענות הבנק לפיה הליך מימוש המשכון, או הליך ההתנגדות למימוש המשכון מהוות "תובענה" - לא היה בכך כדי להביא להפסקת מירוץ ההתיישנות, שכן בנסיבות המקרה לא מתקיים התנאי הנוסף הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, לפיו על התובענה הראשונה שהוגשה להידחות. המונח "התובענה נדחתה" שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות נדון רבות בפסיקה, שקבעה כי יש לפרש מונח זה בהרחבה, כך שהוא כולל את כל המקרים בהם מגיעה התובענה לקיצה מכח החלטת בית המשפט, ולא רק במקרים בהם התביעה נדחתה מטעמים טכניים: "מהטעמים שפירטתי לעיל דעתי היא, שאין לפרש את הדיבור "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט, כגון, כמו במקרה שלפנינו, שהתובענה הופסקה." (ע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' מחמוד, פ"ד מג (2) 624, 627. ראה גם: ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' עו"ד גלוסקה, פ"ד נז(1) 289, ,308. ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז (5) 166. ת.א (ת"א) 24768/89 אבו ליל מחמוד נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"מ נב (4) 353, 360-361). אין ספק כי במקרה הנדון, הליכי ההוצאה לפועל לא נדחו, ולא הופסקו לא על-פי הפרשנות הרחבה של המונח "התובענה נדחתה", שכן תיק ההוצאה לפועל עדיין פתוח והליכי מימוש המשכון טרם הושלמו, ובוודאי שלא על-פי הפרשנות המצמצמת, שכן הליך מימוש המשכון לא נדחה מנימוקים טכניים. לאור האמור, לא התקיים התנאי לפיו "התובענה נדחתה" ולכן גם מטעם זה, לא חל בנסיבות המקרה סעיף 15 לחוק ההתיישנות. דחיית התביעה בנסיבות המקרה עולה בקנה אחד עם מטרות דיני ההתיישנות: 21.בדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות מובאים שלושה טעמים עיקריים לעיקרון ההתיישנות. טעמים אלה מובאים ע"י כבוד השופט ברק בד"נ 32/84, עזבון וויליאמס נ' (london) israel british bank, פ"ד מד(2) 265, בצירוף טעם ציבורי נוסף: "ראשית, טעם ראייתי הקשור בקושי לשמור, לזמן רב מדי, על אמצעי ההוכחה. ההגינות כלפי החייב דורשת, כי חייב להגיע זמן, שבו הוא יוכל לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. "אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים..." (ע"א 165/83 [7], בעמ' 558); שנית, טעם הקשור במהירות התנועה והחיים של תקופתנו, בה חייב כל אדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו; שלישית, טעם הקשור בעצם עבור הזמן, אשר משתמעים ממנו ויתור או מחילה. בצד טעמים אלה, שעניינם בעלי הדין, יש להוסיף טעמים הקשורים באינטרס הציבורי. אינטרס זה הינו, כי "זמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח" (ע"א 165/83 [7] הנ"ל, בעמ' 559)." אני סבור כי הפרשנות הנ"ל לפיה הליך מימוש משכון בהוצאה לפועל אינו מהווה "תובענה" לעניין סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ולפיכך אינו עוצר את מרוץ ההתיישנות עולה בקנה אחד עם מטרות דיני ההתיישנות והשיקולים הנ"ל. הקפאת מרוץ ההתיישנות בגין הליכי מימוש בהוצאה לפועל, פוגעת בזכותו של החייב לדעת אם עדיין הנושה עומד על תביעותיו כלפיו. יצוין, כי העובדה שהבנק פעל למימוש המשכון אינה מונעת ממנו לפעול גם באמצעות תביעה כספית, ולכן רשאים היו המשיבים להניח, בחלוף השנים הרבות, כי הבנק ויתר ומחל על התביעה הכספית נגדם ולא היו חייבים גם לשמור על ראיותיהם. על המגמה לקיצור תקופת ההתיישנות ניתן ללמוד גם מהצעת חוק ההתיישנות התשס"ד-2004 - כך למשל: סעיף 5 להצעה המקצר את תקופת ההתיישנות ל-4 שנים, סעיף 21 להצעה הקובע תקופת תקרה, סעיף 25 להצעה הקובע תקופת התיישנות למימוש משכון, סעיף 28(א) להצעה המקצר את תקופת ההתיישנות לקיום זכות ע"פ פס"ד ל-7 שנים ועוד. אני סבור כי הפרשנות המצמצמת של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, שאומצה על ידינו בפסק דין זה עולה בקנה אחד עם המגמה של צמצום תקופת ההתיישנות. 22. לפני סיום, אוסיף כי הפרשנות המובאת כאן מביאה לאיזון ראוי ונכון בין זכותו של הנושה לממש את זכויותיו ולגבות את חובו, לבין זכותו של החייב שלא יוגשו נגדו תביעות באיחור רב, הפוגעות ביכולתו להתגונן, ובזכותו לדעת שחרב התביעה אינה מרחפת מעליו. קביעה זו נכונה בפרט לאור העובדה, שעסקינן בבנק שחזקה עליו כי עומדים לרשותו יועצים משפטיים המיידעים אותו בדבר זכויותיו וחובותיו המשפטיות, ולאור העובדה, שמסיום ההליכים בביהמ"ש העליון ועד לסיום תקופת ההתיישנות עמדו לבנק עוד כ-3 שנים בהם יכול היה להגיש את התביעה הכספית ותמוה מדוע לא עשה כן. אמנם, תוצאת פסק-דיננו, יכולה להביא לכך שבמקרים מסויימים, יתנהלו הליכים מקבילים הן בדרך של תביעה כספית והן בדרך של הליכי מימוש משכון, ברם מעבר לכך שהבנק הוא זה שבחר במקרה זה, משיקוליו, להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי באמצעות מכתב הדרישה ולא לפתוח בהליכי מימוש משכון אלא לאחר תקופה, הרי באופן רגיל, במקרה של העמדת ההלוואה לפירעון מיידי עומדות לרשות הבנק 7 שנים לפעול בהליכי מימוש משכון, בלא שיהיה צורך בהגשת תביעה, תקופה ארוכה המספקת לכאורה באופן שכיח לסיום הליכי מימוש המשכון, כך שבפועל באופן רגיל לא יהיה צורך בנקיטת הליכים מקבילים. ראיה לכך, הינה שאף במקרה דנן, כאשר מדובר בבנק, המודע היטב לזכויותיו ולחובותיו כולל לנושא ההתיישנות, לו היה מגיש הבנק את התביעה הכספית מייד לאחר סיום ההליכים של מימוש המשכון בהחלטה של ביהמ"ש העליון ב-98, עדיין היה לו די זמן והותר להגיש תביעה כספית בלא שהיא תתיישן ובלא שיהיו הליכים מקבילים, אך הבנק באופן תמוה בחר לא לעשות כן ואין לו להלין אלא על עצמו. רק במקרים חריגים שהליכי מימוש המשכון יימשכו זמן רב מעבר לשבע שנים (מהעמדת החוב לפרעון), יהיה על הבנק להגיש תביעה כספית מקבילה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, ברם מדובר כאמור במקרים חריגים ולא ניתן להעדיף ולהצדיק עקב כך פרשנות אחרת מכוח מדיניות משפטית של עצירת מירוץ ההתיישנות ע"י הליכי מימוש משכון, תוך פגיעה בחייבים ובעקרונות דיני ההתיישנות. 23.לסיכום, אני סבור כי הן מבחינה פרשנית והן מבחינה מהותית המונח "תובענה" שבחוק ההתיישנות אינו כולל בחובו הליך למימוש משכון המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל. כמו כן, הקביעה לפיה הליך מימוש משכון אינו בגדר "תובענה" לעניין חוק ההתיישנות עולה בקנה אחד עם מטרות דיני ההתיישנות ועם מגמת המחוקק להביא לצמצום תקופת ההתיישנות כפי שעולה מהצעת חוק ההתיישנות 2004. סוף דבר התוצאה הינה כי אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור. הבנק ישלם למשיבים שכ"ט עו"ד, בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. ככל שהבנק לא ישלם את ההוצאות כפי שנפסקו תוך 30 יום, ניתן יהיה לממש את ההתחייבות שנתן. ד"ר ק' ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים ומצטרף לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט ד"ר ורדי, כאשר התוצאה שהגיע אליה מחויבת במקרה זה. במיוחד יפים הדברים נוכח התנהלות הבנק במקרה זה, למרות שיכול היה וללא קושי להגיש את התביעה הכספית משכבר. י' שנלר, שופט-אב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אף אני מסכימה ומצטרפת לחוו"ד המקיפה של חברי השופט ד"ר ק' ורדי ולהערתו של חברי, אב"ד השופט י' שנלר. ר' לבהר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי. טענת פרעתיהתיישנות